אי הכרה באירוע אוטם שריר הלב כ"תאונת עבודה" בביטוח לאומי

להלן פסק דין שעניינו אי הכרה באירוע אוטם שריר הלב כ"תאונת עבודה" בביטוח לאומי: הרקע לתביעה: השאלה שבמחלוקת בשלב זה של הדיון בין מר נאור לביא ("התובע") לבין המוסד לביטוח לאומי ("הנתבע") היא: האם, כטענת התובע, אירע לו, ביום ראשון 23.11.03 ("יום האירוע"), אירוע חריג בעבודת יומו. רק אם הוכח שכך אירע, יהיה מקום להמשיך ולבחון את טענתו שאותו אירוע חריג קשור קשר סיבתי לאירוע הלבבי אשר אובחן ביום האירוע עת הובהל התובע לבית חולים "רמב"ם בטרם נבחן את הראיות שבפנינו, נקדים ונביא מדברי בית המשפט העליון השופכים אור על הסוגיה שבפנינו: "41. אוטם שריר הלב הוא אירוע של חסימת עורק כלילי המוביל דם אל שריר הלב. הפסקת הזרימה פוגעת בשריר הלב הניזון מאותו עורק ופוגעת בכושר תפקודו של הלב. הסיבה המיידית לחסימת העורק היא, על פי רוב, היווצרות קריש דם הסותם את חלל העורק [ראה הרחבה במאמרם של י' גלעד וע' סבר "אוטם שריר הלב כתאונת עבודה" הפרקליט מ' (תשנ"ב) חוברת ב', 241]. בית הדין הארצי לעבודה הכיר כבר בעבר בעובדה, המקובלת בעולם הרפואה, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם [ראה דב"ע מו0-139/ דן יצחק - המל"ל, פד"ע יח 315, 324]. תהליך תחלואי זה בו נוצר רובד טרשתי המצטבר בדפנות העורק (מחלת "טרשת העורקים") יוצר אמנם את התשתית ההכרחית לסתימת העורק, אך חסימתו של עורק זה נגרמת, בדרך כלל, בשל היווצרות קריש דם, ומשנחסם העורק באופן פתאומי - מוקנה בכך לארוע כולו אופי של "תאונה" [השווה לדב"ע מב0-30/ שמואלי - המל"ל, פד"ע יד 67, 70-69; דב"ע שם0-96/ המל"ל - וייל, פד"ע יב 225, 230]. מחקרים רבים הראו שקריש דם כזה יכול להיווצר כתוצאה מהתכווצותו של העורק הטרשתי, וזאת עקב מאמץ פיזי בלתי רגיל או מתח נפשי מיוחד ופתאומי [ראה מאמרם של י' גלעד וע' סבר, לעיל, בעמ' 242-241; ענין דן יצחק, לעיל, בעמ' 324; דב"ע תש"ן0-179/ אליהו זיו - המל"ל. כדי שנכיר באוטם שריר הלב כ"תאונת עבודה", יש להוכיח שהעורק נסתם על ידי קריש דם, אשר הופעתו היא תולדה של מאמץ מיוחד, נפשי או גופני, מוגדר בזמן ובמקום, שמקורו בעבודה. כשדרישה זו אינה מתקיימת לא ניתן לומר כי העבודה גרמה לאוטם "התאונתי", ועל כן לא ניתן להכיר באוטם זה כ"תאונת עבודה". כיצד יוכיח זאת המבוטח התובע? הרי מדובר בהתרחשות "שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין". להקלת נטל זה נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה מבחן "האירוע החריג". כל הנדרש מן העובד, על פי מבחן זה, הוא להביא "ראשית ראיה" לכך שארע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, ועלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: "אירוע חריג", ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר [ראה ענין דן יצחק הנזכר לעיל, שם בעמ' 331; בג"צ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (4) 267, 270-271; בג"צ 1619/91 זוהר פרץ נ' המל"ל, טרם פורסם, סעיפים 13-12]. קנה המידה לבחינת אותו מאמץ הינו סובייקטיבי. כלומר, השפעתו של המאמץ הנבחן נשקלת לא ביחס למאן דהוא, אלא ביחס לנפגע עצמו לפי מצבו בעת קרות האירוע [דב"ע לא0-17/ המל"ל - הרשקוביץ, פד"ע ב' 177, 