סמכות בית משפט לתקן רישום מוטעה בפנקס רישום מקרקעין

רקע עובדתי וגדר המחלוקת : התובעת, מדינת ישראל, הגישה כנגד הנתבעת תובענה למתן פסק דין הצהרתי שעניינו ביטול הרישום שנעשה בשנת 1996 בלשכת רישום המקרקעין, לפיו העבירה המדינה לבעלות הנתבעת שטח של 12,439 מ"ר בחלקות 243 ו- 246 בגוש 6634 (להלן: "המקרקעין שבמחלוקת"). חלקות אלו נובעות מן החלקות ההיסטוריות 217 ו- 4 בגוש 6634, שפוצלו במסגרת הליכי איחוד וחלוקה שבוצעו בשנת 1977. המקרקעין שבמחלוקת נמצאים בשטח שדה התעופה דב הוז בתל-אביב (להלן: "שדה דב"). לטענת התובעת נעשה רישום המקרקעין שבמחלוקת על שם הנתבעת מתוך טעות, שכן הבעלים של מקרקעין אלו היא המדינה. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי המקרקעין שבמחלוקת נרשמו על שמה כדין, מכח מערכת ההסכמים הסבוכה שבין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך הנתבעת, חברת הירקון בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היתה חברה עירונית, שעברה לבעלות פרטית בשלבים בשנים 1986-1992, ומנוהלת כיום על ידי הגב' רוני רובינשטיין (להלן: "רובינשטיין"), שנכנסה לתפקידה בשנת 1990 (עדותה בעמ' 44). ביום 6.7.66 נחתם בין התובעת והנתבעת הסכם לפיו נתנה המדינה לנתבעת, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), אופציה לרכוש כ- 1,444 דונם המצויים בתחום שיפוטה של עירית תל-אביב, צפונית לירקון ומערבית לכביש חיפה (להלן: "הסכם 1966"). הקרקעות נשוא ההסכם פורטו בנספח ב' להסכם 1966, והם כללו את חלקות 4 ו- 217, שמהן נובעים המקרקעין שבמחלוקת. עסקה גדולה זו היתה אמורה להתבצע בשלבים. בשלב הראשון היתה המדינה צריכה להעביר לנתבעת כ- 214 דונם, ואלו אכן הועברו ע"ש הנתבעת במלואם כעולה מסעיף 15-16 ומנספחים ד', ז', כא'-כד' לתצהירו של מר אליהו בבאי, ששימש בשנים 1951-1952 כממונה המחוזי לרישום והסדר קרקעות במחוז תל-אביב (להלן: "בבאי"). המקרקעין שנמכרו והועברו על שם הנתבעת בשלב א' של הסכם 1966, אינם כוללים את המקרקעין שבמחלוקת: מקרקעין אלו נכללו בשלב ב' של ההסכם (ראה סעיף 7 ונספחים ד'-ה' להסכם), והעברתם לנתבעת לא בוצעה גם במועד חתימתו של ההסכם השני שנערך בין הצדדים בשנת 1979, כפי שיפורט להלן לאחר חתימת הסכם 1966 נתגלעה בין הצדדים להסכם מחלוקת בנוגע לחובה של הנתבעת לתובעת על-פי ההסכם, כפי שעולה מפניית המינהל לנגיד בנק ישראל ביום 20.12.77, בבקשה שישמש כבורר (נ/3, וראה גם פירוט חובות הנתבעת במוצגים נ/4-נ/5 ו- נ/7). כמו כן התגלע סכסוך בין הצדדים לאור טענת הנתבעת כי חלק מן הקרקעות שרכשה אינן פנויות (ראה מכתב סגן היועץ המשפטי של המינהל מיום 6.4.69 שהוגש כמוצג נ/6). חילוקי הדעות בין הצדדים נבעו מן האופן בו יושם ההסכם: הנתבת שילמה למדינה כספים על חשבון מקרקעין הכלולים בהסכם, מבלי לייחדם למקרקעין מסויימים, ובמקביל הועברו לנתבעת מקרקעין הכלולים בהסכם מבלי לייחד להם כספים ששילמה הנתבעת ביום 12.8.79 נחתם הסכם נוסף בין התובעת לנתבעת (להלן: "הסכם 1979"). הסכם זה נועד להסדיר את המחלוקות שבין הצדדים בנוגע למקרקעין שאת תמורתם כבר שילמה הנתבעת למדינה, לעומת המקרקעין שהיא זכאית לרכוש על-פי הסכם 1966. הסכם זה ביטל את נספחים א'-ו' להסכם משנת 1966, ואישר בסעיף 10 כי התובעת מכרה לנתבעת 252,870 מ"ר, לפי פירוט שכלל את מספרי הגושים והחלקות והשטחים בהם. פירוט זה נכלל בנספח ד' להסכם 1979 (להלן: "נספח ד'"). בסעיף 10 להסכם נאמר כי הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא התמורה עבור המקרקעין שבנספח ד', והיא זכאית לדרוש כי הם ירשמו על שמה. נספח ד' הנ"ל מציין לראשונה את השטח המדויק שיש להעביר לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634: 10,439 מ"ר מחלקה 4 ו- 2,000 מ"ר מחלקה 217. אלו הם המקרקעין שבמחלוקת שהועברו על שם הנתבעת בשנת 1996, ואשר התובעת טוענת כיום כי היו אמורים להישאר בבעלותה מנספח ד' להסכם 1979, ומן האמור בסעיף 10 להסכם, עולה כי רק אותם שטחים מחלקות 4 ו- 217 שצוינו בנספח ד' (10,439 מ"ר ו- 2,000 מ"ר) נמכרו לנתבעת, והיא שילמה את תמורתן. השטחים האחרים בחלקות גדולות אלו, שתמורתם טרם שולמה, נכללים בסעיף 3 ונספח ב' להסכם 1979: המדינה התחייבה לאפשר לנתבעת לרכוש שטחים אלו. לכן נרשם בנספח ב' להסכם כי הנתבעת רשאית לרכוש בחלקה 4 שטח של 31.106 דונם, ובצד נרשם: "(10.439 ד' נוספים כלולים בנספח ד')". כך גם נרשם ליד חלקה 217 כי הנתבעת רשאית לרכוש 22.066 דונם ממנה, ובצד הוספה ההערה: "(2.000 ד' נוספים כלולים בנספח ד')". בשנת 1982 העבירה המדינה לבעלותה את חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222, ששטחן הכולל הוא 8.154 דונם (להלן: "ארבע החלקות") (סעיף 20 ונספחים ז'-טז' לתצהירו של בבאי). עיקר המחלוקת בין הצדדים לתובענה זו נוגעת לנסיבות ולסיבות שהובילו להעברת ארבע חלקות אלו על שם הנתבעת התובעת מכירה בכך שעל-פי נספח ד' להסכם 1979 היתה הנתבעת זכאית לקבל שטח של 12.439 דונם בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634. אך היא טוענת שהנתבעת קיבלה את התמורה לשטח זה, שהגיע לה על-פי נספח ד', בשנת 1982, כאשר המדינה העבירה לבעלותה את ארבע החלקות. לכן, אליבא דגירסת התובעת, לא היתה לנתבעת כל זכות לקבל לבעלותה בשנת 1996 את השטח של 12.439 דונם בחלקות 243 ו- 246 בגוש 6634 (המקרקעין שבמחלוקת). העברת הבעלות במקרקעין שבמחלוקת נעשתה בשנת 1996 רק בשל טעות המינהל, אשר לא שם לב לכך שהנתבעת כבר קיבלה בשנת 1982 את התמורה לחלקות 4 ו- 217. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי ארבע החלקות שקיבלה מהמדינה בשנת 1982 אינן מהוות את התמורה לשטח של 12.439 דונם שהגיע לה בחלקות ההיסטוריות 4 ו- 217 על-פי נספח ד'. ארבע החלקות הועברו לנתבעת, אליבא דגירסתה, במסגרת ההתחשבנות הכללית שבין הצדדים ומערכת ההסכמים ביניהם, בנוסף על השטח של 12.439 דונם שהגיע לה על-פי נספח ד', ולא במקומו בין מועד רישום ארבע החלקות על שם הנתבעת בשנת 1982, לבין מועד רישום חלקות 243 ו- 246 (המקרקעין שבמחלוקת) על שמה בשנת 1996, נחתם בין הצדדים בשנת 1990 הסכם נוסף, שיש לו חשיבות רבה לענייננו. הסכם זה נועד להסדיר באופן סופי את מערכת הזכויות והחובות של הצדדים וההתחשבנות ביניהם, ולהבטיח את רישום המקרקעין שטרם נרשמו על שם הנתבעת על פי הסכם 1979 (להלן: "הסכם 1990"). כפי שמסבירה רובינשטיין בתצהירה, הנתבעת שילמה כספים על חשבון רכישת מאות דונמים החל מחתימת הסכם 1966, והתעורר בין הצדדים ויכוח לגבי כמות האדמות שרכשה על פי ההסכמים לשם כך נערך הסכם 1990, שנקודת המוצא שלו היתה שלנתבעת מגיע לקבל קרקעות נוספות בגין התמורה ששילמה עד לאותה העת. הגב' רובינשטיין אמנם לא היתה מנהלת בחברה הנתבעת באותה עת (עדותה בעמ' 44). אך טענתה מתיישבת עם המבוא להסכם 1990, שם נאמר כי התברר שהנתבעת שילמה עבור מקרקעין שלא ניתן לפנות את הגורמים המחזיקים בהם, וכי לא ניתן להסיר מגבלות בניה לגבי חלק מן המקרקעין שנרכשו על ידה (כל אלו מוגדרים במבוא להסכם כ"חלק המקרקעין"). לפיכך נאמר במבוא: "כפועל יוצא מכך התמורה אשר שולמה על ידי החברה עבור חלק מהמקרקעין עולה על שוויו של חלק מהמקרקעין בעת רכישתו ולכן קיים צורך ליצור התאמה בין הסכום ששולם על ידי החברה למינהל עבור חלק המקרקעין לבין שוויו". בבאי אישר בעדותו כי עובר לחתימת הסכם 1990 הנתבעת שילמה למינהל כספים מעבר למקרקעין שנמכרו לה, ולכן נקבע בהסכם שהיא זכאית לקבל שטח נוסף של 26 דונם עניין נוסף שבא הסכם 1990 להסדיר, הוא רישום המקרקעין שרכשה הנתבעת על שמה. סעיף 9(א) להסכם קובע כי המינהל חייב "לגרום בהקדם האפשרי לרישומה של החברה כבעלת זכויות הבעלות במקרקעין המתוארים בנספח ד' להסכם השני כאמור