רישיון נהיגה אמריקאי - ביטוח חובה

פסק דין השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד : מבוא : 1. זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט גבאי) מיום 3.10.99 בת.א. 97\60034 בו נדחתה תביעתה של המערערת כנגד המשיבה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, בגין נזקי תאונת דרכים שאירעה למערערת ביום 8.4.95. כן מופנה הערעור כנגד החלטות הביניים, בהן נדחתה בקשת המערערת לצירוף משרד התחבורה - רשות הרישוי כצד להליך. רקע עובדתי : 2. המשיבה, הדר חברה לביטוח בע"מ, היתה מבטחת הרכב בו נהגה המערערת, בביטוח חובה. המערערת, טיפאני שניידר, ילידת 76', נולדה בארה"ב ועלתה ארצה בסוף שנת 91, בהיותה בת 15. מיום 1.9.91 עד ליום 1.7.94 למדה המערערת ב"חוות הנוער הציוני" בירושלים, שמרבית תלמידיו הגיעו מחו"ל, שם סיימה את כיתות י', יא' ויב' וקיבלה תעודת בגרות. הוריה של המערערת נשארו בארה"ב והיא התגוררה במעונות בית הספר. בחופשות היתה לנה בבית דודתה ובחופשים הגדולים היתה נוסעת לקליפורניה לבקר את הוריה. ביום 12.8.93 הוציאה דרכון ישראלי ובפברואר 94' הוציאה תעודת זהות ישראלית. עם סיום לימודיה, בתאריך ה 15.7.94 נסעה המערערת לארה"ב לבקר את הוריה וחזרה כעבור חצי שנה ביום 11.1.95 על מנת להתנדב לשירות צבאי בארץ. בפברואר 95 התגייסה לצה"ל. 3. במהלך שהותה האחרונה בארה"ב, הוציאה המערערת רשיון נהיגה של מדינת קליפורניה וביום 12.2.95 הגישה במשרד הרישוי בחולון בקשה להמרת רשיון הנהיגה הזר ברשיון ישראלי. אין חולק כי קיבלה מס' רישיון (6810729) בהגבלות. על הטופס נרשם: "לפני המרה לפרטי חייבת לעבור מבחן שליטה עד פעמיים בלבד" אך לטענתה, נאמר לה בעל פה במשרד הרישוי כי היא יכולה להמשיך ולנהוג במשך שלושה חודשים מיום כניסתה האחרונה לארץ. ביום 8.4.95, כחודשיים לאחר מכן, ופחות משלושה חודשים מיום כניסתה האחרונה לארץ, אירעה התאונה. המערערת הגישה כנגד "הדר", מבטחת הרכב בביטוח חובה, תביעה עפ"י חוק הפלת"ד. המשיבה כפרה בחבותה לשלם למערערת פיצוי כלשהו שכן לטענתה לא היה לה ביום אירוע התאונה רישיון בר תוקף, כפי שמתחייב מפוליסת הביטוח. החלטות הביניים בערכאה דלמטה : 4. לאחר שהמשיבה הגישה את כתב הגנתה, עתרה המערערת לבית-המשפט בבקשה (ת.ה. 115210/98) לצרף לכתב התביעה את משרד התחבורה - רשות הרישוי כנתבע נוסף בה, בטענה כי: "אם יקבע ביהמ"ש הנכבד כי לא היה בידי התובעת רשיון נהיגה בר תוקף, כי אז תטען התובעת כי נהגה ברכב ברשיון נהיגה שאינו בר תוקף עקב מעשיו… הרשלניים מטעם רשות הרישוי." הבקשה נדחתה מהנימוקים הבאים: "1. צירוף משרד הרישוי כנתבע נוסף יכביד על הדיון אשר יצריך שמיעת ראיות בקשר לרשלנותו של משרד הרישוי. 2. עילת תביעת המבקשת כנגד משרד הרישוי, אם בכלל, תעמוד לדיון רק לאחר וביהמ"ש יקבע כי אכן רישיון הנהיגה של המבקשת אינו בר תוקף ויהיה מוקדם ומיותר לדון בשאלה זו בשלב זה. 3. המבקשת תוכל להגיש תביעה נגד משרד הרישוי רק לאחר שייקבע בתביעתה כי אין לרשיון הנהיגה שהחזיקה תוקף חוקי בארץ." 5. על החלטה זו לא הוגש ערעור אולם לאורה הגישה המערערת תביעה נפרדת כנגד משרד הרישוי (ת.א. 41210/98). לאחר הגשת כתב ההגנה ע"י משרד הרישוי, הגישה המערערת בקשה נוספת לאיחוד הדיון בשני התיקים (בשא 147142/98). השופט המלומד דחה בקשה זו בקובעו כי: "צירוף שני התיקים יעמוד בניגוד להחלטתי בבשא 115210/98… שכן קבעתי כי צירוף מדינת ישראל יכביד על הדיון, אשר יצריך שמיעת ראיות באשר לרשלנות משרד הרישוי." פסק הדין של בית-משפט השלום : 6. השאלה היחידה שניצבה לדיון ולהכרעה בפני בית-המשפט נסבה על השאלה באם היה למערערת ביום התאונה רישיון נהיגה בר תוקף, אם לאו. על מנת לענות על שאלה זו, התייחס השופט הנכבד לטענותיה של המערערת אחת לאחת: (א) תקנה 567 (א) ו-(ב) השופט בחן את המצב המשפטי לאור תקנה 567 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961. שזו לשונה: "(א). מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ, ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנת משנה (ב), פטור מחובת רשיון נהיגה לפי ס' 10 לפקודה... לעניין תקנה זו, מי "שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". (ב) ואלה הרשיונות - א. רשיון נהיגה בין לאומי בר-תוקף שניתן מחוץ לארץ למי שאינו תושב ישראל. ב. רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברשיון זה מתום שנה מיום הכניסה לישראל. מסקנת בית-המשפט היתה כי המערערת לא תוכל להיכנס לאף אחד ממקרי הפטור הקבועים בתקנה שכן היא לא עונה להגדרה הקבועה בסעיף (א). היא לא נעדרה במשך שנה רצופה לפחות מהארץ לפני התאונה ואיננה נמצאת בארץ באופן זמני. מרכז חייה של הנפגעת בישראל ולכן לא יכולה היתה לנהוג באמצעות רשיון הנהיגה האמריקאי שניתן לה ולטעון כי היא נכנסת לגדר סעיף (ב)(2) שכן היא "תושבת ישראל". את הקביעה כי מרכז חייה של המערערת ביום התאונה היה בישראל, מסיק השופט מהנימוקים הבאים: 1. הנפגעת חיה בארץ מסוף שנת 91, התגוררה ולמדה בתיכון במשך שלוש שנים והוציאה תעודת בגרות ישראלית. 2. היה לה חבר קבוע בישראל. 3. היא עזבה את הארץ לתקופות קצרות בלבד במשך החופש הגדול. 4. היה לה דרכון ישראלי משנת 1993 וכן תעודת זהות ישראלית משנת 94. 5. המערערת התגייסה לצה"ל והתכוונה ע"פ עדותה לסיים את מלוא השירות. (ב) תקנה 567(ג) "מי שעלה לישראל לפי אשרת עולה או תעודת עולה לפי חוק השבות תש"י - 1950, פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה תוך שלושה חודשים מיום כניסתו לישראל..." גם לתחולת תקנה זו לא נכנסת המערערת שכן לא עלתה לארץ לפי אשרת עולה והוציאה תעודת זהות ישראלית עוד בשנת 1994. ביום התאונה בוודאי שלא היתה עולה חדשה. (ג) פטור ממשרד הרישוי - תקנה 217 (א) ו(ב) 7. לטענת המערערת התיר לה משרד הרישוי לנהוג ללא רשיון במשך 3 חודשים בהתאם לתקנה 217 לתקנות התעבורה. גם טענה זו נדחתה. התקנה קובעת בהאי לישנא: "217. רשיון נהיגה שניתן בחוץ לארץ (א) רשות הרישוי רשאית לפטור בעל רשיון נהיגה שניתן בחוץ לארץ מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן. (ב) רשות הרישוי רשאית לדרוש מבעל רשיון כאמור בתקנת משנה (א) כי יוכיח במבחן את שליטתו בנהיגת רכב (להלן מבחן שליטה). לא עמד בעל רשיון כאמור פעמיים במבחן שליטה, יחויב בידי רשות הרישוי בבחינת נהיגה כאמור בתקנה 203." בית המשפט ציין כי המערערת לא הגישה אישור על פטור כזה בכתב שכן אישור כזה לא ניתן וגם לא יכול היה להינתן. זאת הוא מסיק מעיון בטופס הבקשה שהגישה למשרד הרישוי ביום 12.2.95, חודשיים לפני התאונה, ובו נאמר "לפני המרה לפרטי חייבת לעבור מבחן שליטה עד פעמיים בלבד". מדבריה של עדת ההגנה גב' רונית צין, ראש מדור נהיגה באגף הרישוי בקרה ועדכון: "התובעת הגישה בקשה אך לא המירה אותו. אם לא המירה לא היה לה רשיון." לומד השופט המלומד כי אכן לא היה למערערת רשיון בר תוקף. ומדגיש: "אם אכן סבורה התובעת כי הוטעתה ע"י פקידת משרד הרישוי, הדרך פתוחה לפניה להוכיח זאת בתביעת הנזיקין שהגישה נגד משרד הרישוי וטענה זו לא יכולה לחייב את הנתבעת…" 8. סעיף 18 לפוליסת הביטוח סעיף זה קובע כי: "18. בני אדם הרשאים לנהוג ברכב … ובתנאי שהם בעלי רשיון נהיגה בר תוקף בישראל, או שהיו בעלי רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות חוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת." גם לפי נוסח הסעיף בפוליסה, קובע ביהמ"ש קמא, לא חבה חברת הביטוח בפיצוי הנפגעת, שכן תנאי מוקדם לקבלת פיצוי לפי חוק הפלת"ד, כפי שקובע סעיף 7(3) לו, הוא נהיגה ברשיון נהיגה בר תוקף. לסיכום נקבע כי המחלוקת בתיק מתבססת כולה על השאלה האם היה למערערת רשיון בר תוקף או שניתן לה פטור לפי תקנה 567 לתקנות התעבורה, ולפי שלא הוכיחה כי היא נכנסת בגדר ההגדרה המעניקה את הפטור הקבוע בתקנה, נדחתה תביעתה. הערעור : 9. ראשית, טוען ב"כ המערערת כי טעה בית-משפט השלום בהחלטות הביניים, עת סירב לצרף את רשות הרישוי כנתבע נוסף בתיק. לערעורו הוא מצרף את תגובת המדינה, המסכימה לאיחוד הדיון. כן הוא מצרף לערעור זה את כתב ההגנה שהגישה רשות הרישוי, בו טוענת הרשות כי לנפגעת היה רשיון נהיגה תקף בעת התאונה, מאחר ומרכז חייה היה מחוץ לישראל. הצירוף נחוץ, לטענת המערערת, בכדי למנוע מצב בו תידון התביעה נגד רשות הרישוי בפני מותב אחר וינתנו פסקי דין סותרים. יתכן כי בהליך הנפרד