180; ראה גם מאמרו המקיף של מ' גולדברג "הרופא והמשפטן בקביעת אירוע לב כתאונת עבודה" בטחון סוציאלי (תשנ"ג, חוברת 40) 101, 103]. אם לא משכיל העובד-התובע להוכיח שאכן האירוע בעבודה היה חריג, אזי תידחה תביעתו, וזאת אף מבלי להיזקק לחוות דעת של מומחה רפואי [ראה ענין דן יצחק הנזכר לעיל, שם בעמ' 326; דב"ע שן0-33/ ברבר - המל"ל, פד"ע כא 427, 430]" - בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי - בית הדין הארצי לעבודה. בענייננו, לתובע העיד הוא עצמו ומנהלת בית הספר "צבי ישראל" בקרית אתא ( להלן - "בית הספר") העידה מטעם הנתבע. יאמר מיד שלאחר שבחנו את עדויות העדים; את הודעותיהם בפני חוקרי המוסד ואת מכלול החומר שהונח בפני בית הדין, הגענו למסקנה שהתובע לא השכיל להוכיח - ונטל הראיה כאמור מוטל עליו - קיומו של אירוע חריג ביום האירוע. ונפרט: העדויות בבית הדין: התובע העיד כי הוא איש תחזוקה; לפני וביום האירוע עבד בבית הספר, מעבידתו הייתה עיריית קריית אתא ("העירייה"); ביום האירוע זומן לשיחה בחדר מנהלת בית הספר; זו הודיעה לו שם נודע לו כי בכוונת מנהל כוח אדם בעירייה להשעות אותו מהעבודה " ו/או " לפטרו. [לא ברור למה הכוונה ב- "ו" שכן אם הכוונה לפטרו ההשעיה למה נועדה?!]; ידיעה זו נפלה עליו בהפתעה גמורה, מחשבות לגבי עתידו ועתיד משפחתו החלו להתרוצץ במוחו - ולכן כששמע על כוונת המנהל חש כאבים ,דקירות, חולשה כללית, ולאחר מכן התעלף. אמבולנס שהוזמן על ידי המנהלת פינה אותו לחדר מיון בבית החולים "רמב"ם". נציין כאן, שאין בתצהיר התובע כל עדות לגבי הטעם שנתנה לו המנהלת, אם בכלל, לגבי הסיבה שבגללה מתכוון מנהל כ"א בעירייה להשעותו או לפטרו. אף לא תיאור תפקודו בעבודה קודם ליום האירוע. עוד נציין כאן שבסיכום ביקור של התובע אצל ד"ר דרייפוס מקופת חולים כללית, ביקור מיום 30.11.2003 - שבוע אחרי יום האירוע - נרשם בין יתר תלונותיו כי "יש רקע של מתח נפשי בעבודה" ראו נספח ג' 2 לתצהיר התובע בהודעתו לפני חוקר המוסד שנגבתה ביום 11.07.04 ("ההודעה") ישנן שתי עובדות אותן מציין התובע: האחת, שמראשית עבודתו בבית הספר למרות שהוא איש אחזקה נדרש לשמור בשער האחורי. לדעתו, כך בהודעה, זה נוהג פסול. האחרת - שביום חמישי שקדם ליום האירוע, הוא יצא מוקדם בתיאום עם המנהלת, אולם זו הסיבה שהיא נתנה לו לכך שמנהל כוח אדם בעירייה רוצה לפטרו. לא זו בלבד שאין זכר לעובדות אלה בתצהירו, אלא שבהודעה. אין הוא מציין כלל את הכוונה להשעותו; ומוסיף שדיבר עם המנהל וזה אמר לו שבכלל לא התכוון לפטרו. מחקירתו הנגדית של התובע נמצאנו למדים ששתי שיחות היו לו עם מנהלת בית הספר ביום האירוע. האחת ליד השער בו הודיעה לו שמנהל כוח אדם העירייה רוצה לדבר איתו, כיון שלא היה נוכח בבית הספר ביום רביעי או חמישי עת התקשר המנהל; האחרת, בחדרה, שם המנהלת אמרה לו שאינה יודעת מה רוצה מנהל כוח האדם בעירייה, לפטרו או להשעותו, אולם מוסיף שבאותה שיחה הוא אמר למנהלת שהרי היא אישרה לו לצאת מוקדם ביום חמישי (פ: 6 ש: 11-18). הנה כי כן, שונה גרסה זו מזו שבתצהיר לפיה מייד כששמע את הדברים - אף אם אלה היו בשיחה בחדרה של המנהלת - החל לחוש ברע עד שהתעלף. יתירה מכך, מהמשך חקירתו הנגדית של התובע נמצאנו למדים, שהיו לו "בעיות" בבית הספר קודם ליום