בו" (הכוונה להסכם 1979). בין המקרקעין המפורטים בנספח ד' הנ"ל, כלולים גם המקרקעין שבמחלוקת, קרי: שטח של 12.439 דונם בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634. לטענת הנתבעת המקרקעין שבמחלוקת נרשמו על שמה בשנת 1996 מכוח התחייבות זו שבסעיף 9(א) להסכם 1990, אשר נותן תוקף להסכם 1979 ולנספח ד' שבו. לטענתה, ארבע החלקות בגוש 7222 שנרשמו על שמה בשנת 1982, אינן קשורות כלל להתחייבות זו הואיל והסכם 1990 בא להסדיר באופן סופי את כל המחלוקות שבין הצדדים, קובע סעיף 10 להסכם לאמור: "(א) בכפוף למילוי כל התחייבויות המינהל לחברה על פי הסכם זה מצהירה החברה כי אין לה כל תביעות כלפי המינהל בגין התחייבויות המינהל על פי ההסכם הראשון והשני. (ב) החברה תשלם למינהל במועד חתימת הסכם זה... בכפוף לתשלום האמור לא תהא למינהל כל תביעה ו/או טענה בגין התחייבויות החברה בין כספיות ובין אחרות לגבי הזכויות במקרקעין שהועברו ושיועברו לידה כאמור לעיל מכוח ההסכם הראשון ו/או השני או בקשר לביצועם. (ג) הצדדים מצהירים כי עם חתימת הסכם זה באו לקיצן כל התחייבויות החברה והמינהל על פי ההסכמים הנ"ל בשנת 1996 ביקשה הנתבעת לרשום על שמה את כל המקרקעין הנזכרים בנספח ד'. בא-כוחה פנה ביום 26.2.96 במכתב בעניין זה לפרקליטת מחוז תל אביב, עו"ד נעמי שטרן ז"ל (נספח ג' לתצהיר בבאי). במכתב נאמר כי המקרקעין שבנספח ד' לא הועברו על שם הנתבעת חרף האמור בהסכם, אף ששולמה מלוא תמורתן. לא הוגש מטעם המדינה מכתב תשובה למכתב זה, שהרי המדינה טוענת כיום כי באותה עת כבר הועברו לבעלות הנתבעת רוב או כל המקרקעין המפורטים בנספח ד', וכי השטח של 12.439 דונם שבחלקות 4 ו- 217 שבנספח ד' הועבר על שם הנתבעת עוד בשנת 1982 (ארבע החלקות). כך או כך, בהתאם לבקשתה של הנתבעת, חתמה המדינה על שטרי מכר לפיהם הועברו על שם הנתבעת בחודש אפריל 1996 אותם שטחים מחלקות 4 ו- 217 שנזכרו בנספח ד': שטח של 10,439 מ"ר בחלקה 246, ושטח של 2,000 מ"ר בחלקה 243 ראה נסח הטאבו שצורף כנספח ה' לתצהיר בבאי המדינה טוענת, לאור השתלשלות העניינים כמפורט לעיל, כי ארבע החלקות הועברו על שם הנתבעת בשנת 1982 מהוות את התמורה לשטח שהגיע לה בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634 לפי נספח ד' להסכם 1979. העברת המקרקעין בחלקות 243 ו- 246 בגוש 6634 בשנת 1996 נעשתה בטעות. הטעות התגלתה לאחר בדיקה שערך בעקבות תובענה לתשלום דמי שימוש שהגישה הנתבעת כנגד המדינה בת.א. 573/97 בבית משפט זה, ואשר נוגעת למקרקעין שבמחלוקת המצויים בשדה דב מר בבאי טוען בתצהירו (סעיפים 10-11) כי בעת שהנתבעת ביקשה בשנת 1996 לרשום על שמה את המקרקעין שבחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, מצא המינהל כי מספרי חלקות אלו שונו ל- 243 ו- 246, והנתבעת לא היתה רשומה כבעלת זכויות בשתי חלקות אלו. לכן הסכים המינהל לרישום על שמה את הזכויות בחלקות אלו. אלא שהמינהל לא שם לב באותה עת - "משום מה", כדברי בבאי - לכך שגוש 6634 פוצל במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה לשני גושים (גוש 6722 וגוש 6634), וכי הנתבעת כבר קיבלה את זכויותיה בחלקות 4 ו- 217 (חלקות 243 ו- 246 כיום), אגב הליכי איחוד וחלוקה, כאשר נרשמו על שמה בשנת 1982 ארבע החלקות בגוש 7222. מר בבאי איננו יודע לומר בתצהירו האם הנתבעת טעתה אף היא, או שמא הטעתה את המינהל. מר בבאי מדגיש בתצהירו כי לא עלה בידי הנתבעת להסביר על סמך מה ולמה קיבלה את הזכויות בארבע החלקות, ומהו העיגון החוזי לקבלת חלקות אלו; אין זאת אלא שחלקות אלו היוו את התמורה לחלקות 4 ו- 217 ההיסטוריות, שנזכרו בנספח ד' להסכם 1979. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי תביעת המדינה הוגשה בחוסר תום-לב, על מנת להתחמק מתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בשטח החלקות שבמחלוקת, אותן לא פינתה המדינה עד היום אף שהן נמכרו לנתבעת ונרשמו על שמה לטענת הנתבעת השטחים שהגיעו לה מכוח ההסכמים עם המדינה עברו הסדרי איחוד וחלוקה, והופרשו מהם שטחים לצרכי ציבור שונים, עד כי לא ניתן לשחזר מהו המקור של כל שטח ושטח, ולייחס אותו דווקא לחלקה מקורית זו או אחרת. לפיכך מכחישה הנתבעת את טענת התובעת כי קיבלה את התמורה עבור השטח המגיע לה בחלקות 217 ו- 4 בארבע חלקות שהועברו לבעלותה בשנת 1982. הנתבעת מדגישה כי סעיף 9(א) להסכם 1990 קובע כי המדינה חייבת להעביר לנתבעת את הבעלות בחלקות הנזכרות בנספח ד', וזאת בעקבות קביעה דומה בהסכם 1979, ורישום הערות אזהרה לטובת הנתבעת על החלקות שבמחלוקת בשנת 1984. על כן, היתה הנתבעת זכאית להירשם כבעלים של חלקות אלו. לבסוף טוענת הנתבעת כי המדינה מושתקת מלטעון כנגד הרישום שנעשה בלשכת רישום המקרקעין על סמך שטרי מכר עליהם חתמה כדין ניתוח הראיות וממצאים עובדתיים : השאלה העיקרית המתעוררת לנוכח טענותיה של המדינה, היא כיצד ניתן לדעת אם המקרקעין שקיבלה הנתבעת בגוש 7222 בשנת 1982 הן התמורה שהגיעה לה בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, על פי נספח ד' להסכם 1979. התשובה על שאלה זו מצויה ברובדים שונים של חומר הראיות, ובהם. ראשית, יש לערוך בדיקה קדסטרית של חלקות 4 ו- 217, קרי: ההתפתחות ההיסטורית של רישום הגושים והחלקות בפנקס רישום המקרקעין, במסגרת הליכי איחוד וחלוקה, ובמסגרת זו לבחון את תוכנו של נספח ד' על נוסחיו השונים. שנית, יש לראות מה ניתן להסיק מהוראות ההסכמים שבין הצדדים. שלישית, יש לבחון ראיות חיצוניות בדבר אומד דעתם של הצדדים בנוגע לרישום ארבע החלקות על שם הנתבעת בשנת 1982, תוך התייחסות לטופס המש"ח שליווה עיסקה זו, ולסקר של המינהל שהוכן בשנת 1981, ואשר נראה כי הוביל לביצוע העיסקה ב"כ בעלי הדין לא הביאו בפני בית המשפט ראיות ישירות באשר לאומד דעתם של הצדדים להסכמים שנערכו ביניהם, ובנוגע להעברת החלקות 243 ו- 246 בגוש 6634 על שם הנתבעת בשנת 1996, כמו גם הנסיבות שהובילו להעברת ארבע החלקות בגוש 7222 לבעלות הנתבעת בשנת 1982, ולעריכת טופס המש"ח שליווה עיסקה זו. מר בבאי, שהיה הממונה המחוזי על הרישום והסדר במחוזות תל-אביב והמרכז במינהל מקרקעי ישראל העיד על פי המסמכים שהוגשו, ולא מידיעה אישית; הוא אישר בעדותו כי לא היה מעורב במשא ומתן שקדם להסכמי 1979 ו- 1966 (עמ' 17, 27, 29). כך עשתה גם מנהלת הנתבעת, הגב' רובינשטיין, שהתמנתה לתפקידה לאחר חתימת הסכם 1990, ואף היא הדגישה כי היא מעידה על סמך המסמכים (עמ' 44). הגב' רובינשטיין לא קראה כלל את תצהירו של בבאי, ואמרה: "אני מרגישה מיותרת פה" (עמ' 45-46). ב"כ הנתבעת הסכים כי יש להתייחס לתצהירה כאל כתב טענות או סיכומים, ולא כאל עדות יש להוסיף ולציין בהקשר זה כי עו"ד נעמי שטרן ז"ל, אשר היתה מעורבת במגעים בין הצדדים, הלכה לעולמה למרבה הצער, ולפיכך התובעת נאלצה למשוך את תצהירה מן התיק (עמ' 32). גם מר אהרון חרסינה ז"ל הלך לעולמו, באופן שלא הובאה עדות לגבי הוספת מספרי החלקות בכתב ידו על גבי נספח ד' (ראה להלן). אך פרט לאישים אלו, לא נראה כי נעשה מאמץ מצד שני הצדדים להביא לעדות אנשים שהיו מעורבים בהעברת המקרקעין על שם הנתבעת בשנים 1982 ו- 1996, כמו גם בעריכת ההסכמים מן השנים 1979 ו- 1990. הגב' רובינשטיין העידה כי מנכ"ל החברה בשנת 1979 היה אורי רביד, שהוא כיום כבן 85, ובעבר חתם על מסמכים בשם הנתבעת עו"ד נוסילביץ' שהיא איננה יודעת אם הוא בחיים (עמ' 46). לא ברור מדוע לא הובאו לכל הפחות עורכי דין ממשרד ש' הורוביץ ושות', שייצגו את הנתבעת בהסכם 1990 (עמ' 47). מנגד, גם המדינה לא הביאה לעדות איש מן המעורבים במשא ומתן, או בהעברת המקרקעין על שם הנתבעת. כמו כן לא הבוא לעדות איש מן האנשים היכולים להסביר את פשר הטעויות הרבות שנעשו במינהל, על-פי הנטען (ראה להלן). לכן, הטענה בעניין זה צריכה להיות מופנית כנגד שני הצדדים. בנסיבות האמורות לעיל, לא נותר לבית המשפט אלא להכריע את הדין על פי המסמכים שהוגשו, ובהתאם לכללי פרשנות חוזים, מבחני סבירות והיגיון ונטל הראיה נפקותו של נספח ד' על נוסחיו השונים לאור ההיסטוריה הקדסטרית : לנספח ד' להסכם 1979 חשיבות מכרעת לעניין טענת התובעת כי העברת חלקות 243 ו- 246 לבעלות הנתבעת נעשתה בטעות. הואיל והמחלוקת בין הצדדים נטושה סביב דרך יישומו של נספח ד' להסכם 1979 (שהסכם 1990 מאשרר אותו, מייחסים הצדדים חשיבות רבה לתוכנו של נספח זה, כמו גם לבדיקת ההשתלשלות הקדסטרית של חלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, שבהן היתה הנתבעת זכאית לקבל את השטח של 12.439 דונם לפני נספח ד'. התובעת מנסה להוכיח כי ארבע החלקות בגוש 7222 שקיבלה הנתבעת בשנת 1982 נובעות מחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, והדבר מחזק את טענתה כי הן היוו את התמורה לשטח שהגיע לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 על-פי נספח ד'. