השפעה בלתי הוגנת - שעבוד נכס מקרקעין להבטחת חוב

פסק דין 1. האם הופעלה השפעה בלתי הוגנת על התובעת, בעת שזו הסכימה לשעבוד נכס מקרקעין להבטחת חובותיו של אחיה, הנתבע 1? זוהי השאלה העומדת על הפרק בהליך זה. על מנת להשיב על שאלה זו מן הראוי לבחון את מעמד הצדדים ואת נסיבות שעבוד הנכס. הצדדים 2. התובעת, שושנה גליקסמן, היתה בעלים משותפים של נכס מקרקעין, המצוי ברחוב שטמפפר בפתח תקוה ("הנכס"). חלקה של התובעת עמד על 3/12 מהנכס. החלקים האחרים היו בבעלות הנתבע 1, אריה שנהב, אחיה של התובעת, ואחות נוספת של השניים, נחמה ישראלי. הנתבע 3, עו"ד אברהם שולביץ, היה עורך דינו של הנתבע 1, לצורך הסדרת חובותיו לבנק איגוד בע"מ ("הבנק"). ביום 21.11.90 הוחתמה התובעת, על ידי הנתבע 3, על יפוי כוח לשעבוד המקרקעין לטובת הבנק, להבטחת חובותיו של הנתבע 1. התובעת נתנה את הסכמתה לשעבוד הנכס, לאחר ששוחחה על כך גם עם הנתבעת 2, רעייתו של הנתבע 1. הנכס מומש לאחר שהנתבע 1 לא פרע את חובותיו. השעבוד 3. נתבע 1 הוא יהלומן, שהיה חבר בורסת היהלומים, משך שנים ארוכות. בשנת 1990, נקלע הנתבע 1 לקשיים כלכליים, והיה נתון בחובות כבדים. הנושה העיקרי היה הבנק. חובו של הנתבע 1 לבנק עמד על סכום של כ2.5- מליון דולר. 4. בחודש אוקטובר 90' התעצמה מצוקתו של הנתבע 1. התעורר בלבו חשש שהבנק יעתור למינוי כונס נכסים לרכושו. כן הועלתה אפשרות שהבנק יפנה למשטרה, על מנת שינקטו נגד הנתבע 1 הליכים פליליים, בחשד להעלמת יהלומים (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 7). הנתבע 1, יחד עם רעייתו, הנתבעת 2, עזבו את ישראל, באופן פתאומי. הם השתכנו, באופן זמני, בז'נבה שווייץ, במקום מגוריו של בנם, ערן שנהב (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 7-8). הנתבע 1 לא שקט על שמריו וביקש להסדיר את חובותיו לבנק בדרכי פשרה. לשם כך הוא נזקק לשירותיהם של הנתבע 3 ושל רו"ח בשם יעקב ורקר. אל השניים פנה אחד, יצחק שוורץ, אף הוא חבר בבורסת היהלומים. הלה ביקש את השניים לייצג את הנתבע 1 במשא ומתן עם הבנק. השניים נאותו ליטול על עצמם משימה זו. 5. ביום 30.10.90 נסע הנתבע 3 לז'נבה. הוא שהה בעיר משך שבוע ימים. תקופה זו נוצלה על ידו לצורך גיבוש העמדות שיוצגו במשא ומתן עם הבנק, איסוף חומר ולימודו. כן הוסדרו העניינים הפורמליים הנחוצים לצורך זה. ביום 31.10.99 חתם נתבע 1, בפני הקונסול הישראלי בז'נבה, על יפוי כוח כללי. מסמך זה הקנה לנתבע 3 ולרו"ח יעקב ורקר סמכויות רחבות. בין היתר, הוסמכו הנתבע 3 ורואה החשבון, לפעול עבור הנתבע 1 בנושאים אלה: 1. א. לנהל משא ומתן בשמי ובמקומי עם כל נושי בקשר לחובותי, לרבות עם בנק איגוד לישראל בע"מ. ב. לחתום בשמי ובמקומי על כל הסכם עם נושי לפרעון חובותי. 2. להופיע בשמי ובמקומי בקשר לנ"ל בבנק איגוד לישראל בע"מ ובכל משרדים אחרים ובפני כל אדם או מקום אשר מורשי ימצאו לנכון..." (נ/3ב) הנתבע 1 חתם גם על יפוי כוח לשעבוד חלקו בנכס לטובת הבנק (נ/3ג). מצוייד במסמכים אלה, ובמסמכים נוספים, שב הנתבע 3, ביום 7.11.90, לארץ. 6. סמוך לשובו לארץ, החל הנתבע 3 לנהל משא ומתן עם הבנק. המשא ומתן התקדם, והצטיירה אפשרות להביאו לכלל סיום. ואולם, הבנק דרש ערובות מספקות לקיום תנאי ההסדר על ידי הנתבע 1. אחת הערובות שהוצעו היתה שעבוד הנכס בשלמותו. דברים אלה נמסרו לנתבע 1. וכך אומר רו"ח ורקר (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 13): ש. שמעת את שנהב [הנתבע 1] מסכים להסכם. ת. כן. אני ואביבה רוטר בשיחת הועידה אמרנו לאריה דהי לישנא, דע לך שהבנק מוכן לבוא כעת לקראתך מכיוון שנתנו לו מבחינתך את ההסכמה גם לשעבד את אותו נכס בפ"ת ואתה מודע לזה שזה תנאי בסיסי ויסודי. אני אמרתי לו את זה במילים האלה… שעבוד הנכס בשלמותו היה טעון הסכמה של הבעלים האחרים. לשם כך היה צורך לפנות אל אחיותיו של הנתבע 1, נחמה ישראלי והתובעת. הנתבע 3 נטל על עצמו גם משימה זו. ביום 21.11.90, הגיע הנתבע 3 לביתה של נחמה ישראלי. הוא החתים אותה על ייפוי כוח בלתי חוזר, המקנה לו אפשרות למשכן את הנכס, ללא הגבלת סכום, לטובת הבנק (ת/ב). מביתה של נחמה ישראלי התקשר הנתבע 3 אל התובעת והזמין עצמו לביתה. עוד באותו יום, בשעות הלילה, הוא הגיע לביתה. התובעת חתמה גם היא על יפוי הכוח. מסמך זה כולל הוראה מפורשת המבאירה כי המשכון ירבוץ על הנכס כולו. וזו לשון ההוראה המסמיכה של יפוי הכוח (ס' 1): 1. למשכן בשמינו ובמקומינו במשכנתא ראשונה ללא הגבלת סכום את כל זכויותינו במקרקעין הידועים כחלקה 239 בגוש 6377 (להלן "זכויותינו במקרקעין") לטובת בנק איגוד לישראל בע"מ, להלן "הבנק". יודגש, כי בעוד הנתבע 3 מצוי בבית התובעת, התקשרה הנתבעת 2 אל התובעת. היא אמרה לתובעת כי אל לה לחשוש, הואיל ורכושה לא יפגע. היא ציינה בפני התובעת כי הנתבע 3 הינו עורך דין (פרוטוקול, 2.4.98, ע' 37). 