התנגדות לבקשה למתן צו ירושה - דוגמא | עו"ד ירושות וצוואות

פסק דין 1. התנגדות לבקשה למתן צו ירושה באשר לעזבון המנוח, כמבוקש, בתיק ע"ז 419/96 ומנגד התנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוח שבע"פ, מיום 15.12.95 (להלן: הצוואה ), שהוגשה לקיום, בתיק ע"ז 2744/96. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) בתיק הירושה היא בין המתנגדות לבקשה לקיום צוואה . המבקש את קיום הצוואה הוא המתנגד למתן צו ירושה בכל אותם עניינים שלגביהם יש צוואה ומכל מקום, הוא כופר בזכותה של המבקשת 1 לרשת את המנוח מכח הדין. מוסכם על הצדדים שבאשר לכל נכסי המנוח שעליהם לא חלה הצוואה , ינתן צו ירושה על פי הדין. כמו כן, הסכימו הצדדים שבהליך הנ"ל של קיום צוואה וצו הירושה לא ידון בית המשפט באשר לתביעות שיש למבקשת לחלק מהנכסים הידועים כנכסי המנוח. הסכמה זו כדין (ע"א 253/81, לוי נ. אסיאו פ"ד לו(2), 193, 195, 196). 2. לוח הזמנים הרלוונטי להליך שלפני כדלקמן: א. ב - 15.12.95 לפי עדות עדי הצוואה , הודיע בפניהם המנוח את צוואתו כפי שהם פירטו בזכרון הדברים (מיום 26.01.96). ב. ביום 25.12.95 נפטר המנוח. הוא התאבד. ג. יום 26.01.96 הוא היום המצויין כמועד שבו נרשם זכרון הדברים על ידי עדי הצוואה . ד. ביום 12.2.96 הגישה המבקשת את הבקשה למתן צו ירושה בתיק ע"ז 419/96 הנ"ל. ה. ביום 17.3.96 הפקידו עדי הצוואה את זכרון הדברים בבית המשפט המחוזי בחיפה. ו. ביום 18.9.96 הוגשה הבקשה בתיק ע.ז. 2744/96 הנ"ל, למתן צו קיום צוואה (שבעל"פ). 3. עדי הצוואה אמרו, כי כאשר, הם הזדמנו לבית המנוח, השמיע המנוח את הדברים הבאים בנוגע לנכסיו ומשפחתו (שנרשמו בזכרון הדברים). עיקרי הדברים כדלקמן: (זכרון הדברים המפורט בתיק בית המשפט) א. דירת המנוח שייכת לבנו, ולאף אחד לא יהיו זכויות בעלות בדירה זו. ב. לבנות המנוח, יהיו זכויות מגורים בקומת העמודים, אשר תוכשר בעתיד לצורך דיור, וזאת, עבור שתי הבנות או לאחת מהן אשר לא תתחתן או תתגרש. ג. יוכל להיכנס לדירה ולקבלה רק לאחר שיתחתן. ד. עד לנישואין של באסל ועד שהבנות תגענה לגיל שיש צורך להקצות להן דיור נפרד, תנוהל הדירה בלעדית על ידי אחי המנוח, סעיד ראכב, שתהיה לו סמכות מלאה לטפל בדירה ולהפיק תועלת מהדירה, כלומר, לקבל דמי שכירות ולחלק אותו שווה בשווה בין כל הילדים. אם יוחלט למכור את הדירה, החלוקה תהיה בין הילדים באופן שבאסל יקבל שני שליש ושתי הבנות ביחד תקבלנה שליש. עוד צויין כי תלויה ועומדת תביעת פיצויים של הבת חנין, ואם יתקבלו פיצויים הם יהיו שלה בלבד. 4. סעיף 2 לחוק הירושה תשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה ) קובע כי הירושה היא על פי דין, זולת במידה שהיא על פי הצוואה . לפיכך, אדון תחילה בשאלה האם יש לקיים את הצוואה או שמא יש לקבל את ההתנגדות לה. המדובר בצוואה בעל פה, אשר תנאיה מפורטים בסעיף 23 לחוק הירושה , כדלקמן: "(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו. (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה , יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה ; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. (ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים." בנדוננו, המדובר במנוח, מתאבד, שיש לראותו כמי שרואה את עצמו מול פני המוות ולכן, עקרונית, יש לראות את הצוואה שבעל פה שלו, במסגרת הדין (דיון נוסף 40/80 קניג נ. כהן, פ"ד לו(3), 701, 739. שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה1965-, עמ' 213). דא עקא, שהליכי עשיית הצוואה , רישומה, הפקדתה, היו פגומים ולא על פי כל הדרישות הקפדניות של סעיף 23 לחוק הירושה . ואלה הפגמים: א. גם רישום זכרון הדברים וגם החתימה עליו, לא נרשמו סמוך ככל האפשר לאחר שניתן היה לעשות כן (כגון, ביום שנאמרו דבריו של המנוח או יום לאחר מכן). ב. גם הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט המחוזי, נעשתה באיחור וכמובן לא בסמיכות סבירה למועד שבו נאמרה הצוואה על ידי המנוח. ג. הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט המחוזי נעשתה אחרי פטירת המנוח. אכן, גם כאשר היה פגם או פגמים, בהליכים המפורטים בסעיף 23 לחוק הירושה , עדיין רשאי בית המשפט, אם לא היה לו ספק באמיתותה של הצוואה , לקיימה למרות הפגמים. ברם, בנסיבות כאלה, עובר עול ההוכחה להוכיח את אמיתותה של הצוואה , על המבקש לקיים את הצוואה (ע"א 588/82, ראובני נ. ינאי ואח', פ"ד לט(2), 721, 722). 