פוליסת ביטוח סיעוד - אירוע מוחי בגין תאונת דרכים

להלן פסק דין בנושא ביטוח סיעודי תאונת דרכים: ##רקע עובדתי כללי:## ביום 11.1.01 אובחן התובע כסובל מתוצאותיו של ארוע מוחי שגרם לו לנכות בשיעור ניכר. התובע פנה לנתבעת בדרישה כי תשלם לו את סכומי הביטוח שנקבעו בשתי פוליסות שרכש: פוליסה לגימלת סיעוד ופוליסה הכוללת תשלום במקרה של תאונה. עיקרה של מחלוקת הצדדים סובב את השאלה אם הארוע המוחי קדם לתאונת דרכים בה היה מעורב התובע באותה עת, או שמא נבע הארוע המוחי מהתאונה. כפועל יוצא ממחלוקת עובדתית זו נחלקו הצדדים בשאלת תחולת הפוליסות השונות; תקפותה של ההחרגה בפוליסה לגימלת סיעוד; והסכומים להם זכאי התובע. עניינים אלה, ככל שהם רלוונטיים לנוכח הקביעות העובדתיות בשאלה העיקרית השנויה במחלוקת, ידונו על מקומם אין מחלוקת כי התובע רכש מהנתבעת שתי פוליסות הרלוונטיות לתובענה זו: האחת - פוליסה ל"ביטוח למקרי מוות ונכות עקב תאונה", הכוללת תשלום כספי בגין נכות זמנית וצמיתה שנגרמה כתוצאה מתאונה (להלן: פוליסת התאונה); השניה - פוליסה מסוג "כללית משלים", הכוללת בין היתר מרכיב של גימלת סיעוד (פוליסת הסיעוד). ביום 11.1.01 אובחן התובע כסובל מתוצאותיו של ארוע מוחי, וזאת לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים בסמוך לחצות הליל. דרך התרחשות התאונה תידון להלן, במסגרת הדיון בשאלת הסיבה והמסובב ביחס שבין הארוע המוחי לתאונה. בעקבות תוצאות התאונה, שלכל הדעות גרמה לתובע נכות בשיעור ניכר ביותר (עד שבסופו של דבר גם הנתבעת הכירה כי במצבו הרפואי כיום זכאי התובע לגימלת סיעוד), פנה התובע לנתבעת בדרישה לשלם לו את הסכומים המגיעים לו על פי הפוליסות. פניותיו של התובע לנתבעת נדחו תחילה, במסגרת שתי הפוליסות גם יחד לצורך הבהרת התמונה העובדתית הנוגעת למגעים שנעשו בין הצדדים בטרם הוגשה התובענה, הוגשה בהסכמה ההתכתבות שבין הצדדים. מההתכתבות שהוגשה עולה כי ביום 25.7.02 פנה ב"כ התובע בדרישה לתשלום במסגרת פוליסת התאונה. ביום 30.9.02 השיבה הנתבעת לפנייה, ובקשה להעביר לעיונה את מסמכי המל"ל (התאונה הוכרה כתאונת עבודה). ביום 27.10.03 העביר ב"כ התובע לנתבעת את פרוטוקול ועדת המל"ל, שקבעה לתובע נכות בשיעור 100%. ביום 1.12.03 הודיעה הנתבעת כי נמסר לה שעניין הפגיעה בארוע נדון במסגרת הליכים משפטיים (הכוונה לתובענה שהגיש התובע על פי הפלת"ד בת.א. (י-ם) 6771/01 אורי רפ נ' ציון חברה לביטוח בע"מ; להלן: "תביעת הפלת"ד"), והם מבקשים להמתין לתוצאתם במסגרת הפוליסה לגימלת סיעוד נטען תחילה על ידי הנתבעת (ביום 28.10.03) כי הארוע המוחי נגרם עקב תאונת דרכים, המוחרגת מתחולת הפוליסה. לאחר מכן הודיעה הנתבעת כי תטפל בתביעה (מכתב מיום 17.2.04), בכפוף להסדרת פיגור בתשלום הפרמיות. תביעה זו אושרה ביום 19.4.04, לאחר מכתבו של ב"כ התובע מיום 24.3.04 וההבהרה שבו לפיה הוסדר הפיגור בתשלום "זה מכבר". ב"כ התובע טען כי התובע ענה להגדרת "מצב סיעודי" מיום התאונה, ויש לשלם לו התגמולים ממועד זה. הנתבעת השיבה ביום 3.5.04 וביום 18.5.04 כי התובע עונה להגדרה רק מיום 1.8.03, ושבה על הטענה לפיה קיים פיגור בתשלומי הפרמיות במקביל להתנהלות זו, מונה במסגרת תביעת הפלת"ד מומחה בתחום הנוירולוגי. המומחה, פרופ' אלדד מלמד, קבע כי הארוע המוחי קדם לתאונת הדרכים, ויתכן כי גרם לה. לדבריו "נראה לי שהסיכוי שהאירוע גרם לתאונה הינו גדול לאין ערוך מן הסיכוי שהתאונה היא זו שגרמה לאירוע". המומחה נחקר ארוכות על חוות-דעתו בדיון שהתקיים ביום 27.1.04 בפני כבוד השופטת עירית כהן (פרוטוקול הדיון הוגש בהסכמה כראיה לתוכנו וסומן ת/6). אין מחלוקת כי תביעת הפלת"ד נמחקה בהסכמה, אף כי לא הוכח שהעילה למחיקה היתה הטענה בעניין היעדר הקשר הסיבתי בין התאונה ובין האירוע המוחי, או שמא, כפי שטוען ב"כ התובע, היתה העילה "היבלעות" של הפיצויים בתגמולי ביטוח לאומי בכתב הגנתה הבהירה הנתבעת כי תחילה דחתה את הדרישה לתשלום גימלת הסיעוד מאחר והתובע טען כי נפגע בתאונת דרכים, וארוע זה מוחרג במפורש בפוליסת הסיעוד. לאחר מכן, כאשר התברר כי מומחה בית המשפט בתביעת הפלת"ד קובע כי האירוע לא נבע מהתאונה, דחתה את התביעה על פי פוליסת התאונה, ואישרה את התביעה לגימלת סיעוד ## עיקר מחלוקתם של הצדדים:## עיקר מחלוקתם של הצדדים בשאלה אם האירוע המוחי קדם לתאונת הדרכים או נבע ממנה. לטענת התובע נבע האירוע המוחי מהתאונה. לפיכך, לשיטתו, זכאי הוא הן לפיצוי בגין פוליסת התאונה (שכן הנכות נובעת מתאונה) והן לפיצוי מכוח גימלת הסיעוד, שההחרגה בה אינה תקיפה לשיטתו. הנתבעת טוענת כי האירוע המוחי קדם לתאונה, וככל הנראה תרם לגרימתה, אך לתאונה אין כל חלק בנכות שנגרמה לתובע, הנובעת במלואה מהאירוע המוחי. לשיטתה לא זכאי