טיוטא של חוזה מכר דירה בלי חתימה על הסכם - חתימה על זכרון דברים

הרקע : בתאריך 14.1.2006 נחתם זכרון דברים בין התובעים מחד גיסא והנתבעת מאידך גיסא, והוסכם, כי הנתבעת תמכור לנתבעים דירת מגורים, הידועה כחלקה 31/9 בגוש 10808, וכתובתה ברח' הספורט 14 בחיפה (להלן - "הדירה"), תמורת הסך של 185,000 דולר, לפי השער היציג ביום התשלום בתביעתם שלפני טוענים התובעים כי בידם "זכות מוקנית ובלתי מסויגת לאכוף את זכרון הדברים" בצו עשה קבוע, ועוד עותרים התובעים, ליתן צו נגד הנתבעת "ולחייבה בצו עשה לחתום על הסכם המכר שהוכן ע"י ב"כ הצדדים במשותף, ולקיים את מלוא חיוביה כמוכרת הדירה לתובעים/הקונים הדירה : בבניין בו מצויה הדירה קיימות 14 דירות, מתוכן 12 דירות בבעלות הנתבעת ואחיה. בבעלות הנתבעת 3 דירות, והדירה נשוא הדיון שלפני היא אחת מהן. כשנתיים לפני חתימת זכרון הדברים, שכרו התובעים דירה בבניין מאת מר נתן מנדלבליט, אחיה של הנתבעת, והשתמשו בה לצורך ניהול גן ילדים. הדירה ששכרו התובעים מאת מר מנדלבליט, בנויה מעל לדירתה של הנתבעת, נשוא הדיון שלפני, המצויה בקומת הקרקע. מטבע הדברים, השתמשו התובעים בחצר הבית לצורך גן הילדים, וזאת עשו מבלי שהייתה למי מבעלי הדירות בבניין התנגדות לכך אוסיף את העובדה שהתובעים מתגוררים בשכנות לבניין בו מצויה הדירה, וברור איפוא, שניהול גן הילדים בדירה ששכרו מאת מר מנדלבליט היה נוח לתובעים, ובמיוחד לתובעת שניהלה את הגן, בשל קרבת המגורים לגן הילדים. לצד הדירה שהתובעים שכרו מאת מר מנדלבליט, שכרו התובעים, בחודש מרץ 2005, אף את הדירה נשוא הדיון שלפני. בתחילה שימשה הדירה למגורי אחותה של התובעת, ואולם, אחות התובעת עזבה את הדירה זמן קצר לאחר שנכנסה להתגורר בה בתצהיר עדותו הראשית (מוצג ת/2) מסביר התובע, כי עזיבת אחות התובעת את הדירה, זמן קצר לאחר שנכנסה להתגורר בה, נבעה ממצבה הפיזי הירוד של הדירה ופגמים אחרים בה (אותם מנה התובע בעדותו, בעמ' 12 לפרוטוקול), ובין היתר, משום שהנתבעת סרבה לממן התקנת סורג בדלת המרפסת אשר במפלס הרחוב. למרות העובדה, כי אחות התובעת עזבה את הדירה כעבור זמן קצר, לא ביטלו התובעים את חוזה השכירות והוסיפו להחזיק בדירה, ולמעשה הם מחזיקים בה עד לעצם היום הזה, הגם שתקופת השכירות החוזית הסתיימה בחודש פברואר 2007. נראה הדבר, כי מלכתחילה שכירות הדירה מאת הנתבעת לא נועדה לסדר מקום מגורים לאחותה של התובעת, ותכליתה העיקרית של השכירות הייתה לקנות שקט מצידה של הנתבעת, ולאפשר לתובעים לנהל את גן הילדים ולהשתמש בחצר הבית, ללא טרוניות או טענות מצידה של הנתבעת התובעים שכרו את הדירה בחודש מרץ 2005 למשך שנה, ובחודש פברואר 2006 חוזה השכירות הגיע לסיומו. מצופה היה, שאם הדירה אינה משמשת למגורים ומצבה הפיזי ירוד, התובעים לא יאריכו את חוזה השכירות, ואולם, התובעים כן האריכו את חוזה השכירות, ושכרו את הדירה למשך שנה נוספת, הגם שלכאורה הדירה לא הייתה נחוצה להם. התובע הסביר השיקולים לכך בחקירתו הנגדית (עמ' 13 לפרוטוקול), ומדבריו עולה, כי התובעים שכרו את הדירה, למרות