המחאת זכויות במקרקעין - ביטול רשות לאחר השקעה מצד בר רשות

דיני מקרקעין הם דינים מגוונים הכוללים נושאים שונים עסקאות נדל"ן - מכירת דירה/קניית דירה, זכויות בניה, ליקויי בניה, הסכמי שכירות, עסקאות קומבינציה, בתים משותפים, קבוצת רכישה, רישומי מקרקעין, כינוס נכסים, מיסוי מקרקעין וכו'. להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן בבית משפט המחוזי בנצרת ע"י השופט בנימין ארבל - בנושא המחאת זכויות במקרקעין - ביטול רשות לאחר השקעה מצד בר רשות הרקע : לפני תביעה ותביעה שכנגד הנוגעות למקרקעין בשטח 5 דונם, המצויים בתחום המושב כפר יהושע, הכוללים את מגרש מספר 192, הידוע גם כחלקה 5 בגוש 11267 ושטח נוסף ממגרשים 204 ו- 203 (כל השטח ייקרא להלן: "המקרקעין"). על מגרש 192 ניצב בית מגורים המשמש למגורי התובע ומבני משק נוספים. המקרקעין נמצאים בין שטחי המקרקעין המוחכרים לכפר יהושע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב"/"האגודה") מאת מינהל מקרקעי ישראל, בחוזה תלת שנתי, המכונה "הסכם משבצת". בתביעתו, מבקש התובע מספר 1 (להלן: "התובע"), כי בית המשפט יצהיר על היותו בעל זכות חכירה במקרקעין במלואם. עוד הוא תובע, כי בית המשפט יצהיר על זכאותו לקבל, בהקצאה, מגרש בניה נוסף במושב, במסגרת ועל פי התנאים של הקצאת מגרשים נוספים במושב לטענת התובע, זכויותיו במגרש נגזרות מזכויות סבו, יעקב בן יעקב ז"ל, וסבתו, נסיה בן יעקב ז"ל (להלן: "המנוחים"), אשר קיבלו מהמושב זכויות במקרקעין עוד בשנות השלושים של המאה העשרים. המושב הגיש תביעה שכנגד, בה הוא תבע את התובע, ובת זוגו לחיים, גב' טל שדה (נתבעת שכנגד מספר 2). במסגרתה, מתבקש בית המשפט להצהיר כי הנתבעים שכנגד מחזיקים שלא כדין בכל השטחים הנמצאים מחוץ לגבולות מגרש 192, להורות על סילוק ידם משטחים אלה ולחייבים לסלק את כל המבנים והנטיעות בשטחים אלה (שייקראו להלן: "השטח החורג"). עוד מתבקש פינויים של הנתבעים מחלקו של מגרש 192, עליו אמור להיסלל כביש, בהתאם לתכנית בנין עיר שמספרה ג/ 13035 ומהשטח הנמצא מזרחית לכביש. הצדדים מסכימים כי המנוחים התגוררו בבית שנים רבות. אולם, שרויה ביניהם מחלוקת עקרונית באשר לזכויות המנוחים במקרקעין, מהותן והיקפן. המחלוקת בין הצדדים התעוררה לאחר שהתובע תחם בגדר את שטח המקרקעין. המושב ביקש לפרק את הגדר וטען כי אין לתובע זכויות במקרקעין כפי שתחמו, בעוד שהתובע טען כי כל אשר עשה הינו לתחום את גבולות המקרקעין, בהתאם לזכויותיו הצדדים : התובע הינו נכדם של יעקב בן יעקב ז"ל, שהיה שוחט המושב, ואשתו נסיה ז"ל. המנוחים התגוררו במושב משנות ה- 30 של המאה העשרים, בבית אותו בנו על חלק מהמקרקעין. המנוח נפטר בשנת 1956. בשנת 1989 עברה המנוחה להתגורר בבית אבות, והלכה לעולמה בשנת 1995. בשנת 1995 שב התובע להתגורר בבית המגורים בו גרו המנוחים, שם הוא גר כיום עם גב' שדה, בת זוגו (הנתבעת שכנגד). מעמדם של המנוחים במושב היה כשל בעלי מקצוע, לנוכח עיסוקו של סב התובע כשוחט נתבע 1 הינו מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית. תחילה הוגשה התביעה