תביעה בגין ביטוח מקיף רכב - כיסוי "נהג צעיר" לאחר שינוי תנאי פוליסה

אחת הדרכים המומלצות להבין דיני ביטוח היא לעיין בפסקי דין - להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת נחמה נצר בבית משפט השלום בקרית גת העוסק בנושא תביעה בגין ביטוח מקיף רכב - כיסוי "נהג צעיר" לאחר שינוי תנאי פוליסה הרקע העובדתי : עסקינן בתובענה לתשלום תגמולי ביטוח לפי פוליסה לביטוח רכב. בשנת 1998 רכשה התובעת רכב חדש מסוג מיצובישי כריזמה, (להלן "הרכב"). עם רכישתו ביטחה התובעת את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף, כשבכל שנה לאחר מכן פעלה התובעת להאריך תוקף הביטוח לשנה נוספת, באמצעות פניה טלפונית. הנתבעת 1 הינה סוכנות הביטוח דרכה ובאמצעותה ביטחה התובעת את רכבה. הנתבע 2 הינו סוכן משנה של הנתבעת 1. הנתבעת 3 הינה חברה לביטוח שביטחה את רכב התובעת עפ"י הפוליסה האמורה בשנת 1998, מועד רכישת הרכב נדרשה התובעת לביטוח של "נהג צעיר". בהתאם ביטחה את רכבה בפוליסה מתאימה וכך פעלה עד לשנת 2002, כאשר לסירוגין ביקשה להוסיף או להסיר כיסוי ביטוחי ל"נהג צעיר" ו/או "חדש" למשך תקופות שונות, במהלך תקופת הביטוח הנזכרת לעיל. בשנת 2002 כללה הפוליסה כיסוי לנהג מעל גיל 21 ומיום 28/5/02 ביקשה התובעת להוסיף כיסוי ביטוחי לנהג צעיר, עבור אחיה לקראת חודש נובמבר 2002, שבו עתידה הייתה להסתיים תקופת הביטוח השנתי, פנתה התובעת טלפונית לנתבעת 1 והודיעה כי אין בכוונתה להוסיף ולבטח הרכב באמצעות נת/1 זאת מאחר וקיבלה הצעת מחיר זולה יותר מסוכנות ביטוח אחרת. אין חולק, כי בסופו של יום הוצעה לתובעת ע"י הנתבעת 1 הפחתה בשעורי הפרמיה והתובעת נעתרה והמשיכה לבטח הרכב באמצעות נת/1. לאחר שהוסדר תשלום דמי הביטוח, נשלחה לתובעת הפוליסה. ביום 21/11/03, עת נהג אחיה של התובעת, המוגדר כ"נהג צעיר", ברכב נשוא התובענה, ניזוק הרכב בתאונת דרכים קשה והוכרז כאובדן תאונתי מוחלט (להלן: "התאונה" או "מקרה הביטוח"). מיד ובסמוך לאחר התאונה, פנתה התובעת לנתבעים וביקשה לקבל תגמולי הביטוח המגיעים לה עקב התרחשות "המקרה הביטוחי". פניית התובעת נדחתה ע"י הנתבעת 1 בטענה כי אין לתובעת כיסוי ביטוחי מתאים. המחלוקת נסבה בשני עניינים עיקריים: האם הכיסוי הביטוחי עבור נהג צעיר הוסר לבקשת התובעת או בידיעתה או שמא הייתה זו פעולה שפעלו הנתבעים או נציגיהם ללא ידיעה וכל שכן אישור של התובעת. האם התובעת התרשלה בכך שלא טרחה לעיין בפוליסה, עת זו הגיעה לידיה וכן, האם עיון בפוליסה הינו חלק מכללי ההתנהגות הסבירים החלים על מבוטח טענות הצדדים : התובעת טוענת, כי היא אוחזת בפוליסת ביטוח שנכרתה ונחתמה כדת וכדין, לפיה היא זכאית לתגמולי הביטוח. עוד טענה כי הנתבעים הם אלו אשר גרמו במכוון או ברשלנות להיעדר כיסוי ל"נהג צעיר", כששינו את תנאי הפוליסה, שלא על דעתה, תוך הטעייתה והפרת חובת האמון כלפיה. הנתבעים טוענים מנגד כי הכיסוי הביטוחי ל"נהג צעיר" בפוליסה הוסר לפי בקשתה המפורשת של התובעת, זאת על מנת להוזיל את עלות