7. במקביל, נמשך המשא ומתן עם הבנק. המשא ומתן לבש אופי קדחתני. במוצאי שבת של יום 24.11.90, התקיימה ישיבה, שנמשכה עד אור ליום ראשון 25.11.90. לפנות שחר, השתכלל הסכם שהסדיר את פרעון חובותיו של הנתבע 1 לבנק ("ההסכם"; נ/3 ה). הנתבע 1 התחייב בהסכם לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים. על ההסדר חתם, בשם נתבע 1, הנתבע 3. היה זה לאחר שנוהלו שיחות טלפון עם הנתבע 1. וכך מתוארים הדברים על ידי עו"ד שולביץ (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 22): ש. כמה שיחות טלפוניות נהלת עם שנהב [הנתבע 1]? ת. אני לא יכול לנקוב במספר, אבל עשרות שיחות. הן נוהלו ממשרד רו"ח ורקר. זה היה כמו חדר מלחמה. עשרות שיחות. אחת הבטוחות שנקבעו בהסכם היתה משכנתא על הנכס בשלמותו. סעיף 12ג של ההסכם קבע כי שומה על הנתבע 1 לגרום לכך כי הנכס כולו ימושכן, להבטחת חובו לבנק. באותו מועד כבר מולאו תנאים אלה. המשכנתא נרשמה ביום 27.11.90, והחל מאותה עת היא רבצה על הנכס. 8. לאחר שכלול ההסכם, חזרו הנתבעים 1 ו- 2 לישראל. נתבע 1 לא עמד בתשלומים שנקבעו בהסכם. הבנק פתח בהליכים למימוש המשכנתא. ביום 31.10.94 נחתם הסכם למכירת הנכס, תמורת סכום בשקלים השווה ל- 350,000$. אישור המכירה ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 9.11.94. המימוש שלל את חלקה של התובעת בנכס. אז העלתה התובעת טענות הנוגעות לפגמים ברצון בכל הנוגע לחתימתה על יפוי הכוח, מכוחו מושכן הנכס. טענת ההטעיה משמשת חוד החנית למתקפת התובעת. מן הראוי לבחון טענה זו ביחס לכל אחד מן הנתבעים. אך קודם לכן, יש להדרש להסדרים הדיוניים אליהם הגיעו הצדדים. הערה דיונית 9. ההליך החל להישמע בפני כב' השופט דוויק. שמיעת ההוכחות החלה ביום 24.6.96, ונפרשה על פני שבע ישיבות. השופט דוויק שמע את עדות התובעת, משך מספר ישיבות. ביום 18.3.99 החליט השופט טל כי המשך הדיון ישמע בפני, מאחר ו"נבצר מכב' השופט דוויק להמשיך לדון בתיק זה". בדיון מוקדם, שנערך ביום 26.05.99, הביעו הצדדים את הסכמתם, שהדיון ימשך מהשלב אליו הוא הגיע. כך היה. בישיבה זו, הושגה הסכמה נוספת שחסכה את הצורך בהמשך שמיעת עדויות המומחים. אחת הפלוגתאות בין הצדדים נגעה לערכו של הנכס. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה ערך הנכס יקבע על פי מחיר המכירה על ידי כונס הנכסים (פרוטוקול, 26.5.99, ע' 2). עמדתי על דרכי ניהול הדיון, משום שהן מחייבות זהירות רבה בקביעת הממצאים. יש להמנע מהטיה, שמקורה בשמיעת העדויות או באי שמיעתן. זהירות זו מתחייבת בהליך זה, הואיל והוא טעון גם הכרעה שבעובדה. על מנת לגבור על קושי זה, השתדלתי כי ממצאים "נגד" צד מסוים, לאמור ממצאים המטילים עליו חבות, ימשכו מתוך עדותו שלו. ועתה - לבדיקת אחריות הנתבעים. אחריות הנתבע 1 10. אחריות הנתבע 1 - פשוטה וברורה. התובעת מישכנה את חלקה בנכס לטובת חיובו של נתבע זה לבנק. חוק המשכון, תשכ"ז 1967-, קובע כי אם מושכן נכס לטובת חיובו של אדם אחר, "יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב" (ס' 12). חוק הערבות, תשכ"ז 1967-, קובע כי הערב "זכאי לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות" (ס' 9). הוראה זו חלה "זולת אם נתנה הערבות שלא בהסכמת החייב". תחולת הוראות אלה על הנתבע 1 היא ישירה. הנתבע 1 ידע כי התובעת נתנה את הסכמתה למשכון הנכס. דבר זה נעשה על דעתו. נכון, הנתבע 1 ניסה לטעון כי הוא לא ידע על מהלך זה של התובעת, ולא נתן לו את הסכמתו. הוא אומר (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 4). אכן, הנתבע 1 ניסה לנצל עד תום, פרט אחר פרט, את העובדה שהמגעים עם התובעת נוהלו, מטעמו, על ידי אחרים. הוא לא חסך עמל, כדי לנקות עצמו מכל דבר שיש בו כדי לקשור אותו להסכם עם הבנק, על השלכותיו של הסכם זה על התובעת. ואולם, ניסיון זה הוא מלאכותי ומאולץ. הנתבע 1 חתם על יפוי כוח המסמיך את הנתבע 3 לפעול בשמו (נ/3ב). יפוי כוח זה, הסמיך את הנתבע 3 להופיע בשם הנתבע 1 "בפני כל אדם או מקום אשר מורשי ימצאו לנכון" (לעיל, ס' 5). הנתבע 3 חתם גם על יפוי כוח לשעבד את חלקו בנכס. זאת ועוד, טיוטת ההסכם שהלך והתגבש בין הנתבע 1 לבין הבנק נשלחה לביתו של ערן שנהב, בנו של הנתבע 1, בז'נבה, ביום 5.11.90. בטיוטה זו נקבע כי הנכס ישועבד בשלמותו (נ/3ה, ס' 12ג). הנתבע 3 אף הציג אישור הנוגע למשלוח הטיוטה בפקס לביתו של ערן שנהב בתאריך זה (נג1/). ערן שנהב חתם, בציריך, ביום 12.11.90, על התחייבות לערוב כלפי הבנק לכל ההתחייבויות של נתבע 1 שינבעו מההסכם. התחייבות זו נדרשה על ידי הבנק והוותה גם נספח להסכם הסופי, עליו חתם ערן שנהב בפני הקונסול בז'נבה ביום 27.11.90 (נג1/). הנתבע 1 לא יכול היה להסביר כיצד חתם בנו על המסמך, בתנאים אלה, מבלי שהנתבע 1 טרח לעיין במסמך (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 10): ש. הבן שלך, ערן, היה צריך לחתום על נספח כזה. ת. הבן שלי היה צריך לחתום כי הבנק דרש. ש. הוא חתם על האחריות. ת. כן. הבנק דרש והוא בשביל האבא עשה הכל. גם רעייתו של הנתבע 1, הנתבעת 2, שוחחה עם התובעת במועד חתימתה של האחרונה על יפוי הכוח. גם כאן משים עצמו הנתבע 1 כמי שאינו יודע אודות דברים אלה. הנתבע 1 אינו יכול לטעון לכן כי חתימת התובעת על משכון הנכס, נעשתה בניגוד להסכמתו, וממילא הוא חייב בהשבה על פי חוק הערבות. 