ייקבע כי למערערת היה רשיון בר תוקף בישראל ועל כן היא זכאית לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך במקרה כזה תישאר המערערת חסרת כל סעד, באם יידחה ערעורה דנן. כן טוענת המערערת כנגד קביעותיו השונות של בית-המשפט בפסק דינו: ראשית טוענת המערערת כי היא נכנסת בגדר תקנה 567, הן משום שאת דרישת ה"תושבות" בתקנה יש לפרש בצמצום, ולפי פרשנות כזו ולאור מכלול הנסיבות העובדתיות, היה מרכז חייה בעת התאונה בחו"ל ולא בארץ, והן משום שאת ההגדרה ל"מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ - מי שנעדר מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות…" יש לפרש פרשנות מהותית ולא פורמלית. לפי פרשנות כזו גם מספר תקופות היעדרות מהארץ, המצטברות לכדי "שנה רצופה", מספיקות כדי להכניס אדם לגדר התקנה. בנוסף מבקשת אותנו המערערת לקבוע, כי רשות הרישוי אישרה לה לנהוג למשך שלושת החודשים הסמוכים למועד כניסתה האחרון לישראל, וכי ניתן לה פטור למשך שלושה חודשים אלה בהתאם לתקנה 217(א). לטענתה, הוכח בעליל כי במהלך 1995 היתה הנחיה בעל פה במשרד הרישוי לפיה אזרח ישראלי אשר מגיע לארץ עם רשיון נהיגה זר רשאי לנהוג במשך שלושה חודשים מיום כניסתו לארץ, וזאת עד להמרת הרשיון בפועל. לבסוף טוענת המערערת, כי אף מלשון סעיף 18 לפוליסת ביטוח החובה שהוצאה ע"י המשיבה: "…ולא נפסלו מלקבל או להחזיק רשיון כזה…", ניתן ללמוד על היותה רשאית לנהוג ברכב. אין התנאי להמרה שנקבע בבקשת ההמרה במשרד הרישוי מהווה פסילה מלקבל רשיון, ועל כן היא רשאית לנהוג ברשיון הנהיגה האמריקאי, בהתאם לתנאי הסעיף: "… שהיו בעלי רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב…" 10. המשיבה מצידה מבקשת להדגיש כי לעניין הערעור על החלטות הביניים, אי צירוף משרד הרישוי לא פגע בזכויותיה של המערערת. הראיות לעניין הפטור הוצגו, פקידי המשרד זומנו לעדות והוכח כי פטור כאמור לא ניתן. גם אם הוטעתה המערערת, אין הדבר משנה ביחסים שבין המערערת ובין המשיבה, משום שבהעדר פטור רשמי ממשרד הרישוי, אין המערערת זכאית לפיצוי מחברת הביטוח. כן מציינת המשיבה את השאלה המשפטית, כפי שנקבעה בערכאה דלמטה, שרק לפיה תקבע זכאותה של המערערת לפיצוי, והיא האם נהגה המערערת ברכב ברשיון בר תוקף לפי תקנות התעבורה. לאור ההגדרה הקבועה בתקנה 567(א) למונח: "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", ולאור מכלול הנסיבות העובדתיות שהוכחו בערכאה הדיונית, המערערת איננה פטורה מחובת רשיון נהיגה ישראלי ואילו פטור לפי תקנה 217 אותו רשאית רשות הרישוי לתת, לא הוכח שניתן. ד י ו ן 11. בפתח הדברים יש לציין כי אכן בעייתי המקרה שלפנינו, ולו מפני שתביעה נוספת בעניין זה עדיין תלויה ועומדת בפני הערכאה דלמטה וההכרעה בה עשוי שתושפע מהכרעתנו בערעור זה. לכן קבענו בהחלטתנו הראשונה בהליך זה, מיום ה- 13.7.2000, כי: "יש הצדקה לכך שהערעור יוקפא עד אשר ינתן פסק דין בתביעה של המערערת כנגד משרד הרישוי. לאחר מתן פסק הדין, באם יוגש ערעור בתיק השני, ניתן יהיה לאחד את הדיון עם הערעור דנן או לבחון את העניין לאור התוצאות בתיק השני." אולם, משנוכחנו לדעת כי ההליכים בבית-משפט השלום מתעכבים, מצינו כי אין טעם להמתין זמן נוסף, ויש להכריע במחלוקת בין שני הצדדים לתיק, כפי שהובאה בפנינו. ייתכן והיה מקום לצרף את משרד הרישוי כצד לתביעה זו כבר בבקשתה הראשונה של המערערת (ה.מ. 115210/98) ולו מן הפן הפרוצדוראלי. השופט קמא החליט לדחות את הבקשה מן הטעם שהצירוף "יכביד על הדיון", אך עינינו הרואות כי נוצר מצב בו אותו העניין נידון בפני מותבים שונים, בערכאות שונות, ומכביד עוד יותר על הדיון. ומעבר לכך, נפגעת המערערת - התאונה בה היתה מעורבת קרתה עוד ב 8.4.95 ואילו ההליך המשפטי בעניינה עודנו נמשך בשני תיקים שונים, כשסיומו בתיק אחד לא בהכרח יסיימו בתיק האחר. אף על פי כן, לא ראינו טעם בהחזרת התיק לביהמ"ש קמא, על מנת שיאחד את הדיון בשתי התביעות. ראשית, על שום שבמצב שנוצר כעת, החזרת התיק ואיחוד התביעות תביא לסרבול נוסף ורק תעכב עוד יותר את ההכרעה הסופית בעניינה של המערערת. שנית, משום שבפועל ועל אף החלטתו שלא לצרף את משרד הרישוי לתיק, איפשר בית משפט השלום לשני הצדדים הבאת ראיות הנוגעות לנוהלי משרד הרישוי במועד קרות התאונה ושמיעת עדויות מפקידיו. ושלישית, המחלוקת בין המערערת והמשיבה, עניינה בשאלה המשפטית, והיא חבותה של המשיבה בפיצויים מכוח חוק הפלת"ד. במישור היחסים שבין שני צדדים אלה, המוגדר כולו תחת עילה זו, אין כל משמעות לקביעה בעילה הנזיקית, מכוח פקודת הנזיקין, שבין הנפגעת לרשות הרישוי. חששה של המערערת כי תישאר "קרחת מכאן ומכאן", בדומה לעניין בן חמו ליאור, אותו צירפה לעיקרי טיעונה, אין מקומו במקרה זה. שם (בש"א 4456/99 בת.