התובע לפיצוי במסגרת פוליסת התאונה, שכן הנכות לא נבעה מתאונה. לחילופין טוענת הנתבעת כי אם נבעה הנכות מתאונה, לא זכאי התובע לפיצוי במסגרת פוליסת הסיעוד. כמו כן נחלקו הצדדים בשאלה מאיזה מועד היו צריכים תגמולי הסיעוד להשתלם, ובאיזה שיעור. אעיר כבר עתה כי בסיכומיו של התובע חל שינוי חזית מהותי ביותר בעניין זה, כאשר עלו בהם טענות שאינן תואמות כלל לכתב התביעה, ודרישות לסכומים כפולים ואף למעלה מכך מהסכום בו נקב במפורש בכתב התביעה. מובן כי טענות מעין אלה לא ניתן לשמוע בשלב הסיכומים ##האם נבע האירוע המוחי מהתאונה:## מומחי הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה אם תאונת הדרכים גרמה לאירוע המוחי, או שמא קדם האירוע לתאונה. לתשובה שתינתן לשאלה זו חשיבות כפולה: אם מדובר באירוע מוחי הנובע מתאונת דרכים - חל החריג בפוליסת הסיעוד. מאידך, פוליסת התאונה דורשת כי מקרה הביטוח יארע כתוצאה מ"תאונה", וכהגדרתה בפוליסת התאונה "היזק גופני בלתי צפוי מראש הנגרם במשך התקופה ע"י אמצעים פיזיים חיצוניים וגלויים לעין". מכאן כי אם נבע האירוע המוחי מתחלואה, ולא מתאונה, לא זכאי התובע לפיצוי על פי הפוליסה יובהר כבר עתה כי לצורך בירור מחלוקת רפואית זו נודעת חשיבות גם לדרך התרחשות התאונה, ועניין זה ידון להלן אף הוא.המומחה מטעם התובע, הנוירולוג פרופ' ישראל שטיינר, הבהיר בחוות-דעתו כי "סביר יותר להניח שהאירוע המוחי הינו תוצאה של התאונה ולא להיפך". לשיטתו, ספג התובע מכה כלשהי בראש או בצוואר וכתוצאה ממנה אירעה דיסקציה באחד מכלי הדם [קרע לאורך דופן כלי הדם הגורמת להיפרדות של חתיכת דופן ולהיסחפות שלה כך שהיא גורמת לחסימה מלאה או חלקית של כלי דם סמוך או מרוחק יותר הנתבעת קיבלה את אישורו של פרופ' אלדד מלמד, שמונה כמומחה במסגרת תביעת הפלת"ד, להשתמש בחוות-דעתו כחוות-דעת מטעמה. כאמור, פרופ' מלמד הגיע למסקנה כי "הסיכוי שהאירוע גרם לתאונה הינו גדול לאין ערוך מן הסיכוי שהתאונה היא זו שגרמה לאירוע". מסקנתו מבוססת על ההנחה כי הארוע מתאים יותר לתחלואה, ולא לפגיעה מטראומה. המומחה אף ציין כי "לא ברור כלל אם היתה בתאונה חבלת ראש או צוואר. אם היתה, היא היתה מינימלית". המומחים נחקרו על חוות-דעתם, והצדדים הגישו בהסכמה מסמכים רפואיים שונים כראיות מסמכים אלה הוגשו גם במסגרת חקירתו של פרופ' מלמד בתביעת הפלת"ד ## דרך התרחשות התאונה:## לשאלה הרפואית קדמה שאלה עובדתית, הנוגעת לדרך התרחשות התאונה. שאלה זו התעוררה בעיקרה בשל גירסתו של התובע כפי שנרשמה בחוות-דעתו של פרופ' מלמד. אין מחלוקת כי התובע נבדק על ידי פרופ' מלמד, במסגרת תביעת הפלת"ד, ביום 8.12.02. בחוות-דעתו ציין פרופ' מלמד כי התובע מסר לו כי "תוך כדי שנהג במכוניתו, חש לפתע שלא בטוב. הוא התקשה להגדיר לעצמו את הרגשתו זו. לפתע הרגיש/ שמע מכה כי התנגש במכונית שעמדה לפניו. הוא לא יודע מה בדיוק נסיבות התאונה. אינו יודע כלל אם נחבל ואם כן היכן נחבל בגופו. אולי בכל זאת קיבל מכה בראשו מקדימה או מאחורה. הוא היה בהכרה מלאה כל העת, אך לפתע הרגיש חולשה בכל פלג גופו השמאלי. הוא הצליח בכל זאת לפתוח את הדלת ולצאת בכוחות עצמו מן המכונית. הוא היה אף מסוגל לעמוד ועשה סיבוב מסביב למכונית כדי לראות את הנזק תוך כדי הישענות על הרכב. לפתע נפל ארצה, אך אינו בטוח אם איבד את ההכרה" (עמ' 1 לחוות-הדעת). על פי גירסה זו קדמה לתאונה הרגשה לא טובה, ורק לאחריה אירע אירוע התאונה עצמו התובע הכחיש בתוקף גירסה זו של המומחה. במסגרת ההליכים בתביעת הפלת"ד הגישו התובע ורעיתו תצהירים בנוגע לנסיבות הבדיקה (נספחים א' וב' לבקשה מיום 4.12.03). שניהם טענו כי התובע סיפר למומחה כי "חזרתי הביתה מהעבודה, פגעתי במכונית שלפני, הרגשתי שקיבלתי מכה בראש אך לא איבדתי את ההכרה. יצאתי מהמכונית על מנת לבדוק מה קרה ולרשום את פרטי הרכב השני, דיברתי עם הנהג והמתנתי להגעתו של אביו למקום. בעת ההמתנה חשתי חולשה ביד וברגל שמאל, התמוטטתי, ואז הוזעק אמבולנס" (סעיף 3 לתצהירים מיום 17.7.03). כן טען התובע כי המומחה ניסה לשכנע אותו "שאולי אני לא זוכר אם קיבלתי מכה בעת התאונה. השבתי לו שאני בטוח שקיבלתי מכה אולם לא זכרתי באיזה צד" (סעיף 4 לתצהיר). בגירסת התובע לא נמצא זכר לתחושה רעה מוקדמת, או לתחושה לא תקינה כלשהי עד לאחר היציאה מהרכב במסגרת ההליך שבפני הגיש התובע תצהיר עדות ראשית, מיום 22.2.06, ובו טען כי "פגעתי ברכב שעמד לפני ברמזור אדום" (סעיף 2 לתצהיר), ללא כל הסבר לאירוע שגרם לפגיעה. הוא הוסיף כי "בזמן הפגיעה הרגשתי מכה בראש אך לא איבדתי את ההכרה" (סעיף 4 לתצהיר), ולאחר מכן שב על התיאור לפיו המתין לאביו של הנהג ובעת ההמתנה חש חולשה והתמוטט (סעיפים 5 ו- 6 לתצהיר). גם למומחה מטעמו סיפר התובע כי "יצא מהרכב ורק בעת שהתדיין עם בעל הרכב השני הבחין בחולשת גוף שמאל" (עמ' 2 לחוות-הדעת). בחקירתו השיב התובע כי אינו יודע מדוע פגע ברכב שעמד לפניו (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 25.4.06, שורות 10-11; להלן: הפרוטוקול הראשון). הרכב עמד ברמזור והוא פגע בו (שם, שורה 9). הוא לא זוכר מה גרם לתאונה, אלא רק את עצם העובדה כי "פתאום נתתי לו מכה [בטעות נרשם "מטה" - ר.