האירוע, הקשורות להוראתה שעליו לשמור בשער האחורי לו היינו נדרשים לסכם את הדברים כבר בשלב זה, מתקשים אנו לקבוע מה הוא האירוע החריג והבלתי שגרתי בחיי עבודתו. הרי ידוע הוא כי בין עובד לממונה לעיתים חילוקי דעות. במקרה דנן, לא מציין התובע בתצהירו רקע של תלונה קונקרטית; אותה היעדרות ביום חמישי שקדמה ליום האירוע הייתה לעדותו באישור המנהלת; הדרישה לשמירה בשער אחורי הייתה קיימת כבר מתחילת עבודתו - מה הוא אם כן האירוע החריג? גם תוצאת השיחה העתידית שלו עם מנהל כוח אדם בעירייה לא הייתה ידועה למנהלת שהרי התובע מעיד שהיא אמרה שאינה יודעת אם יפוטר או "רק" יושעה. אמירתו של התובע בפני הרופא, שבוע לאחר יום האירוע, בה התלונן על מתח נפשי בעבודה, אולי מלמדת שבאופן סובייקטיבי, כך ראה תובע את הדברים בעבודתו - לא רק אירוע השיחה ביום האירוע, אלא מתח מתמשך בעבודה. אולם חיזוק למסקנתנו, שלא הוכח קיומו של אירוע חריג, מצאנו בעדות המנהלת: בהודעתה לחוקר המוסד מספרת היא כי השיחה עם התובע הייתה בחצר; כי אמרה לו שמנהל כוח אדם בעירייה רוצה לשוחח איתו על רקע יציאתו המוקדמת מהעבודה - היא אמרה לו את הדברים כדי שיידע שרוצים לשוחח איתו ומדוע; כל רצונה היה שיידע מראש, אם תהייה פנייה מהעירייה, מדוע רוצים לדבר איתו, וכי לא אמרה לתובע שרוצים להשעותו או לפטרו. זאת אישרה גם בחקירתה הנגדית. סוף דבר: מעדיפים אנו את עדות מנהלת בית הספר על פני עדות התובע, לא רק מחמת התרשמותינו מהעדים עת העידו בפנינו, אלא גם מהטעמים המצטברים הבאים: בראש ובראשונה אין חולק, והתובע הודה בכך בהודעתו, שכלל לא פוטר מעבודתו; התובע, בעדותו, לא הסביר מה היה ברקע הדברים שהביאו עד כדי רצון להשעותו או לפטרו - באין סיבה ברקע לא ברור מה גרם לתובע לדחק נפשי רב; יתירה מכך הוא כלל לא ציין את עניין ההשעיה בהודעתו בפני חוקר המוסד. לעומתו, המנהלת העידה שהסיבה לרצון מנהל כוח האדם בעירייה לדבר עם התובע, נבע מכך שנעדר מהעבודה ביום חמישי שקדם ליום האירוע. השיחה לא הייתה בחדרה - היינו שיחה פורמאלית עת מוזמן איש אחזקה לשיחה עם מנהלת בית הספר - אלא שיחה אקראית בחצר, במהלכה רצתה ליידעו שיש רצון לשוחח עימו ומדוע; עוד מציינת המנהלת בהודעתה שהיא זו שמאשרת לתובע היעדרות כזו, והיא לא זכרה אם אישרה אותה. כלומר, אם גרסתו של התובע שיצא באישור היא הנכונה הרי עדותה של המנהלת שהיא זו שצריכה לאשרה, סותמת את הגולל מפני טענות כלפי התובע בעניין זה. שוב לא ברור מניין הדחק הנפשי כתוצאה מכך אם לא נאמר לתובע ע"י מנהלת בתי הספר שיש כוונה לפטרו או להשעותו - מה החריג ברצון ממונה לשוחח עם עובד? האירוע הלבבי הנדון כאן, הוא כזה בו הובהל התובע לבית חולים לאחר שהתעלף ובליל אותו היום שוחרר. אם, בכל זאת, אכן תולה התובע את השיחה ביום האירוע כסיבה לבוא האירוע הלבבי - והוא שוחרר מבית החולים בליל יום האירוע - כיצד זה לא אמר דבר בעת קבלתו לחדר מיון, או כששוחרר ממנו? ואף לא סיפר על מה שגרמה לו השיחה כשבוע לאחר מכן בעת הביקור אצל הרופא הפנימי של קופת חולים? משלא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודת יומו של התובע- נדחית תביעתו כבר בשלב זה. אין צו להוצאות.ביטוח לאומיתאונת עבודההכרה בהתקף לב כתאונת עבודההכרה בתאונת עבודההתקף לב / אוטם שריר הלב