צו הירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון בהתאם לחוק הירושה , תשכ"ה-1965. אין בית המשפט קובע בהליך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים מעבר לחלקו על-פי חוק הירושה , מכוח הסכם שעשה אותו יורש עם יורש אחר או מכוח רכישה שרכש מהמנוח עצמו לפני פטירתו. מכאן, ששאלת תוקפם של מסמך המתנה או של ההסכם לא עמדה כלל לדיון ולא יכולה הייתה לעמוד לדיון בהליך של הוצאת צו הירושה , והצו שניתן אינו בגדר מעשה-בית-דין, החוסם את המערער בטענתו, כי רכש זכויות במגרש בנוסף לזכויותיו בו כיורש על-פי הצו. ## חוק הירושה:## חוק הירושה מלמד כי עקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק) התחייבות של אדם לעשות צוואה , לשנותה או לבטלה - "אינה תופסת" (סעיף 27(א) לחוק); הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה - בטלה (סעיף 27(ב) לחוק). בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולוּ באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא, כי אין בהדדיוּת בצוואות כשלעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות על הוראות הדין אם אכן ניתנות הן להתנייה. ## תיקון צו ירושה:## הכלל הוא כי צו ירושה, כמותו כפסק דין והוא למעשה מכריע (ולפיכך מסיים), את העניין נשוא הדיון בו. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו. אלא שלכלל זה יש חריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965. חריג זה לכלל בדבר סופיות הדיון, מאפשר "לפתוח" מחדש את צו הירושה שניתן ע"י ביהמ"ש, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים. מפאת מרכזיות העניין נביא לשון הוראת חוק זו במלואה ככתבה וכלשונה: "72. תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום (א) נתן רשם לענייני ירושה או ביהמ"ש, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, ואולם, ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאם לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן, ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". מהוראת חוק זו ניתן ללמוד, כי גם מקום שהמבקש לתקן או לבטל את צו הירושה, יכול היה להעלות הטענות בהזדמנות סמוכה ראשונה למתן הצו ולא עשה כן, אין לרשם הירושה סמכות לדחות הבקשה, אלא היא תועבר לטיפול בית המשפט לענייני משפחה. מכאן עדיין לא ניתן ללמוד על תכלית החיקוק בכל הנוגע לתנאים שבהתקיימם יבטל או יתקן בית המשפט צו ירושה שניתן כדין. יחד עם זאת, לשון החוק מקפלת בתוכה את תמצית המבחן שעל בסיסו יקום ויפול דבר ; ברור לקורא את הוראת סעיף 72 לחוק הירושה לעיל, כי המחוקק קבע מבחן אובייקטיבי - סובייקטיבי שעניינו "מבחן פוטנציאל הפעולות הסביר" שהמבקש את תיקון צו הירושה אמור לנקוט בהן. בעשותו כן, בוחן המחוקק את שתי החלופות להלן: א. האם יכול היה מבקש הצו להביא העובדה או הטענה לפני מתן הצו? ב. האם יכול היה מבקש הצו לעשות כן בהזדמנות סמוכה ראשונה לאחר מתן הצו? המבחן בעל מימד כללי ואובייקטיבי בהציבו את השאלה : "האם יכול היה המבקש להביא הטענה או העובדה החדשה?". המבחן כולל גם מימד קונקרטי וסובייקטיבי בהציבו את השאלה : "ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה?". מנגד ועד כמה שלשון החוק מקפלת מבחן אובייקטיבי-סובייקטיבי כאמור, אין בה בהוראת החוק, תיאור מדוייק של השיקולים שעשויים לשמש את בית המשפט בדיון בבקשה לתיקון צו ירושה ומכאן הצורך להידרש לפסיקת בית המשפט העליון. פסיקה זו אימצה באופן מובהק את המבחן האובייקטיבי, תוך שתרה אחר "פוטנציאל הפעולות הסביר" שמבקש תיקון צו הירושה אמור לעמוד בו בכל מקרה ומקרה. כך שירטטה לה הפסיקה את דרך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לעניין בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 ממקרה למקרה תוך שקבעה אבני דרך שלא ניתן לסטות מהם. ראה: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337 (1982); ע"א 601/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993); ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 353, 378-379 (1996); ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436 (1993); רע"א 8920/08 ‏גנאיים אנעאם חמזה נ' האפוטרופוס הכללי (13/5/2010); עמ"ש (חיפה) 13757-05-10 מ.י. נ' ש.כ., (5/10/2010); בש"א (משפחה ת"א) 15126/07 מ.ג. נ' ח.ח., (5/7/2009); ת"ע (משפחה י-ם) 41880/07 פלונית נ' אלמונים (28/12/2009); ש. שוחט, מ. גולדברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שישית) 162-159 (2005)). ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (תשס"ב) 77-84. הנה כי-כן, עיון מעמיק בהלכה הפסוקה מלמד על 'עשרת הדברות' להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בבקשות לתיקון צו ירושה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 ואלו הן: ראשית, קבלת בקשות לתיקון צו ירושה הן בגדר חריג ולא הכלל (הלכת שרייבר); שנית - מניין הזמן: אמנם האיחור או השיהוי נמדדים מהיום שבו נודעה "העובדה החדשה" ולא מיום הפטירה (הלכת אלוני), אך יחד עם זאת, יש לזכור כי בגדר אותה "עובדה חדשה" באה גם עובדה שהייתה אפשרות כי המבקש ידע עליה, לו בדק כדבעי (הלכת לשינסקי); שלישית, יש לבחון, את מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני ביהמ"ש? (הלכת לשינסקי); כן יש לברר מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה? (הלכת לשינסקי); הדגש אינו על מידת השיהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. נוסחת האיזון בהקשר זה קבעה שככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים (פסק הדין המחוזי בעניין מ.י. נ' ש.כ); יחד עם זאת ובמבחן המציאות, למשך הזמן יש בהחלט משמעות ; הגם שהיו מקרים שתוקנו צווי ירושה או צווי קיום צוואה לאחר 30 יום, 3-7 שנים, הרי שמקום שהתקופה עלתה על 10 שנים, הדבר נתפס "כשיהוי בלתי סביר" (פסק הדין של כב' השופטת גליק בענין מ.ג. נ' ח.ח לעיל); מכל מקום, ככל שהשיהוי נמשך לאורך זמן רב יותר, כך גם יהפוך נטל השכנוע מצד המבקש להסברת השיהוי לכבד יותר (פסק הדין של כב' השופטת בן ציון גרינברגר בפסק הדין בעניין פלונית נ' אלמונים) ירושהשאלות משפטיותצו ירושהצווים