ו.]" (שם, שורות 14-15). עובר לתאונה נסע התובע לאט, שכן "זה מקום שנוסעים לאט מאוד" (עמ' 7 לפרוטוקול הראשון, שורות 6-8). הוא לא יודע ממה קיבל את המכה בראש, אולם למיטב זכרונו נע ראשו קדימה ואחורה, ו"כל האפשרויות פתוחות" (שם, שורות 11-15). "זו היתה מכה כמו רטט" (שם, שורה 22). לחובשים ממד"א הוא מסר כי קיבל מכה (שם, שורות 23-24), ובחדר מיון אינו זוכר אם אמר שקיבל מכה, אולם "מה שאמרתי בטח כתוב" (שם, שורות 25-26). לדבריו, פרופ' מלמד לא כתב את מה שהוא אמר (עמ' 8 לפרוטוקול הראשון, שורות 10-11). התובע לא ידע לאמר כלל מה עלה בגורל תביעת הפלת"ד, וטען כי לא ידע שהיא נמחקה, וכי דברים אלה יש לשאול את בא-כוחו (שם, שורות 16-26). התובע ידע היטב מכוח אלו פוליסות הוא תובע את הנתבעת (עמ' 8 לפרוטוקול הראשון, שורה 27 - עמ' 9 לפרוטוקול הראשון, שורה 2). עוד יש לציין בהקשר זה כי בתחילת אותו דיון הודיע ב"כ התובע כי "אשתו של התובע לא תעיד" ובתום חקירתו הודיע ב"כ התובע כי אלו עדיי בשאלת דרך התרחשות האירוע כנגד עדותו של התובע עומדים הרישומים בבית החולים, והגירסה שרשם פרופ' מלמד מפיו. כך נרשם בסיכום המחלה מיום 17.1.01 (מסמך 2 לת/1) כי "הגיע לחדר מיון לאחר תאונת דרכים ללא חבלה עם בלבול קל...". בתיעוד הרפואי שנערך במשך קרוב לשנה לאחר מכן (מסמכים 3-17 לת/1) לא נזכרה כל חבלה בתאונה. ביום 11.2.02 ערך ד"ר וטין מהמרכז הרפואי "רעות" מסמך שכותרתו "לכל הנוגעים בדבר". יוער כי כותרת זו מעוררת את ההשערה כי המסמך לא נערך לצורך טיפול רפואי שוטף, אלא כתוצאה מבקשה ישירה. במסמך זה נרשם לראשונה כי קיבל מכה בראש אך ללא איבוד הכרה להשלמת התמונה יובהר כי התובע עבר בדיקת סי.טי אנגיו בחדר המיון, מאחר ו"הועלה חשד לדיסקציה" (סיכום המחלה). בהמשך עבר גם בדיקת אם.אר.איי בנסיון לברר את הסיבה לאירוע. בדיקות אלה לא הציגו תוצאות חד משמעיות, וכל שעלה מהן הוא כי לא נמצאה עדות לדיסקציה. מכל מקום, מעצם עריכת הבדיקות נראה כי הרופאים ביקשו לבחון אפשרות של פגיעה פיזית (טראומה) בתאונה, בפרט מאחר ו"החולה לא זכר את נסיבות האירוע" (סיכום המחלה, מסמך 3 לת/1). העולה מהאמור לעיל הוא כי ככל שהדברים נוגעים לעצם האפשרות כי התובע ספג חבטה כלשהי בתאונה, נראה כי יש לקבל את גירסתו. גם התנגשות במהירות נמוכה עשויה לגרור מכה במנגנון של "צליפת שוט" (תזוזה קדימה ואחורה); רופאי בית החולים סברו, ולו כאבחנה מבדלת, כי יתכן שהתובע ספג מכה, ולפיכך ערכו בדיקות מתאימות (אף שרשמו מפיו "ללא חבלה"); וגם בפני פרופ' מלמד מסר התובע כי אולי קיבל מכה. אין מחלוקת כי המכה שספג התובע לא היתה עזה, אולם הדעת נותנת כי לכל הפחות נע ראשו קדימה ואחורה, ואולי אף ספג חבטה ממשענת כסא הרכב שונים הם פני הדברים ככל שהם נוגעים להרגשה הלא טובה שחש התובע לפני התאונה, כפי שנרשמה גירסת התובע בחוות-דעתו של פרופ' מלמד. התובע לא הצביע על כל סיבה שהיא שתביא את פרופ' מלמד, מומחה שמונה כמומחה מטעם בית המשפט במסגרת אותה תובענה, לייחס לתובע גירסה דמיונית (ובמילים בוטות יותר - גירסה שיקרית) לפיה חש ברע עוד קודם לתאונה. בעניין זה עמדו שתי העדויות זו מול זו, כאשר יש לזכור כי לתובע עניין ישיר בתוצאות התובענה, ועדותו היא עדות של בעל דין, וכנגד עדותו עומדת עדותו של מומחה מטעם בית המשפט, שאין לו כל אינטרס בתוצאות התובענה. אין גם אלא לתהות מדוע יבחר המומחה לציין עובדות מעין אלה ללא כל בסיס. שמא בדה המומחה עובדות אלה מדמיונו הקודח, כדי לפאר את חוות-דעתו? האם הוספו עובדות אלה כדי להוסיף נופך דרמטי לחוות-הדעת? דומה כי אין להשיב לשאלות אלה אלא בשלילה שעה שעומדות זו מול זו העדויות בעניין הגירסה שמסר התובע, הרי שלכל היותר ניתן לאמר כי כפות המאזניים נמצאו מעויינות, וכי התובע לא הרים את הנטל בנוגע לגירסה הנמסרת על ידו בתצהיר לראשונה לאחר בדיקתו אצל המומחה, כאשר מולה ניצבת גירסה אחרת מפיו, שהיא לכל הפחות שוות ערך במשקלה. התובע נמנע מלהעיד את רעיתו בעניין זה, אף כי גם היא היתה נוכחת באותו מעמד, כעולה מתצהירה, ואף לעניין זה יש לייחס משקל ראייתי מתאים. יש גם לציין כי המומחה לא נשאל על עניין זה בחקירה בפני. בחקירה בפני כבוד השופטת עירית כהן נשאל על דברי התובע ורעיתו בעניין זה והשיב כי "אם הם אמרו לך שמה שכתוב בחוות דעתי לא