5. יאמר מיד שהתרשמתי כי עדי הצוואה דוברים אמת והדברים כפי שנרשמו בזכרון הדברים, אכן נאמרו להם על ידי המנוח. עוד נראה לי כי לפי הנסיבות, אכן, השמיע המנוח בפני עדי הצוואה דברים אשר הוא התכוון לראות בהם צוואה . מעדותם של עדי הצוואה עולה שאין מדובר שהמצווה לא היה בלתי שפוי, או שלא הבין בטיבה של צוואתו, אדרבה, מתוכן הצוואה עולה שהוא שקל את פרטי הצוואה ואת זכויות ילדיו באורח מאוזן ושקול. המנוח הוא אשר יזם את עשיית הצוואה . אכן, עולה מתוך הצוואה כי המנוח העדיף את בנו על בנותיו והפריש לו חלק נכבד יותר מלהן, אך הדבר אופייני למקובל בחברה פטריאכלית, פטריליניארית ופרטילוקלית (ראה האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז עמ' 599), שבה יש דאגה כי נכסי המשפחה ישארו בידי הזכרים, כדי למנוע שהנכסים יועברו למשפחה אחרת. הדברים עתיקים, כך אמנם ירשו בנותיו של צלופחד בן חפר את עזבונו כי לא היו לו בנים, אך הן אולצו להנשא לבני דודיהן ממשפחת אביהם, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר (במדבר כ"ז, ל"ו). כך גם נקבע במשנה (כתובות פרק רביעי): "זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים ירשו והבנות יזונו". כלומר הירושה מועברת לבנים הזכרים בלבד, אבל חז"ל דאגו למזונותיהן של הבנות טרם הנישואין. לכן, והדבר ידוע מצוואות רבות של יוצאי המזרח, במיוחד אצל ערבים ודרוזים, כי הם מצווים את נכסיהם (במיוחד דלא ניידי) לבנים הזכרים תוך שהם דואגים כמובן לקיום הבנות עד לנישואיהן. נכון שחוק הירושה שלנו איננו מפלה בין זכרים לנקבות באשר לזכויות הירושה , אך מצד שני אין בחוק הירושה הגבלה על המוריש לצוות את נכסיו למי שיחפוץ. לפיכך, לא ראיתי משהו בלתי סביר ב"הפליה", שהמנוח נהג בבנו לרעת בנותיו באופן שבו הוא ציווה את נכסיו. נכון אמנם (והדברים יפורטו עוד להלן) שהמנוח לא ציווה דבר למבקשת. אין חולקים על כך שהיחסים בינו לבינה עובר לעשיית הצוואה היו גרועים. גם לגירסת המבקשת היחסים ביניהם היו של הליכי גרושין. הן מנסיבות התאבדותו של המנוח זמן קצר (10 ימים) לאחר עשיית הצוואה , והן מתוכנה של הצוואה כמפורט בזכרון הדברים עולה, כי המנוח ראה את עצמו עומד מול פני המוות. הדברים גם עולים כמעט מפורשות מעדויות עדי הצוואה בפני כב' הרשם השופט גרשון ביום 17.03.96. 6. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, שוכנעתי שזכרון הדברים משקף את רצונו האמיתי של המנוח, באשר למה שיעשה בנכסיו לאחר מותו, ואין לי ספק באמיתותה של הצוואה , ואני מורה לקיימה למרות הפגמים הצורניים שפרטתי לעיל. כאמור הסכימו הצדדים שהנכסים שעליהם לא חלה הצוואה (אם ישנם כאלה), ידונו לפי הדין (חוק הירושה ). הדברים שלהלן יפים גם למקרה שטעיתי ויש לפסול את הצוואה . הצדדים נחלקו ביניהם, האם ביום מותו של המנוח היה עדיין נשוי למבקשת, או שמא היו מגורשים. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כפי שעולה מפורטוקול בית הדין הדתי הדרוזי בעכו כי המנוח גרש את המבקשת בנוכחות שתי עדות מהכפר, כדת הדרוזית, וכל מה שנותר לבית הדין היה לאשר את הגרושין. כלומר, לרשום אותם פורמלית, ולקבוע הסדרים שונים לגבי הרכוש והילדים. לשם כך, נבחרה ועדה שתעסוק בסוגיה זו, אלא שזו לא הספיקה לפעול, כי בינתיים נפטר המנוח. המבקשת טוענת כי מאחר ועניין הגרושין לא אושר סופית על ידי בית הדין, הרי שביום מותו של המנוח, היא לא היתה גרושתו. המתנגד טוען כי הקובע הוא, מה שהתרחש בין הצדדים בנוכחות עדים, כלומר, מועד הגרושין הוא המועד בו גרש המנוח את המבקשת בנוכחות העדות. הגרושין לפי דעת שני הצדדים היא פעולה שבין הבעל והאישה, בנדוננו, המנוח והמבקשת. לכן, אינני מסכים, שהמועד הקובע לגירושין, הוא החלטת בית הדין בדבר הסדרי הגירושין (כגון הסדר הנכסים עקב הגירושין) מאותו רגע שבו מגרש הבעל את אישתו בנוסח המילולי הקבוע בהלכה הדרוזית בנוכחות עדים, נכנסים הגירושין לתוקף. פעולות בית הדין לאחר מכן, כגון רישום הגירושין וטיפול בנכסים וחלוקתם הם פועל יוצא מהגירושין, אבל לא הגירושין עצמם. קל וחומר שאין לראות באי רישום הגירושין במרשם התושבים משמעות חוקית. לומר כי, גם אם לא נרשמו הגירושין במרשם התושבים, אם הם נעשו דפקטו הם תופסים. בנסיבות לא ראיתי הצדקה לחייב בהוצאות את המבקשת או את הקטינות וכל צד ישא בהוצאותיו. צוויםצו ירושהירושהצוואה