11. הנתבע 1 אחראי כלפי התובעת גם מכוח עקרונות כלליים של עשיית עושר ולא במשפט ומכוח החובה לנהל משא ומתן בתום לב ובדרך מקובלת. אחריות זו של הנתבע 1 עומדת על מכונה, אף אם היתה מתקבלת הטענה כי הנתבע 1 לא ידע כי נעשתה פנייה אל התובעת, שבעקבותיה היא הוחתמה על יפוי הכוח למשכון הנכס. 12. סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז 1967-, אינו יוצר הסדר שלילי. אין ללמוד ממנו שחובת ההשבה קמה, רק כאשר החייב לא התנגד למתן הערבות. הערב יכול לסמוך על סעיף 4 של חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט1979-. פרידמן, בספרו עשיית עושר ולא במשפט (ירו', 1998), מציין כי נראה ש"יש להכיר עקרונית [בזכות הערב] להשבה. אם היה לערב אינטרס לערוב או שהערבות שירתה מטרה מוצדקת ומועילה ולא פגעה בחייב, יש להניח שהערב (אם פרע) יזכה בהשבה" (בע' 369). הוא מדגיש כי מסקנה זו מתחייבת גם מכוח עקרונות כלליים של המחאה בתום לב או סברוגציה של זכויות הנושה לערב (בע' 370). במקרה זה, פנו רעייתו של הנתבע 1, הנתבעת 2, ואף עורך דינו, הנתבע 3, אל התובעת. הם הפצירו בה להסכים לשיעבוד הנכס. הנתבעת 2 תיארה את הנתבע 1 כאדם חולה, שרופאים סובבים את מיטתו, והוא מנוע מלדבר (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 9). התיאור הקנה למאמץ להסדיר את חובות הנתבע 1 אופי של הצלת חיי אדם. וכך מתוארת השיחה על ידי התובעת בפרוטקול (שם): ת. …היא אמרה לי אל תפחדי ממנו וזה עו"ד, וכוונתה היתה לשולביץ. היא אמרה שממני לא יקחו שום פרוטה. היא אמרה לי שאי אפשר לדבר עם אריה כי הוא חולה ועומדים רופאים לידו. גם מהלכיו של הנתבע 3 לבשו אופי של דחיפות. על רקע זה, נראה שהתובעת פעלה לצורך מטרה מוצדקת. פעולה זו אפשרה לנתבע 1 לשוב לישראל, תכלית שהנתבע 1 חפץ בהגשמתה. משעה שהנתבע 1 הצליח לממש יתרון זה, על ידי שעבוד חלקה של התובעת, אין הוא יכול להתכחש לחובת ההשבה. 13. תוצאה זו מתחייבת גם מהעקרון המחייב ניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. הנתבעת 2, ובוודאי הנתבע 3, פעלו מטעם הנתבע 1, בעת שניהלו עם התובעת משא ומתן, שבעקבותיו היא נאותה לחתום על יפוי הכוח. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973-, מטיל אחריות ביחס למידע שנמסר על ידי מי שפעל מטעמו של צד למשא ומתן, אפילו לא היה זה בבחינת שלוחו. כהן ופרידמן בספרם חוזים ב (ירו', 1992) ("כהן ופרידמן"), מסבירים כי המונח "אחר מטעמו" בפרק ב' של חוק החוזים, הוא רחב מן המונח "שלוח", ודומה למושג השליחות שבפקודת הנזיקין (בע' 850). על כן יחוב הצד למשא ומתן גם אם הצד השלישי הפועל מטעמו לא שימש צינור בלבד, והוסיף נתונים מטעים משל עצמו. הנתבעים 2 ו3- נטעו בלב התובעת אמונה כי פעולתה נדרשת על ידי אחיה, הנתבע 1. הנתבע 3 היה שלוח של אחיה. כזכור, בעוד הנתבע 3 שוהה בבית התובעת, התקשרה אליה הנתבעת 2, והסבירה לה שהנתבע 3 פועל מטעם הנתבע 1. גם היא יצרה רושם כי היא פועלת על דעת הנתבע 1. מכאן חבות הנתבע 1 לפעולות הנתבעים 3 ו2- שפעלו מטעמו, אף אם מצגים אלה היו מוטעים. התובעת חתמה על יפוי הכוח, מתוך הנחה שהמהלך נעשה על דעת אחיה, הנתבע 1. הנחה זו נמסרה לה על ידי הנתבע 3, מי שהיה שלוח של הנתבע 1. חוליה אינפורמטיבית זו -- פעולה על דעת הנתבע 1 -- היא מידע חיוני ובסיסי. היא מבטיחה את יכולת התובעת, כערבה, לחזור על הנתבע 1. גם אם מידע זה היה בלתי נכון, וכאמור דעתי אחרת, הרי הוא נמסר לתובעת מטעם מי שפעלו בשם הנתבע 1, במשא ומתן עימה. גישה זו מתחייבת גם על ידי הפעלה אנלוגית של סעיף 3 (א) לחוק השליחות, תשכ"ה 1965-. כהן ופרידמן מסבירים כי "אם עולה מדבריו של פלוני לאלמוני או מהתנהגותו כלפיו, כי צד ג' הוסמך למסור מידע מטעמו ביחס להתקשרות… הרי שהמידע הוא מטעמו של פלוני כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים. זאת, אף אם צד ג' מסר דברים שלא התבקש למסור או הוסיף מיוזמתו פרטים כוזבים" (בע' 850). 14. סכומה של נקודה זו: דבריו של הנתבע 1 רחוקים מלהתקבל על הדעת. תחת לצקת בגרסתו שלו מידה ניכרת של תוכן מהותי המזמין בחינה אמפירית, לרבות זימון בנו ורעייתו להעיד, הוא ניסח הכחשה כללית חובקת כל, המרחיקה אותו מכל פעילות הקשורה להסכם עם הבנק. מי שהיה לכאורה שחקן ראשי, תיאר עצמו למעשה כבובה אבסורדית, שטולטלה לכאן ולשם, על פי רצונם של אחרים. גרסה זו אינה יכולה לעמוד. הנתבע 1 חב כלפי התובעת בהשבת חלקה בנכס המקרקעין, וזאת מכוח שילוב הוראות חוק המשכון וחוק הערבות. הנתבע 1 חב בהשבה זו, אפילו לא נתן הסכמתו למשכון חלקה של התובעת, וזאת על יסוד עקרונות כלליים של עשיית עושר ותום לב. אחריות הנתבעת 2 15. הנתבעת 2 התקשרה אל התובעת מז'נבה, בעוד הנתבע 3 מבקש להחתימה על יפוי הכוח. התובעת הסבירה שהנתבעת 2 הציגה בפניה מצגי שווא. היא יצרה בלבה את הרושם כי החתימה על יפוי הכוח אינה כרוכה בסיכון כלשהו מבחינתה. הנתבעת 2 אמרה לתובעת כי אין היא צריכה לחשוש לרכושה. אומרת התובעת (פרוטוקול, 2.4.98, ע’ 37): ת.…השיחה עם מירה לקחה כמה דקות. היא אמרה לי שממך לא יקחו ואל תפחדי הוא עורך דין. אם לא היו אומרים לי שהוא עורך דין לא הייתי חותמת. הנתבעת 2 לא מסרה תצהיר ולא העידה. הנתבעת 2 לא מסרה הסבר מספק להמנעות זו. נכון, הנתבע 1 ניסה לטעון כי הנתבעת 2 איננה מסוגלת מבחינה נפשית להופיע בבית המשפט (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 8). אלא שדברים אלה היו סתמיים ועמומים. לא הוגשה כל תעודה רפואית לאימות הטעמים הרפואיים שביסוד המניעה המיומרת. בנסיבות אלה, לאי זימונה יש משמעות ראייתית (הרנון, בספרו דיני ראיות (ירו', 1977), בע' 232 - 233). הפסיביות של הנתבעת 2, מובילה לגיבוש ממצאים הפועלים נגדה. יש לה משמעות ראייתית, המשליכה על עצם העמדה של בעל הדין. וכך אומרת השופטת הדסה בן-עתו בע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760: ...