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי בנספח ד' נרשם בסוגריים בכתב-יד לצד חלקות 4 ו- 217: חלקות 243 ו- 246. אלו הם מספרי החלקות החדשות לאחר הליכי איחוד וחלוקה, ולכן היתה הנתבעת זכאית לקבלן לפי נספח ד' בשנת 1996. ארבע החלקות בגוש 7222, טוענת הנתבעת, אינן נובעות מחלקות 243 ו- 246, והן אינן קשורות כלל להתחייבות התובעת על-פי נספח ד לאור מחלוקת זו שבין הצדדים, יש לבחון את האמור בנספח ד' להסכם 1979, ואת ההיסטוריה הקדסטרית של המקרקעין שבמחלוקת. חלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, שמהן נובעים המקרקעין שבמחלוקת, עברו בשנת 1977 הליך של איחוד וחלוקה, באופן שהביא לשינוי במספרי החלקות, ודבר זה היה ידוע בעת שנחתם הסכם 1979 (בבאי בעמ' 28). חלקה 4 חולקה לשלוש חלקות: 247, 248 ו-246. חלקה 217 פוצלה אף היא לשלוש חלקות: 243, 244 ו- 245 (ראה עדותו של מומחה הנתבעת, השמאי עדי צביקל (להלן: "צביקל") בעמ' 36-37). לאור זאת, המספרים החדשים של החלקות נרשמו בנספח ד' להסכם 1979 בכתב-יד לצד מספרי החלקות ההיסטוריות. דא עקא, הצדדים הציגו לבית המשפט שני עותקים שונים של נספח ד' להסכם 1979, כשכל אחד מן הצדדים מתייחס לנוסח שהציג ומתעלם מן הנוסח שהציג יריבו נציג התובעת, מר בבאי, צירף לתצהירו נספח ד' שבו הוספו בכתב-יד בשני מקומות שונים מספרי החלקה החדשים, ותוספות אלו בכתב-יד אינן מתיישבות זו עם זו. מימין לחלקה 4 נרשם בכתב יד "(246)", ומימין לחלקה 217 נרשם בכתב יד "(243)". לעומת זאת, משמאל למספרי החלקות נרשמה בכתב יד, הנראה שונה מכתב היד שבו הוספו מספרי החלקות 243 ו- 246, הערה בזו הלשון: "החדש מתוקן ע"י גבירצמן חלק 29 בגוש 7222 2,295 מ"ר " 30 " " 2,321 מ"ר " 23 " 7222 1,106 מ"ר " 31 " " 2,432 מ"ר" חלקות 29 ו- 30 הנ"ל רשומות בעותק שהגיש בבאי מול חלקה 4, ואילו חלקות 23 ו-31 רשומות מול חלקה 217. כיתוב זה מלמד לדעת בבאי כי "המקרקעין שהגיעו לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634 לפי נספח ד' הפכו להיות חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222" (סעיף 4 לתצהירו). בבאי אמר בעדותו (עמ' 20) כי התוספת בצד שמאל נכתבה בכתב ידו של מר אהרון חרסינה ז"ל, מנהל מחוז תל אביב במינהל (להלן: "חרסינה"), וכך גם טען בסעיף 8 לתצהירו. הוא העיד (לא ברור על סמך מה) כי גבירצמן, שהיה האחראי על ספר הנכסים של המינהל, נתן לחרסינה את מספרי החלקות הנכונים ושטחיהם (עמ' 20). בתצהירו מתעלם בבאי מן הכיתוב בצד ימין, לפיו המספר החדש של החלקות הוא 243 ו- 246. אך בעדותו אמר כי איננו מזהה את כתב היד מצד ימין, שלדעתו איננו של חרסינה, וכי כיתוב זה נעשה בטעות, קרי: "מי שהוסיף את זה בכתב יד במספרים מוטעים - לאחר חתימת ההסכם" (עמ' 20). בבאי הכיר אישית את חרסינה ואת כתב ידו (עמ' 21). הוא לא הבהיר מה מקור הידיעה לטענתו בדבר הטעות ברישום מספרי החלקות. לאור דברים אלו, לא ברורה טענת הנתבעת בסעיף 3 לסיכומיה כי אין מחלוקת שכתב היד מימין למספרי החלקות הינו של חרסינה הנתבעת צירפה לתצהירה של הגב' רובינשטיין עותק שונה של נספח ד' שבו מופיע אך ורק הכיתוב מימין, ואשר על-פיו מספרן החדש של חלקות 4 ו- 217 הוא 246 ו- 243. זה הנוסח של נספח ד' שצורף על ידי התובעת לכתב התביעה. העותק שבו מופיע (בנוסף לכיתוב הנ"ל בצד ימין) כתב ידו של חרסינה בצד שמאל, ואשר מפנה לארבע החלקות בגוש 7222, צורף לראשונה לתצהירו של בבאי (המקור מתיק המינהל הוגש כמוצג נ/2). בנוסף, מתברר כי בעותק של הסכם 1979 שהיה מצוי בתיק המינהל בעת עדותו של בבאי (הוגש כמוצג נ/1), מופיע כנספח ד' להסכם הנוסח שאיננו כולל את הכיתוב של חרסינה בצד שמאל. זה העותק שהתובעת צירפה לכתב התביעה, ושהנתבעת סומכת עליו. כך גם הוגש כמוצג נ/8 עותק מקורי של הסכם 1979 שהיה מצוי בתיקי הנתבעת, וגם בו מופיע נספח ד', עם חותמות מקוריות של הצדדים להסכם, כשהוא איננו כולל את כתב-ידו של חרסינה, אלא אך ורק את ציון החלקות 243 ו- 246 לצד החלקות הישנות 4 ו- 217. כיתוב זה הוסף בעפרון על גבי המסמך המודפס, ולא ברור על ידי מי ומתי נכתב. אך ברור ממסמך מקורי זה כי הכיתוב של חרסינה לא היה בעת חתימת ההסכם חלק מן המסמך לאור כל האמור לעיל, אין מקום להתיר למדינה להסתמך על נוסח של נספח ד' השונה מזה שצירפה לכתב התביעה, ואשר לא נראה כי היה חלק מהסכם 1979. הנוסח המחייב הוא זה ששני הצדדים סמכו עליו עד לתצהיר בבאי, קרי: הנוסח בו קיים אך ורק כיתוב בצד ימין, ה"מתרגם" את מספרי החלקות הישנות 4 ו- 217 לחלקות 243 ו- 246. מסקנה זו תומכת בעמדת הנתבעת, כי בעת שנחתם הסכם 1979, לאחר שכבר היו ידועים לצדדים מספרי החלקות החדשות (צביקל בעמ' 35) - קבעו הצדדים כי השטח של 12.439 דונם שרכשה הנתבעת בחלקות 4 ו- 217 ההיסטוריות ינתן לה בחלקות 243 ו- 246, כפי שאכן נעשה בשנת 1996 לאחר שהסכם 1990 חזר ואישר את נספח ד אשר להיסטוריה הקדסטרית של המקרקעין שבמחלוקת, טען בבאי בתצהירו כי "המקרקעין בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634 הפכו להיות חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222" (סעיף 8). כמו כן טען בתצהירו כי מספרי החלקות 4 ו- 217 שונו ל- 243 ו- 246 (סעיפים 10-11, 17). בבאי מסביר את הטעות שאירעה ברישום החלקים מחלקות 243 ו- 246 על שם הנתבעת, בכך ש"המינהל מצא כי מספרי החלקות (4 ו- 217 - ע.ב.) שונו ל- 243 ו- 246, וכי חברת הירקון לא נרשמה כבעלת זכויות בחלקות אלה, ולפיכך רשם את חברת הירקון כבעלת זכויות בחלקות אלה" (סעיף 10). כך הוא גם כותב בסעיף 11, על מנת להסביר את הטעות, כי הנתבעת קיבלה את זכויותיה בחלקות 4 ו- 217 "(אשר מספריהם נותרו עד היום 243 ו- 246) אגב הליכי איחוד וחלוקה...". אף אחת מטענות אלו, כמסתבר, איננה מדוייקת. יצויין כי התובעת לא הביאה חוות דעת מקצועית בעניין ההיסטוריה הקדסטרית, והסתפקה בתצהירו של בבאי אשר איננו מהנדס, אדריכל, מודד מוסמך או שמאי מקרקעין מוסמך - עמ' 17 לעדותו האמת התבהרה בעדותו של מר בבאי, לאחר שהוגשה חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת, מר עדי צביקל, ואין היא שנויה עוד במחלוקת בין הצדדים. צביקל מבהיר בחוות דעתו כי חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222 (ארבע החלקות), שנרשמו על שם הנתבעת בשנת 1982, אינן נובעות מבחינה היסטורית מחלקות 243 ו- 246 (שמספריהן נרשמו בכתב יד לצד חלקות 4 ו- 217 בנספח ד'), אלא שהן נגזרות מחלקות ארעיות 245 ו- 248. המספרים 245 ו- 248 היו מספרים ארעיים. חלקות 245 ו- 248 אינן קיימות עוד, לאחר שהפכו לחלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222 בשטח כולל של 8.152 דונם, והועברו לבעלות הנתבעת