נגד נתבע 1 בלבד, אך ביום 12/1/04, הוגש כתב תביעה מתוקן, כך שיכלול את בעל המקרקעין, מנהל מקרקעי ישראל, המנהל את קרקעות הקק"ל, בעלת הקרקע, כנתבע נוסף. המושב חוכר ממינהל מקרקעי ישראל את שטחי המקרקעין אשר עליהם מצוי המושב. החכירה נעשית במסגרת הסכם המכונה "הסכם משבצת", הנחתם בין המושב והמינהל. הסכם זה מתחדש מדי 3 שנים טענות התובע : לשיטת התובע, "קיבלו" המנוחים זכויות בשטח המקרקעין בן 5 הדונם עוד בשנות ה- 30 של המאה העשרים. על המקרקעין בנו המנוחים את ביתם ומשק עזר (לול ועצי פרי). הקרקע הוקצתה למנוחים, באמצעות האגודה, כפי שהוקצו באותן שנים נחלות חקלאיות למתיישבי המושב. לתובע אין ידיעה ברורה באשר למהות הזכויות שקיבלו המנוחים במקרקעין והוא אף לא פרטן. התובע מסכים כי אין המנוחים רשומים כבעלי זכויות כלשהן במקרקעין או בבית שעליהם. לטענת התובע, בתקופה בה "קיבלו" המנוחים זכויות במקרקעין, לא נרשמו הזכויות בקרקע בספרים. בסוף שנות הארבעים נרשמו זכויות החכירה של מתיישבי המושב, באמצעות מוסדות המושב. התובע אינו יודע מדוע לא נרשמה חכירה על שם המנוחים, אך עובדה היא כי הם התגוררו והמשיכו להתגורר בבית עשרות שנים לאחר מכן לאחר פטירת המנוחה, הסתלקו כל יורשי המנוחים מחלקם בעיזבון לטובת אם התובע, שהעבירה לתובע במתנה את הזכויות במקרקעין. משכך, זכויותיו של התובע במקרקעין נגזרות מזכויות המנוחים. התובע נולד בבית וחזר להתיישב בו בשנת 95', תחילה כבן המשפחה ולאחר מכן על יסוד קבלת הזכויות בבית ובמקרקעין מאימו. התובע הוא בעל הזכויות והמחזיק הבלעדי במקרקעין משנת 95' והוא המטפל בהם. עם חזרתו למושב, ביקש התובע מהאגודה את מלוא הזכויות המגיעות לו במקרקעין, לרבות זכותו למגרש נוסף, כפי שלטענתו קיבלו כל עובדי הציבור הוותיקים במושב, אך האגודה התחמקה ממילוי התחייבויותיה. במסגרת הגנתו בתביעה שכנגד חוזר התובע על טענותיו אלה ומוסיף וטוען להתיישנות תביעת סילוק היד וכן כי רכש זכויות במקרקעין מכוח שימוש רב שנים טענות הנתבעים : הנתבעים חולקים על טענות התובע. בפיהם הסבר שונה מדוע לא נרשמו המקרקעין על שם המנוחים, כדלקמן. בעלי המקרקעין, כמו גם כל המקרקעין עליהם מצוי המושב, הינו מנהל מקרקעי ישראל. מכוחו הוענקו זכויות למחזיקים. למנוחים לא ניתנו ולא היו כל זכויות קנייניות במקרקעין, כולם או מקצתם. האגודה היא בעלת הזכויות בשטח המושב המכונה "משבצת האגודה" וזאת מכוח הסכם שכירות תלת שנתי מתחדש (הסכם המשבצת) הנחתם בינה לבין המינהל. מכוח הסכם זה, זכותה של האגודה הינה זכות של בר רשות בלבד. כל שהאגודה רשאית לעשות מכוח זכותה זו, הינו לאפשר לחבריה ולתושביה לעשות שימוש במקרקעין. אף זאת כברי רשות בלבד. רק הבעלים - מינהל מקרקעי ישראל - רשאי להקנות זכויות קנייניות במקרקעין שבשטח האגודה ולשם כך נדרשת התקשרות ישירה עימו משבצת האגודה כוללת 31 יחידות מגורים לבעלי מקצוע, המושכרות לאגודה על ידי המינהל. לטענת המושב, יחידות אלה שימשו למגוריהם של עובדי הציבור באגודה, בעלי מקצועות שונים, אשר סיפקו שירותים לאגודה ולבעלי הנחלות החקלאיות באגודה. זכויות