א. 389/96 בן חמו ליאור נ' טוביאנה אופיר ואח', לא פורסם), נוצר מצב בו קביעה עובדתית באשר לזהות הנהג בתיק האחד בעילה לפי הפלת"ד תאיין את העילה הנזיקית בתיק האחר ולהיפך, מה שחייב את איחוד התיקים. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, אם נקבל את ערעורה של המערעת ונמצא כי קיימת לה עילה לפיצוי לפי הפלת"ד, מתייתר ממילא הדיון בתיק השני, והיה ונקבע כי לא עומדת לה הזכות לפיצוי מחברת הביטוח, משום שביום התאונה לא אחזה ברשיון בר תוקף, במקרה זה יפים דבריו של כבוד השופט קמא באומרו (בעמ' 7 לפסק דינו): "אם אכן התובעת סבורה כי הוטעתה ע"י פקידת משרד הרישוי, הדרך פתוחה לפניה להוכיח זאת בתביעת הנזיקין שהגישה נגד משרד הרישוי." מכל הטעמים הנ"ל, יש לדחות את הערעור על החלטות הביניים. 12. עתה יש להכריע במחלוקת העיקרית נשוא הערעור: האם זכאית המערערת לפיצויים מהמשיבה מכוח חוק הפלת"ד. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ס' 7(3) לחוק הוא הסעיף עליו נסמכת המשיבה הכופרת בחבותה: "7. הגבלת זכאותם של נפגעים נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה… (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה;" לפי סעיף זה, ולנוכח כותרתו, תשלל זכאותה של המערערת, שנהגה ברכב, לפיצויים, במידה ולא היה לה רשיון לנהוג בו. "אלא שההבחנה בין העדר רשיון נהיגה בר תוקף כלל לבין חסר "יחסי" או "פורמלי" של רשיון נהיגה אינה ישימה תמיד". (השופט אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה שלישית 1999, 430) כדברי השופט ריבלין בספרו, ולנוכח טענתה של המערערת הגורסת כי היה לה רשיון בר תוקף במועד התאונה, נזקקים אף אנו לפרשנות הסעיף והמונח "רשיון" המופיע בו. 13. על מהותו של סעיף 7(3) כבר עמדנו בעניין חללי משה נ' "מגדל" (ע"א 4592/98 - לא פורסם). שם, הובא בפנינו מקרהו של אדם שנפגע בתאונה, אולם נמנע מלחדש את רשיונו במשך פרק זמן של למעלה מ-14 חודשים. בהחלטתנו התייחסנו הן לתכלית הסעיף, והן לתכלית שעמדה בחקיקת החוק כולו: "יש לזכור כי חוק הפלת"ד הוא חוק סוציאלי במהותו, סעיף 7 הוא החריג העונשי אשר בו, ואילו סעיף 7(3) סיפא בא להגן על חסרי היכולת והרשלנים". בהמשך נבחן מקרה דומה, בו תלה המערער עיקר יהבו, והוא פרשת יחיאל נ' "צור שמיר" חברה לביטוח בע"מ (ת.א. (י-ם) 593/94). באותו מקרה פג תוקפו של רשיון הנהיגה של התובע כחודש וחצי לפני אירוע התאונה ולא חודש למרות רצונו של התובע עקב מחלוקת בשל אי תשלום קנסות. לגישת בית-המשפט תכלית החקיקה שביסוד חוק הפיצויים: "לא נועדה לשלול את הזכאות מכוח החוק… מסיבות שאין להן כל קשר לכושרו של בעל הרשיון לנהוג." לאור תכלית זו, ניתנה פרשנות מרחיבה לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. אולם, אנו מצאנו לנכון להבחין בין המקרים: "שם אכן מדובר היה בעניין טכני כאשר הנהג עומד על משמר רשיונו ותובע לחדשו… שעה שכאן המערער אינו עושה דבר, יושב בחיבוק ידיים ואינו טורח לחדש את רשיונו." וכך, תוך שנתנו דעתנו הן לתכלית הסוציאלית של החוק והן לתכלית העונשית של סעיף 7 לו, ולאור ההבחנה בין נסיבות המקרים, דחינו את הערעור ופסקנו כי אין הוא זכאי לפיצוי מחברת הביטוח בעילה מכוח הפלת"ד. בנסיבות המקרה דנן, שלא כבפרשת חללי, אין הצדקה להחלת התכלית העונשית. 14. הסוגיה של פרשנות סעיף 7(3) הנ"ל לגבי רשיון נהיגה שניתן בחו"ל, נבחנה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת בפרשת אליזבט הינגלי נ' "הסנה" ((ת.