בשנת 1982 (צביקל בעמ' 42, ובבאי בעמ' 21-22). כמו כן מתברר כי כל אחת מחלקות 4 ו- 217 פוצלה בהליכי האיחוד והחלוקה בשנת 1977. חלקה 4 חולקה לשלוש חלקות: 247, 248 ו-246. חלקה 217 פוצלה אף היא לשלוש חלקות: 243, 244 ו- 245 (צביקל בעמ' 36-37). בכל אלו נסמך צביקל על לוח ההקצאות שצורף לתוכנית האיחוד והחלוקה שפורסמה למתן תוקף בשנת 1976 נספח ט' לחוות דעת בבאי מן האמור לעיל עולה כי לא ניתן לטעון כי חלקות 4 ו- 217 בגוש 6634 הפכו להיות חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222 (כטענת בבאי בתצהירו), וגם לא ניתן לטעון כי הן הפכו להיות חלקות 243 ו- 246 (כטענת צביקל בחוות דעתו). האמת היא שהן חלקות 243 ו- 246 (שנרשמו בנספח ד' בכתב יד לצד חלקות 4 ו- 217), והן חלקות 245 ו- 248 (שמהן נובעות ארבע החלקות בגוש 7222), נובעות כולן מן החלקות ההיסטוריות 4 ו- 217 (צביקל בעמ' 36-37, 39, 41-42, ובבאי בעמ' 20-23). לא ברור כיצד יכול ב"כ הנתבעת לטעון בסיכומיו (סעיף 11) כי חלקות 29, 30 ו- 31 בגוש 7222 אינן נובעות מחלקות 4 ו- 217, כאשר הדבר עומד בניגוד מוחלט לראיות שהובאו, ולעדותו של השמאי צביקל שהוא עד של הנתבעת המסקנה העולה כל אלו הינה שחוות דעתו של צביקל איננה מקדמת את גרסתה של הנתבעת, כפי שהיא אף איננה מפריכה או מאוששת את גרסת התובעת. בסופו של יום הוכח כי הן חלקות 243 ו- 246, והן חלקות 245 ו- 248, נובעות כולן מן החלקות ההיסטוריות 4 ו- 217. לכן, המדינה יכולה לטעון כי התמורה לשטחים שהגיעו לנתבעת על-פי נספח ד' בחלקות 4 ו- 217 לפי נספח ד' התקבלה בשנת 1982 בארבע החלקות בגוש 7222, הנובעות מחלקות ארעיות 245 ו- 248. לעומת זאת, הנתבעת יכולה לטעון כי היתה זכאית לקבל על-פי נספח ד' בשנת 1996 את חלקות 243 ו- 246, שאף הן נובעות מחלקות 4 ו- 217. התשובה לשאלה האם ארבע החלקות בגוש 7222 היוו את התמורה לפי נספח ד' להסכם (כטענת התובעת), או שמא הן הועברו לנתבעת בנוסף על חלקות 243 ו- 246 - שהן התמורה לפי נספח ד' (כטענת הנתבעת), תלויה בהסכמים שבין הצדדים ובראיות חיצוניות, ולא בבדיקת ההיסטוריה הקדסטרית לנוכח העובדות שהתבררו בחוות דעתו של צביקל, מהן עולה כי ארבע החלקות נגזרות למעשה מחלקות ארעיות 245 ו- 248, ולא מחלקות 243 ו- 246, העלה בבאי בעדותו גירסה חדשה שזכרה לא בא בתצהירו. הוא טען כי הכיתוב שנעשה מימין למספרי החלקות 4 ו- 217 בנספח ד' נעשה בטעות: במקום חלקות 243 ו- 246 שנרשמשו בסוגריים, היה צריך לרשום חלקות 245 ו- 248 (עמ' 21, 23-24). לדבריו, החלקות שרכשה הנתבעת לפי נספח ד' בשנת 1982 הן חלקות 245 ו- 248, שהפכו לארבע החלקות בגוש 7222, ולא חלקים מחלקות 243 ו- 246 שנרשמו על שמה בטעות בשנת 1996 (עמ' 21-23). מספרי החלקות 245 ו- 248 לא נזכרו כלל בתצהירו של בבאי. בבאי אישר כי בעת שנחתם הסכם 1979 כבר היו ידועים מספרי החלקות לאחר השלמת הליכי האיחוד והחלוקה בשנת 1977, ולכן היו אמורים לרשום לצד החלקות 4 ו- 217 את מספרי החלקות 245 ו- 248, שעברו לאחר חתימת ההסכם לגוש 7222 (עמ' 28). לדבריו לא ראה מסמך כלשהו המעיד על כך שמישהו במינהל הבחין בטעות במיספרי החלקות שנפלה בנספח ד' לאחר שנחתם הסכם 1979, או בעת שנחתם הסכם 1990, שהרי נספח ד' מהווה גם חלק מהסכם 1990 (עמ' 29). למותר לציין שלא ניתן לקבל גירסה חדשה זו שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של בבאי, ואשר איננה נתמכת בכל ראיה חיצונית אחרת השטח שהועבר לנתבעת : השטח שהועבר לנתבעת בעיסקת 1996, לעומת זה שהועבר לה בשנת 1982 : השמאי צביקל טען בעדותו כי ניתן היה להעניק לנתבעת את מלוא השטחים שהגיעו לה בחלקות 4 ו- 217 לפי נספח ד' רק בתוך חלקות 243 ו- 246, ולא בארבע החלקות בגוש 722 (עמ' 36-37, 41). לפי נספח ד' הגיע לנתבעת שטח של 10,439 מ"ר בחלקה 4, אשר חולקה בהליכי האיחוד והחלוקה לשלוש חלקות: 247, 248 ו- 246. חלקות 247 ו- 248 היו קטנות מכדי לאפשר הענקת שטח של 10.43 דונם, כמתחייב מנספח ד', ואילו חלקה 246 שטחה 28.5 דונם, ובה ניתן היה לתת לנתבעת את השטח של 10.43 דונם שהגיעו לה מחלקה 4. כך הם פני הדברים גם לגבי השטח של 2 דונם שהגיע לנתבעת על פי נספח ד' בחלקה 217. חלקה זו פוצלה לשלוש חלקות (243, 244 ו- 245), כאשר שתיים מהן היו קטנות מדי מכדי לאפשר מתן שטח של 2 דונם, ורק חלקה 243, שהיא בשטח של 21.7 דונם, אפשרה לקיים את ההתחייבות על פי נספח ד'. שטחן של ארבע החלקות בגוש 7222 הוא 8,154 מ"ר בלבד, בעוד שהשטח הכולל שהגיע לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 על-פי נספח ד' הוא 12,439 מ"ר. השטח שהועבר לנתבעת בשנת 1996 בחלקות 243 ו- 246 הוא בדיוק השטח המפורט בנספח ד', קרי: 10,439 מ"ר בחלקה 246, ו- 2,000 מ"ר בחלקה 243 - ראה נספח ה' לתצהיר בבאי כל אלו מחזקים לדעת צביקל את הסברה שהתחייבות המדינה למתן שטחים בחלקות 4 ו- 217 על פי נספח ד' קוימה בשנת 1996 באמצעות העברת השטחים המצויינים בנספח זה בחלקות 243 ו- 246 בגוש 6634; אין לכך כל קשר עם ארבע החלקות בגוש 7222, שהן בשטח קטן יותר, אשר הועברו על שם הנתבעת בשנת 1982. טענה זו הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של צביקל. אך אין בדברי צביקל בעדותו משום סטיה מקביעותיו בחוות הדעת, כפי שטוענת המדינה בסיכומיה. השמאי צביקל הודה כי בתוכנית איחוד וחלוקה מפרישים שטח לצרכי ציבור, מה שמקטין את השטח שמקבלת כל חלקה הנכנסת לתוכנית, וכי הוא לא בדק האם במסגרת התוכנית הנדונה הופרשו שטחים לצרכי ציבור, באופן שעשוי להסביר מדוע (כטענת התובעת) הפך שטח של 12,439 מ"ר לשטח של 8,154 מ"ר (עמ' 40-41). כך גם אישר צביקל כי מחלקות 4 ו- 217 הופקעו שטחים לצרכי סלילת כביש ראשי (עמ' 42). עם זאת, אם נכונה טענת המדינה שההפרשה לשטחים ציבוריים מסבירה את הפער בין השטח שהובטח לפי נספח ד' לבין השטח שהועבר לנתבעת בגוש 7222, אליבא דגירסתה, כי אז לא ברור כיצד הועבר לנתבעת שטח של 8,154 מ"ר, כאשר בבאי העיד כי שיעור ההפקעות היה 59% (עמ' 29). גם צביקל העיד כי השטח של 8,154 מ"ר אינם נובעים מהפרשה לצרכי ציבור משטח של 12,439 מ"ר; על פי טבלת ההקצאות שצורפה לתצהיר בבאי, שטח ארבע החלקות ברוטו היה 9,515 מ"ר, ולא 12,439 מ"ר (עמ' 41). לאור כל אלו, גודל השטח שהועבר לנתבעת מחזק את טענתה כי העברת השטח של 12.439 דונם בחלקות 243 ו- 246 בשנת 1996 היתה המימוש של התחייבות המדינה על-פי נספח ד', ולא ההעברה של ארבע בחלקות בשטח של 8.154 דונם שבוצעה בשנת 1982. מכתבו של חרסינה : לאחר חתימת הסכם 1979, כשנה לפני שבוצעה העברת ארבע החלקות לבעלות הנתבעת, ביום 1.8.81, העלה על הכתב מר אהרון חרסינה ז"ל, מנהל מחוז תל-אביב במינהל (להלן: "חרסינה"), תוצאות סקר שערך מר בריקר לגבי המקרקעין של הנתבעת, כחלק מיישום הסכם 1979 (נספח ה' לתצהיר רובינשטיין). בסעיף 4 למכתבו מציין חרסינה כי חלקה 23 בגוש 7222 היא שטח שלא הוקצה לנתבעת על פי ההסכם עם המדינה, ואף על פי כן מתברר כי בשטח הוקמו בניינים (על ידי גד חברה לבנין, שרכשה את הקרקע מהנתבעת). בסעיף 5 למכתבו מציין חרסינה כי חלקות 29, 30 ו- 31 בגוש 7222 נמצאות בתוך גושים המוחזקים בידי הנתבעת, אף שגם הן לא הוקצו לה על פי הסכם 1979. לכן כותב חרסינה לגבי חלקות אלו (וחלקות נוספות): "לגבי שטחים אלה המהווים כיום חלק מהשטחים שבתוך הגושים שבידי החברה יש להגיע להסדר עם החברה במסגרת החוזה החדש שנחתם בין המינהל והחברה ב- 12 אוגוסט 1979, לפי נספח ב' האומר שהקרקעות תוחזרנה לממ"י אולם לחברה הרשות לרכשם לפי שומה שיקבע השמאי הממשלתי (ראה סעיף 4 בהסכם החדש מר בבאי העיד כי המינהל לא עשה כל בדיקה בעקבות הסקר הנ"ל של חרסינה (עמ' 30). אך נראה כי על-פי הצעת חרסינה הנ"ל, העבירה המדינה את ארבע החלקות לבעלות הנתבעת בשנת 1982, וזו העבירה אותן