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה. כך, למשל, בע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' שפירא, פ"ד מו (1) 845, הגיש המשיב (בערעור) תביעה נגד המערערת, לתשלום דמי תיווך. נטל הראיה שהוטל על המשיב, לא היה פשוט (פסקה 5), כיוון שהמשיב היה זה שפנה אל המערערת והציע לה את שירותיו. למרות זאת, התקבלה תביעתו, נוכח העובדה שהמערערת נמנעה מלזמן עד, אשר נכח לדבריה בפגישות שנערכו בין מנהלה לבין המתווך. התוצאה היא שניתן לקבל את עדות התובעת בעניין זה. הנתבעת 2 מסרה לתובעת מידע מוטעה ביחס למשמעות המסמכים עליהם היא התבקשה לחתום. הנתבעת 2 לא עסקה בפרשנות המסמך. זה היה מונח בפני התובעת דווקא. עם זאת, הנתבעת 2 יצרה בליבה של התובעת את הרושם כי החתימה על המסמך לא תפגע בזכויותיה בעתיד. אמת, ברגיל, הערכה הנוגעת להתפתחויות עתידיות, אינה משמשת מנוף להטלת אחריות בנזיקין בשל מצג שווא רשלני ואינה יכולה ליצור אחריות בשל חוסר תום לב במשא ומתן. ואולם, כוחו של כלל זה הוא מוגבל. הוא חל רק כאשר מוסר המצג מגביל עצמו לתחום החיזוי הכללי, חיזוי אשר הנתונים ביחס אליו מצויים גם בידי מקבלו של המידע. לעומת זאת, כאשר שורשיה של ההתפתחות העתידית, נעוצים במצגים הקיימים בזמן מסירת המידע, והחיזוי נמסר ללא מצגים אלה, או תוך התעלמות מהם, יקום חיובו של מוסר המידע. אומרים כהן ופרידמן (בע' 728): ההבחנה בין ההווה לעתיד אינה תמיד כה חדה. ההערכה לגבי העתיד מושתתת לא אחת על הנחה בדבר קיומן של עובדות בהווה… באותם מקרים שבהם אין העובדות הללו בגדר הסיכון של הצד הנוגע בדבר, יוכל צד זה לעורר את שאלת הטעות. במקרה זה, הפצירה הנתבעת 2 בתובעת לחתום על יפוי הכוח. היא השמיעה באוזניה דברי הרגעה. היא מסרה לה כי לא צפוי כל סיכון כתוצאה ממהלך זה. הנתבעת 2 עשתה כן ביודעה, או כאשר היה עליה לדעת, נוכח נסיבות עזיבתה את ישראל, שתיאור זה של הדברים אינו נכון. היא ידעה כי חתימה על יפוי הכוח מקפלת בחובה סיכונים, ואם לא ידעה זאת, היה עליה להימנע ממתן הדרכה או עצה. הנתבעת 2 הבטיחה לתובעת כי היא לא תפגע בעתיד, למרות שעל פי נתוני ההווה, החתימה חשפה את התובעת לסיכון ניכר. מצב דברים זה, מטיל על הנתבעת 2 אחריות כלפי התובעת. 16. סכומה של נקודה זו: הנתבעת 2 יצרה בליבה של התובעת רושם מוטעה ביחס לסיכונים הצפויים כתוצאה מהחתימה על יפוי הכוח. היא עשתה כן ביודעה כי נתונים אלה אינם נכונים, או בלא בדיקה. במצב דברים זה, חבה הנתבעת 2 כלפי התובעת הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח דיני המשא ומתן. אחריות הנתבע 3 17. הנתבע 3 החתים את התובעת על יפוי הכוח. החתימה נעשתה בשעות הלילה של יום 21.11.90. למעט נתונים בסיסיים אלה, קשה למצוא מכנה משותף בתיאורי התובעת והנתבע 3 בנוגע למהלך הפגישה ביניהם. הפער אינו נוגע רק לתוכן המפגש, אלא גם לפרטים טכניים כמו שעת המפגש ואורכו. נוכח פער זה, לא נותר אלא להביט בפליאה על גודל אי ההבנה השוררת בין אנשים, המדברים באותה שפה, ואשר ניהלו מגעים פנים אל פנים זה עם זה, תקופה מסויימת קודם לכן. התובעת טענה כי הפגישה נערכה בשעות הלילה. היא בקשה מנתבע 3 להמתין עד לבוקר המחרת, על מנת שתוכל להתייעץ עם אדם נוסף, קודם לחתימה על יפוי הכוח. אך, לדבריה, הנתבע 3 התעקש על חתימה מיידית. לבסוף, לאחר שעות ארוכות, בשעה 03:00 לפנות בוקר, עזב הנתבע את דירתה, לאחר שחתמה על יפוי הכוח. התובעת תיארה את מהלך הפגישה באורח דרמטי. "הדרמה" מתחילה מיד עם כניסת הנתבע 3 לדירתה. אומרת התובעת (פרוטוקול, 10.4.97, ע' 24): ת. … הוא נכנס, הוא לא אמר שלום, אלא אמר "ויי זמיר, ויי זמיר" (העדה חובטת על לוח ליבה) ונפל על הספה. הוא לא נתן לי יד, לא שלום, נפל בצורה כזו על הספה, "אני חולה, אני חולה, אני חולה". אז הוא אמר לי שאחי בחו"ל… לשאלתך אם חשבתי שקרה אסון או תאונה - לא ידעתי, ישבתי המומה. נכון שחשבתי שיש כאן משהו דחוף שלא סובל דיחוי. מכאן והלאה ממשיכה הפגישה באותו אורח. לדברי התובעת, הנתבע 3 הפעיל עליה לחצים של ממש, על מנת להשיג את חתימתה על יפוי הכוח. הוא ציין בפניה שאם לא תחתום על יפוי הכוח, תחשב בעיני הבריות ובעיני משפחתה כרשעית וכ"רוצחת". עם זאת, חשוב לומר כי לשאלת ביהמ"ש, ענתה התובעת כי השפעת הנתבע 3 התבטאה בסופו של דבר בכוח הדיבור בלבד, וכי לא הופעלה כל השפעה פיזית, לרבות ניצול עייפותה, מצדו של נתבע 3 (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 11). התובעת טענה כי פרט ללחצים, נמסרו לה נתונים לא נכונים אודות טיב המסמך עליו חתמה. לשיטתה, הוסבר לה כי החתימה נחוצה כדי להפריד את הבעלות המשותפת בנכס, באופן שחלקה שלה לא ישמש בטוחה לחיובי הנתבע 1. היא מסבירה כי לא חשבה שהיא מסכנת את חלקה בנכס, שעליו פרנסתה (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 10). נתבע 3 טען, כי לא הפעיל כל לחצים על התובעת. הוא תיאר פגישה סולידית וקצרה. לדבריו, הפגישה החלה בסביבות השעה תשע וחצי בלילה, ונמשכה כחצי שעה (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 19). הנתבע 3 הדגיש כי הסביר לתובעת את המטרה שלשמה התבקשה חתימתה על יפוי הכח. הוא קבע כי התובעת חתמה על יפוי הכוח לאחר שהבינה אל נכון את משמעות החתימה. 