בעלי המקצוע במגרשי המגורים היו זכויות שימוש אישיות במעמד בר רשות בלבד. עם עזיבתם את הכפר, או לאחר פטירתם ופטירת בן זוגם, פקעה זכותם האישית לשימוש בבית המגורים והבתים חזרו לידי האגודה, בכפוף לתשלום פיצוי לבעלי המקצוע עבור השקעותיהם בבית על פי קביעת "ועדת הערכה". זכות השימוש והחזקה היתה בבית בלבד, ולא במגרש, אך התאפשר לבעלי המקצוע לעשות בשטח, הסמוך לבית, שימוש מזדמן ולצריכה עצמית, מבלי שהדבר הקנה להם זכויות קנייניות כלשהן. כך נעשה אף בעניינם של המנוחים, באשר המנוח היה שוחט הכפר וככזה "בעל מקצוע". רק בתחילת שנות התשעים, בעקבות שינוי במדיניות המינהל, נרשמו בכפר זכויות במגרשים על שם בעלי מקצוע, שעמדו בקריטריונים שקבע המינהל, וביקשו וקיבלו המלצת האגודה לקבל זכויות חכירה. עד לאותו מועד לא הוקנו זכויות חכירה לבעלי מקצוע שטח מגרש מספר 192, שהינו, לכל היותר, השטח בו המנוחים עשו שימוש, לא היה בן 5 דונם אלא שטחו 3.320 דונם בלבד. זאת על פי הרשום בלשכת רישום המקרקעין ובכל תכניות המתאר של הכפר, או בתכניות הבניה המאושרות בישוב מזה שנים רבות. בפועל, המנוחים עשו שימוש בפחות ממחצית שטחו של המגרש. איש מטעם משפחת התובע, לרבות המנוחים או התובע עצמו, מעולם לא ביקש את המלצת האגודה לקבלת זכויות חכירה. משפחת התובע לא פעלה לרישום זכויות חכירה במקרקעין, בעוד שבעלי מקצוע אחרים עשו כן. כיום, אם ברצון התובע לקבל זכויות חכירה, עליו לעשות כן בהתאם לנהלי המינהל. על פי החלטת מוסדות האגודה, המנוחים לא היו זכאים למגרש נוסף בהרחבה, וממילא מעולם לא פנו לקבל מגרש. דרישתו של התובע לקבל מגרש נוסף, מיום 24/2/03 נענתה, והמושב ביקש פרטים נוספים, אך התובע הוא זה שנעלם השאלות המצריכות הכרעה : השאלות המצריכות הכרעה הינן כדלקמן: האם רכשו המנוחים זכויות במקרקעין, מהות הזכויות והיקפן. מעמדו של התובע במקרקעין. האם רשאי המושב לפנות את הנתבעים שכנגד מחלקי המקרקעין, כפי בקשתו. היקף השטח המוחזק. האם זכאי התובע להקצאת מגרש נוסף זכויות חכירה : מוסכם כי לא נרשמו כל זכויות במקרקעין על שם המנוחים. אין כל הסכם בכתב בין המנוחים לבין מי מהנתבעים, והתובע לא טען לקיומו של הסכם כאמור. למעשה התובע לא ידע לומר איזה זכויות הוקנו למנוחים במקרקעין וכל שטען הוא כי המנוחים "קיבלו" חלקת אדמה, שהקצתה להם האגודה (סעיפים 4,6 לתצהירו). בחקירתו הנגדית ניסה התובע להסביר מקור זכותם של המנוחים כך: "על פי הידוע לי, מנהל מקרקעי ישראל וזה הסיפור שאנחנו שומעים... על פי הידוע לי ועל פי מה שאנחנו שומעים לאורך כל השנים, מנהל מקרקעי ישראל נתן את הזכויות בקרקע למושב כפר יהושע ומושב כפר יהושע חילק אותו בין תושביו. " (פרו' עמ' 17 ש' 24-26). בהעדר רישום זכויות או הסכם בכתב, התובע מבקש להוכיח כי הוקנו זכויות חכירה למנוחים במקרקעין מתוך מסמכים שונים, שעיקרם החלטות אגודה. לטענתו, קיימת החלטת אגודה על הקצאת המקרקעין למנוחים לתצהיר התובע צורף מסמך המכונה ע"י התובע "החלטת האגודה" (נספח ב'). מסמך זה הינו מסמך בכתב יד, לא חתום. כותרתו "מתוך הספר: כפר יהושע ביובלו דור