הפוליסה ולפיכך אין כיסוי ביטוחי לאירוע נשוא התובענה, שכן עובר ובמהלך התאונה נהג אחיה של התובעת ברכב ושמושו ברכב לא היה מכוסה ע"פ הפוליסה. עוד טוענים הנתבעים כי משקיבלה התובעת פוליסה מתוקנת בכתב יד, מוחזקת היא כמי שידעה שאין כיסוי ביטוחי וגם אם לא שמה ליבה לכך, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד דיון : חוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק") הינו בראש ובראשונה חוק צרכני, המבקש להגן על המבוטח מפני כוחו העודף של המבטח. מעבר להסדרת מערכת היחסים החוזית שבין מבטח למבוטחו, ביקש המחוקק באמצעות חוק זה להרחיב החובות המוטלות על המבטח ובפרט את חובת הגילוי הנאות, תוך צמצום החובות המוטלות על המבוטח. (בהקשר זה ראה, ע.א. 1064/03 אליהו חב' לביטוח נ' עזבון המנוח פיאמנטה ז"ל נבו הוצאה לאור וכן, בג"צ 5064/03 לשכת סוכני הביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח, נח(3)217) יחד עם זאת, החוק אינו פוטר המבוטח באופן מוחלט ביחסיו עם המבטח ובין היתר, חב המבוטח בחובת זהירות סבירה יתדותיה של חובת הגילוי המוטלת על המבטח, נעוצים ברצון להגן באופן סביר על הצד המצוי ב"עמדת נחיתות אינפורמטיבית" והינה למעשה ביטוי של עקרון תום הלב וככזו היא מבטאת נורמות של התנהגות מוסרית בשלב המשא ומתן הטרום - חוזי - פרופ' ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי האם ידעה התובעת על העדר כיסוי ביטוחי עבור נהג צעיר : התובעת טוענת כי משביקשה לערוך הצעת ביטוח לשנת 2003, לא ביקשה להסיר את הכיסוי לנהג צעיר ומשקיבלה, על פי דרישתה, הצעת מחיר זולה יותר מהנתבעות, היה ברור כי ההוזלה ניתנת ללא פגיעה בהיקף הכיסוי הביטוחי, "סוכם במפורש כי הביטוח כולל את הכיסויים שהיו עד כה היינו כיסוי ביטוחי עבור נהג חדש וגם עבור נהג צעיר". (סעיף 9 לתצהיר התובעת). התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעות מצאו לנכון להעניק לה ההוזלה בעלות הביטוח בשל היותה לקוחה ותיקה, "כאשר דיברתי עם נעמי ואמרתי שקיבלתי הצעה יותר זולה, אמרתי שאני עוברת ביטוח. היא אמרה לי חכי, אני חוזרת אליך, אני אברר אם ניתן לתת לך עוד איזה שהיא הנחה, כי את לקוחה שלנו ואז חזרה אלי עם ההצעה הזאת, והסכמתי לעומתה טענה הנתבעת 1 באמצעות נציגתה, הגב' נעמי ויזנר, עדת ההגנה 2 (להלן ע"ה/2), ששמשה בתקופות הרלוונטיות כפקידה אצל הנתבע 2, כי בשיחת טלפון שניהלה עם התובעת טרם חידוש הפוליסה, התפתח ביניהן דין ודברים לגבי גובה פרמיית הביטוח, זאת לאחר שהתובעת טענה כי יש בידיה הצעה לפרמיה זולה יותר מטעם סוכן ביטוח מתחרה, אלא שלבסוף, לפי טענת עה/2, החליטה התובעת להותיר הביטוח אצל נתבעת 3 באמצעות נת/1 בעלות אמנם זולה יותר אך כנגד הסרת הכיסוי הביטוחי ל"נהג צעיר". ע"ה/2 טוענת כך בתצהירה: "באותה שיחה הבהירה לי התובעת מפורשות כי לא נוהג ברכב כל נהג מתחת לגיל 24 ועל כן ביקשה להוריד את הכיסוי לנהג צעיר ו/או חדש וכי יינתן כיסוי לנהגים שוותק נהיגתם מעל שנה ובכך תוזיל