18. יש לקרוא את תיאורי הצדדים ביחס לפגישה, בכבוד מותנה. התוצאות הקשות שנילוו בסופו של דבר לחיובי התובעת, יכולות להסביר את המהירות שבה הפכו הדיווחים על הפגישה לראי שבור. ממראה עיניים בלבד ברור בכמה "כלפי חוץ" אפשר שהצדדים לפגישה יעטפו את עצמם, כלהטוטנים המנסים להציל את נפשם ממחדליהם, מחדלים העלולים לגרום לחיובם זה כלפי זה, וכלפי אחרים. על יסוד החומר הראייתי, נראה כי תיאורי שני הצדדים היו מוטים, ובלתי מספקים. כך, למשך, התובעת לא היתה כה חסרת אונים כפי שהיא מציגה עצמה. אם חשה כי היא מובלת באפסר, לא ניצב מבחינתה כל מכשול, לפנות למחרת היום לילדיה או לכל יועץ אחר, על מנת לנסות לרדת לפשר הדברים. פערים בעדותה קיימים גם בנוגע לזמן הפגישה. תחילה טענה התובעת, כי הפגישה החלה בחצות בקרוב (ס' 4 לתצהיר התובעת). מאוחר יותר, ציינה כי "לילה אחד בא שולביץ, באחת בלילה…" (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 8), ובמקום אחר שהפגישה נערכה בשעה 22.00 או 23.00 בלילה (פרוטוקול, 10.4.97, ע' 22). באותו אופן, תיאורו של הנתבע 3 אינו נקי מקשיים. נכונותו של הנתבע 3 להגיע לבית התובעת בשעות הלילה, על מנת להחתימה על מסמך, הנושא בחובו השלכות כלכליות רציניות ביותר, אינה מהלך רגיל או שגרתי, מה גם שהחתימה על ההסכם עם הבנק, לא התבצעה באותו יום, או ביום המחרת. 19. צריפת מהלכי הצדדים בחומר הראיות מגלה פגמים ניכרים בדרך הפעולה של הנתבע 3. התובעת הינה אישה מבוגרת. היא ילידת שנת 1924. התובעת חסרה ניסיון של ממש בעניינים כלכליים, משפטיים ועסקיים. היא חיה בגפה (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 8). יחסיה עם אחיה, הנתבע 1, היו רופפים, שלא לומר עכורים (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 8). בנסיבות אלה, הגיע הנתבע 3 לדירתה. הוא הציג בפניה מסמך, אשר תוצאותיו הכלכליות אינן פשוטות. הוא ביקש את חתימתה על פני המסמך, על אתר. הוא עשה כן, הגם שהמסמך עצמו אינו קל להבנה ולקריאה, והוא עמוס בפרטים שונים. נכון, הנתבע 3 טען כי הוא הסביר לתובעת את משמעות המסמך. לדבריו, היא היתה ערה לתוצאות שעלולות להתלוות לחתימתה עליו. החתימה נעשתה לאחר התלבטות ושקילה, מתוך ערנות לסיכונים הגלומים בה. וכך הוא אומר (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 19): ש. האם לא צריך לומר לה שקיים סיכון שהבטוחה תמומש או שעל כל פנים אי אפשר לדעת, במצב הנוכחי, מה מצבת החובות של הנכס. ת. אני אמרתי לתובעת במפורש שהסיכון המקסימלי שהיא לוקחת על עצמה זה חלקה בבנין. אך דברים אלה הם מסופקים. האמנם יכול היה הנתבע 3 להסביר לתובעת משך 30 הדקות בהן שהה בדירתה, לשיטתו, את המשמעויות המלאות של החתימה. האמנם יכול היה הנתבע 3 להבהיר משך זמן זה את הקשיים אליהם נקלע הנתבע 1, תוך הבהרת הסיכונים הממשיים, לרבות העובדה שיכולתו של הנתבע 1 לקיים את ההסכם עם הבנק, היתה תלויה על בלימה. יש לזכור, כי הנתבע 3 לא ניצל את מלוא השהות על מנת לשוחח עם התובעת, הואיל ובאותה עת עצמה התקשרה אליה רעייתו של הנתבע 1, ושיחה זו גזלה מספר דקות, מתוך פרק הזמן הקצר שהנתבע 3 שהה בדירה. זאת ועוד. גרסת הנתבע 3 סתורה ונעדרת רצף פנימי הגיוני. התובע מתאר חתימה זו, לאחר הסבר והתבלטות, למרות שתחילה טען בעדותו שכאשר הגיע לדירת התובעת, ידעה זו על הגעתו, וכבר גמרה בליבה לחתום על יפוי הכוח. הוא אומר (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 18): ש. ראית אישה מבוגרת שלא מתמצאת. אמרת לה תתייעצי עם מישהו. ת. לא. כיוון שמדובר פה באחות ולא באדם זר. היא ידעה בדיוק מה קורה. דברים אלה אינם מתיישבים עם גרסת ההתלבטות וההסבר, גרסה המועלית לאחר מכן (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 22). יתר על כן, גם גרסה זו נגועה בקשיים פנימיים. יחסי התובעת עם הנתבע 1 לא היו יחסים קלים. אין מדובר במשפחה מלוכדת בה התובעת, הנאבקת בקשיי פרנסה, תהיה נכונה להקריב את מקור פרנסתה על מנת לסייע לאחיה. על כן תיאור הנכונות המיידית של התובעת לסייע לאחיה, אינו מתקבל על הדעת. 20. ברור כי טעויות, עיוותים ואפילו אבסורדים קיימים בכל סוג של עדויות, ואולם הפער בין הסבריו השונים של הנתבע 3, שנאמרו כמעט בנשימה אחת, אינם יד המקרה. הנתבע 3 צריך היה להותיר בידי התובעת פתח לבדיקה עצמאית. משהבחין הנתבע 3, שהתובעת מתלבטת ואינה מוכנה לחתום על המסמך מיד, היה עליו לעוזבה לנפשה. הנתבע 3 היה חייב, בהיותו משרת אינטרס זר לתובעת, אינטרס של הנתבע 1, לנהוג במתינות, ונראה כי להיטותו למלא את המשימה אותה נטל על עצמו כלפי הנתבע 1, עמדה לו לרועץ. להיטות זו גם גרמה לכך שהנתבע 3 לא מסר לתובעת את מלוא המידע ששומה היה להעביר לידיעתה. 