נאמר אני מפקפק באמינות שלהם" (ת/1 בעמ' 7, בחלקו התחתון). על אף זאת לא הובאה רעיית התובע לעדות. לאי שקילות זו של כובד הראיות יש להוסיף את תשובותיו של התובע בחקירה בפני, מהן עולה כי אין באפשרותו לתת כל הסבר לעצם התרחשות התאונה. כאמור, התאונה התרחשה בכביש בו נוהגים הכל במהירות איטית מאד, והתובע התנגש ברכב שעמד באור אדום. התובע לא ידע ולא זכר מה גרם לתאונה, ונראה כי אובדן זכרון זה מתאים לפגיעה כלשהי כבר באותו שלב. מאחר והתובע זכר היטב כי נפגע לאחר מכן בראשו, וזכר גם את מעשיו לאחר הפגיעה ברכב שלפניו, נראה כי דווקא העדר הזכרון הרגעי לגבי הנסיבות שהובילו לארוע מצביע על פגיעה כלשהי באותו פרק זמן, ותומך בדברים שכתב פרופ' מלמד לפיהם חש התובע ברע עוד קודם לתאונה, מיד לפניה המסקנה היא שיש לקבוע כי עובר לארוע חש התובע ברע, כפי שמסר לפרופ' מלמד. לעניין זה יש להעדיף את הדברים שאמר התובע לפרופ' מלמד על גירסתו בתצהיריו, מהטעמים שנזכרו לעיל. מכאן כי רק לאחר שחש ברע, התנגש ברכב שלפניו. עוד יש לקבוע כי כתוצאה מהתנגשות זו היטלטל ראשו של התובע, ויתכן כי הוא אף ספג מכה כלשהי. להיטלטלות זו לא ייחס התובע חשיבות רבה, עד שבחדר המיון נרשם כי התאונה היתה "ללא חבלה" כפי שנרשם ## המחלוקת הרפואית - דיסקציה או תחלואה:## חקירת המומחים התמקדה באפשרויות השונות לאוטם המוחי שהופיע אצל תובע. לעניין זה נחלקו המומחים גם בשאלה באילו חלקים במוחו של התובע אובחנו אוטמים. לשאלה זו נודעת חשיבות, שכן הדיסקציה עליה הצביע פרופ' שטיינר התרחשה, על פי הטענה, באחד העורקים האחוריים (הורטברליים), ומכאן כי אוטמים שנגרמו בגינה אמורים להופיע באותם חלקים של המוח המוזנים על ידי כלי דם המסתעפים מעורקים אלה המומחים אינם חלוקים ביניהם בנוגע לעובדות אנטומיות בסיסיות. אין מחלוקת כי המוח מוזן על ידי ארבעה עורקים: שניים העוברים מחלקו האחורי, דרך עמוד השדרה (העורקים הורטברליים), ומתאחדים לעורק אחד (העורק הבזילרי), ושניים נוספים, קדמיים, המצויים לצדי הצוואר (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 19.10.06, שורות 5-6; להלן: הפרוטוקול). אין גם מחלוקת כי עיקר החסימה אירעה בעורק האחורי הימני (PCA). כמו כן אין מחלוקת כי אצל התובע הצטברו כל גורמי הסיכון הידועים לאוטם במוח: עודף משקל, עישון, סכרת, יתר לחץ דם ויתר שומנים המומחה מטעם התובע, פרופ' שטיינר, הבהיר כי די לשיטתו בכל טראומה שהיא כדי לגרום לדיסקציה בעורק, וכי ב- 30% מהמקרים בהם נגרם אירוע מוחי כתוצאה מדיסקציה כלל אין עדות לחבלה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 12-14). הטראומה הגורמת לדיסקציה עשויה להיות טרוויאלית ביותר (שם, שורות 25-26). דיסקציה עלולה להיגרם גם כתוצאה מצליפת שוט (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 23-24). יוער כי המומחה לא הציג כל אסמכתא מהספרות הרפואית לביסוס טענה זו, אך הסביר כי היא מבוססת על הנסיון המצטבר בבית החולים הדסה בשנים האחרונות פרופ' שטיינר הוסיף והבהיר כי הדיסקציה אומנם לא התגלתה בבדיקת סי.טי אנגיו, אולם בדיקה זו אינה "בדיקת הבחירה" לשלול דיסקציה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14-17). הבדיקה הטובה ביותר לבחינת דיסקציה היא אנגיוגרפיה של כלי דם, שהתובע לא עבר, ולא מומלץ לבצעה בשל הסיבוכים הכרוכים בה, והעובדה כי לא תביא כל תועלת רפואית במקרה הספציפי של התובע (שם, שורה 17 - עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 2). גם ב- אם.אר.איי לא הודגמה דיסקציה, אולם המומחה סבור כי עיקר החשיבות בבדיקה זו הוא בעובדה כי יתר כלי הדם הודגמו כתקינים (שם, שורות 22-26), ועובדה זו חותרת תחת ההנחה כי נגרם לו אירוע מוחי על רקע טרשתי (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 15-16; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 15-16; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 14-15). המומחה ציין כי הרישום בסיכום המחלה בהדסה לפיו נמצא אוטם נוסף בבדיקת ה- אם.אר.איי, בצד שמאל של המוח, הוא ככל הנראה תוצאה מכך ש"מישהו כתב שמאל במקום ימין או טעה" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 14) וכי "צריך ללכת להסתכל על האם.אר.אי משנת 2001 לראות האם זה נכון או לא" (שם, שורות 14-15). ממצא זה נעדר מבדיקת ה- אם.אר.