פרסום העדויות בפרשת קצב - עקרון הפומביות

פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים: השופטים ג' קרא, מ' סוקולוב ו-י' שבח) מתנהל משפט פלילי נגד נשיא המדינה לשעבר משה קצב המואשם בעבירות מין שונות ובעבירה של הטרדת עד ושיבוש מהלכי משפט. המשפט מתנהל בדלתיים סגורות, על פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.6.2009 (להלן: ההחלטה הראשונה). בסיפא להחלטה הראשונה צוין כי לאחר שמיעת העדויות של המתלוננות ועדים אחרים ובכלל זה קרובי משפחה של המתלוננות, חברים, קרובים, עיתונאים ואחרים שנחשפו לגרסת המתלוננות יבחן בית המשפט את נושא פרסום מקצת העדויות, אם בכלל, ככל שאין באמור פגיעה במתלוננות. על ההחלטה הראשונה הגיש עיתון ידיעות אחרונות, המערער שלפנינו, ערעור לבית משפט זה (בש"פ 6987/09). הערעור נשמע ביום 17.9.2009 (הרכב הנשיאה ד' ביניש, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ח' מלצר). בערעור לא חלק ב"כ העורר על סגירת הדלתיים ואף לא נגד סמכותו של בית המשפט לחרוג מעקרון פומביות הדיון בעת מסירת עדויותיהן של המתלוננות או של אחרים, עם זאת טען כי על בית המשפט לשקול שחרור הפרוטוקול לפרסום בכפוף לסייג של הגנה על עניינן של המתלוננות. ב"כ ידיעות אחרונות הוסיף וטען כי ראוי לעשות כן בשלב קרוב למועד העדויות בגלל העניין הציבורי בהליך ובשל עקרון פומביות הדיון, ולא להמתין לסוף ההליכים. בית המשפט החליט לדחות את הערר בכפוף לדברים הבאים: "מבלי לקבוע כי לעורר יש זכות לערור במסגרת ההליך שלפנינו, כטענת המדינה לפיה זכות כזו אינה קיימת, ומבלי להכריע מהו ההליך המתאים לתקיפת ההחלטה; אנו סבורים כי בקשת העוררים צריכה לבוא בפני בית המשפט המחוזי ובהחלטה שתינתן בבקשה זו יערוך בית המשפט את האיזון הראוי בין הכלל של פומביות הדיון לבין הצורך בהגנה על העדים או העדות במשפט וכן את האפשרויות המעשיות מבחינת ההליכים הנדרשים לשם שחרור הפרוטוקולים. טענות הצדדים, אם יהיה צורך בהליך אחר מתאים, שמורות להם." 2. ידיעות אחרונות חזר ופנה לבית המשפט המחוזי, בבקשה להתיר פרסום של כל העדויות וכל הטענות שנשמעו עד אז בהליך, תוך קביעת מתווה ברור להתרת פרסום הפרוטוקולים הכוללים את העדויות והטענות באופן רציף ושוטף לאחר כל דיון ודיון, והכל תוך הסרת הפרטים המזהים של המתלוננות. בית המשפט הורה על קבלת תגובות לבקשה, וביניהן תגובות של המתלוננות ותגובה של הנאשם. ב-11.10.2009 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו השניה (להלן: ההחלטה) בה קבע שאין להתיר את פרסומן של העדויות, מטעמים עליהם נעמוד בהמשך הדברים. בית המשפט ציין כי החלטתו הראשונה על הסייג בסיפא שלה - בעינה עומדת. ידיעות אחרונות הגיש ערעור על ההחלטה. הערעור מונח בפנינו עתה. 3. בהחלטה עמד בית המשפט על כך שלא הוצג לו כל תקדים בעניין פרסום פרוטוקולי עדויות של המתלוננות שהעידו בעניין עבירות מין בדלתיים סגורות. אשר לטענה כי מדובר בנאשם שהוא דמות ייצוגית וציבורית ועל כן רב העניין הציבורי בפרשה, קבע בית המשפט כי זהו טיעון בעייתי. התרת הפרסום במקרה כזה עלולה לגרום בעתיד להימנעות מוחלטת של מתלוננות בפוטנציה מהגשת תלונה וחשיפת עבירות נגד אישי