א. (נצ') 1089/83 פס"מ מ"ו(ב) )444). ב"כ התובעת טען שם כי יש לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על כל אדם היודע לנהוג בכלי הרכב שבו אירעה התאונה. חיזוק לטענה זו ביקש למצוא בכך שהסעיף לא מציין במפורש "רשיון לפי פקודת התעבורה", או "רשיון תקף במדינת ישראל", כאשר במסגרת החוק ואפילו בסעיף זה יש הפניות רבות לחוקים אחרים וסעיפי ההגדרות הכלולים בהם. בהחלטתו העניק כבוד הנשיא אברמוביץ' משמעות מקלה לס' 7(3) וקבע כי: "ייתכן שאפשר לומר שהוראות סעיף 7(3) מתייחסות רק למי שאין לו רשיון נהיגה כלל." (שם, בעמ' 450). הסוגיה נדונה ע"י בית-המשפט העליון בפסק-הדין המנחה שניתן בפרשת מוריאל לביא נ' "סהר" ((ע"א 5631/94 פ"ד מט(5) 820). במקרה זה נדרש כב' השופט אור לטענת המערערת כי יש לפרש את הסעיף פרשנות תכליתית, לאור מטרותיו ומגמותיו היסודיות של החוק ולצמצם את פרשנות הביטוי "מי שנהג ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו" רק למי שנהגו ללא רשיון כלל, או למי שרשיונם נשלל ואף לא היה להם מעולם רשיון נהיגה, אפילו לא כזה שהוצא במדינת חוץ. השופט אור נעזר בדברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6) התשמ"ח- 1988 (ה"ח 1885, התשמ"ח, 198, 201): "סעיף 7(א) לחוק הקיים קובע מספר מקרים חריגים שבהם אין הנפגעים זכאים לפיצויים לפי שיטת האחריות המוחלטת, ואשר המכנה המשותף שלהם הוא העדר תרופה במקרה הנוגד את תקנת הציבור". וכן בדבריו של פרופ' י' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (תש"ן, מהדורה שנייה, 117): "מטרת ההוראה היא עונשית בעיקרה: המחוקק שואף להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים. המטרה העונשית בולטת במיוחד ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים… המטרה העונשית עומדת בניגוד למטרה הסוציאלית, והמחוקק שלנו ריכך את הסתירה על ידי הענקת זכאות עצמאית לתלויים בנפגע…". בעקבות דברים אלה קובע השופט אור כי: "מטרתו של ס' 7(3) לחוק הפיצויים היא לשלול את זכאותו של נפגע אשר נהג ללא רשיון, ובכך להרתיע את ציבור הנהגים מפני נהיגה ללא רשיון שהיא מנוגדת ל"תקנת הציבור". כדי להגשים תכלית זו, יש לתת פירוש אחיד וקוהרנטי למושג "רשיון" שבפקודת התעבורה ובחוק הפיצויים ולקבוע שרשיון נהיגה אליו מתייחס סעיף 7(3) לחוק הפיצויים הינו רשיון נהיגה שניתן על פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו לפיה" (שם, בעמ' 830). למסקנה זו מצטרף השופט טירקל, אך לא לאחר היסוסים, באומרו: "לא אכחד כי מלכתחילה נטיתי לקבל את הפירוש המיטיב עם המערערת… הטעם לכך הוא שלכאורה אין זה מן הצדק לשלול את הזכאות לפיצויים מאדם שהחזיק ברשיון שאינו בר תוקף בישראל וסבר בטעות שהוא בר תוקף בישראל… אולם, שוכנעתי כי ה"הרמוניה החקיקתית" מחייבת את הפירוש שבו נקט חברי השופט אור ואת מסקנותיו. תיקונו של מצב זה, על מנת להיטיב עם נפגעים כאלה, יש לעשותו בדרך של חקיקה מפורשת ולא בדרך של פרשנות". (שם, 2-831). גם השופט ריבלין מציין בספרו כי: "התוצאה המתבקשת מהוראת החוק, כפי שפורשה בפרשת לביא היא קשה מקום בו הנפגע רכש מיומנות לנהיגה בארצות חוץ וסבר בטעות כי רשיונו תקף." (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה שלישית 1999, 432) אין ספק שיש קושי רב לנוכח התוצאה האמורה שעה שמדובר באדם כמו המערערת, שרכש כחוק את כישורי הנהיגה שלו, קיבל רשיון נהיגה בהתאם לדין המקום בו התגורר ואוחז ברשיון נהיגה זה בעודו נוהג בארץ. בנסיבות מעין אלה מתמעטת במידה רבה חשיבותם של שיקולי ההרתעה והענישה המעוגנים בסעיף 7(3). בפרט כאשר לפנינו מערערת אשר פנתה מיוזמתה, מיד עם שובה ארצה, למשרד הרישוי, להסדיר את רשיונה בארץ. קושי זה ניצב לנגד עיני בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת גילאור) במקרה בו ניתן פסק-הדין לאחר מתן הלכת לביא נ' סהר. הדברים אמורים בפרשת מדלן אזולאי נ' "דולב" (ת.