שבפועל לא הייתה נחוצה להם, כדי לקנות שקט הן מצידו של מר מנדלבליט והן מצידה של הנתבעת, על מנת שיוכלו להמשיך ולנהל את גן הילדים ללא כל הפרעה המו"מ עם הנתבעת ביחס לרכישת הדירה החל למעשה מספר חודשים לפני סיום תקופת השכירות, ולטענת התובע בעדותו, כוונת התובעים הייתה לעבור ולהתגורר בה. ספק רב בעיני אם אכן התכוונו התובעים לעבור ולהתגורר בדירה, שכן לקראת רכישת הדירה לא מכרו את דירת מגוריהם בבניין השכן. יותר מתקבל על דעתי, שכוונת התובעים הייתה לרכוש את הדירה על מנת לקבע את אחיזתם בבניין, כך שיוכלו להמשיך ולנהל בו את גן הילדים ללא כל חשש שמא ביום מן הימים יסרב מר מנדלבליט להאריך את חוזה השכירות בדירה שהתובעים שכרו ממנו. יתרה מזאת, כיוון שהדירה מצויה בקומת הקרקע, היציאה ממנה לחצר הבניין קלה יותר, והחצר הרי שימשה את גן הילדים. מכאן אף מתבררת חשיבות ההתנייה שהתנו התובעים בשלב מאוחר יותר, כי חצר הבית היא רכוש משותף ואינה צמודה ליחידה מיחידות הבית זכרון הדברים והעדר האפשרות לאוכפו : זכרון הדברים (נספח מס' 6 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/2) נכתב בכתב יד, ונכללו בו פרטים הנוגעים לזיהוי הדירה ("רח' הספורט 14 כניסה 1 דירה 1 חיפה"), ומחיר הדירה - 185,000 דולר "לפי השער היציג שיהיה ידוע ביום התשלום". במעמד חתימת זכרון הדברים שילמו התובעים לנתבעת סך 10,000 ₪, ובנוסף לדברים אלה נקבעו בזכרון הדברים התניות הבאות: "עו"ד מטעם המוכרת יערוך את טיוטת הסכם המכירה ויעבירו לידי הקונה או בא כוחו. המכירה תכנס לתוקפה עם חתימת ההסכם בין שני הצדדים, ולא יאוחר מסוף חודש ינואר." בנוסף לאלה הצהירה הנתבעת בזכרון הדברים כי "הדירה נקיה משעבודים והיא רשאית למוכרה", ועוד הצהירה, כי "הגינה בחזית הדירה שייכת לרכוש המשותף כעולה מהראיות שלפני, הצדדים אכן פנו לבאי כוחם ואלה החליפו ביניהם טיוטות לקראת חתימת הסכם, ואולם, בסופו של דבר הסכם מכר לא נחתם, ומכאן תביעת התובעים לאכוף על הנתבעת את מכר הדירה על פי זכרון הדברים. לחילופין עותרים התובעים, לאכוף את המכר על הנתבעת לפי טיוטת החוזה האחרונה שהוחלפה בין באי כוח הצדדים (נספח מס' 15 לתצהיר עדותו הראשית של התובע - מוצג ת/2), ואשר לצורך חתימה עליה, הוזמנו הנתבעים למשרד בא כוח הנתבעת לתאריך 11.2.2007. השאלה, אם ניתן לאכוף את מכר הדירה על פי זכרון הדברים, מובילה אותנו לשאלה אחרת, והיא, האם זכרון הדברים יכול להיחשב כ"מסמך בכתב" לעניין סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. מסמך בכתב, על פי ההלכה הפסוקה, הוא מסמך שמופיעים בו כל הפרטים המהותיים, הדרושים לשם ביצוע מכר המקרקעין, למעט פרטים אותם ניתן להשלים על פי הוראות הדין במקרה שלפני זכרון הדברים אינו יכול להיחשב כ"מסמך בכתב", מהטעם, שלא מופיעים בו פרטים מהותיים, שלא ניתן להשלימם באמצעות הוראות הדין, ולדעתי חסרות בזכרון הדברים שתי נקודות מהותיות: א. העדר פירוט התשלומים ומועדי התשלום: אמנם, נרשם בזכרון הדברים, כי מחיר הדירה הוא 185,000 דולר, ואולם, לא פורט כיצד בכוונת