איי משנת 2003 ו- 2004, ולא יתכן כי התרפא (שם, שורות 22-24). עם זאת הודה המומחה כי לא ראה אף לא אחת מבדיקות הדמיה אלה, אלא את הפענוחים בלבד, והוא מסכים כי "יש צורך ללכת להסתכל על ההדמיות משנים 2003 ו 2004" - עמ' 10 לפרוטוקול המומחה הסתייג גם מאחד מהפענוחים שנערכו על ידי הנוירורדיולוג ד"ר מימון, שמצא בין היתר אוטם ב"קופסית הפנימית" (מסמך 21 לת/1). אין מחלוקת כי אוטם מעין זה לא יכול להתרחש בשל דיסקציה בעורק האחורי, מאחר והוא מקבל אספקת דם מהמערכת העורקית הקדמית ולא האחורית (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 10-11). גם לעניין זה העיר פרופ' שטיינר כי "הכי חכם ונכון זה ללכת להסתכל על ההדמיות ולראות מה יש" וכי אם לאחר בחינה של הבדיקה עצמה לא ימצא האוטם בקופסית "אז מה שאני אומר פה... לא מתערער" (שם, שורות 16-18). גם בסיכום עדותו ציין המומחה כי "אני חושב שצריך לחזור ולהסתכל על ההדמיה משנת 2001, 2003 ו 2004 כדי ליישב את ההבדלים ביניהם" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 15-16). לעובדה כי לתובע מחלת כלי דם טרשתית ברגליים ובלב אין כל חשיבות לשיטתו של פרופ' שטיינר, מאחר ו"אין עדות למחלה טרשתית מוחית" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 17-18). פרופ' מלמד החזיק בדעות הפוכות בנוגע לכל השאלות העיקריות שבמחלוקת. את קביעותיו ביסס גם על תוצאות בדיקות ההדמיה שנערכו לתובע. בבדיקת ה- אם.אר.איי שנערכה לתובע ביום 24.1.01 נרשם כי בבדיקה אובחנו מלבד אוטם אוקסיפיטלי מימין (ת/6 בעמ' 9 למטה) גם "אוטם בגרעינים הבזלים משמאל" (מסמך 6 לת/1), וקיומם של אוטמים גם בצד השמאלי של המוח מעיד על יצירת קריש דם בתוך כלי דם טרשתי (עמ' 3 לחוות-הדעת). להבדיל מפרופ' שטיינר, ציין פרופ' מלמד בעדותו בתיק הפלת"ד כי עיין בבדיקת ה- אם.אר.איי משנת 2001 (עמ' 4 לת/6). הוא אינו מומחה לנוירורדיולוגיה, אולם גם נוירולוגים מסתכלים בבדיקות מעין אלה, אף שהם נעזרים בנוירורדיולוגים (שם). במהלך חקירתו בתיק הפלת"ד עומת פרופ' מלמד עם צילום ה- אם.אר.איי עצמו. כאמור, צילום זה לא עמד בפני פרופ' שטיינר, אף כי הוא שב וחזר על חשיבות בדיקת הצילום עצמו. פרופ' מלמד עיין בצילום במהלך העדות וציין כי "עיקר האוטמים שרואים הם מצד ימין והם מרובים בכמה טריטוריות של כלי דם, מצד שמאל יש גם אוטמים בעומק המוח, באזור גרעיני הבסיס" (עמ' 10 לת/6). לאחר מכן ציין המומחה כי הוא מבחין באוטם משמאל באזור שנקרא הקפסולה אינטרנה. ועוד חשד לאוטמים באזור האוקספיטלי השמאלי בהתייחס לפענוחים של ד"ר מימון לבדיקות ההדמיה משנת 2004, שלא עמדו בפני המומחה בעת שערך את חוות-דעתו בשנת 2002, השיב המומחה כי האזור בו מיקם ד"ר מימון את הדיסקציה אינו מתאים מבחינה אנטומית להתרחשות של דיסקציה (עמ' 14 לת/6), וכי מכל מקום - חלק מהאוטמים שצוינו על ידי ד"ר מימון מצוי באזור המוזן ממערכת העורקים הקדמית (שם). הליקוי בשדה הראיה שהופיע אצל התובע מתאים לחסימה של עורק המוח האחורי המספק דם לאונת המוח העורפית (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 17-19). עם זאת, אצל התובע הופיעה חולשה בפלג גופו השמאלי, ואזורי המוח האחראיים על השליטה בכוח של הגפיים נמצאים במערכת פנימית יותר של המוח, המוזנת דווקא על ידי מערכת העורקים הקדמית, שלא נפגעה גם לפי שיטת מומחה התובע (שם, שורות 21-24). לשיטתו של פרופ' מלמד יש צורך בחבלת ראש משמעותית לגרימת דיסקציה (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 8-9). מאחר ולתובע היו כל גורמי הסיכון לפיתוח טרשת בכלי הדם, ואלה לוו בטרשת שהופיעה בפועל באתרים אחרים בגופו, המסקנה היא כי הוא היה מועד לפורענות לפתח אירוע מוחי חסימתי ללא קשר לארוע חיצוני (שם, שורות 16-24). הוא ציין כי אין ללכת שבי אחר העובדה שבבדיקות ההדמיה נראה שכלי הדם במוח תקינים, מאחר ולא ניתן לראות בבדיקות את המרבצים של "שומנים, כולסטרול וסידן בדפנות הפנימיים של כלי הדם", בהם ניתן להבחין רק בבדיקה לאחר המוות. מכאן כי גם אם הבדיקה נראית תקינה, יתכן כי כלי הדם מוצרים בדרגות חומרה שונות או חסומים לחלוטין שני המומחים גם יחד לא אזכרו בחוות דעתם ספרות רפואית מקובלת, ואף במסגרת חקירתם לא היפנו לספרות כלשהו. משכך הם פני הדברים, אין באפשרות בית המשפט להכריע באותן סוגיות לגביהן נחלקו המומחים באופן קוטבי, כאשר בעניינים אלה עומדות חוות הדעת זו מול זו ולבית המשפט לא נתונים הכלים המתאימים להכרעה בשאלות רפואיות טהורות מעין אלה. לפיכך לא ניתן לקבוע אם אכן עשויה דיסקציה להתרחש כתוצאה מכל טראומה קלה, כטענת פרופ' שטיינר, או שמא תנאי בלעדו אין להתרחשות דיסקציה הוא חבלה משמעותית ביותר. לא ניתן גם להכריע בשאלה אם בעובדה, המוסכמת על שני המומחים גם יחד, כי לתובע כלי דם טרשתיים ברגליים ובלב, יש כדי לחזק את הטענה שהאירוע המוחי נגרם כתוצאה ממחלת כלי דם טרשתית של כלי הדם במוח. אף כי בענין אחרון זה נראה שהגיונם של דברים תומך בגישתו של פרופ' מלמד, לפיה קיומה של מחלה של כלי דם טרשתיים באזורים שונים של הגוף מבססת את ההשערה לקיומה של מחלה דומה בכלי הדם