את תשלום הפרמיה" (סעיף 10 לתצהירה). שאלה לנו, איפוא, האם הכיסוי הביטוחי לנהג צעיר הוסר לפי רצונה ו/או במודעות מלאה של התובעת, אם לאו חובת הגילוי - כללי : אין ספק כי על הנתבעות חלה חובת גילוי, הנובעת בין היתר, מסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 : "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" — לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." חובת הגילוי שבסעיף 15 כפופה אף לעקרון תום-הלב. מהן העובדות ש"לפי נוהג או לפי הנסיבות" על צד אחד לגלותן לצד האחר? מהו היקפה של חובת הגילוי, האם יש מקום להחיל חובת גילוי שווה בכל התקשרות חוזית. דומה כי הנוסח בו בחר המחוקק בסעיף 15 מחייב המסקנה, כי החובה אינה זהה בכל מקרה ומקרה והיקפה תלוי בדין, בנוהג ובנסיבות המיוחדות לסוגי יחסים. היקפה של חובת הגילוי תלוי, איפוא, במהות הקשר, בזהות הצדדים לחוזה ובנסיבות. בדומה לחובת הגילוי, גם חובת תום-הלב תבחן לגופה, כל מקרה לנסיבותיו, כל מערכת יחסים ונסיבותיה, הא בהא תליה ישנם חוזים שבהם דרישת תום-הלב מוגברת, על צד לחוזה להיות בבחינת "מלאך" כלפי זולתו, לדאוג אף לאינטרסים של האחר. תום-הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד אחד ובמסגרת זו, אין המדובר אך בעובדות העולות מתוך החוזה ונסיבות כריתתו. הדברים נכונים בחוזים שבהם לצד אחד יש מידע רלוונטי שאי גילויו עלול לפגוע בצד האחר. בדומה לכך, חוזים של חברות ו/או תאגידים המספקים שירות פיננסי ללקוחותיהם, דוגמת בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה. יחסים מעין אלו מושתתים על אמון מיוחד, זאת בשל העובדה שלאחד הצדדים יש מידע שהשפעתו על מצבו של הצד האחר היא ברורה או קרובה לודאית. נכון כי ביחסי מבטח-מבוטח על שני הצדדים חלה חובת גילוי מוגברת. אולם, חובת גילוי זו חלה במשנה תוקף על המבטח חובת גילוי דומה לזו של מבטח-מבוטח קיימת במערכת יחסים שבין בנק - לקוח. פסיקה עניפה של הערכאות השונות - הטילה על הבנקים חובת גילוי מלאה של כל עובדה העלולה לפגוע בלקוח וכאשר מערכת היחסים בין בנק ללקוחו, הושוותה ליחסי שליחות. הנשיא שמגר (כתוארו אז) פסק ברוח זו בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, בעמ' 585: מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה: א' פורת, 'אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות', ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב). מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן עושים קונקרטיזציה לחובה מיוחדת זו על-ידי הטלת חובת גילוי מוגברת במקרים של יחסי אמון, כאשר צד אחד סומך על הצד האחר (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [13], בעמ' 830-829), וזוהי דעתם של המלומדים: בשיטתנו קיימת נטייה להרחיב את חובת הגילוי למקרים נוספים שבהם סומך צד אחד על שיקול דעתו ושיפוטו של הצד האחר לעסקה. זאת, להבדיל מן המקרים שבהם נעשית העסקה בין צדדים מרוחקים... שכל אחד מהם