התובעים לשלם לנתבעת הסכום האמור, ומה יהיו מועדי התשלום. נכון הדבר, שכוונת הצדדים הייתה שהתובעים ישלמו לנתבעת סך 40,000 דולר במעמד חתימת החוזה, והם אף פעלו מייד לאחר חתימת זכרון הדברים לקבל שיק בנקאי בסכום זה, ואת היתרה התכוונו התובעים לשלם מכספי הלוואה שבכוונתם היה לבקש מבנק למשכנתאות. על פרטים אלה לא ניתן ללמוד דבר מתוך זכרון הדברים, וכל שציינתי לעיל הוא מדברים שנעשו לאחר מכן, לרבות טיוטות החוזה שהוחלפו בין הצדדים. ואולם, בזכרון הדברים עצמו, לא נמצא לדברים אלה כל זכר ב. העדר איזכור הצורך לקבל הלוואה לצורך מימון רכישת הדירה: לכאורה, מקורות המימון של הרכישה הם עניינם של התובעים, ואולם, מקום בו נדרשים התובעים לקבל הלוואה, יש צורך בשיתוף פעולה מצידה של הנתבעת, שהרי אין ההלוואה ניתנת אלא לאחר רישום הערת אזהרה על הדירה שלצורך רכישתה ניתנת ההלוואה. כדי לאפשר את קבלת ההלוואה ורישום הערת האזהרה, יש איפוא צורך שהנתבעת, כמוכרת, תתחייב לשתף פעולה עם התובעים, על מנת לאפשר להם לקבל את המימון הדרוש להם. אף התחייבות זאת לא ניתן להשלים באמצעות הוראות הדין, ונמצאנו למדים, שזכרון הדברים חסר התחייבות מהותית ביותר של הנתבעת, שבלעדיה לא יוכלו התובעים לגייס את המימון הדרוש לרכישת הדירה יתרה מזאת: בזכרון הדברים עצמו קבעו הצדדים, כי "המכירה תיכנס לתוקפה עם חתימת ההסכם בין שני הצדדים", ללמדך, שאפילו היה זכרון הדברים מקיים את התנאים הדרושים מ"מסמך בכתב" לעניין סעיף 8 לחוק המקרקעין, הרי אין הוא נותן תוקף לשום מכירה בין הצדדים, ולצורך ביצוע המכירה יש צורך ב"חתימת הסכם בין הצדדים". על פי פרשנותו המילולית הברורה של זכרון הדברים, הרי אפילו היה מקום לאכוף אותו, לא ניתן לאכפו, משום שמתוך זכרון הדברים עצמו ברור, כי זכרון הדברים לא נועד לקשור את הקשר החוזי בין הצדדים, ואת קשירת הקשר הצדדים התכוונו לבצע באמצעות מסמך אחר. על כן, מסקנתי מהאמור לעיל היא, כי זכרון הדברים אינו "מסמך בכתב" לעניין סעיף 8 לחוק המקרקעין, ואף אם היה כזה, אין הוא קושר את הקשר החוזי בין הצדדים לצורך ביצוע המכר תום הלב בכריתת זכרון הדברים : הצדדים התעכבו בטיעוניהם על שאלות שלדעתי אינן רלבנטיות, כמו למשל, האם זכרון הדברים הוכתב לנתבעת על ידי אחיה, מר מנדלבליט, או מי מהם דרש את הכנסת הפיסקה הקובעת כי המכירה תכנס לתוקפה רק לאחר חתימת הסכם בין הצדדים, או מה הייתה מטרת זכרון הדברים (שכן טענת הנתבעת היא, כי התובע דרש ממנה לחתום על זכרון הדברים, רק משום שלטענתו היה עליו להציגו לבנק ממנו התכוון לקבל הלוואה, ולא לשום מטרה אחרת). כמו כן התייחסו הצדדים לשאלת תום הלב, וכל אחד מהם ייחס לצד שכנגד חוסר תום לב. התובעים ייחסו לנתבעת חוסר תום לב בכך שחזרה בה מכוונתה למכור להם את הדירה, למרות זכרון הדברים שנכרת בין הצדדים, ואילו הנתבעת טענה לחוסר תום ליבם של התובעים, בשלב שלפני כריתת זכרון הדברים הגם שהנני סבור, כי לשאלת תום הלב אין נפקות, שכן לא ניתן לאכוף את זכרון הדברים בשל כך שאינו "מסמך בכתב" לעניין סעיף 8 לחוק המקרקעין, אתייחס