על שם גד חברה לבניין בע"מ באותה שנה (ראה נספח יא' לתצהיר בבאי). במכתבו של ב"כ הנתבעת, עו"ד נוסילביץ', מיום 29.7.80 (נספח יב' לתצהיר בבאי), הוא מציין כי חברת גד בנתה בניינים על חלקות אלו ואיכלסה אותם כבר בשנות השבעים, וכי הנתבעת דיווחה על כך למס שבח. גם בבאי אישר כי חלקה 23 נמכרה לחברת גד עוד בשנת 1968 (עמ' 30). בבאי טען כי ארבע החלקות נמכרו לנתבעת בשנת 1982 על-פי נספח ד' להסכם, אף שממכתבו הנ"ל של חרסינה עולה כי הן נרכשו על ידי הנתבעת בנוסף על המקרקעין שבנספח ד', בעקבות המלצת חרסינה למכרן לנתבעת. על כך אמר בבאי כי חרסינה לא שם לב לכך שארבע החלקות הוקצו לנתבעת בנספח ד' (עמ' 30). דברים אלו אינם מתיישבים עם האמור בסקר, ובבאי נאלץ לטעון: גם במסמך הזה יש טעות מכל האמור לעיל עולה כי המדינה ידעה כבר בשנת 1981 כי חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222 מוחזקות על ידי הנתבעת, והמינהל המליץ לאפשר לה לרוכשן, בלא כל קשר ובנוסף על החלקים מחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634 (12,439 מ"ר), שאת תמורתם כבר שילמה הנתבעת כאמור בסעיף 9 להסכם 1979 ונספח ד' שבו, ושהמדינה התחייבה להעבירם לבעלות הנתבעת על פי אותו הסכם. ארבע החלקות הועברו לנתבעת לאחר שהסתבר כי נבנו עליהן בניינים, ושהנתבעת קיבלה אותן בפועל ומסרה אותן לגד חברה לבניין. העיסקה שבוצעה בשנת 1982 היתה, איפוא, מימוש הצעתו של חרסינה במכתבו הנ"ל למכור ארבע חלקות אלו לנתבעת, ולא מימוש של נספח ד' להסכם 1979 טופס המש"ח : טופס המש"ח בעיסקת הרכישה של ארבע החלקות בשנת 1982 : בשנת 1982 הועברו מהמדינה לנתבעת ארבע החלקות בגוש 7222 (ראה נספחים ז'-טז' לתצהירו של בבאי). בין מסמכי העיסקה כלול טופס הצהרה למס שבח על העסקה שהגישו הצדדים, ואשר חתום גם על ידי הנתבעת (נספח ז' לתצהיר בבאי). טופס המש"ח הוגש על ידי בא-כוחה של הנתבעת באותה עת, עו"ד ד"ר יצחק נוסילביץ' (נספח יב' לתצהיר בבאי), והוא מצרף למכתבו רשימה אשר מפרטת את החלקות נשוא העסקה, כפי שהן רשומות לאחר תוכנית האיחוד והחלוקה. כך יוצא שלטופס המש"ח שהגישו הנתבעת והתובעת התלוו מכתב מיום 13.7.80 של עו"ד אמנון ליפסקי, אחראי מחוזי לרישום והסדר במינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ליפסקי"), ורשימה שלו שצורפה לטופס המש"ח (נספח ז' לתצהיר בבאי). כפי שמבהיר עו"ד ליפסקי במכתבו ובהערה בכתב על גבי טופס המש"ח, הרשימה שמהווה חלק מטופס המש"ח מפרטת את המקרקעין המועברים לנתבעת לשם מימוש "שלב ד'" להסכם 1979. הכוונה היא לנספח ד', כפי שניתן ללמוד מפירוט המקרקעין הכלולים ב"שלב ד'" לפי מכתבו של ליפסקי, אשר תואמים את פירוט המקרקעין שבנספח ד' להסכם. לכן מציין עו"ד ליפסקי במכתבו כי המקרקעין הנוגעים ל"שלב ד'" נמכרו לנתבעת תמורת סך של 7,771,842 ל"י. זה אכן הסכום המצוין בסעיף 12 להסכם 1979, כתמורה המשולמת על ידי הנתבעת למדינה עבור הקרקעות שרכשה ואשר טרם הועברו על שמה ממכתבו הנ"ל של עו"ד ליפסקי, המלווה את המש"ח ונזכר בו, עולה כי שטח של 10,439 מ"ר בחלקה 4 ושטח של 2,000 מ"ר בחלקה 217 שבגוש 6634 הינם חלק מהנכסים המועברים במסגרת "שלב ד'" של הסכם 1979, ואלו אכן השטחים שהגיעו לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 לפי נספח ד'. יתר על כן, ברשימה של עו"ד ליפסקי המהווה חלק מטופס המש"ח, ואשר הוא מבהיר לגביה כי היא כוללת את המקרקעין נשוא "שלב ד'", קרי: אלו שבנספח ד' להסכם 1979 - כלולות חלקות 23, 29, 30 ו- 31 בגוש 7222, ששטחן הכולל הוא 8,154 מ"ר. לצד חלקות אלו נרשם בטבלה שערך עו"ד ליפסקי כי ארבע חלקות אלו בגוש 7222 "נובעות" מחלקות 4 ו- 217 שבגוש 6634 עובדה זו מוסכמת על הצדדים, כמבואר לעיל טופס המש"ח והמכתבים הנילווים אליו הינם הראיה החזקה ביותר התומכת בגירסת התובעת, אף שאין מדובר בראיה קונקלוסיבית - לנוכח מערך הראיות העומד כנגדה. מטופס המש"ח המלווה את עיסקת העברת הבעלות על שם הנתבעת בארבע החלקות בגוש 7222, ואשר הנתבעת חתומה עליו, עולות לכאורה שתי מסקנות. ראשית, ארבע החלקות בגוש 7222 נובעות מן החלקות ההיסטוריות 4 ו- 217 (נקודה זו אינה שנויה במחלוקת). לכן, ארבע החלקות עשויות להוות את התמורה לשטחים המגיעים לנתבעת לפי נספח ד' בחלקות 4 ו- 217. שנית, ארבע החלקות הועברו לבעלות הנתבעת במסגרת יישום האמור בהסכם 1979 ונספח ד' שבו. מספרי החלקות שצויינו במכתבי עוה"ד ליפסקי ונוסילביץ' ליד החלקות ההיסטוריות מחזקים את הטענה כי ארבע החלקות בגוש 7222 מהוות את התמורה שהגיעה לנתבעת לפי נספח ד' בחלקות 4 ו- 217. במועד ביצוע העיסקה דלעיל, בשנת 1982, כבר היו ידועים מספרי החלקות 243 ו- 246, שאף הן נובעות מן החלקות ההיסטוריות 4 ו- 217. אך הנתבעת לא ביקשה באותה עת לקבל את התמורה המגיעה לה על-פי נספח ד' בחלקות 243 ו- 246, אלא בארבע החלקות שבגוש 7222. כל אלו תומכים בגרסת המדינה כי הנתבעת קיבלה את התמורה שהגיעה לה בחלקות 4 ו- 217 על פי נספח ד' בעיסקה שבוצעה בשנת 1982, ועל כן היא לא היתה זכאית לרשום על שמה בשנת 1996 את חלקות 243 ו- 246, תוך הסתמכות על ההתחייבות המפורטת בנספח ד מנגד, כפי שמציינת הנתבעת בצדק, אין התאמה מלאה בין השטחים שהועברו בעיסקת 1982, על פי הפירוט ברשימה שצורפה למש"ח, לבין השטחים שבנספח ד' להסכם 1979. הנספח כולל קרקעות בהיקף של 252,870 מ"ר, בעוד שסך כל השטחים שהועברו בעיסקה דלעיל, לפי הרשימה שצורפה, הוא 232,877 מ"ר בלבד. חסרונם של 20 דונם בעיסקת 1982 עשוי להסביר מדוע הגיע לנתבעת לקבל בשנת 1996 12.439 דונם נוספים. עוד יש להדגיש כי בטופס המש"ח ובמכתבים הנלווים לו לא נאמר שארבע החלקות בגוש 7222 הן התמורה לשטח המגיע לנתבעת על פי נספח ד' בחלקות 4 ו- 217; כל שנאמר בהם הוא שהעיסקה באה במסגרת נספח ד', הכולל שטחים רבים מעבר לאלו שבחלקות 4 ו- 217, וכי ארבע החלקות בגוש 7222 "נובעות" מחלקות 4 ו- 217. יתכן שעובדה אחרונה זו נרשמה רק כדי לציין את מספרה ההיסטורי של החלקה, למען הסדר הטוב, ולא כדי לציין שהחלקות החדשות הן התמורה המלאה לחלקות הישנות זאת ועוד, השטח שהגיע לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 הוא 12,439 מ"ר - שהוא השטח שהועבר לנתבעת בשנת 1996 - בעוד ששטחן הכולל של ארבע החלקות בגוש 7222 הוא 8,154 מ"ר בלבד (ראה הדיון בתת-פרק 3 לעיל). לכן קשה לקבוע אם עסקת 1982 כללה את התמורה המלאה שהגיעה לנתבעת בחלקות 4 ו- 217 לפי נספח ד', אף כי ברור מטופס המש"ח וממכתבי הלוואי שעיסקה זו נעשתה במסגרת נספח ד'. גם העובדה שהצדדים חזרו וקבעו בהסכם 1990 את התחייבות המדינה להעביר לנתבעת את כל השטחים המפורטים בנספח ד' להסכם, תומכת במסקנה שעסקת 1982 לא כללה את כל המקרקעין שהגיעו לנתבעת לפי נספח ד'. על כל האמור לעיל יש להוסיף את מכתבו של חרסינה מיום 1.8.81, התומך במסקנה שארבע החלקות לא היו חלק מן המקרקעין הכלולים בנספח ד' (ראה תת-פרק 4 לעיל), כמו גם העובדה שעל גבי נספח ד' נרשמו בכתב יד חלקות 243 ו- 246, ולא ארבע החלקות שמספריהן כבר היו ידועים באותה עת. מערכת שיקולים זו גברה, לדעתי, על האמור בטופס המש"ח והמכתבים הנילווים לו, ומטה את הכף לעבר הגירסה לה טעונת הנתבעת הסכם 1990 - נפקותו : מר בבאי טען בסעיף 24 לתצהירו כי עובר לחתימת הסכם 1990 כבר נרשמו על שם הנתבעת כל המקרקעין נשוא נספח ד' להסכם 1979, פרט לחלקה 1 בגוש 6610, שהפכה לחלקה 49 בגוש 6609; סעיף 9(ג) להסכם 1990 קובע כי המדינה מסכימה לרישומה של חלקה זו על שם הנתבעת. אולם, מסעיף 9(ב) להסכם 1990 עולה כי גם שטח גדול של כ- 156 דונם בחלקה 11 (לשעבר 1) בגוש 6620, הכלול בנספח ד' להסכם 1979, לא הועבר עדיין על שם הנתבעת, ולכן נקבע כי הנתבעת זכאית לרשום לגביו הערת אזהרה. זאת ועוד, אם אכן קיבלה הנתבעת עובר להסכם 1990 את