21. ויודגש: אחריותו של הנתבע 3 אינה נובעת מהעובדה כי נקשרו בינו לבין התובעת יחסי עורך דין לקוח, יחסים כאלה לא נקשרו ביניהם. האחריות נובעת ממעשיו שלו. להחתמה על חוזי משכון או משכנתא נודעות השלכות כלכליות של ממש. במהלך ההחתמה נדרש גילוי מלא של האינפורמציה הנוגעת לא רק לאופי המסמך והשלכותיו, אלא גם למצבו של החייב (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פ"ד מט (1)369). אף אם נניח כי חוזים כאלה אינם נופלים לקטגוריה של חוזי אמון מירבי (uberrimae fidei), הרי הם מטילים על המחתים חובת גילוי רחבה. חובה זו מתעצמת כאשר החייב מצוי כבר בקשיים כלכליים, והוא לוחץ על הערב ליתן לו בטחונות. "נראה לנו" - אומרים כהן ופרידמן - "שאם נקלע החייב לקשיים של ממש (הידועים לנושה) ובשלב זה 'מגייס' החייב ערב, מן הראוי לגלות לו את הנתונים המחמירים את הסיכון" (בע' 844). הנתבע 3 לא מסר לתובעת נתונים אלה. הוא לא טען כי בפרק הזמן בו היה בביתה דיווח לתובעת על מצבו של הנתבע 1, או העריך אל נכון את הסיכונים הצפויים בחתימה על כתב הערבות. 22. בעניין זה יש לשקול גם את מעמדו המיוחד של הנתבע 3. הנתבע הינו עורך דין. גם אם אין הוא עורך הדין של התובעת, הרי מקצועו מקנה לו מעמד מיוחד בלב הבריות, בעיקר אם אלה אינן מיוצגות. מקצועו גם מקנה לו יתרון של ידע וניסיון. על כן, ניתן להטיל על עורך הדין אחריות גם כלפי צדדים שלישיים. אחריות זו מקורה בדיני הנזיקין, ובדיני המשא ומתן גם יחד. דינים אלה הרחיבו את מעגל האחריות של עורך הדין אל מעבר ליחסים עם לקוחותיו (Ross v. Caunters [1980] Ch. 297). הם מחייבים אותו גם ביחסיו עם צדדים אחרים, אשר עלולים להיפגע ממעשיו, ואין הוא יכול לפעול כחץ שלוח להגשמת מטרות לקוחותיו, בלא לשים ליבו לפגיעה בזכויות של אחרים, על ידי מסירת אינפורמציה לקויה או יצירת מצב, בו לא יבדקו הזכויות של אותם אחרים כראוי (רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב (4)365). הנתבע 3 לא עמד בחובות המוטלות עליו. אולי משום שחש עצמו "כמו במלחמה", כמי שנתון "במרוץ נגד הזמן" (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 18), הוא לא מסר לתובעת יסוד מרכזי ומהותי, והוא מצבת חובותיו הגדולה של הנתבע 1, שכתוצאה ממנה לא היה ברור, אם יוכל לעמוד נתבע זה בפרעון חובותיו. הנתבע עצמו היה ער לנתון יסודי זה. הוא אומר (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 18): ש. ידעת אם הוא יכול לפרוע חובות של מיליונים? ת. לא. באותו זמן לא יכולנו לדעת מה מצב הרכוש כנגד החובות. ממילא לא יכולנו לדעת אם הוא יכול לפרוע. לפי איך שזה נראה אז היו סיכויים מאוד טובים שהוא יעמוד בהסדר. הנתבע לא ידע אם כן מהו מצבו של הנתבע 1. נתון זה היה עליו למסור לתובעת. היה עליו לומר לה מפורשות, כי אין לו מידע המאפשר לו להעריך את הסיכון, כי החובות גבוהים מאוד, ואילו על רכוש הנתבע 1, אין הוא יודע דבר. בסופו של יום, נראה כי גם לנתבע 3 ברור כי כשל בכך שלא הציע לתובעת להיזקק לייעוץ חיצוני (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 24): ש. מדוע לא יעצת לה במצב מסובך זה לפנות ליעוץ עצמאי? ת. אדם לומד כל חייו. היום אני הרבה יותר חכם. ש. לא זאת השאלה. ת. זאת התשובה. בדיעבד ייתכן שלא הייתי עושה זאת. אז לא ראיתי בעיה בעניין הזה. אלה לא אנשים זרים. זה אח ושתי אחיותיו. שתי האחיות ידעו במה מדובר. 23. ודוק: הנתבע 3 אינו אחראי כלפי התובעת בשל מעשה מרמתי. טענות התובעת בכל הנוגע לטיב המצג שנמסר לה - לא הוכחו. הנתבע 3 אחראי כלפי התובעת בשל רשלנותו. זו מתבטאת במסירת נתונים חלקיים, תוך האצה בתובעת להשלים את שכלול החיוב, בלא בדיקה מספקת. חלקיות הנתונים אינה קשורה לאופיו של המסמך, משכון הנכס, אלא לכך שלתובעת לא הובהרו הסיכונים הכרוכים במשכון זה, לרבות המצב הקשה אליו נקלע הנתבע 1, וההסתברות כי הוא לא יוכל לפרוע את חיוביו. פגם זה במידע, אליו התלוותה המרצה לחתום שהתבטאה במשך הזמן קצר שהועמד לרשות התובעת, המתבטאת גם בנכונות הנתבע 3 להגיע לביתה של התובעת, הם המחייבים הטלת אחריות על הנתבע 3. אחריות זו מושתתת הן על דיני מצג השווא, והן על דיני המשא ומתן. היא אינה נובעת מפעולות הנתבעים האחרים. היא גם אינה מופחתת או מתאיינת בשל כך שהנתבע פעל בשם אחרים. "עקרון יסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. … על כן עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשליח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריותו בנזיקין." (ע"א 507/79 ראונדנאף נ' חכים, פ"ד לו (2) 757). 24. סכומה של נקודה זו: על הנתבע 3 היתה מוטלת חובת גילוי רחבה בשל טיב הפעילות בה עסק, החתמת התובעת על יפוי כוח למשכון. הנתבע 3 לא עמד בחובה זו. הוא לא הבהיר לתובעת את הסיכונים הכרוכים בחתימה על יפוי הכוח, לאמור אי הידיעה אם יש ביכולתו של הנתבע 1 לפרוע את החוב, ומכאן אחריותו. אופי האחריות של הנתבעים 25. הנתבעים כולם אחראים כלפי התובעת בשל אי גילוי הסיכונים הממשיים אשר רבצו לפתחה עם החתימה על יפוי הכוח. למהלך החתימה התלוו מצגים שונים, שנועדו לטעת בליבה תחושה של ביטחון מדומה. 