במוח, לא די בהגיון של הדיוט לצורך הכרעה בסוגיה רפואית מובהקת מעין זו עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין יש להעדיף את קביעותיו של פרופ' מלמד, ולקבוע כי האירוע המוחי קדם לתאונה ונבע ממחלה טרשתית של כלי הדם ולא כתוצאה מדיסקציה שנבעה מהתאונה. מסקנה זו מבוססת על משקלם המצטבר של מספר נימוקים, כפי שיפורט להלן: כפי שהובהר לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע חש ברע עוד בטרם התנגש ברכב שבפניו. תחושה רעה זו מרמזת על תחילתו של תהליך תחלואתי עוד קודם להתרחשות התאונה. כאשר היא מצטרפת לעובדה כי לכל היותר נגרמה לתובע טראומה לא משמעותית בתאונה, וכי הוא חש חולשה רבה מיד לאחר התאונה, יש בה כדי לתמוך במסקנה כי האירוע המוחי התחיל עוד קודם לתאונה עצמה. פרופ' שטיינר הבהיר פעמים מספר כי יש צורך בבחינת בדיקות ההדמיה לגופן, בשל האמירות השונות בפענוחים, שאינן מתיישבות זו עם זו וחלקן מצביע על תופעות שאינן עולות בקנה אחד עם השערתו כי הארוע המוחי נגרם כתוצאה מדיסקציה. מ-ת/6 עולה כי לכל הפחות עמדה לרשות התובע בדיקת ה- אם.אר.איי משנת 2001 (שהרי בא-כוחו הוא שהציגה בפני המומחה באותה עת), ופרופ' מלמד אף עומת עם הבדיקה עצמה במהלך חקירתו דאז. על אף זאת ועל אף החשיבות הרבה שנודעה לפענוח הבדיקות, לא העמיד התובע את הבדיקות לרשות המומחה מטעמו, כך שלא ניתן היה לקבל את התייחסותו לגוף הענין לממצאים שבאותן בדיקות פרופ' מלמד, שעומת במהלך חקירתו בתיק הפלת"ד עם בדיקת ההדמייה משנת 2001, ציין במפורש כי הוא מזהה בבדיקה ממצאים המתאימים לאוטם בצד השמאלי של המוח. התפתחות אוטמים גם בצדו השמאלי של המוח מחזקת עד למאוד את הטענה בדבר תחלואה טרשתית, שכן תפוצה נרחבת יותר של האוטמים מעידה כי אלה לא נבעו מאירוע דיסקציה ממוקד בעורק האחורי הימני, שהיה אמור לגרום לפגיעה בצד הימני של המוח בלבד. בכך חיזקה עדותו של פרופ' מלמד את הפענוח שנעשה ביום 24.1.01 (מסמך 6 ל-ת/1). לענין זה יש משקל רב יותר לבחינת הבדיקה על ידי מומחה בעל שם בתחום הנוירולוגיה מאשר לבחינתה על ידי הרופאים שערכו את סיכום המחלה בהדסה (מסמך 6 הנ"ל), שככל הנראה היו עדיין בשלב התמחות (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 25-27). בפענוח שערך ד"ר שמעון מימון ביום 28.10.03 (ת/4) לא נמצא כל פגיעה בעורקים האחוריים. פרופ' מלמד הבהיר כי הרישום במסמך זה מרמז על כי מיקום הדיסקציה הוא באזור שאינו חשוף כלל לדיסקציות. לענין זה משקל נמוך יחסית, מאחר ולא בנקל ניתן לדלות מ-ת/4 ו-ת/5 את המיקום המדוייק של הדיסקציה לשיטתו של ד"ר מימון. במכתבו של ד"ר שמעון מימון לרופא המטפל, שנערך ככל הנראה ביוני 2002 (מסמך 21 ל-ת/1) ציין ד"ר מימון "בבדיקת הדמיה אוטם בקופסית פנימית בימין וכן באונה אוקסיפיטלית ימין". אין מחלוקת כי הקופסית מקבלת את אספקת הדם מהמערכת העורקית הקדמית ולא מהמערכת האחורית (כך הבהיר גם פרופ' שטיינר - עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 7-11). שני המומחים גם יחד הסכימו כי ד"ר מימון, שהוא נוירורדיולוג בהכשרתו, הוא בעל מומחיות בקריאת בדיקות הדמיה. מאחר וד"ר מימון מצא עת שבחן את הבדיקה באוטם בקופסית, ומאחר ואין מחלוקת כי אספקת הדם לקופסית אינה מהמערכת האחורית שעל פי הטענה היא שנפגעה כתוצאה מהדיסקציה, הרי שהופעת אוטם נוסף זה תומכת בטענה כי האוטמים אינם תוצאה של טראומה אלא תוצאה של מצב תחלואתי. לענין תגובתו של פרופ' שטיינר לממצא זה, לפיה יש לבחון את בדיקת ההדמייה, כבר ניתנה ההתייחסות לעיל. לעובדה כי אצל התובע התקיימו כל גורמי הסיכון הידועים החושפים אותו לאירוע מוחי, ולאלה מצטרפת גם מחלת כלי הדם הכללית שהופיעה באיברים אחרים בגופו, יש משקל נוסף התומך בטיעוניו של פרופ' מלמד. גם להסבריו של פרופ' מלמד בנוגע למיקום של האזורים במוח המשפיעים על השליטה בכח הגפיים, ושלטענתו מוזנים דווקא על ידי המערכת הקדמית של כלי הדם, יש משקל מסויים. עם זאת, מאחר וענין זה עלה לראשונה רק בתום חקירתו של פרופ' מלמד, כך שלא ניתן היה לקבל התייחסות של פרופ' שטיינר לנקודה זו, לא ניתן לייחס לטענה זו משקל רב הכרעת בית המשפט : על בסיס משקלן המצטבר של הנמקות אלה הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את קביעותיו של פרופ' מלמד ולקבוע, בהסתברות העולה על 51%, כי האירוע המוחי שנגרם לתובע הוא כתוצאה ממצבו התחלואתי, וללא קשר לתאונת הדרכים שעבר. לנוכח הקביעות העובדתיות דלעיל נראה כי הארוע המוחי קדם לתאונה. יתכן כי האירוע המוחי גרם לתאונה, אך אין אלא לקבוע כי הוא לא נבע ממנה בכל דרך שהיא משכך הם פני הדברים, אין עוד צורך להידרש לטענות בענין נטל ההוכחה במקרה בו ימצא בית המשפט בסופו של יום כי כפות המאזנים