יודע כי עליו לסמוך על עצמו ולדאוג לענייניו. חובת גילוי זו מחייבת מסירת מידע על כל נתון, שאיננו מובן מאליו, הנוגע לעסקה והגורע מכדאיותה. כמו כן ייתכן שהצד, שעליו מוטלת חובת הגילוי, יידרש למסור נתונים המלמדים על האינטרס שלו בעסקה. גילוי נתונים אלה עשוי להעמיד את הצד השני לעסקה על כך שאין הוא יכול לסמוך על הצד האחר וכי עליו להפעיל שיקול דעת עצמאי או לקבל ייעוץ ממקור אחר". גם החקיקה הדגישה את חובת הגילוי הנאות. כך למשל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן - חוק הבנקאות), אימץ את הגישה שלפיה מוטלת על הבנקים החובה לפעול ולהתערב כדי למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדויק. סעיף 3 לחוק הבנקאות דן באיסור הטעיה: לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח". דהיינו, אף המחוקק מצא לנכון לקבוע חובות מוגברות של הבנקים כלפי לקוחותיהם פסק הדין המנחה בסוגיית חובת הגילוי, ביחסים שבין מבטח למבוטח, ע"א 846/70 עטיה נ' "אררט" חב' לביטוח בע"מ, 847, חייב חשיפה והבהרה בפועל מצד החברה המבטחת, באותם מקרים שבהם חורגת הפוליסה מההצעה המקורית: "אך אפילו בהנחה שהפוליסה כשלעצמה מבהירה שהצורך בגיל ובוותק נהיגה חל גם על המבוטח כנהג ולא רק על נהג אחר, סבורני שהיה זה מחובת חברת הביטוח להסביר את הדבר למבוטחים ולהזהיר אותם שאינם מקבלים את הביטוח המבוקש בעסקי הביטוח, המבטח הוא בעל העוצמה, הוא בעל הידע באשר לתנאים העלולים לפגוע במבוטח. המבטח אחראי לכך שהמבוטח ידע באילו נסיבות הוא עלול להיפגע ולהפסיד את תשלומי הביטוח בקרות אירוע ביטוחי. חובת הגילוי המוגבר ביחסי מבטח-מבוטח חלה על שני הצדדים, אולם בעיקר על המבטח. המבטח יודע את הכללים, הוא יוצר אותם והוא חייב להבהיר אותם ללקוחותיו - המבוטחים הנשיא שמגר (כתוארו אז) עמד על יחסים מיוחדים אלו בין מבטח למבוטח בדונו (ע"א 4819/92 אליהו חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר מנשה, פ"ד מט(2), 765 וכך קבע: אין לראות ביחסים שנוצרים בין החברה המבטחת ללקוח יחסים חוזיים רגילים הנוצרים על-פי דיני המכר. קיים הבדל בסיסי בין שני המצבים: באחרון אנו מייחסים לרצון הצדדים גבולות רחבים ביותר, ובהתחקות אחר אומד דעתם בזמן מפגש הרצונות אנו רואים אותם כשווים. ...לא כך הדבר שעה שמדובר בחוזה שנכרת בין חברת הביטוח ללקוח. בהסבריו של פרופ' ידין בחיבורו למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, הוא יוצא מנקודת מוצא הרואה את יחסי מבטח-מבוטח כיחסים שבין צד חזק לצד חלש: 'כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה מסחרית גדולה, בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפטי מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה והיא נהנית משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד היתרונות האלו' - ידין, בחיבורו למגמותיו של חוק חוזה הביטוח המבוטח הוא אכן בעל המידע העודף באשר לרקע העובדתי ולנסיבות מושא הביטוח. מאידך, המבטח