26. למעשה, הנפיק הנתבע 1, מתוך יאוש, שטר של ביטחונות, העולים על הנכסים שהיו ברשותו. הוא עצמו מציין כי כבר בעת החתימה על ההסדר עם הבנק, ידע כי לא יוכל לקיים את חיוביו. אומר הנתבע 1 (פרוטוקול, 30.12.99, ע' 4): ש. למה התנגדת להסדר הזה שבסופו של דבר נחתם. ת. לא יכולתי לבצע את ההסכם הזה. הנתבע 1 הוא החייב העיקרי. הוא חייב בהשבת מלוא הסכום מכוח העקרונות של עשיית עושר ולא במשפט, בין על פי ההסדר המיוחד שנקבע בחוק הערבות, ובין מכוח ההסדר הכללי יותר שנקבע בחוק עשיית עושר ולא במשפט. 27. לעומת זה, אחריות הנתבעים 2 ו3- היא אחריות נזיקית, שמקורה במצגי שווא שהיפנו כלפי התובעת. הם לא העמידו את התובעת על הסיכון הממשי הנשקף לה. משעה שפוזרו מצגים והבטחות, כמו שיקים חסרי כיסוי, ממילא לא ניתן היה להעלות על הדעת שיכובדו כולם בבוא העת. "הצ'קים הדחויים" הללו חזרו אל מושכיהם, הנתבעים, בתהודה קולנית. טיב אחריותם של נתבעים אלה, מחייב לבדוק, אם במערך היחסים עמם, אין ליחס לתובעת אשם תורם. אשם תורם 28. עם חתימתה על יפוי הכוח, ושכלול המשכון ביחסים עם הבנק, נחסמה באופן מעשי דרכה של התובעת, להתנער מחיוביה עם הבנק. ההנחה היא שכאשר הפגם ברצון, במקרה זה - טעותה של התובעת, לא נגרם על ידי המתקשר האחר, הוא לא יוכל לגרום לביטול הערבות עם הצד האחר. כאשר ההשפעה הופעלה על ידי החייב כלפי הערב או נותן הביטחון, הרי השפעה זו אינה פוגמת בתוקף הביטחון שניתן לנושה, כאשר זה לא ידע על מצוקת הערב (Coldunell v. Gallon [1986] 1 All E R 492). התובעת מצאה עצמה כבולה ביחסיה עם הבנק. יכולתה להשתחרר היתה מוגבלת לטענה של טעות הדדית. 29. ואולם מצב דברים זה לא נגרם רק בשל פעולות הנתבעים. גם רשלנותה של התובעת תרמה להתרחשות זו. התובעת אמנם לא היתה ערה למלוא המשמעות המקופלת בהתחייבותה. היא לא קיבלה נתונים מלאים אודות מצבו של הנתבע 1. היא חתמה על יפוי הכוח בדוחק זמן, וללא בירור או הסבר מספקים. 30. ברם, התובעת היתה ערה לכך שהמסמך עלול לשנות לרעה את מצבה. היא ידעה כי הוא יכול לפגוע בזכויותיה. על דברים אלה ניתן ללמוד מתוך דברי התובעת עצמה. התובעת מספרת כי בכתה בפני הנתבע 3, והתווכחה עמו בטרם חתמה על ייפוי הכח. וכך היא מתארת בעדותה (פרוטוקול, 2.4.98, ע' 37): ת. … הוא היה אצלי די הרבה זמן עד שמירה התקשרה משהו כשעה אבל אינני אומרת בדיוק כי אינני יודעת. היה מתח גדול ואני בכיתי…אחרי שיחת הטלפון הוא נשאר אני חושבת עד שלוש בלילה אם לא יותר…זה לא היה צ'יק צ'ק שחתמתי, התווכחנו ועוד בכיתי… התנהגות זו אינה מתיישבת עם הטענה כי הוסבר לה שהמסמך מוגבל להפרדת הבעלות בינה לבין אחיה. היא מלמדת כי התובעת היתה ערה לסיכון הגלום בחתימה, ומכל מקום לא קבלה את הסברה כי המסמך אינו עתיד לשנות את מצבה לרעה. במצב זה, היה על התובעת לנקוט אמצעי זהירות עצמאיים. הנתבעים 2 ו3- לא היו אנשי סודה או אנשי דברה. הם פעלו בשם הנתבע 1. התובעת ידעה זאת. היה עליה לכוון את התנהגותה בהתאם. התובעת אינה קטינה. היא לא היתה נתונה לאפוטרופסות כלשהי, ואף לא היתה זקוקה לכך. אם סברה לפני החתימה על יפוי הכוח, כי אין היא יורדת לפשרו, שומה היה עליה לקרוא את האמור בו. אם סברה כי היא זקוקה לעצתו של עורך דין משלה, היא יכולה היתה לפעול בהתאם. אם התובעת בחרה לחתום על יפוי הכוח כמות שהוא אין בידה לבוא היום ולגלגל את מלוא התוצאות לכך על הנתבעים, בטענה שלא ידעה או לא הבינה על מה היא חותמת (ע"א 544/78 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח נ' אפללו, פ"ד לג (2) 9) יושם אל לב, כי אפשרות ההיוועצות לא נחסמה בפני התובעת גם לאחר החתימה. ההסכם עם הבנק נחתם מספר ימים לאחר החתימה על יפוי הכוח. התובעת היתה יכולה לערוך בדיקות עצמאיות, ולנסות להתנער מיפוי הכוח ביום המחרת או בימים הסמוכים. העתק מן ההסכם שנחתם בין נתבע 1 לבנק וכן משטר המשכנתא, ניתן לתובעת ע"י אחותה מספר ימים לאחר שחתמה על ייפוי הכח. במסמכים אלה נאמר במפורש כי הנכס כולו מושכן לטובת הבנק. גם אז היתה התובעת יכולה לנסות לגלגל את המאורעות לאחור, אך העדיפה לשבת באפס מעשה. 31. הגיעה שעת השקילה. מול המידע החסר שסופק על ידי הנתבעים 2 ו3- עומדת העובדה שהתובעת ידעה או יכולה היתה לדעת כי מידה מסוימת של סיכון נשקפת ממהלך החתימה, אך לא עשתה דבר כדי לרדת לחקר העניין. נראה כי רשלנות הצדדים, זו של הנתבעים 2 ו3- וזו של התובעת שקולות זו לזו. נתבעים אלה פעלו עם עין אחת קשורה מרצון, כאשר הסתפקו בהעמדת עצם הברירה לחתום, תוך הסוואת הסיכון הממשי העומד בפתח. התובעת קשרה את עיניה מרצון, והסתפקה בבכי ומחאה, מקום שנדרשה פעולה מצידה. בנסיבות אלה ניתן להעמיד את רשלנותה התורמת על שיעור של 50 אחוז. יוער כי תורת האשם התורם חלה בין אם תלכד אחריות הנתבעים 2 ו3- בדיני מצג השווא ובין אם תלכד בדיני המשא ומתן. סעיף 12 של חוק החוזים צועד יד ביד עם דיני הנזיקין, וקיים היזון חוזר ביניהם. בהתאם לכך, פועל האשם התורם בכל הנוגע לחלוקת האשמה בין הנפגע לבין המפר או המעוול לפי כל אחד מיסודות אלה (ע"א 590/88 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פישר, פ"ד מד (1) 730). ועתה לשאלת הפיצוי. הפיצוי 32. בכתב התביעה עתרה התובעת לפיצוי בגובה ערך חלקה בנכס. כן תבעה התובעת את אובדן ההכנסות מן הנכס. התובעת הוסיפה וטענה טענות שונות גם ביחס לחלוקת ההכנסות מן הנכס עובר למכירתו. פרטי נזק אלה ידונו עתה. 33. שווי הנכס - שווי הנכס הועמד על סכום של 350,000$ (ההסדר הדיוני, לעיל ס' 9). התובעת זכאית לחלקה בנכס מאת הנתבע 1. היא זכאית למחצית סכום זה מאת הנתבעים 2 ו3-. 