מעויינות. מעבר לנדרש אציין כי בפוליסה המעניקה פיצוי בגין נכות מתאונות, מוטלת על התובע החובה להוכיח את עצם התקיימותה של תאונה (השוו ע"א 497/83 צור נ' הפניקס, פ"ד מא(1) 729 (1987); ע"א 300/97 חסון נ' שמשון, פ"ד נב(5) 746 (1999) בפיסקה 13 לפסק-הדין). ממילא מהווה הוכחת עצם גרימת הנכות כתוצאה מתאונה הוכחה של חלק ממקרה הביטוח, ולא הוכחה של חריג לתכולת הפוליסה, ולפיכך הנטל להראות כי האירוע המוחי הוא תוצאה של התאונה הוטל מלכתחילה על התובע. מכאן כי גם לו היתה שקילות בין גישות המומחים מטעם הצדדים, לא היה אלא לקבוע כי התובע כשל בהוכחת הקשר הסיבתי, ואף אז היה מקום לדחות את טענותיו לפיהן זכאי הוא לפיצוי בגין פוליסת התאונה. לפיכך אני דוחה את טענותיו של התובע ככל שהן נוגעות לפוליסת התאונה ##הפיצוי על פי פוליסת הסיעוד:## לנוכח מסקנה אליה הגעתי, לפיה לא נבעה הנכות מהתאונה, אין עוד צורך להידרש לטענה לפיה חל ההחרגה בפוליסת הסיעוד, מכוחה לא תחול הפוליסה שעה שהמצב הרפואי הוא פועל יוצא של תאונת דרכים. אין מחלוקת בין הצדדים כי בפועל שולמו לתובע תגמולים על פי פוליסת הסיעוד החל מחודש אוגוסט 2003 ועד לאוגוסט 2006. בסיכומיו העלה התובע טענה חדשה לגמרי, המושתתת על פרשנות יצירתית במיוחד של סעיף 10 לתנאים הכלליים של הפוליסה, ומכוחה ביקש לטעון כי יש לשלם לו עבור מספר תקופות שאורך כל אחת מהן 36 חודשים. טענה זו עומדת בסתירה לכתב התביעה, בו נתבע תשלום בגין 36 חודשים בלבד. היא אף אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה המפורשת של הפרק הדן בגימלת סיעוד בפוליסה (פרק ט') בו נרשם, ב"רחל בתך הקטנה", כי התשלום יהיה "לא יותר מאשר לתקופה מירבית בת 36 חודשים" (סעיף 6.1 לפרק ט'). הפוליסה מוסיפה וקובעת כי אף אם הופסק התשלום וחודש לאחר מכן לא יעלה פרק הזמן המצטבר על 36 חודשים (סעיף 6.5 לפרק ט'). ממילא אין אלא להצטער על טענה מיותרת זו לטענת התובע היה על הנתבעת לשלם לו פיצוי החל מיום אשפוזו בבית החולים, ולא החל מיום 1.8.03. התובע אף העלה בסיכומיו טענה כי עבור חלק מהתקופה היה על הנתבעת לשלם את הסכום שנקבע בפוליסה למבוטח המאושפז במוסד סיעודי, כאשר גם טענה זו עומדת בסתירה לטענותיו בכתב התביעה (שם חושב הסכום לפי מבוטח הנמצא בביתו). סעיף 2 לפרק ט' לפוליסה (הפרק העוסק ב"ביטוח סיעודי") קובע כי "מקרה הביטוח" בגימלת סיעוד מתרחש שעה שהמבוטח אינו יכול לבצע באופן עצמאי וללא עזרה לפחות 4 מתוך שש פעולות הנזכרות בסעיף. לעניין זה טענה הנתבעת כי בפועל לא הוכיח התובע כי אינו מסוגל לבצע פעולות אלה, שהרי גם חוות-הדעת מטעמו מסתפקת בקביעה כי הוא סובל מחולשה קשה בפלג גופו השמאלי, אך אינה מציינת באילו מהפעולות מבקש הוא עזרה. יוער כי חוות-הדעת (של הנוירולוג ושל האורולוג) נערכו עבור התובע רק במהלך שנת 2005, ומכאן כי במועד הפנייה למבטחת לא הוצגה בפניה כל הוכחה בעניין מצבו של התובע למעשה, הודיעה הנתבעת על קבלת טענתו של התובע לזכאות לגימלת סיעוד רק לאחר ש"הזמנו את תיקו המלא של מרשך מהמוסד לביטוח לאומי אשר כולל בין היתר את הערכות התפקוד שבוצעו עבורו. מדוחות אלה עולה כי מר רפ עונה על הגדרת מצב סיעודי כפי שמפורטת בפוליסה, החל מ- 1.8.03" (מכתב מיום 3.5.04, בו הודיעה הנתבעת כי היא מאשרת את תשלום גימלת הסיעוד). קודם למכתב זה שלח ב"כ התובע לנתבעת רק את החלטתו הסופית של המל"ל, ממנה לא ניתן היה לדלות במדוייק את מצבו. הערכות התפקוד לא הוצגו בפני בית המשפט. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח שהיה על הנתבעת לשלם לו את גימלת הסיעוד במועד מוקדם יותר, מאחר ולמעשה לא עלה בידו להוכיח החל ממתי ענה להגדרת הזכאות לגימלת סיעוד, כפי שזו מוגדרת בפוליסה, אם עונה הוא להגדרה זו כיום, עניין שלכאורה אף הוא לא הוכח דיו בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן טען התובע כי על הנתבעת לשלם לו סכום של 113,040 ₪ עבור גימלת הסיעוד (הגימלאות המצטברות על פרק זמן של 36 חודשים). אין מחלוקת כי בפועל שולם לו סכום מצטבר של 114,758 ₪ בגין הפוליסה. על פני הדברים מבוסס סכום זה על חישוב דומה לזה ששימש בסיס לסכום שנדרש בכתב התביעה. מכאן כי המחלוקת שנותרה אינה אלא אם היה על הנתבעת לשלם סכום זה במועד מוקדם יותר, ואם כן - אם יש לחייבה בריבית או בריבית מיוחדת בגין האיחור בתשלום כאמור, לא עלה בידי התובע להוכיח כי היה זכאי לתשלום גימלת סיעוד מיד עם אישפוזו. למעשה, אף לא הוכח מתי פנה התובע לראשונה בדרישה לתשלום גימלה זו. מהתכתובת שצורפה בהסכמה לאחר שמיעת הראיות, ושעל בסיסה נסקר הרקע העובדתי לעיל, לא ניתן לדעת כלל מתי נעשתה הפנייה הראשונה למבטחת בעניין גימלת הסיעוד. הפנייה בדרישה לתשלום נכות מתאונה נעשתה ע"י ב"כ התובע