ציבור, ויצא שכרו של הציבור בהפסדו. בית המשפט ציין לעניין זה גם כי האישום שבפניו "אינו מתייחס לאופן מילוי התפקיד הציבורי" של הנשיא לשעבר. פרסום עדויות של המתלוננות והתומכים בעדותן בשלב זה, בטרם העידו יתר המתלוננות (כפי שהיה בעת מתן ההחלטה) עלול, לדברי בית המשפט, לגרום ל"זיהום" ההליך המשפטי, גם אם יפורסמו העדויות באופן חלקי, "באשר לאיש אין שליטה על אופי הפרסום". פרסום כאמור עלול, למצער, להרתיע את המתלוננות שטרם העידו ממסירת עדות מלאה וחופשית. זאת ועוד - מתלוננות רבות העידו, כך ציין, בהסתמך על ההחלטה שהדיון יהיה בדלתיים סגורות, והתרת הפרסום תפגע באינטרס ההסתמכות שלהן. עוד עמד בית המשפט על כך שהתרת הפרסום גם בחיסוי שמות המתלוננות ופרטים מזהים אינה יכולה למנוע פגיעה חמורה בפרטיותן של המתלוננות ובפרטיות בני משפחותיהן, ובפרט כשהמתלוננות מתנגדות נחרצות לפרסום. מתעורר חשש לפגיעה חמורה הן בפרטיותן של המתלוננות והן בפרטיותם של אחרים, כאשר דברים המכילים פרטים אינטימיים ביחס לעדות שחוו חוויה מינית משתייכים לליבת המונח פרטיות. כך לגבי המתלוננות, וכך גם לגבי אחרים. בית המשפט מסכם: "בבואנו לאזן בין מידת הענין הציבורי שבפרסום, שאין לפקפק בחשיבותו, אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו, מצאנו שלא להתיר הפרסום משלטעמנו, הנזק שייגרם כתוצאה מן הפרסום עולה לאין שיעור על התועלת שבפרסום, במיוחד כאשר אנו נדרשים למחיקתם וצנזורם של קטעים השזורים לאורכן ולרוחבן של העדויות - דבר שיותיר בסופו של יום תמונה חסרה החוטאת לאמת ושפרסומה לא יתרום דבר לזכות הציבור לדעת." בית המשפט הזכיר, כאמור, כי החלטתו הראשונה על הסייג בסיפא שלה נותרת בעינה. 4. ידיעות אחרונות (להלן: המערער) ערער על החלטה זו. המערער טוען כי הלכה למעשה החליט בית המשפט כי עדויות המתלוננות תישארנה חסויות ולא תפורסמנה לעולם. ההחלטה מצביעה כל כך שבית המשפט אינו מתיר וגם אינו מתכוון להתיר בעתיד פרסום של הפרוטוקולים, וכי החלטתו היא לטענת המערער בגדר אמירה ברורה לפיה אין כלל מקום לפרסם את עדויות המתלוננות "לא עכשיו, לא בתום פרשת התביעה ולא בתום המשפט כולו". עוד טען המערער כי בית המשפט התעלם מאמרות שונות של שופטי ההרכב בבית משפט זה שדן בבקשה הקודמת, כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון. עוד מצביע המערער על כך שהיו מקרים בהם לא נעתר בית המשפט לבקשה לקיום דיון בדלתיים סגורות. המערער הצביע גם על מקרים ספורים בהם התיר בית המשפט פרסום עדויות בעבירות מין גם במהלך המשפט, תוך השמטת פרטים. המערער טוען כי בית המשפט לא הכיר בחשיבות הציבורית הרבה של הפרסום במקרה זה, וכי זכותו של הציבור לדעת היא קריטית במשפט זה. לטענת המערער בית המשפט לא ערך כלל איזון בהחלטתו, או למצער לא ערך איזון נכון וראוי בין זכות הציבור לדעת לבין הרצון להגן על המתלוננות. המערער קובל גם על האמירה שצוטטה לעיל כי ההליך אינו מתייחס לאופן מילוי התפקיד הציבורי של הנשיא לשעבר. המתלוננות, כך נטען תוך הדגמות שונות, התראיינו כבר לכלי התקשורת. המערער טוען גם נגד הקביעה כי הפרסום עלול להביא ל"זיהום" ההליך המשפטי. 5. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 20.1.2009 נמסר כי פרשת התביעה הסתיימה בינתיים. המשיב 2 החל להעיד, ובקרוב תחל חקירתו הנגדית. לדברי סניגורו של המשיב 2 צפויים עדי הגנה רבים ובהם אנשים המקורבים למתלוננות. 6. בית המשפט המחוזי קיבל את ההחלטה בבקשה לרשות פרסום מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, לפיו "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". ההחלטה בבקשה להתיר פרסום לפי הסעיף האמור נתונה לערעור בזכות אף שהיא מוגשת על-ידי מי שהוא "זר" להליך העיקרי (ראו: בש"פ 6878/98 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.1999)). המדינה, זו הפעם, אינה חולקת על קיומה של זכות ערעור על ההחלטה (פסקה 6 לעיקרי הטיעון). שקלנו את טענות הצדדים, והגענו לכלל מסקנה שאין להיעתר לערעור. 7. נפתח בכך שאין אנו תמימי דעים עם נקודת המוצא של הערעור כי מדובר בהחלטה לפיה בית המשפט לא יתיר "לעולם" פרסום של תוכן דברי העדים. זוהי מסקנה מרחיקת לכת ובית המשפט טרח להדגיש בסיפא להחלטתו את הסיפא להחלטה הראשונה. לא היה טעם לאזכר זאת אם אין בכוונת בית המשפט לבחון בעתיד פרסום בהיקף כזה או אחר, לאחר שיסתיימו העדויות של המתלוננות ושל מי שנחשף לגרסתן. נאמר גם ברורות שלא כל נימוקי הערכאה הראשונה מקובלים עלינו. כך, החשש ל"זיהום" עדויות קיים בכל מקרה בו מתנהל משפט המעורר עניין ציבורי, כאשר עדים חשופים ללמוד על תוכן דברי העדים הקודמים באמצעי התקשורת. למרות החשש האמור, הכלל הוא פומביות ואילו החריג הוא איסור הפרסום (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995) (להלן: עניין מרום)). איננו תמימי דעים גם עם הניסוח שאין המדובר באופן מילוי התפקיד הציבורי של הנאשם. מקובל עלינו שיש עניין ציבורי בפרסום (על פרשנות המונח "עניין ציבורי" בפרסום כך שיש לציבור תועלת בידיעתו ראו: ע"פ 11793 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 38 לפסק דינה של השופטת ארבל (לא פורסם, 5.4.2006) והאסמכתאות שם (להלן: עניין חברת החדשות)). לא סברנו עם זאת שנכון יהיה, בשלב זה, לדון אחד לאחד בכל נימוקיו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים לגבי כל נימוק ונימוק, וזאת משום ש"בשורה התחתונה" אנו סבורים, לעת הזו, כי אין מקום להתערבותנו. אין לפרש איפוא את החלטתנו זו כתמיכה בכל הנימוקים המועלים בהחלטה. 8. אין להקל ראש בעניין הציבורי שמעורר ההליך ובזכותו של הציבור לדעת, כאינטרסים ציבוריים חשובים המצויים בבסיס עקרון פומביות הדיון (בג"ץ 258/07 גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006, פסקאות 6 ו-7 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (לא פורסם, 6.2.2007)). עקרון פומביות הדיון המשפטי כרוך ושלוב גם בזכות לחופש ביטוי (ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 718 (1999) (להלן: עניין ליפסון)). שיקולים אלה פועלים לכיוון של התרת פרסום. אולם קיימים שיקולים נוספים, שגם בהם אין להקל ראש, ובהם הזכות לפרטיות (ראו: עניין מרום, 340) הפועלים לעת הזו לכיוון ההפוך. השיקול של צנעת הפרט חשוב במיוחד בפרסום עדויות בעבירת מין, שהרי "צנעה ובושה אלו יכול שתבאנה [מתלוננת] שלא להתלונן על אותן