הוא בעל כוח רב כלפי המבוטח, שכן עם קרות האירוע הביטוחי נתון המבוטח לעיתים קרובות, לחסדי המבטח, לו שילם פרמיות במחיר מלא. המבטח יכול בהינף קולמוס לגרום לאובדן רכושו של המבוטח, אם לא יקיים את התחייבותו או אם ישהה אותה ולא ישפה המבוטח כדי לסייע בהחזרת המצב לקדמותו, במידת האפשר מן הכלל אל הפרט : בעניינינו, המדובר ביחסי מבוטח- מבטח שנמשכו לאורך תקופה לא קצרה, כ- 6 שנים, אשר לכל אורכה נתנה המבוטחת-התובעת אמון מלא במבטחיה-הנתבעים ופעלה באחריות מלאה ובתשומת לב מירבית לביטוח רכבה בכיסוי הביטוחי הנדרש, בהתאם לסוגי הנהגים שהשתמשו ברכב. התובעת הותירה עלי רושם של בחורה פשוטה, אחראית עד למאוד, אשר חרף ועל אף גילה הצעיר, לא ביקשה ליטול סיכונים מיותרים. כמו כן, העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה על פני תקופות הביטוח השונות, ביקשה התובעת מעת לעת ועל פי הצרכים המשפחתיים, להוסיף ו/או להסיר כיסוי ביטוחי לנהג חדש ו/או נהג צעיר, מלמדת על כך שהתובעת אכן הייתה מודעת למשמעותו של הצורך ברכישת כיסוי ביטוחי מתאים ובודאי שלא התעלמה מכך למעשה לאורך תקופות הביטוח נהגה התובעת שלא לפי שיקולים כלכליים גרידא אלא התירה לאחיה לנהוג ברכב אך בכפוף לרכישת כיסוי ביטוחי מתאים, זאת אף אם לעיתים נדרשה לתשלום כספי נוסף, ששולם מכיסה או באמצעות אחיה. כמו כן, התובעת אינה טוענת כי לא ידעה אודות הגורמים המשפיעים על עלות הפרמייה. בעדותה מיום 2/3/06 העידה כך: "ש- את יודעת שכל הגורמים של נהג חדש, סוג הרכב, דגם הרכב, מי נוהג על הרכב, כל אלו משפיעים על סכום הביטוח? ת- כן אני יודעת." (פרוטוקול עמוד 12 שורה 12). גישתה הזהירה והאחראית של התובעת באה לידי ביטוי אף בתצהירה של ע"ה/2 אשר ציינה כי "התובעת הכירה והייתה מודעת היטב לכיסוי הביטוחי שהיה בידיה . שכן עת חפצה בכיסוי לנהג צעיר ו/או חדש טרחה וביקשה להוסיפו , זאת במהלך כל תקופות הביטוח שקדמו לתקופת הביטוח הרלוונטית, אף אם היה זאת ולו גם לימים בודדים שלאחריהם ביקשה להשיב את הגבלת הנהגים" (סעיף 14 לתצהיר). ע"ה/2 אף פרטה בתצהירה את המועדים בהם ביקשה התובעת לעשות כן מדברים אלו, הנשמעים דוקא מפי עדי הנתבעים, מתחייבת המסקנה שהמדובר בתובעת אחראית, המודעת לחשיבות קיומו של כיסוי ביטוחי מתאים, בחורה "שאינה נרדמת בשמירה", אף לא לרגע קט ואף כשנדרשה תוספת כיסוי ביטוחי לפרקי זמן קצרים ביותר, לא התרשלה ולא התעלמה מחובתה כמבוטחת, אלא פנתה וביקשה להוסיף הכיסוי המתאים. בכל אלו, יש כדי להעצים את חוסר הסבירות העולה מעדויות הנתבעים בטענתם, כי התובעת הייתה מודעת לכך שההוזלה שניתנה לה, עת חודשה הפוליסה לשנת 2003, מקורה בביטול הכיסוי הביטוחי לנהג צעיר ו/או חדש. נכון יותר להניח שהתובעת ולו בהסתמך על התנהגותה והתנהלותה בעבר, הייתה נוקטת מהלך חריג זה, קרי ביטול הכיסוי הביטוחי לנהג צעיר ו/או חדש רק באופן מודע ומוסכם, ולא כלאחר יד מטעם הנתבעות נקראו להעיד 2 עובדות של נת/2. עדותה של ע"ה/2 רצופה טעויות הנוגעות