השטחים שהגיעו לה בחלקות 4 ו- 217 שבגוש 6634, בהתאם לנספח ד' להסכם 1979, לא ברור מדוע עובדה זו לא צוינה בסעיף 9 להסכם 1990, הקובע כי המדינה חייבת לרשום על שם הנתבעת את הבעלות במקרקעין המתוארים בנספח ד' הנ"ל, כאשר המקרקעין שבמחלוקת כלולים בנספח ד' וטרם הועברו על שם הנתבעת. כל אלו מתיישבים עם טענת הנתבעת, כי הסכם 1990 לא בא לגרוע מן המקרקעין המגיעים לה על-פי הסכם 1979 ונספח ד', אלא להבטיח שמקרקעין אלו יועברו על שמה בשלמותם, בנוסף על המקרקעין שכבר הועברו על שמה בגוש 7222 בשנת 1982. יתר על כן, אם עמדה למדינה בעת חתימת הסכם 1990 הטענה כי יש להשמיט מנספח ד' את השטחים שבחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, משום שהנתבעת כבר קיבלה אותם בגוש 7222, הרי שהמדינה ויתרה על טענה זו במסגרת המשא ומתן שהביא לחתימת ההסכם בשנת 1990, שבו הצהירו הצדדים כי לא תהיינה למי מהן עוד טענות כלפי משנהו (ראה ציטוט סעיף 10 להסכם בסעיף 7 לעיל). אם סברה המדינה כי הסכם 1979, או סעיף 9(א) שבו, נחתמו מתוך טעות, בלא לשים לב לכך שהנתבעת כבר קיבלה את התמורה עבור חלק מן המקרקעין שבנספח ד' בגוש 7222 - וראיה על כך לא הובאה - היה עליה לבטל את ההסכם או חלקו, או לעתור לבית המשפט בבקשה לביטולו אם מדובר בטעות דו-צדדית. לא כך נהגה המדינה משמעות היותם של המקרקעין שבמחלוקת בשדה דוב : דרך נוספת לבחון את סבירות הטעות הנטענת על ידי המדינה, נוגעת לטענתה כי לא יתכן שהמדינה התכוונה להעביר לבעלות הנתבעת שטחים בשדה דב. מר בבאי טוען כי: "הובהר לחברת הירקון, לא אחת, כי אין בדעת המינהל למכור שטחים בשדה דב, בהיותו שדה תעופה" (סעיף 27 לתצהירו). בהקשר זה מפנה מר בבאי לנספח כט' (ראה גם נספח יט' לתצהירו). אולם מנספח זה, שהוא סיכום פגישה מיום 29.4.70 בין חברת ירקון לבין המינהל, עולה דווקא מסקנה הפוכה. במסמך נאמר במבוא, המסביר את הרקע להסדר אליו הגיעו הצדדים: "בקשר לטענת הירקון בע"מ, שעקב אי פינוי שטח שדה התעופה דב, כפי שהונח בזמנו, החברה לא קיבלה חזקה על שטח של כ- 77 דונם, ומסיבה זו נגרמו עיכובים בתשלום המגיע למינהל מאת החברה". על פי מסמך זה, סוכם בין הצדדים כי שטח של כ- 39 דונם בחלקה 119 גוש 6648 יוצא מנספח ג' להסכם 1966. סיכום שכזה לא היה לגבי המקרקעין שבחלקות 4 ו- 217, שגם הם תפוסים על ידי שדה דוב, ואשר לגביהם הוסכם בהסכם 1979 כי יועברו לבעלות הנתבעת זאת ועוד: מסיכום הדברים דלעיל משתמע כי בהסכם 1966 בהחלט היתה כוונה למכור לנתבעת שטחים בשדה דב, מתוך הנחה שהשדה יפונה. כך עולה בבירור מסעיף 5(ג) להסכם 1966, בו נקבע כי הנתבעת "רשאית, לפי שיקול דעתה, שלא לקבל את הבעלות והחזקה בשטחים התפוסים ע"י שדה התעופה שדה דב, צבא הגנה לישראל... המצויים בתחום החלקות (להלן בסעיף זה: "השטחים") ואשר לא יפונו מהמחזיקים בהם עד למועד שיקבע בהסכם זה להעברת הבעלות והחזקה...". בבאי אישר בעדותו, כי הנתבעת היתה רשאית על פי ההסכמים משנת 1966 ו- 1979 לרכוש גם את השטחים בהם היה מצוי שדה דב, אך טען כי זכות זו בוטלה בהסכם משנת 1990 (עמ' 19-20). טענה זו חסרת יסוד: הסכם 1990 שב ואישר את נספח ד', הכולל את שטחי שדה דוב שבחלקות 4 ו- 217. יש להוסיף ולציין כי הנתבעת אכן ביקשה לוותר על חלק מהשטחים התפוסים שהיו אמורים להימכר לה, ושהיא שילמה עבורם. אלא שהמדינה דחתה בקשה זו, וטענה שהנתבעת ויתרה עליה כאשר נמנעה מלהודיע במועד על רצונה שלא לקבל את הבעלות בשטחים אלו (ראה מכתבי המינהל שהוגשו כמוצגים נ/5-נ/6). עתה המדינה איננה יכולה לטעון כי לא התכוונה למכור לנתבעת שטחים אלו הערות האזהרה : הערות האזהרה שנרשמו לטובת הנתבעת בשנת 1984 על חלקות 4 ו- 217 :בתצהירה של הגב' רובינשטיין נאמר כי בשנת 1984 נרשמו לטובת הנתבעת הערות אזהרה "על המקרקעין נשוא הדיון". המדינה מאשרת בסיכומיה את עובדת רישום הערות אזהרה אלו, אך טוענת כי הן נמחקו בשנת 1993, כעולה ממכתבה של הנתבעת למינהל מיום 17.3.93 (נספח ה' לסיכומי התובעת). במכתב זה נאמר כי עם מחיקת הערות האזהרה יעביר המינהל לנתבעת את שטרי המכר החתומים "עפ"י הרשימה בנספח ד' שבחוזה בינינו מיום 12.8.79 ומיום 26.9.90". מחיקת הערות האזהרה נעשתה על פי האמור בסעיף 8(ב) להסכם 1990, כאשר סעיף 8(א) להסכם מחייב רישום הערת אזהרה לטובת הנתבעת "בגין זכויותיה על פי הסכם זה". מר בבאי העיד כי הערות האזהרה נרשמו לטובת הנתבעת לגבי חלקות 4 ו- 217, משום שלפי נספח ב' להסכם 1979 היא היתה רשאית לרכוש את החלקות בשלמותן (בנוסף על השטח של 12.439 דונם שרכשה לפי נספח ד'). אך נספח זה בוטל בהסכם 1990, אשר קבע באופן סופי מהם השטחים שרכשה הנתבעת מהמדינה על פי ההסכמים משנת 1966 ומשנת 1979, והחלקות הללו לא נרכשו בסופו של דבר על ידי הנתבעת (עמ' 15). הסבר זה מתיישב עם האמור בהסכם 1990. לו היתה הנתבעת מוכיחה רישום הערות אזהרה על שמה לאחר רכישת ארבע החלקות בשנת 1982, על השטח של 12.439 דונם בלבד, היה בכך כדי לחזק את גירסתה כי שטח זה בא בנוסף על ארבע החלקות, אך לא זה המצב. לכן, לא ניתן ללמוד דבר מרישום הערות האזהרה או ממחיקתן: השאלה היתה ונותרה מהן זכויותיה של הנתבעת על פי ההסכמים עם המדינה מסקנות לאור נטל הראיה, וסוגיית הטעות בהסכם : עתירתה של המדינה היא לשנות את רישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין, בשל טעות שנפלה ברישום. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו", כפוף לאמור בסעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. אין מחלוקת כי בית המשפט מוסמך לתקן רישום מוטעה בפנקס רישום המקרקעין (ראה: ע"א 5793/96 חיים ואח' נגד אהרון, פ"ד נא(5) 625; ע"א 3012/01 טירת גוש 6195 כהנא בע"מ נ' נכסי צבי ויהודה טרכטמן בע"מ, דינים עליון סד 162, סעיף 6). המצב המשפטי עשוי להיות שונה במקרה שבו צד שלישי הסתמך על הרישום בתום לב, אך לא זה המקרה שבפנינו. עם זאת, נטל הראיה המוטל על המדינה במקרה זה כבד, שכן היא מבקשת לשנות רישום במקרקעין מוסדרים, ותביעתה מלווית בטענת חוסר תום-לב מצד הנתבעת טענתה המרכזית של התובעת היא כי רישום המקרקעין שבמחלוקת על שם התובעת נעשה מתוך טעות, בשל התעלמות מן העובדה שהנתבעת כבר קיבלה בשנת 1982 את התמורה עבור חלקות 4 ו- 217 בגוש 6634, שהגיעה לה על פי נספח ד' להסכם 1979 והסכם 1990, וזאת בגוש 7222 חלקות 23, 29, 30 ו- 31. אך טענתו של בבאי כי מדובר ב"טעות מחפירה" (עמ' 17 לעדותו) נותרה בלא כל ביסוס. היא הועלתה בצורה סתמית ומעורפלת. מדובר, למעשה, בעדות שמיעה, שכן בבאי (הממונה המחוזי לרישום והסדר קרקעות) טוען כי מאן דהוא טעה בעת שחתם על שטרי המכר מטעם המינהל או הורה לחתום עליהם. המדינה לא הביאה ראיה כלשהי על ידי מי נעשתה הטעות וכיצד, ולא הובא לעדות האדם שעשה את הטעות על מנת שיעיד על כך שהרישום נעשה על ידו בטעות. לעניין זה יפה ההלכה לפיה המנעותו של בעל דין להביא עדות או ראיה פועלת לחובתו, ויוצרת הנחה כי אילו הובאה אותה עדות או ראיה - היתה היא מחזקת את גרסת היריב (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, 660; ע"א 795/99 אנטוני פרנסואה נ' פוזיס זאת ועוד: גרסתה של המדינה איננה נשענת רק על הטעות שנעשתה בהעברת הבעלות במקרקעין שבמחלוקת על שם הנתבעת בשנת 1996, כי אם על שורה של טעויות שעשו פקידיה בשלבים השונים של ההסכמים והעסקאות שבין הצדדים. שרשרת טעויות זו צצה ועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של בבאי, אף שאין לה זכר בתצהירו דומה כי בבאי הבין לאחר עיון נוסף בחומר הראיות, ובעקבות הגשת חוות דעתו של השמאי צביקל, כי לצורך הוכחת גירסת המדינה אין די בטענה הנסמכת על הטעות בודדת שאירעה בשנת 1996. לפי גרסת המדינה, מפיו של בבאי, נעשו מצידה הטעויות הבאות: א. בשנת 1979, בעת כריתת ההסכם, רשם