בקצרה לטענת הנתבעת, כי התובעים נהגו בחוסר תום לב במו"מ לקראת זכרון הדברים, וזאת משום שלדעתי יש טעם בטענת הנתבעת. מהראיות שלפני עולה, כי התובעים היו להוטים מאוד לרכוש את הדירה מאת הנתבעת, ונראה, כי כאשר חשו שהנתבעת אינה להוטה למכור להם את הדירה, במחיר שהוצע על ידם, הפעיל התובע את אחותו, הגב' עדי לוריא, "לרגל" אחרי הנתבעת. במסגרת התפקיד שהוטל עליה, התקשרה הגב' לוריא אל הנתבעת, והציגה עצמה כקונה פוטנציאלית של הדירה, ושאלה למחיר הדירה, והנתבעת השיבה לה כי היא מבקשת עבור הדירה סך 200,000 דולר. הגב' לוריא לא הסתפקה בקבלת התשובה מאת הנתבעת, והחלה לנהל עם הנתבעת מו"מ להורדת המחיר, ובסופו של דבר הציעה לנתבעת לרכוש ממנה את הדירה תמורת הסך של 180,000 דולר הנתבעת כלל לא ידעה כי "הקונה הפוטנציאלית" כלל אינה מתכוונת לרכוש את הדירה, וכל רצונה הוא לברר עם הנתבעת פרטים היכולים להועיל לתובעים במו"מ עמה, ובתום ליבה הפנתה הנתבעת את הגב' לוריא אל התובעת מס' 2, על מנת שתראה לה את הדירה. מיותר לציין, כי מצבה של הדירה כמו גם יתר הפרטים הנוגעים לה, כלל לא עניינו את הגב' לוריא, והיא אף לא טרחה לספר לנתבעת, כי האנשים שבאמת מבקשים לרכוש את הדירה מאת הנתבעת, הם אחיה וגיסתה, וגיסתה היא אותה גננת, שאליה אמורה הגב' לוריא לפנות על מנת לראות את הדירה הגב' לוריא, המציגה עצמה בתחילת חקירתה הנגדית כמי שתמיד דוברת אמת, שכחה לספר את האמת לנתבעת, ואף בעדותה טענה בתחילה כי אינה זוכרת אם הציגה עצמה כקונה פוטנציאלית. מה לעשות, שבסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית (מוצג ת/1), הצהירה הגב' לוריא כי התובע ביקש ממנה להציג עצמה כקונה פוטנציאלית, ומשהוצג הדבר בפניה, נאלצה הגב' לוריא להודות כי אכן הציגה עצמה כקונה פוטנציאלית התובעים הניחו על שולחני את ההתכתבויות שכתבה הנתבעת לאחר חתימת זכרון הדברים, ורצו להוכיח בכך כי הנתבעת גררה את רגליה וסרבה לקיים את התחייבויותיה, ואולם, לאחר ששמעתי את עדותה של הגב' לוריא התברר לי מדוע הנתבעת לא הייתה שלמה עם מכר הדירה במחיר בו נקבו הצדדים בזכרון הדברים. לדעתי, התובעת הושפעה משיחותיה עם הגב' לוריא, ומסתבר הדבר בעיני, כי בתום ליבה סברה, שאם קונה פוטנציאלית מציעה לה מחיר של 180,000 דולר, כי אז עדיף לה למכור את הדירה לתובעים תמורת 185,000 דולר. אציין, כי הגב' לוריא הסבירה את התנהגותה בכך "שעושים את זה כל הזמן", ואני, עם כל הכבוד, אינני יודע מי ערך את המחקר האמפירי המאשש את המסקנה ש"עושים זאת כל הזמן", ומכל מקום, בעיני, התנהגותה של הגב' לוריא, והתובעים ששלחו אותה למשימתה, פסולה בעיני, ופוגעת בתום ליבם של התובעים פגיעה קשה בכל הנוגע לתנאי, הקובע שמכר הדירה יכנס לתוקפו רק לאחר כריתת חוזה, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת, כי מכיוון שכל אחד מהצדדים מנסה לנכס לעצמו את הכנסת התנאי האמור, לזכרון הדברים, הרי אין ספק שכל אחד מהם רואה את התנאי כמחייב, ואין איפוא חשיבות לשאלה מי מהשניים דאג להכניס את התנאי האמור לזכרון