לתאריכים, הימצאות אסמכתא לכל שיחת טלפון בכלל ועם התובעת בפרט, וכן קיומן של גרסאות שונות מפיה באשר לרצון הבנקים בפוליסה מלאה על מנת לאשר השעבוד. אציין עוד, כי תמוהה בעיניי טענת ע"ה/2 שנאלצה להוסיף ההחרגות בפוליסה בכתב יד, בשל רצונה של התובעת להציג הפוליסה בדחיפות בפני הבנק המשעבד, במיוחד כאשר הוברר כי שליחת הפוליסה המתוקנת "בדחיפות" ארכה למעלה מ- 30 ימים. שלא לדבר על כך, כי התובעת העידה ועדותה בעניין זה לא נסתרה, שהבנק לא דרש פוליסה לשם ביצוע השעבוד והסתפק במסמך שהרכב מבוטח מהעדויות שבאו בפניי לא נמצא חולק לגירסת התובעת ואביה אודות הדחיפות שחשה עה/1 לצלם את הפוליסה שהביאה עימה התובעת בהגעתה לסוכנות הביטוח מיד לאחר קרות האירוע הביטוחי. עובדה זו תמוהה בעיניי, במיוחד כאשר עה/1 נמנעה מליתן הסבר אחר וכל שכן סביר, להתנהלותה הנזכרת. לנוכח כל האמור לעיל, בלתי סביר בעיניי להניח כי דווקא בשנת 2003 מצאה לנכון התובעת לבטח רכבה בכוונה תחילה ומתוך במודעות, בכיסוי ביטוחי שאיננו מתאים ואף הרשתה לאחיה לנהוג ברכב, גם ללא כיסוי ביטוחי מתאים עבור. מהעדויות שבאו בפני ניתן ואף מוצדק לקבוע, כי התובעת לא הייתה מודעת כלל להסרת הכיסוי הביטוחי וכן, לכך שהפחתת שיעור הפרמיה ניתן בתמורה להסרת הכיסוי כאמור. הנני בדעה כי בסוגיה זו יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גירסת הנתבעים האם היה על התובעת לדעת על הסרת הכיסוי : האם התובעת התרשלה בכך שלא טרחה לעיין בפוליסה שהגיעה לביתה והאם עיון בפוליסה הינו בגדר התנהגות סבירה ומצופה ממבוטח? אמנם נכונה טענת הנתבעים כי לצד חובתה של חברת הביטוח, עומדת חובתו של המבוטח לעיין בפוליסה שנשלחה לו. אכן, "זהירות סבירה מצד אדם המקבל לידיו פוליסת ביטוח היא לטרוח ולעיין בה" (ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589). חובתו זו של המבוטח עלולה להטיל לפתחו אשם תורם שמשמעותו היא חלוקת האחריות בין המבטח למבוטח. אופן החלוקה נגזר מהשוואה בין מידת התרשלותו של המבטח למידת התרשלותו של המבוטח אולם וזאת יש להדגיש, חובה עצמאית זו של המבוטח, אינה מאיינת חובת המבטח לוודא באופן פעיל את ידיעת המבוטח ומודעותו לסכנות הנשקפות לו. אחזור ואציין כי ביחסי מבטח-מבוטח, ידו של המבטח על העליונה ובייחוד כאשר מדובר בשינוי תנאי הפוליסה ועל כן, על חברת הביטוח להקפיד הקפדה יתרה בפרט כאשר נקודת המוצא היא כי המבוטח הינו הדיוט שענייני הביטוח זרים לו ועל כן, יש לוודא שהמבוטח הבין את משמעות השינוי ואף מסכים לו: "כל שינוי או התניה בדבר היקף הסיכון המכוסה טעונים הסכמה מפורשת של המבוטח. שתיקת המבוטח בנסיבות אלה אינה מלמדת על קיבול הצעת השינוי. מבטח אשר אינו מוודא באופן אקטיבי כי המבוטח הסכים לשינוי המוצע, לא יוכל מאוחר יותר להסתמך על אותו שינוי(י' אליאס בספרו דיני ביטוח (2002) עמ' 253) ברוח זו פסק כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז): "חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת כך באופן