במהלך שנת 2002, אך זו לא כללה דרישה כלשהי לגימלת סיעוד. מהתכתובת עולה לכאורה כי עניין גימלת הסיעוד טופל תחילה על ידי הנפגע עצמו, שכן המכתב הראשון המזכיר פוליסה זו, שנשלח על ידי הנתבעת ביום 28.10.03, הופנה לתובע ישירות (התכתובת הנוגעת לפוליסת התאונה הופנתה לב"כ התובע, שפנה למבטחת בעניין זה). ממילא נראה כי פנייתו הראשונה של התובע נעשתה רק בחלקה השני של שנת 2003, ולפיכך אין גם מקום לטענה כי חלה על המבטחת חובת בירור בשלב מוקדם יותר, וכי מטעם זה יש לחייבה בריבית או בריבית מיוחדת. לכל היותר יש מקום לטענה בעניין התקופה שמסוף חודש אוקטובר 2003 (כאשר אין מחלוקת כי באותה עת הומצאה כבר הדרישה למבטחת) ועד לחודש פברואר 2004, כאשר במהלך תקופה זו "הוקפא" הטיפול הפוליסה קובעת כי על הנתבעת לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח בתום תקופת המתנה של 90 יום ממועד קרות מקרה הביטוח (סעיפים 1.4. ו- 6.1 לפרק ט' לפוליסה). המבטחת שילמה בפועל את תגמולי הסיעוד החל מתקופה המאוחרת בכשנתיים ומחצה למועד זה. כאמור, לא הוכח מתי עלה מצבו של התובע כדי מצב סיעודי, ולא ניתן להניח כי האמירה לפיה מדוחו"ת המל"ל עולה כי רק באוגוסט 2003 התקיים בתובע מצב זה היא אמירה שגויה. גם המומחים מטעם התובע לא התייחסו לסוגיה זו. לפיכך לא ניתן לקבוע שעלה בידי התובע להוכיח כי הוטלה על הנתבעת החובה לשלם לתובע את התגמולים רטרואקטיבית ממועד התאונה לכאורה יש מקום לטענה כי עד למועד קבלת הדוחו"ת (בחודש מאי 2004) לא התקיימו תנאיו של סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הקובע כי התגמולים ישולמו בתוך 30 יום מהיום "שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו". עם זאת, מאחר ורק בחודש פברואר 2004 פנתה הנתבעת בדרישה להעברת כתבי ויתור סודיות רפואית לצורך הזמנת התיקים הרפואיים במסגרת פוליסה זו, יש מקום גם לטענה נגדית, לפחות בגין תקופת ביניים זו שבין חודש אוקטובר 2003 ופברואר 2004 (לעניין פניית המבטחת כמבססת המתנה סבירה למסמכים ראו שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, כרך א', תשס"ה) 603-604; להלן: ולר). עם זאת, הגעתי לכלל סמקנה כי בנסיבות העניין אין מקום להפעלת הסנקציה הקבועה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. לא די כי סנקציה זו חלה רק מקום בו לא שולם הסכום במועד הקבוע בסעיף 27 לחוק, ועניין זה לא התברר דיו במקרה דנא, אלא שדומה כי בנסיבות העניין בוסס הסירוב על טענה משפטית-עובדתית ממשית (ע"א 4819/92 אליהו נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 777 (1995); ולר, בעמ' 644 ובה"ש 53), ואין מקום לקביעה כי מדובר במחלוקת שלא בתום לב (ירון אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב) 276). התובע עצמו טען באותה עת כי הנזק נגרם בעטיה של תאונת דרכים, וההליך על פי חוק הפלת"ד, אותו יזם התובע, התנהל עדיין בבית המשפט. מכאן שלא ניתן לאמר בנסיבות אלה שהעלאת הטענה כי חל החריג השולל פיצוי במקרה של תאונת דרכים אינה טענה משפטית לגיטימית לכאורה מכל מקום, המעט שניתן לאמר הוא כי מקרה מעין זה נופל במסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט שלא לחייב בריבית המיוחדת על פי סעיף 28א לחוק. העלאת הטענה הסותרת לאחר מכן, במסגרת פוליסת התאונה, מעוררת חוסר נוחות, אולם זו אינה מקימה חיוב לתשלום ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק. לנוכח כל האמור לעיל אין אלא לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת השתהתה בבירור תביעתו, ובוודאי שלא ניתן לקבוע מתי החל שיהוי מעין זה, כאשר לא הונחה תשתית ראייתית מתאימה לכך. יש גם לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח באיזה מועד ענה לתנאי הפוליסה בדבר הזכאות לגימלת סיעוד, ולפיכך לא עלה בידו להוכיח כי התגמולים לא שולמו במועד. עוד יש לקבוע כי התובע אינו זכאי לריבית המיוחדת הקבועה בסעיף 28א לחוק ## סוף דבר:## לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין פוליסת התאונה, וכי הנתבעת שילמה לתובע את מלוא הסכום שהיה עליה לשלם לו מכח פוליסת הסיעוד. מאחר והנתבעת סירבה לשלם לתובע את גימלת הסיעוד בטרם הוגש ההליך, תוך הישענות על סיבה שלאחר מכן עמדה בבסיס הסירוב לשלם את פוליסת התאונה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייבה בהוצאות המשפט של התובע. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט, ובכלל זה עלות שתי חוות-הדעת מטעמו והסכום בו נשא בגין זימונו של פרופ' שטיינר לעדות, כמו גם אגרת בית המשפט. כמו כן תשא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד של התובע בסכום של 7,000 ₪ ומע"מסיעודפוליסהתאונת דרכיםאירוע מוחי