34. רווחים - תביעת השווי ותביעת הרווחים האבודים (מהשכרת הנכס) הן תביעות המוציאות זו את זו. התובעת מקבלת פיצוי עבור עיכוב הכספים, הבא לידי ביטוי בפסיקת ריבית. פיצוי זה על עיכוב התמורה משמיט את הקרקע מתביעה הפיצוי עבור התשואה שהיתה מתקבלת מהשכרת הנכס. התובעת טענה עוד כי היא היתה זכאית למחצית מן ההכנסות בגין הנכס אלמלא נמכר, על יסוד סיכום עם הנתבע 1. משנמכר הנכס, התמוטט גם השיתוף בו. הסיכום בעל פה שהיה, אם היה, בין האחים לגבי חלוקת ההכנסות ממנו אינו תקף עוד. ההנחה היא שהנכס נמכר, והתובעת מקבלת את חלקה בתמורתו, בתוספת תשואה על הכסף. מכאן שאין היא זכאית עוד לתשואה האחרת, היא התשואה על הנכס. יתר על כן, סכום זה לא לבש אופי מחייב מוחלט. היה בידי הנתבע 1 לשנותו. במצב הדברים כפי שנוצר, אין ספק כי הנתבע 1 יכול היה לתבוע את מלוא חלקו בדמי השכירות. 35. חלוקת רווחים בעבר - בסעיפים 31-34 לכתב תביעתה דרשה התובעת גם פיצוי על אבדן הכנסות מהנכס שסבלה, לדבריה, עקב התנהגות פסולה של אחיה, הנתבע 1 ואחותה, נחמה ישראלי, בעבר. לטענתה, על פי סיכום בעל פה שהיה קיים בין האחים, היא היתה זכאית למחצית מן ההכנסות מהנכס, למרות שחלקה בנכס עמד על רבע בלבד. לטענתה, על פי סיכום זה, היתה נחמה ישראלי אמורה לקבל לידיה את המחצית השניה. התובעת טענה, כי במשך השנים, עשו אחיה "יד אחת לנשלה מרכושה" והיא לא קבלה את הכספים שהגיעו לה לפי הסיכום הנ"ל. כמו כן, טענה התובעת כי עסקה להחכרת חלק מן הנכס לטחנת קמח "שלום" שנערכה על ידי אחיה בשנת 1978, הוסתרה מעיניה, ושההכנסות בגין עסקה זו נמנעו ממנה. במהלך הדיונים בתיק נדונה בקצרה שאלת חלוקת הכנסות העבר בגין הנכס, והתברר כי אכן היתה חלוקה כלשהי, בין התובעת לבין אחותה, אך ללא סדר ממשי וברור. עם זאת התברר כי הנתבע 1 לא קיבל לידיו הכנסות בגין הנכס משך שנים ארוכות. בסיכומיה זנחה התובעת, למעשה, את הטענות הללו ולא שבה על דרישתה, אשר ממילא לא נמצאו לה ראיות מספיקות. 36. עוגמת נפש - התובעת דורשת 50,000 ש'ח נכון ליום הגשת התביעה. (ס' 20.6 לסיכומי התובעת). בהתחשב במהלכו של הליך זה, ובהתנהגות התובעת, ניתן להתספק בפיצוי על הנזק הכלכלי ואין מקום לפסוק פיצוי נוסף בפרט נזק זה. יש לזכור כי פיצוי על עוגמת נפש אינו מתחייב בכל סכסוך וסכסוך על פרעון חוב. מערך היחסים בין הצדדים היה סבוך, ולא נקי מבעיות, שמקורן גם בהתנהגות התובעת. בנסיבות אלה די כי התובעת תפוצה על הפגיעה הכלכלית שהוסבה לה. התובעת גם לא הציגה ראיות מיוחדות לעניין זה, למעט אי שביעות רצונה, שבוטאה אמנם בלשון ציורית ודרמטית, מהתנערות הנתבעים מן החיובים כלפיה. עוללות 37. הנתבעים 1 ו2- טענו בכתב הגנתם טענת קיזוז (כתב הגנה, סעיף 37; סיכומי הנתבעים, סעיף 36-41). נתבע 1 טען כי התובעת קיבלה במשך 15 שנה את דמי השכירות שהתקבלו מן הנכס בשיעור העולה על חלקה בו. הוא טען כי הדבר נעשה מתוך התחשבות אנושית בתובעת ולאור מצבו הכלכלי שלו, כאשר היה מוסכם כי בבוא העת יערכו הצדדים התחשבנות, ואז תשיב התובעת לידיו את תשלומי היתר. לטענתו הוא זכאי לקזז סכום של 121,275 ש"ח במונחי ספטמבר 1988. התובעת הודתה כי הנתבע 1 לא קיבל דמי שכירות בגין הנכס, אך לטענתה חלוקת דמי השכירות בינה לבין אחותה בלבד פיצתה על חלוקת הזכויות בנכס משעבר לבעלות פרטית (פרוטוקול, 24.6.96, ע' 11). לטענתה, הוסכם ביניהם בעל פה על הסדר זה, בעת העברת הנכס מבעלות חברה, בה היו התובעת, הנתבע 1 ואחותם בעלי מניות בחלקים שווים. כך או כך, אין מקום לקבל את טענת הקיזוז. הנתבע 1 לא יכול היה להניח יסוד לטענה לפיה סוכם כי בבוא העת יושבו לידיו הכספים. מדובר היה בהסדר אליו הגיעו הצדדים, ואשר היה בכוחם לנטוש אותו בכל עת. כל עוד עמד ההסדר בעינו הוא לא הקנה לנתבע 1, זכות להשבה כלפי התובעת. בסוף היום 38. התובעת חתמה על יפוי כוח למשכון חלקה בנכס מקרקעין. משכון זה שימש לפרעון חובות הנתבע 1 לבנק. על הנתבע 1 להשיב לתובעת את ערך הנכס שניטל ממנה, עקב כך. הנתבעים 2 ו3- התרשלו בעת שפעלו לשכנוע התובעת לחתום על יפוי הכוח. רשלנות זו תרמה לנזקיה של התובעת, שכן נמנע ממנה לעמוד על מלוא המשמעות הנגזרת מחתימתה על יפוי הכוח. על כן על הנתבעים 2 ו3- לשאת במחצית מנזקיה של התובעת. אשר על כן אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סכום של 87,500$ (שהוא חלקה של התובעת בתמורת המכר) לפי השער היציג ביום המכירה. אני מחייב את הנתבעים 2 ו3- לשלם לתובעת סכום של 43,750$ (שהוא סכום הנזק בניכוי אשם תורם) על פי השער היציג ביום המכירה. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום המכירה ועד ליום התשלום המלא בפועל. חיובי הנתבעים כלפי התובעת הם ביחד ולחוד, כאשר אחריות הנתבעים 2 ו3- מוגבלת לתקרת הסכום אותו עליהם לשלם. ביחסים בין הנתבעים, בינם לבין עצמם, הנתבע 1 הוא החייב העיקרי. הסכומים ישתלמו בתוך 60 יום מהיום. באותו מועד ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות הליך זה, וכן שכ"ט עורך דין בשיעור 20,000 ש"ח. הנתבעים ישאו בו בחלקים שווים. חובמקרקעיןשעבודהשפעה בלתי הוגנתקרקעותירושה