לגיטימי, אולם היא נוטלת על עצמה יחד עם זאת אחריות אקטיבית, בדמות חובת הגילוי והווידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים בהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכות לשיפוי" (ע"א 4819/92 אליהו חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר מנשה, שאוזכר לעיל יחסיהם הממושכים של התובעת והנתבעים החלו, כזכור עוד בשנת 1998, עם רכישת הרכב. התובעת סמכה והסתמכה על הנתבעים והאריכה תוקף הביטוח שנה אחר שנה, באמצעות פניה טלפונית. אף במהלך התקופה הנזכרת, כאשר ארעו מספר אירועים ביטוחיים שבעקבותיהם נדרשו הנתבעים לשלם לתובעת תגמולים, סמכה התובעת ידיה על פקידת התביעות - ע"ה/1, באשר לתגמולי הביטוח המגיעים לה וקיבלה לידיה כל סכום שהוצע, ללא עוררין. אין חולק, כי במועד הבקשה לחידוש הפוליסה נשוא התובענה, קרי, נובמבר 2002, כללה זו כיסוי ביטוחי עבור "נהג צעיר", ואילו הפוליסה אשר הונפקה בעבור שנת 2003, חוללה שינוי במצב הקיים והסירה הכיסוי. שינוי זה הוא שגרם להעדר כיסוי לשימוש של הנוהג ברכב, בעת התרחשותו של האירוע התאונתי אם לא די בכך, כי אז מתברר שהפוליסה "המתוקנת" עבור שנת 2003, שנשלחה לתובעת באמצעות הדואר, איננה ברורה כלל ועיקר. אמנם מצויינים בכתב יד, אלה הרשאים לנהוג ברכב אולם, בנוסח המודפס נותרה בעינה השורה "כלולה תוספת כיסוי לנהג חדש", ללא מחיקתה או החרגתה. אין ספק כי פרשנות סבירה ותכליתית של הפוליסה מחייבת כי כל ספק בענין כוונת הצדדים צריך לפעול לזכותו של המבוטח, ולו בשים לב לכך שהמדובר במסמך שנוסח ע"י המבטח בשים לב למכלול עובדות אלו, סברתי כי אין למצוא דופי בכך שהתובעת נמנעה מלקרוא ולעיין בפוליסה עת נתקבלה אצלה, שכן התובעת לא יכולה הייתה להניח או לצפות שהפוליסה המדוברת כוללת שינויים כה מפליגים ביחס למצב הכיסוי הביטוחי שהיה בידיעתה, עובר לחידוש הפוליסה. עוד מתחייבת המסקנה כי שינוי של הכיסוי הביטוחי בנסיבות המיוחדות המתוארות לעיל, הטיל לפתחם של הנתבעים את החובה להבליט באופן ברור ומודגש כי חל שינוי בהיקף הביטוחי. משלא נהגו הנתבעים כמצופה, אין זה ראוי ובעיני אף בלתי סביר, ליתן לנתבעים להינות מפרי מחדלם ומתוצאות התרשלותם אך טבעי הוא להפנות לדברים שנאמרו בשנת 1974 אך טרם נס ליחם: "שוב מנסה חברת הביטוח, לאחר שהיא או סוכניה חיזרו אחרי המנוח עד שביטח את עצמו ואת מכוניתו אצלה ושילם לה פרמיות טבין ותקילין, להתנער בטענות סרק מחבותה על פי הפוליסות שהוציאתן לו... ועתה, משנקראה למלא התחייבותה, צווחת היא ככרוכיה...". (מתוך ע.א. 349/74 בנקרס אנד טריידרס בע"מ נגד עזבון עבד אל רחמן, פ"ד כט(1) 827, כפי שצוטטו בהסכמה בפסק דינו של הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט שמגר בע.