מאן דהוא על גבי נספח ד' מספרים שגויים של החלקות החדשות (243 ו- 246 במקום 245 ו- 248). טענה זו הועלתה על ידי בבאי לראשונה בחקירתו הנגדית ב. בשנת 1981 הגיש מר חרסינה, מנהל מחוז תל אביב במינהל, תוצאות סקר שנערך במינהל לגבי קרקעות שקיבלה הנתבעת, בו הוא מציין כי ארבע החלקות בגוש 7222 כבר נמסרו לנתבעת, והוקמו עליהם בניינים על ידי גד חברה לבניין, למרות שהם לא הוקצו לנתבעת לפי הסכם 1979. מכתבו של חרסינה מפריך את טענת התובעת כי ארבע החלקות הן התמורה שהגיעה לנתבעת על-פי נספח ד' להסכם 1979. לכן נאלץ בבאי לטעון בעדותו כי מכתבו של חרסינה מקורו בטעות, וכי בניגוד לאמור במכתבו (ובסקר שהמכתב נסמך עליו) - ארבע החלקות כן הוקצו לנתבעת על-פי נספח ד' להסכם 1979. גם טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של בבאי ג. בשנת 1990, בעת עריכת ההסכם, חזרה המדינה על הטעות שנעשתה בהסכם 1979, שכן הצדדים להסכם 1990 מאשררים את התחייבויות המדינה לפי נספח ד' להסכם 1979, מבלי לתקן את מספרי החלקות שנרשמו בכתב-יד על גבי נספח ד' בשנת 1979. טעות נוספת, וקריטית יותר, שארעה בעת חתימת הסכם 1990, אליבא דגירסת המדינה, היא ההתעלמות מכך שהנתבעת כבר קיבלה בשנת 1982 את התמורה המגיעה לה בחלקות 4 ו- 217 שבנספח ד'. הסכם 1990 חוזר על ההתחייבות להעביר לנתבעת את כל המקרקעין שבנספח ד', ולטענת המדינה גם דבר זה נעשה בטעות (בבאי טוען בסעיף 23 לתצהירו כי כמעט כל המקרקעין שבנספח ד' כבר הועברו על שם הנתבעת לפני חתימת הסכם 1990). ד. בשנת 1996 חותמת המדינה על שטרי מכר להעברת השטחים בחלקות 243 ו- 246 לבעלות הנתבעת, לאחר שהנתבעת דורשת לקיים את האמור בנספח ד' להסכם משנת 1979, שאושרר בהסכם 1990, וטוענת במכתבה מיום 26.2.96 כי המקרקעין הכלולים בנספח זה לא הועברו על שם הנתבעת (נספח ג' לתצהיר בבאי). קדם למכתב זה סיכום פגישה שהוציאה הנתבעת למדינה ביום 17.3.93, בו נאמר כי המדינה תמסור לנתבעת שטרי מכר חתומים "עפ"י הרשימה בנספח ד' שבחוזה בינינו מיום 12.8.79 ומיום 26.9.90" (נספח ה' לסיכומי המדינה). איש מטעם המדינה לא מגיב על דברים אלו, בטענה שהנתבעת דורשת לקבל מקרקעין שכבר נמסרו לה. נהפוך הוא: המדינה חותמת על שטרי המכר המעבירים את הבעלות בחלקות 243 ו- 246 על שם הנתבעת, ועתה היא טוענת כי הדבר נעשה בטעות כלום יתכן כי מדובר ב"קומדיה של טעויות"? אם כך הוא הדבר, אין זה ברור מדוע לא פורטו טעויות אלה כולן בכתב התביעה ובתצהירו של בבאי, שהוא התצהיר היחיד מטעם המדינה, ומדוע לא הובאו ראיות להוכחת טעויות אלו, ולמתן הסבר לגבי דרך התרחשותן. כמו כן לא ברור כיצד לא גילתה המדינה את הטעויות דלעיל, שהתפרסו על פני שנים לא מעטות, בכל פעם שנעשתה עם הנתבעת עיסקה נוספת. כל הטעויות הללו, שהתרחשו בשנים 1979-1996, התגלו - לטענת המדינה - רק בעקבות כך שהנתבעת הגישה נגדה בשנת 1997 תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין המקרקעין שבמחלוקת. הסבירות שכל כך הרבה טעויות תתרחשנה בזו אחר זו, מבלי שאיש יבחין בהן, היא נמוכה. על מנת שגרסת המדינה תתקבל, היה עליה להוכיח את התרחשותן של כל הטעויות דלעיל, והיא לא עשתה כן - לא מניה ולא מקצתיה משמעות טענתה של המדינה בדבר הטעות שנעשתה בהעברת הבעלות על חלקות 243 ו- 246 לידי הנתבעת, הינה כי טעות דומה נעשתה בהסכמים משנת 1979 ו- 1990. בבאי טוען כי רישום החלקות בכתב יד בנספח ד', שהיווה חלק מהסכמים אלו, היה מוטעה, וכי למעשה היה צריך לעדכן את מספרי החלקות (עמ' 27-28). אך משמעות טענתו היא הרבה מעבר ל"תיקון" מספרי החלקות. המדינה טוענת כי הנתבעת קיבלה את התמורה שהגיעה לה בחלקות 4 ו- 217 לפי נספח ד' כבר בשנת 1982. למעשה, ארבע החלקות נמסרו לנתבעת בפועל לפני שנת 1982, ואף לפני הסכם 1979, שכן הבניינים של חברת גד הוקמו בשנות ה- 70 (ראה מכתבו הנ"ל של חרסינה מיום 1.8.81). אך אם היה צדק בטענת המדינה, כי אז לא היה מקום לכלול בהסכמי 1979 ו- 1990 את התחייבות המדינה להעביר לבעלות הנתבעת את המקרקעין המפורטים בנספח ד'. לכן, מגרסת המדינה עולה כי למעשה נפלה טעות מהותית בהסכמים אלו, אשר התייחסו למקרקעין שבנספח ד' מבלי להביא בחשבון את העובדה שהנתבעת קיבלה לבעלותה את ארבע החלקות. אין מדובר רק בטעות של פקיד אשר חתם על שטרי המכר שאפשרו את העברת הבעלות לנתבעת בחלקות 243 ו- 246 בשנת 1996, אלא בטעות מהותית בהסכמים עצמם. הרישום איננו אלא פועל יוצא של התחייבות המדינה על פי הסכמיה עם הנתבעת. הטענה שמעלה המדינה כיום מנוגדת להוראה מפורשת בסעיף 9(א) להסכם 1990, אשר חייב אותה להעביר לנתבעת את השטח של 12.439 דונם שבחלקות ההיסטוריות 4 ו- 217, שלצידן נרשם בנספח ד' חלקות 243 ו- 246, וזאת לאחר שכבר העבירה לנתבעת את ארבע החלקות בשנת 1982. המדינה פעלה בשנת 1996 בדיוק כפי שמתחייב מהוראה זו אם כך הוא הדבר, היה על המדינה להודיע על ביטול חלקי של הסכמי 1979 ו- 1990, כאשר גילתה את הטעות (ראה סעיפים 19 ו- 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). העברת הבעלות בשטחים בחלקות 243 ו- 246 נעשתה על פי האמור בהסכמים אלו, ולכן אין די בביטול הרישום: יש צורך לבטל תחילה את האמור בהסכמים הנ"ל, שלפיהם התחייבה המדינה להעביר לנתבעת, בין היתר, שטח של 12,439 מ"ר בחלקות 243 ו- 246. אין מדובר בעניין פורמלי. טענה של טעות בהסכמים הללו חייבה את המדינה להביא עדים שיעידו על כך שאכן מדובר בטעות. המדינה התמקדה בהליך כולו בטעות שאירעה ברישום הבעלות בשנת 1996, וגם כאן לא הביאה עד כלשהו להוכחת התרחשותה של טעות זו. נקודה זו עלתה במהלך הדיון, וב"כ המדינה הודיעה כי היא איננה רוצה לבטל את ההסכמים. צודקת הנתבעת בטענתה כי גם מטעם זה אין לקבל את טענת הטעות ברישום שמעלה המדינה, כאשר אין בצידה ביטול אותו חלק מן ההסכם שבהסתמך עליו בוצע הרישום די בכך שהמדינה לא הוכיחה את שרשרת הטעויות שהובילו להעברת חלקות 243 ו- 246 על שם הנתבעת בשנת 1996, ואף לא ביטלה אותם חלקים בהסכם שנכרתו לטענתה בטעות, כדי לדחות את תביעתה, בהתחשב בנטל הראיה המוטל עליה כמבואר לעיל. אך לא הסתפקתי בכך, ובחנתי את טענת הטעות לגופו של ענין מבחינת סבירותה וביסוסה, דהיינו: האם שילוב הראיות שהובא תומך בטענת המדינה כי ארבע החלקות שקיבלה הנתבעת בשנת 1982 היוו את התמורה המלאה לשטחים שהגיעו לה על-פי נספח ד' בחלקות 4 ו- 217. כפי שבואר בתת-פרק 5 לעיל, אינני סבור שטופס המש"ח שליווה את עיסקת 1982 מהווה ראיה חותכת לכך שארבע החלקות שקיבלה הנתבעת בעיסקה זו היוו את התמורה המלאה למקרקעין שהגיע לה לקבל על-פי נספח ד', ואין ראיה זו יכולה לעמוד כנגד מכלול הראיות, המוקדמות והמאוחרות יותר, המצביעות על כוונת הצדדים להעביר לבעלות הנתבעת את חלקות 243 ו- 246 בנוסף על ארבע החלקות שקיבלה בשנת 1982, ובלא כל קשר אליהן - ראה סעיף 29 לעיל התוספת בכתב יד על גבי נספח ד' שצורף להסכם 1979 שבידי הצדדים, המצביעה על כך שהשטח בחלקות 4 ו- 217 צריך להינתן לנתבעת בחלקות 243 ו- 246; מכתבו של חרסינה משנת 1981, הממליץ למכור לנתבעת את ארבע החלקות בנוסף על המקרקעין המגיעים לה לפי הסכם 1979; אישרור ההתחייבות שבנספח ד' בהסכם 1990, לאחר שכבר בוצעה עיסקת 1982; העובדה שהשטחים בחלקות 243 ו- 246 שהועברו לנתבעת בעיסקת 1996 תואמים בדיוק את גודל השטח שצויין בנספח ד' לאחר שכבר היתה ידועה תוכנית האיחוד והחלוקה (12.430 דונם), בעוד ששטחן של ארבע החלקות שהועברו לנתבעת בשנת 1982 קטן באופן משמעותי מן השטח שצויין בנספח ד'; גירסתה הבלתי-עקבית של המדינה מפיו של מר בבאי; והסבירות הנמוכה להתרחשותן של טעויות שרשרת רבות שאיש לא הבחין בהן - כל אלו מובילים למסקנה שהמדינה לא הוכיחה את גרסתה, ודווקא גרסת הנתבעת נראית סבירה יותר המסקנה העולה מכל אלו הינה כי אין קשר בין