הדברים, ויש ליתן לו את המשמעות המשפטית המלאה הנובעת הימנו מתן צו המחייב את הנתבעת לחתום על החוזה : ב"כ התובעים ער כנראה לקושי המתעורר באכיפת זכרון הדברים, ועל כן עתר בכתב התביעה לחייב את הנתבעת, בצו עשה, לחתום על הטיוטה שהועברה לידו על ידי ב"כ הנתבעת בתאריך 6.2.2007. ראשית, עצם הזמנת התובעים לחתום על הטיוטה בתאריך 11.2.2007 מלמדת, כי הנתבעת לא ייחסה חשיבות מיוחדת לתנאי בזכרון הדברים, המחייב שהחוזה בין הצדדים ייחתם עד לסוף חודש ינואר. על כן, אתעלם מתנאי זה בזכרון הדברים עם זאת, חתימת צד על חוזה היא עניין רצוני ואין לכפות על צד לחתום על חוזה. אפשר וצד מסוים עשה פעולות שונות המצביעות על כך שהוא קיבל על עצמו את ההתחייבויות החוזיות גם אם לא חתם על החוזה, ואז ניתן לאכוף עליו את החוזה גם בהעדר חתימתו, ואולם, חיוב צד לחתום על חוזה היא פעולה המנוגדת לדיני החוזים, המבקשים להבטיח כי חתימתו של אדם על חוזה תהיה פרי רצונו החופשי וגמירות דעתו להתקשר בחוזה. על כן, הנני דוחה עתירת התובעים, ליתן צו המחייב את הנתבעת לחתום על טיוטת החוזה שב"כ הנתבעת העביר בתאריך 6.2.2007. לידי ב"כ התובעים בתאריך 6.2.2007 הטיוטה מיום 6.2.2007 - האם חוזה מחייב : חתימת צד על חוזה מכר היא ראיה שהצד החותם גמר בדעתו להתקשר בחוזה. עם זאת, במקרים בהם נעדרת החתימה, אפשר ותהיינה ראיות אחרות המצביעות על כך שצד מן הצדדים גמר בדעתו להתקשר בחוזה, ועל כן החוזה מחייב אותו, אפילו לא חתם עליו (ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד ל"ז(1) 589). במקרה שלפני טוענים התובעים, שאם לא ניתן לאכוף את זכרון הדברים על הנתבעת, הרי יש מקום לאכוף את הטיוטה שב"כ הנתבעת העביר לב"כ התובעים בתאריך 6.2.2007. לטענת התובעים, באי כוח הצדדים ניהלו מו"מ ביניהם בעת שערכו את זכרון הדברים, וקשרו את כל הקצוות שהיה צורך לקשור על מנת לאפשר את הוצאת המכירה אל הפועל, ולפיכך, יש לראות את הנתבעת כמי שקיבלה עליה את נוסח החוזה כפי שהתגבש במו"מ בין באי כוח הצדדים, מה עוד, שבתאריך 6.2.2007, בעת שב"כ הנתבעת העביר לבא כוח התובעים את טיוטת החוזה, הזמין ב"כ הנתבעת את התובעים למשרדו, לתאריך 11.2.2007, על מנת לחתום על החוזה. במילים אחרות, ב"כ התובעים טוען, כי הנתבעת גמרה בדעתה להתקשר בחוזה, על פי הטיוטה האחרונה שהועברה לידיו על ידי בא כוח הנתבעת, וכל שנותר הוא הטקס הפורמלי של חתימת החוזה, טקס ממנו הנתבעת התחמקה בחוסר תום לב. על כן, לטענת ב"כ התובעים, יש לאכוף על הנתבעת את המכירה, לפי התנאים הקבועים בטיוטה שהועברה לעומת טענות אלה טען ב"כ הנתבעת, כי העובדה שעורך דין מנהל מו"מ עם חברו, והשניים מגיעים לנוסח מוסכם, עדיין אינו מחייב את המסקנה, שהלקוח שלו גמר בדעתו להתקשר בחוזה, ועדיין שמורה ללקוח הזכות לחזור בו ולסרב לחתום על החוזה. לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מקבל טענת ב"כ הנתבעת. העובדה שעורך דין ניהל מו"מ עם חברו, והשניים הגיעו לטיוטה המקובלת על שניהם, אינה מלמדת על כך שהלקוח יסכים לחתום על הטיוטה ולהפוך