א. 1845/90 סיני נ' מגדל חב' לביטוח, שאוזכר לעיל פסיקת בית המשפט : לנוכח כל האמור לעיל, סברתי כי התנהגותה של התובעת הינה ללא רבב וכי אין להטיל לפתחה מאומה, גם אם נמנעה מלעיין בפוליסה. הואיל ואין חולק כי בסוגיות אלו משמש הסוכן כשלוח של המבטחת, כי אז בודאי שפגם או ליקוי שנפל בדרך התנהלותו של הסוכן, יש לייחסם אף למבטח. הנני בדעה איפוא כי דין התובענה להתקבל. באשר לשיעור הפיצוי - למעשה, אין חולק כי באירוע התאונתי נגרם נזק לרכב אשר גרם ל"אובדנו הכללי", כאשר נקבע ששרידיו ישמשו לפירוק בלבד. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת של השמאי ש. לופו שסבר כי הנזק הממשי מסתכם בסך של 57,570 ₪ (נומינלי), על פי ערכו של הרכב בהתאם למחירון מקובל, כאשר מסכום זה יש לנכות את ערך שרידי הרכב המסתכם בסך של 5,700 ₪. אין חולק כי השמאי-לופו, לא הפחית משוויו של הרכב מאומה, (למעט שווי השרידים). הנתבעות מצידן הציגו את חוות דעתו של השמאי - לב אור אברהם אשר אינו חולק על שוויו של הרכב על פי מחירון מקובל (58,000 ₪) ואף לא על ערך השרידים. לטעמו לרכב "עבר" תאונתי שבגינו קבעו שמאים ירידת ערך בסכום כולל של 3,770 ₪ (תאונות מיום 12/7/99 ו- 19/12/99) בנוסף, סבור מר לב אור כי משויו של הרכב על פי המחירון הנוהג מקובל להפחית 18% בגין ריבוי ק"מ במהלך שמיעת הראיות הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לפיה יוסמך ביהמ"ש לפסוק בשאלת גובה הנזק על דרך הפשרה (בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 79 א') ובשים לב לכך שמיצוע סכומן של חוות דעת המומחים עומד על 45,270 ₪, ובלבד שביהמ"ש ינמק קביעתו. להבנתי, אין כלל ספק כי ירידות ערך קודמות שנקבעו לרכב בשל "עבר" תאונתי, יש בהן להפחית משויו של הרכב ולו ממחירו על פי מחירון מקובל. כך ששוויו של הרכב, עובר לתאונה, על פי מחירון מקובל ובניכוי ירידות ערך קודמות, הסתכם בסך של 54,230 ₪. כמו כן, אין ספק כי מסכום זה יש להפחית שוויים של השרידים בסך של 5,700 ₪. בנוסף אין להתעלם מכך שהרכב צבר ק.מ. גבוה יחסית לתקופות השמוש בו וכי במהלך מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, נהוג ומקובל להפחית דבר מה בשל נסיבה זו לאחר שבחנתי מסקנות השמאי לב אור, סברתי כי אין מקום להפחתה בשיעור של 18% ונראה לי נכון וצודק להעמיד שוויו הנומינלי של הרכב, לאחר ההפחתות המנויות לעיל, לרבות בגין ריבוי ק.מ., בשיעור של 43,000 ₪. הנני קובעת, איפוא, כי התובעת זכאית לשוויו של הרכב בסך של 43,000 ₪ כאשר סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד קרות האירוע הביטוחי - 23/11/03 ועד לתשלום המלא בפועל. כן זכאית התובעת להחזר שכרו של המומחה מטעמה בסך של 1,200 ₪ נכון ליום 13/1/04 לסיכום, אלו הם הסכומים שהתובעת זכאית לקבלם מהנתבעים באופן הדדי ביניהם: סך של 43,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 21/11/03 (מועד התאונה) ועד לתשלום המלא בפועל. החזר שכרו של השמאי בסך של 1,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31/1/04 ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות משפט בסך של 4,500 ₪. שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוקרכבפוליסהביטוח רכבביטוח מקיף