העברת הבעלות בארבע החלקות בגוש 7222 לנתבעת בשנת 1982, לבין העברת הבעלות לנתבעת בחלקים מחלקות 243 ו- 246 בשנת 1996. הנתבעת מאשרת כי היא קיבלה מן המדינה בשנת 1982 שטח של 8.5 דונם בארבע החלקות בגוש 7222, ובנוסף קיבלה בשנת 1996 שטח של 12.439 דונם בחלקות 243 ו- 246 בגוש 6634 (צביקל בעמ' 42). מכאן עולה השאלה מהו הבסיס ההסכמי להעברת ארבע החלקות בגוש 7222 לבעלות הנתבעת, אם אין הן מהוות את התמורה לשטחים שהגיעו לנתבעת על פי נספח ד' בחלקות 4 ו- 217 בגוש 6634. אכן, זו טענתה העיקרית של המדינה, דהיינו: אין בפי הנתבעת כל הסבר להעברת ארבע החלקות על שמה, ומכאן היא מבקשת להסיק שהן היוו את התמורה לחלקות 4 ו- 217. השמאי צביקל, שהעיד מטעם הנתבעת, לא בדק שאלה זו, ולא יכול היה לומר מכוח מה הגיעו לנתבעת שטחים נוספים בחלקות 4 ו- 217, לאחר שהועברו לבעלותם ארבע חלקות בגוש 7222 בשטח של 8.152 דונם (עמ' 37-38). אך אין זה מתפקידו, ואף לא בתחום מומחיותו, לבחון שאלה זו, שהיא שאלה עובדתית ומשפטית, שאיננה בתחום מומחיותו. כמו כן, לא הנתבעת צריכה להוכיח מדוע חתמה המדינה על שטרי מכר לשם העברת חלקות 243 ו- 246 על שם הנתבעת בשנת 1996: המדינה צריכה להוכיח מדוע עשתה כן, ועל סמך מה היא טוענת כיום כי הדבר נעשה בטעות התמורה שהגיעה לנתבעת על פי נספח ד' להסכם 1979 היא שטח של 12.439 דונם מחלקות 4 ו- 217 ההיסטוריות, ששטחן גדול בהרבה (חלקה 4 היתה 31 דונם וחלקה 217 היתה 22 דונם). לפי ההסכמים משנת 1966 ו- 1979 היתה לנתבעת אופציה לרכוש את חלקות 4 ו- 217 בשלמותן (נספחים ד'-ה' להסכם 1966, ונספח ב' להסכם 1979). אך הסכם 1990 הסדיר סופית את ההתחשבנות בין הצדדים, ואת הקרקעות המגיעות לנתבעת, וביטל את האופציה שניתנה לנתבעת לרכוש מקרקעין נוספים, פרט לאלו שנזכרו בהסכם, ופרט לאלו הכלולים בנספח ד' שאושרר בהסכם 1990. לכן מעלה המדינה את השאלה האם הנתבעת יכולה להצביע על מקור זכות כלשהו לפיו היתה היא זכאית לקבל בשנת 1996 שטח של 12.439 דונם מחלקות אלו, או מחלקות הנובעות מהן, לאחר שכבר קיבלה בשנת 1982 שטח של 8.152 דונם בארבע חלקות בגוש 7222, הנובעות מחלקות 4 ו- 217. המדינה טוענת כי הנתבעת לא הוכיחה שהיא רכשה שטחים נוספים בחלקות 4 ו- 217, מעבר לאלו שנזכרו בנספח ד הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי ארבע החלקות שקיבלה בגוש 7222 נובעות אמנם מחלקות 4 ו- 217, אך הן הועברו לבעלותה בשנת 1982 על סמך הסכם 1979, שהקנה לה אופציה לרכוש את שתי החלקות הנ"ל במלואן, ואין מדובר בשטח של 12.439 דונם שהגיע לה בחלקות אלו לפי נספח ד'. לכן מעניק הסכם 1990 תוקף מחודש להתחייבות המדינה להעביר לנתבעת שטח זה שבחלקות 4 ו- 217, אף שבעת חתימת הסכם זה כבר היה ידוע לכל כי הנתבעת קיבלה לבעלותה את ארבע החלקות בשנת 1982. כאמור לעיל, מקבל אני את טענת הנתבעת כי הסכם 1990 קובע כי המדינה חייבת להעביר לה את כל המקרקעין שבנספח ד', כולל השטח של 12,439 מ"ר בחלקות ההיסטוריות 4 ו- 217, וזאת בנוסף לארבע החלקות שקיבלה בגוש 7222. לכן, אין לדרוש מן הנתבעת להצביע על תשלום תמורה נוספת עבור חלקות 243 ו- 246, הנובעות מחלקות 4 ו- 217. הסכם 1990 קובע כי בכפוף לביצוע הסכם זה, המחייב את העברת הקרקעות שבנספח ד' לנתבעת, לא תהא למינהל כל תביעה וטענה נוספת כנגד הנתבעת, וכי התמורה ששילמה הנתבעת מכסה את כל הקרקעות שקיבלה ותקבל על פי ההסכם (סעיפים 7 ו- 10). מן הראיות שהובאו נראה כי ארבע החלקות נרכשו על ידי הנתבעת על פי ההמלצה שבמכתב חרסינה מיום 18.8.81, ועל פי הסכם 1979 שאיפשר לנתבעת לרכוש שטחים נוספים בחלקות 4 ו- 217, מעבר לאלו שצוינו בנספח ד' להסכם. שאלת התמורה ששילמה הנתבעת עבור ארבע חלקות אלו, כמו גם עבור השטחים שהגיעו לה בחלקות 4 ו- 217 לפי נספח ד', הוסדרה סופית בהסכם 1990, אשר קבע כי יש להעביר לנתבעת את כל השטחים שבנספח ד', וכי בכפוף לכך אין לצדדים עוד טענות זה כלפי זה ספק אם יש כלל צורך לבחון את נושא התמורה שנתנה הנתבעת למדינה עבור המקרקעין שבמחלוקת. ההסכמים משנת 1979 ו- 1990 נערכו כדי להסדיר את כל ההתחשבנות בין הצדדים, ולכן נקבעו בהם הסכומים שהנתבעת צריכה לשלם למדינה, והקרקעות שהיא זכאית לקבלן (ראה סעיף 12 להסכם 1979 והמבוא להסכם 1990). מן המבוא להסכם 1990 עולה בבירור כי הנתבעת עמדה אז ביתרת זכות כספית כלפי המדינה, ולכן היה צריך לתת לה אדמות נוספות. דבר אחד ברור: הסכם 1990 יישב את כל המחלוקות בין הצדדים בצורה סופית, כפי שנקבע בסעיף 10 לאותו הסכם. כמו כן קבע סעיף 9 להסכם 1990 כי יש להעביר לבעלות הנתבעת את כל המקרקעין המפורטים בנספח ד', לאחר שהנתבעת כבר קיבלה את ארבע החלקות בשנת 1982. מכאן עולה כי כוונת הצדדים היתה להעביר לנתבעת את השטח של 12.143 דונם שבחלקות היסטוריות 4 ו- 217, כאמור בנספח ד', וזאת בנוסף לקרקעות שקיבלה במהלך השנים מהמדינה, ובכללן ארבע החלקות בגוש 7222. יש הגיון בטענת הנתבעת כי הגיע לה לקבל על פי הסכם 1990 את חלקות 243 ו- 246, לאחר שכבר קיבלה את ארבע החלקות בגוש 7222, משום שהיא היתה זכאית לקבל אדמות נוספות בעבור סכומים ששילמה למדינה מעבר למה שהגיע לה על-פי ההסכמים. בבאי אישר בעדותו כי הגיע לנתבעת לקבל 26 דונם נוספים בעקבות הסכם 1990 (עמ' 29, 31), והמדינה לא הביאה ראיה כלשהי כדי להראות היכן וכיצד קיבלה הנתבעת 26 דונם ממנו. כל אלו מחזקים את המסקנה שהמדינה העבירה לבעלות הנתבעת בשנת 1996 את השטחים בחלקות 243 ו- 246 לשם ביצוע התחייבותה על פי הסכם 1990, כמפורט בנספח ד' המהווה חלק מהסכם זה, וכי אין מדובר בטעות בבאי טוען בתצהירו כי הנתבעת לא נתנה תמורה כלשהי עבור חלקות 243 ו- 246 (סעיף 27 לתצהירו). לא ברור על מה נסמכת טענה זו, וקיים קושי של ממש לבחון כיום את נכונותה, לנוכח הדרך שבה בוצעו ההסכמים בין הצדדים במשך עשרות שנים. מהראיות שהובאו עולה כי הצדדים לא נהגו בצורה מסודרת על פי ההסכם, כנראה משום שמדובר בעסקאות בין המדינה לבין חברה עירונית שפעלה לטובת הציבור. הנתבעת הקדימה תשלומים למדינה על חשבון קרקעות שהגיעו לה לפי הסכם 1966, והנתבעת קיבלה קרקעות שאת חלקן החזירה. כמו כן הסתבר שחלק מן הקרקעות אינן ניתנות לפינוי (ראה המסמכים בעניין ההתחשבנות בין הצדדים שהוגשו כמוצגים נ/3, נ/4 ו- נ/7). גם בבאי אישר כי היו בין הצדדים ויכוחים כספיים, וכן ויכוחים בשאלה אלו שטחים נותר למסור לנתבעת על פי ההסכמים, וכי הוא עצמו אינו בקיא בנושא (עמ' 16-17, 26). בסופו של דבר, אין בפני בית המשפט ראיה ברורה בנושא ההתחשבנות בין הצדדים, באופן שניתן לדעת האם הנתבעת שילמה עבור המקרקעין שבמחלוקת, ולא ניתן היום לשחזר אלו קרקעות בדיוק הגיעו לנתבעת על פי ההסכמים. לכן גם לא ניתן לקבוע כי המקרקעין שבמחלוקת הועברו לנתבעת בלא כל עילה שבדין, ובלא כל תמורה, והנטל בענין זה מוטל על שכם המדינה סיכום : לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין תביעתה של המדינה להידחות. המדינה לא הוכיחה את טענתה כי העברת המקרקעין במחלוקת לבעלות הנתבעת בשנת 1996 נעשתה בטעות. המסקנה העולה ממכלול הראיות מצביעה על כך שסביר והגיוני יותר לקבוע כי הנתבעת קיבלה את המקרקעין שבמחלוקת על פי דין, בהסתמך על ההסכמים עם המדינה, ולא בשל טעות. אכן, הראיות התומכות במסקנה זו אינן חד-משמעיות, אך במשפט אזרחי עסקינן: אין צורך בדרגת הוכחה שהיא מעבר להטיית מאזן ההסתברויות לטובת הנתבעת. התובעת, מצידה, לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכחת טענתה כי העברת הבעלות נעשתה בטעות התובעת תשלם לנתבעת הוצאות תביעה בסך כולל של 10,000 שקלים. כמו כן תשלם התובעת לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקלים בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועלרישום מקרקעיןמקרקעיןקרקעות