א. (חיפה) 308/96 דינים מחוזי כו (10) 191. לעומת הנפגעת מוריאל לביא, שנהגה מספר שנים בכבישי הארץ כשבידה רשיון צרפתי בלבד, ולא פנתה מעולם למשרד הרישוי על מנת להוציא רשיון ישראלי, הנפגעת מדלן אזולאי פנתה למשרד הרישוי בבקשה להמיר את הרשיון הצרפתי שבידה ברשיון ישראלי, משרד הרישוי הכיר ברשיון הזר באופן המצדיק הקלה כאמור בתקנה 217 לתקנות התעבורה, האחרונה אף ביצעה, כעבור שלושה חודשים ושבוע, את מבחן השליטה האמור, ונפגעה בתאונה כעבור שבוע, בטרם שילמה את האגרה וקיבלה הרשיון לידיה. כבוד השופט אור התייחס בעניין "מוריאל לביא" לתקנה 217 (א) ו(ב) לתקנות התעבורה: "מתקנות אלה ניתן ללמוד, שגם מי שיש לו רשיון נהיגה שהוצא בחוץ לארץ חייב ברשיון על פי הפקודה, אם כי גם קיימת אפשרות, על פי התקנות, למתן פטור מקבלת רשיון, או להקלה בקבלתו לאנשים כדוגמת המערערת, אשר בידם רשיון נהיגה בינלאומי או רשיון נהיגה שהוצא בחו"ל, כאמור בשתי התקנות הנ"ל. אך המערערת לא פנתה לרשות הרישוי לקבלת פטור או הקלות לפי התקנות, וממילא לא קיבלה כל פטור או הקלה כאלה." (שם, 826) בהתאם לתקנה 217 הנ"ל ולנוכח ההבדל בנסיבות, קבעה השופטת גילאור כי: "ברי, ששיקולי ההרתעה ו"תקנת הציבור" שעמדו לנגד עיני ביהמ"ש בע"א 5631/94 לא מכוונים לאנשים דוגמת התובעת, מקום בו התנהגותה של התובעת אינה מהווה יצירת סיכון מודע והתובעת איננה מסוג האנשים שבגינם נקבעה התכלית החקיקתית של סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. החשיבות לפרשנות אחידה של המונח "רשיון נהיגה" עומדת לנגד עיני בבואי להכריע את גורל החבות לפי חוק הפלת"ד, אך במקרה גבולי זה, נראה לי שלא יהיה זה צודק לשלול מהתובעת את הזכאות לפיצויים ויש לראותה כמי שהיה בידה רשיון נהיגה ישראלי תקף ביום התאונה ולכן עמדה גם בדרישות תעודת הביטוח שהוצאה לה." (ת"א (חיפה) 308/96, מדלן אזולאי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(10), 191). 15. מכאן לענייננו: המערערת טיפאני שניידר, פנתה מיוזמתה, חודש בדיוק מיום חזרתה לישראל למשרד הרישוי במטרה להסדיר את רשיון הנהיגה שלה בארץ, משרד הרישוי הכיר ברשיון הנהיגה שלה ממדינת קליפורניה באופן המצדיק הקלה כאמור בתקנה 217(ב), אך בטרם הספיקה לבצע את מבחן השליטה הנדרש, ובטרם חלפו חודשיים מיום פנייתה למשרד, נפגעה בתאונה. נסיבות אלה שונות תכלית שינוי מנסיבותיה של מוריאל לביא ועולות בקנה אחד עם נסיבותיה של מדלן אזולאי, כמי ששיקולי הענישה שבסעיף 7(3) לפלת"ד אינם צריכים להיות מופנים כלפיה, כמי שפעלה באופן סביר כפי שיש לצפות מכל אדם אחר באותן נסיבות, כמי שלא יהיה זה צודק לשלול את זכאותה לפיצויים בעילה לפי חוק הפלת"ד. אף כאן, בדומה לדרך שנסללה ונבחנה בענין אזולאי יש הצדקה מליאה לפנות לנתיב המותווה בתקנה 217 ולבחון את תחולתו על המקרה דנן. תקנה 217 לתקנות התעבורה - פטור ממשרד הרישוי 16. בפרשת מוריאל לביא מצינו כי יש לפרש הדיבור "רשיון נהיגה" שבסעיף 7(3) לחוק כמתכוון לרשיון נהיגה שהוצא על פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה (נוסח חדש) והתקנות שהוצאו על פיה. באותה פרשה הביאה הלכה זו לדחיית תביעתה של הנפגעת, שלא היתה בעלת רשיון בר תוקף כנדרש לפי ס' 10 לפקודת התעבורה, הקובע: "(א) לא ינהג אדם ברכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב… זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר." מוריאל לביא לא נכנסה בגדר ההקלות הקבועות בסעיפים 567 או 217 לתקנות, ואף לא פנתה כלל למשרד הרישוי להסדיר עניין זה. לעומתה פנתה המערערת שבפנינו למשרד הרישוי והגישה בקשה להמרת רשיון הנהיגה מחו"ל לרשיון הישראלי. המערערת קיבלה מס' רשיון ישראלי להמרה ותנאים להמרה בהתאם לתקנה 217(ב), על כך כולי עלמא לא פליגי. לטענתה אף נאמר לה כי יש לה שלושה חודשים מיום כניסתה לארץ לעמוד בתנאים אלה. ומכאן שניתן לה מעין פטור לשלושה חודשים בהתאם לתקנה 217(א). אם אמנם כך הוא אזי יש לקבוע כי המערערת פעלה במסגרת הסטטוטורית של התקנות, והיא בעלת רשיון בר תוקף גם בהתאם להלכה בעניין מוריאל לביא. כך מנסח זאת השופט ריבלין בספרו: "רשיון הנהיגה שסעיף 7(3) מתייחס אליו הוא רשיון שניתן על פי פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו על פיה. לאור הוראת סעיף 10 לפקודה והוראת התקנות 171, 216 ו 217, גם מי שיש לו רשיון נהיגה שהוצא בחוץ-לארץ חייב ברשיון על פי הפקודה". אך מיד הוא מוסיף בהערת שוליים: "אולם, קיימת אפשרות, על פי אותן תקנות, למתן פטור מקבלת רשיון או להקלה בקבלתו לאנשים שבידם רשיון נהיגה בינלאומי או רשיון