אותה לחוזה מחייב. כדי להגיע למסקנה, שהטיוטה, שבא כוח הנתבעת העביר לידי ב"כ התובעים, מחייבת את הנתבעת, היה על התובעים להוכיח, כי הנתבעת הסכימה לקבל על עצמה את הטיוטה ולראות בה חוזה מחייב, אפילו לא נחתמה על ידה. ראיה כזאת לא הונחה לפני, ודווקא מההתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים עולה, שאף לאחר שהנתבעת חתמה על זכרון הדברים, היו לנתבעת ספקות שונים ביחס למכירת הדירה, ולהתרשמותי, ניתן לקרוא במכתביה של הנתבעת חוסר נוחות מכך שחתמה על זכרון דברים, שאפשר ובמידה מסויימת נכפה עליה על ידי התובעים, שרצו לרכוש את הדירה מאת הנתבעת ויהי מה. על כן, אינני סבור כי ניתן במקרה שלפני להסיק, שהנתבעת הסכימה מכללא לטיוטת החוזה, וראתה את הטיוטה כמחייבת, אפילו היה זה בא כוחה שלה שערך את הטיוטה בהעדר ראיה המלמדת על כך שהנתבעת קיבלה על עצמה את טיוטת החוזה, כאילו היא החוזה המחייב בין הצדדים, לא ניתן לקבוע, שהטיוטה מחייבת את הנתבעת, כאילו הייתה חוזה. יתרה מזאת, על חולשת טיעונם של התובעים ניתן ללמוד אף מכך, שהתובעים, בסיכומיהם, מציעים לתקן את הטיוטה ולהכניס בה שני סעיפים, האחד בנוגע לשיפוץ הבית, והשני בנוגע לשימוש בדירה למגורים בלבד. והרי, אם הייתה הטיוטה כוללת את כל ההסכמות שבין הצדדים, כי אז אין צורך להוסיף בה דבר. בהתייחס לפסקי הדין שאוזכרו על ידי ב"כ התובעים בסיכומיו, אציין, כי באותם מקרים בהם נאכפו חוזים שלא נחתמו על ידי המוכרים, הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתי, שלימדה כי המוכרים גמרו בדעתם למכור את הנכס על פי תנאי אותו חוזה שטרם נחתם. על כן, הנני דוחה עתירת התובעים, כי יש לראות את הטיוטה שהועברה על ידי בא כוח הנתבעת לבא כוח התובעים בתאריך 6.2.2007, כאילו היא החוזה המחייב בין שני הצדדים פיצול סעדים : התובעים עתרו בתביעתם להתיר להם לפצל הסעדים, באופן שיוכלו לתבוע הסעדים הכספיים בתביעה נפרדת. פיצול סעדים נדרש מקום בו מדובר בסעדים הנובעים מאותה עילה, וספק בעיני אם הסעדים הכספיים שברצון התובעים לתבוע מאת הנתבעת מקורם באותה עילת תביעה במשפט שהתקיים לפני. על כן, נראה שכלל אין לתובעים צורך בפיצול הסעדים. יתרה מזאת, מכיוון שנראה לכאורה, שהתובעים מחזיקים בדירה מזה כשנה לכאורה שלא כדין, הרי קיימת אפשרות שלנתבעת עילת תביעה כספית נגד התובעים, וממילא אפשר ותפתח התדיינות נוספת בין הצדדים. על כן, הנני נעתר לעתירת התובעים, וככל שהדבר דרוש, הנני מתיר להם לפצל הסעדים, באופן שאת הסעדים הכספיים, אם עומדים לזכותם כאלה, יוכלו התובעים לתבוע בתביעה נפרדת סיכום : אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: הנני דוחה את התביעה. הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט שנגרמו לה, ובנוסף לכך הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. צו המניעה הזמני, לפי החלטתי מיום 18.4.2007 (בש"א 4267/07) בטל. ניתן בזה היתר לתובעים לתבוע סעדים כספיים בתביעה נפרדתהסכם מכרחוזה דירהטיוטת חוזהמקרקעיןזכרון דבריםמסמכיםחוזהמכירת דירה