עבירות שמא יהא עליה לחשוף בפומבי את המעשים. היעדר תלונה על מעשים שנעשו תפגע, למותר לומר, בעניינו של הכלל" (דברי השופט מ' חשין ב-רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 115 (2004), וראו גם שם, בעמ' 117). הדברים עשויים להיות נכונים גם לאחר שהעדות ניתנה במשפט, שכן בכל נקודת זמן במשפט יש להתחשב בכך שהפרסום עלול להרתיע מתלוננות אחרות במקרים אחרים. שיקול זה הוא חלק מן ההגנה שמעניקה שיטת המשפט לנפגעות עבירות מין. שיקול דעתו של בית המשפט הבוחן בקשה לרשות פרסום כרוך באיזון בין השיקולים האמורים, הן של הצדדים והן של הציבור (ראו עניין חברת החדשות, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת ארבל). נקודת האיזון בין חריג איסור הפרסום לכלל הפומביות עשויה להשתנות ממקרה למקרה, בין היתר, בהתחשב בנקודת הזמן בה מתבקש הפרסום: לא הרי פרסום במהלך התנהלות המשפט או שלבים שונים במשפט כהרי פרסום בעת מתן פסק הדין; ואף לאחר שניתן פסק הדין עשויה להשתנות נקודת האיזון בהתחשב בתוצאת פסק הדין (ראו: בש"פ 8698/05 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 168, 173-175 (2005)). את החריגים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצמצום (עניין מרום, 341) ועל בית המשפט להקפיד כי איסור הפרסום יהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש" (עניין ליפסון, 719). 9. בנסיבות המקרה שלפנינו איננו סבורים כי יש מקום להתערב באופן בו איזן בית המשפט המחוזי בין השיקולים השונים, בשים לב לנקודת הזמן בה מצוי ההליך. לא שוכנענו כי ניתן היה לקבוע איסור פרסום חלקי אפקטיבי אחר, שיש בו להשיג את התכליות האמורות ובכלל זה את שיקול ההגנה על מתלוננות בעבירות מין (ראו והשוו עניין חברת החדשות, פסקה 30 לפסק דינה של השופטת ארבל). יודגש כי לא בנקל יתערב בית המשפט של ערעור בהחלטה בבקשה לרשות פרסום הניתנת במהלך משפט פלילי. מדובר בהחלטה במסגרת הליך פלילי שלא הסתיים. בית המשפט המחוזי הוא הבקיא בפרטי הבקשה. הוא שמע את העדויות ויש לו תמונה כוללת על ההליך והצפוי בו דבר המאפשר לו להעריך, אם ניתן לחשוף בשלב זה חלק מהעדויות בלי פגיעה שראוי להימנע ממנה במתלוננות, ובאופן שהפרסום ישקף נכונה את התמונה הכוללת. לדעת בית המשפט המחוזי, המכיר את ההליך לפרטיו, טרם הגיעה השעה ליישום האמור בסיפא להחלטתו הראשונה. בנסיבות אלה יש ליתן להכרעתו משקל נכבד ולהעמיד את בית המשפט בחזקתו כי יבחן בשלב המתאים פרסום בהיקף כזה או אחר. מהמעט ששמענו בעת הדיון לפנינו בעניין התוכניות הצפויות של ההגנה נראה כי טרם תמו העדים האמורים להעיד על גרסאות המתלוננות. לא ראינו מקום לטענה כי בית המשפט המחוזי לא פעל על פי דברים שנאמרו על ידי שופטי בית משפט זה בדיון בהרכב הקודם. בית משפט, כל בית משפט, "מדבר" באמצעות החלטות, ופסקי דין. הרהורים, גם אם הם נאמרים באולם פתוח, אינם בגדר פסק דין או החלטה, ואינם יכולים לחייב את בית המשפט המחוזי. 10. סוף דבר, לעת הזו לא ראינו מקום להורות אחרת משהורה בית המשפט המחוזי, ואין אנו נעתרים לערעור. לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור ובפסק דינה של השופטת מ' נאור. פרסוםפומביות הדיון