נהיגה שהוצא בחוץ-לארץ." (א. ריבלין, תאונת הדרכים, 430) 17. אלא שעדיין יש לבחון באם אכן ניתן למערערת פטור כאמור. השופט קמא הגיע לכלל מסקנה כי פטור שכזה לא ניתן למערערת: "אין ממש בטענתה של התובעת כי משרד הרישוי התיר לה לנהוג ללא רישיון במשך 3 חודשים… התובעת לא הגישה אישור כזה בכתב שכן אישור כזה לא ניתן וגם לא יכול היה להינתן, שכן התובעת הגישה בקשה למשרד הרישוי ביום 1.5.95 לקבלת רשיון נהיגה ע"י המרת רשיונה הלאומי ואף קיבלה מס' רשיון להמרה, אך מאחר ועברו 3 שנים מהיותה בארץ, חייבת היתה לעמוד מחדש בתנאים של רשות הרישוי לשם קבלת רשיון נהיגה…" בקביעה האמורה נפלה שגגה, שכן ראשית - המערערת הגישה בקשה למשרד הרישוי ביום 12.2.95 ולא ב 1.5.95. שנית - נראה כי השופט הסתמך על תעודת עובד הציבור של הגב' רונית צין, ראש מדור בקרה ועדכון באגף הרישוי, שהוצאה בשנת 99, ובה נכתב: "בהתאם לבירור שערכתי במשרד הרישוי מאחר ומאז עברו למעלה מ-3 שנים היא חייבת לעמוד מחדש בתנאים של רשות הרישוי לשם קבלת רשיון נהיגה." אולם בדברים אלה התכוונה הגב' צין למצב באפריל 99, למעלה משלוש שנים מיום הגשת הבקשה, ולא ניתן להסיק מהם דבר באשר למצב ביום התאונה. גירסת המערערת עליה עמדה וחזרה היתה: "הלכתי למשרד הרישוי והם אמרו לי שיש לי 3 חודשים ללמוד… כשהגשתי את הבקשה הזו אמרו לי שאני יכולה לנהוג במשך 3 חודשים… כשהגשתי את הבקשה הזו אמרו לי שאני יכולה לנהוג במשך 3 חודשים." (עמ' 5, 6, ו 7 לפרוטוקול הדיון). עדת התביעה מס' 2, הגב' יהודית שמחי פקידת משרד הרישוי, העידה כי: "היתה הוראה בעל פה אך לא יודעת ממתי עד מתי, שגם תושב ישראלי יכול לנהוג כמו עולה חדש, 3 חודשים מיום כניסתו לארץ." (עמ' 10 לפרוטוקול ). בפסק-הדין יש התייחסות רק לראשית עדותה של עדה זו, בה אכן חזרה על ההנחיות לפי תקנה 567, אך אין כל התייחסות וכל ממצא באשר להנחיות לפטור של שלושה חודשים המוזכרות בעדותה. ברי שעדות זו מחזקת את גרסת המערערת לפיה נאמר לה שעומד לרשותה מועד בן שלושה חודשים בהם היא רשאית לנהוג עם רשיון הנהיגה הזר שלה עד שתבצע את מבחן השליטה. עדת התביעה מס' 3, הגב' רונית יאנה פקידת משרד הרישוי, העידה כי: "אזרח ישראלי שבא לביקורת לארץ צריך להמיר את הרשיון האמריקאי שלו, הוצאת רשיון מחו"ל היא לפחות 3 חודשים עד 3 חודשים מיום כניסתו לארץ, עם הבדיקות ועם הכל… אם האזרח בא לביקור מותר לו לנהוג עם רשיון זר בזמן הביקורת ואם הוא תושב, היתה הוראה בעל פה שמותר לנהוג 3 חודשים מיום כניסתו לארץ. היום אין לנו הוראה בעל פה… בשנת 95 היתה הוראה בעל פה שמותר לנהוג 3 חודשים עם רשיון זר… לא היה לנו מקרה שהמשטרה תפסה אדם על מקרה כזה של נהיגה עם רשיון זר בתקופה שהיתה הוראה בעל פה לנסוע 3 חודשים עם רשיון זה… כל מה שאמרתי קודם התכוונתי להמיר את הרשיון, אך לנהוג אסור זה הולך לפי תקנה 567 ושם קבוע הזמן שצריך לקבל רשיון." (עמ' 11 לפרוטוקול) בהתייחסו לעדות זו, קובע השופט המלומד כי: "כל עדותה מכוונת להמרת רשיון ולא לקבלת רשיון נהיגה בו יש לפעול לפי תקנה 567 בה קבוע הזמן לקבלת רשיון". אכן עדות זו מכוונת להמרת רשיון, הוא ההליך אותו ביצעה המערערת במשרד הרישוי, שסופו בקבלת רשיון נהיגה. אולם יש לזכור כי תקנה 567 לא מפרטת לוח זמנים כלשהו לקבלת הרשיון, ואילו לוח הזמנים אותו מזכירה העדה הוא שלוקח שלושה חודשים בפועל למשרד הרישוי לבדוק את הפרטים השונים הנוגעים למבקש ההמרה. גם עדות זו יש בה כדי לחזק את גרסתה של המערערת. עדת ההגנה מס' 1, הגב' רונית צין, פקידת משרד הרישוי, העידה כי: "התובעת הגישה בקשה אך לא המירה אותו. אם לא המירה לא היה לה רשיון. התובעת קיבלה מספר רשיון נהיגה. ההגבלות האלה מוגבלות בזמן." אולם לכמה זמן מוגבלות ה"הגבלות"? לשאלה זו לא ניתנה תשובה בטופס בקשת ההמרה בו נרשם רק: "לפני המרה לפרטי חייבת לעבור מבחן שליטה עד פעמיים בלבד." גם עדותה של עדת ההגנה לא נתנה מענה לשאלה זו. נוהלי משרד הרישוי הכתובים, שהוצגו כראיה, מפרטים התנאים להמרה, מהו מבחן שליטה וכו', אך שותקים באשר לזמן במסגרתו מוטל על המבקש לבצע מבחן שליטה זה. האם אמורה המערערת לבצע את מבחן השליטה מיד עם הגשת הבקשה? או שמא למחרת, או בתוך שבוע או חודש? הקצבת זמן של שלושה חודשים נראית סבירה בהחלט, בהתחשב בעובדה שהמבקשים כולם בעלי רשיון נהיגה ולא מהווים סכנה בנוהגם בכבישי הארץ, בהתחשב בכך שעל המבקש להתכונן למבחן שליטה בו עליו לנהוג בהתאם לנהוג בארץ, וגם למשרד הרישוי עצמו דרושים כשלושה חודשים לבצע בדיקות, כאמור בעדותה של הגב' רונית יאנה. זאת ועוד - שתי פקידות משרד הרישוי, שעדותן בלתי תלויה ואשר אינן מכירות את המערערת כלל, העידו כי הזמן אותו היו מקציבים למבקשים לביצוע מבחן השליטה עמד על שלושה חודשים מיום כניסתם האחרונה לארץ לפי הנחייה בע"פ שהיתה קיימת באותה תקופה במשרד. גם מעניינה של מדלן אזולאי הנ"ל, שאירע בתקופה זהה לזו של המערערת (שנת 95) ואשר ביצעה את מבחן השליטה כעבור שלושה חודשים ושבוע, אנו למדים על קיום ההנחייה הנ"ל. 18. תקנה 217(א) מאפשרת לרשות הרישוי לפטור בעל רשיון שניתן בחו"ל מהוראות התקנות, כולן או מקצתן. התקנה לא מפרטת דבר לעניין מהותו של הפטור, האם עליו להיות במסמך קבוע כלשהו, בכתב או בע"פ, וכו'. גם נוהלי המשרד שהוגשו לביהמ"ש לא שופכים אור על הסוגיה וב"כ המשיבה, על אף שהביא את פקידת משרד הרישוי גב' רונית צין להעיד, לא פירט דבר בנידון. יש לציין כי בתקנה 218 לתקנות המדברת במתן פטור מכללי התקנות נקבע מפורשות כי יש צורך בהיתר בכתב, ובלשון התקנה: "218. פטור מתחולת כללי התקנות רשות הרישוי רשאית לפטור בהיתר בכתב, באופן כללי או למקרה מסויים מתחולת כל תקנה מתקנות חלק זה, ולקבוע בו תנאים, לבטלו או לשנות תנאי". לעומת זאת לא נכללה כל הוראה על היתר בכתב דווקא בתקנה 217 הנ"ל, שהיא החלה על המקרה הספציפי שבפנינו. מכאן ניתן להסיק כי בפטור הניתן על פי תקנה 217 אין הכרח שהפטור יינתן בכתב. אין כל מחלוקת שבסמכותה של רשות הרישוי, לאור תקנה 217(א), להעניק לאדם המבקש המרת רשיונו הזר מסגרת זמן של שלושה חודשים לביצוע ההמרה, בהם יותר לו לנהוג עם רשיונו הזר. תקופה דומה של שלושה חודשים נקבעה בתקנה 567(ג) לעולה חדש המגיע לארץ עם תעודת עולה. למערערת ניתנו הוראות לפי תקנה 217(ב), ולאור כל חומר הראיות העדויות שפורטו ברי כי משרד הרישוי עשה בנסיבות המקרה שימוש בסמכותו לפי תקנה 217(א) ונתן למערערת פטור לתקופה בת שלושה חודשים אשר במסגרתו על מבקש ההמרה לבצע את מבחן השליטה הנדרש ממנו כאמור בתקנה.. שמע מיניה - המסקנה העולה מכל אלה היא כי רשות הרישוי אכן פטרה את המערערת מהמרת רשיון הנהיגה במשך שלושת החודשים הסמוכים למועד כניסתה האחרון לארץ, ולכן ביום התאונה החזיקה ברשיון נהיגה בר תוקף והיא זכאית לפיצויים לפי חוק הפלת"ד. אמנם הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעורים נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אך לאור הניתוח דלעיל יש הצדקה מלאה להתערב בקביעתה של הערכאה הראשונה לעניין הפטור ממשרד הרישוי. 19. די במסקנה האמורה לשם קבלת הערעור. אציין רק בשולי הדברים כי בכל הנוגע לשאלת מרכז חייה של המערער לענין תקנה 567 לתקנות התעבורה, צדק בית-משפט השלום במסקנתו. המערערת אינה כלולה בד' אמותיה של ההגדרה לגבי "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" בהתחשב בכל הרקע העובדתי שפורט. עוד ראוי להדגיש כי הגיעה העת להוצאת חקיקה מפורשת לגבי הסוגיה האמורה, קרי הוראות מדוקדקות באשר לבעל רשיון שהוצא בחו"ל ומסגרת הזמן בה רשיון שכזה תקף לגבי מי שמבקש המרתו, קריאה אותה השמיע כבר כב' השופט טירקל בפרשת מוריאל לביא. זאת תוך הבחנה ברורה בין מי שפעל כשורה ובתום לב דוגמת המערערת כאן, לעומת מי שמזלזל בהוראות התקנות ונוהג בלא רשיון במודע, אשר לגביו יש לשים את הדגש על האספקט העונשי-הרתעתי. 20. סוף דבר - הערעור מתקבל. הדיון מוחזר לבית-משפט השלום לשם קביעת גובה תגמולי הביטוח שהמערערת זכאית להם. על המשיבה לשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪+מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון יוחזר למערערת. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת אסתר קובו: אני מסכימה. אסתר קובו, שופטת השופטת מיכל רובינשטיין: אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד, השופט י. גרוס, ס"נ. רישיון נהיגהביטוח חובהמשפט תעבורהרכב