לדור יביע אמר 1927-1977". כותרת משנה: "הצעת רשימת המגרשים למוסדות ציבוריים ולבעלי מקצוע בתל יהושע". במסמך, מופיעה רשימה של מוסדות ומקצועות ולידם מספר. למשל, ליד המילה "נפח" רשומה הספרה "5", כך גם ליד המילים נגר וסנדלר. בסוף הרשימה מופיע סיכום מספרי (150). לאחריו נרשם "רופא ½ 2, חובש ½ 2, שוחט 5" וסיכום מספרי חדש (160). לטענת התובע, מסמך זה מופיע כמסמך רשמי בספר האמור (פר' 2/11/05 עמ' 15 ש' 1-3, ש' 14-15). בכתב התביעה ובתצהירו מסתמך התובע על מסמך זה כמקור לזכויות המנוחים במקרקעין בדיון ההוכחות מיום 2/11/05, הגיש התובע, כראיה נוספת, מסמך שסומן נ/5, ואשר כותרתו "ישיבת המועצה", ושהינו ככל הנראה משנת 1930. המסמך הינו פרוטוקול ישיבה בכתב יד, ובו נכתב, בין היתר, כך: "שאלת המגרש לשוחט. 1. הוחלט שמוסרים לשוחט חלק מהמגרש מס' 22...". עוד הוגש פרוטוקול ישיבת ועד, בכתב יד (ת/1), כנראה משנות השלושים, אשר בו נאמר כי חלק משטח מגרשו של הנפח ניתן לשוחט (מסמך לא קריא ברובו). לטענת המושב, המסמך "החלטת האגודה" הינו הצעת חלוקה בלבד, נייר עבודה שנערך בשנות השלושים, לא ברור על ידי מי, ואינו בעל תוקף משפטי מחייב. בהצעה מתייחסים רק לחלק משטחי הכפר, וכן רק למספר מצומצם של מוסדות ציבור ובעלי מקצוע. במשך השנים נוספו בעלי מקצוע והוקמו מבני ציבור רבים, כולם במרכז הכפר, כך שממילא חלוקת זכויות השימוש בשנות השלושים לא היתה רלבנטית יותר (סעיפים 20-21 לתצהיר העד צור יריב). להוכחת טענתו הציג המושב פירוט על תוצאות בדיקה שערך, ממנה עולה כי ההקצאה בפועל לבעלי המקצוע הנזכרים במסמך, שונה תכלית השינוי מהמופיע במסמך (טבלת השוואה בנספח 22 לתצהיר צור). כך, דרך משל, למורים הוקצו, לכאורה, על פי המסמך 2.5 דונם, בעוד שבפועל הוקצו מגרשים בשטח שבין 0.67-1.15 דונם. בטבלה 9 בעלי מקצוע, להם הוקצו, לכאורה, על פי המסמך האמור 2.5 או 5 דונם, בעוד שההקצאה בפועל היתה בין 0.69 דונם ל-1.5 דונם לכל היותר. עובדות אלה מחזקות את טענת המושב כי לא פעלו לפי המסמך המכונה "החלטת האגודה", וכי אכן מדובר בהצעה בלתי מחייבת ונטולת תוקף משפטי באשר לנ/5, כל שנאמר בו באשר למנוחים הוא, כי "מוסרים" להם מגרש. ואולם לא נאמר מאומה לעניין מהות זכויותיהם במגרש או שטחו. בנ/1 מובהר כי המושב לקח חלק ממגרשו של הנפח, שהיה אף הוא עובד ציבור, עבור השוחט. הרי לו היתה לנפח זכות קניינית, לא היה המושב יכול לעשות כן. כמו כן, אין כל פירוט, לא על השטח אשר נמסר לנפח ולא על השטח אשר נמסר לשוחט. מהאמור עולה, כי המסמכים עליהם מתבסס התובע, אינם מוכיחים כי למנוחים הוקנו זכויות חכירה במקרקעין ואף אין בהם כל פירוט או הגדרה של המקרקעין. יש לזכור כי בתביעה אזרחית עסקינן. בתביעה מעין זו, מוטל נטל ההוכחה על שכמו של התובע. התובע אינו זכאי לפטור עצמו מעול הראיה, המוטל עליו, תוך העלאת טענות כי המושב לא הביא ראיות שהיו ברשותו, ובכך לבקשני להסיק מסקנות חיוביות ביחס לזכויותיו או לזכויות סביו המנוחים. התובע לא הציג כל ראיה של ממש באשר לטיב הזכויות שהוענקו לסביו. העובדה כי למספר מתיישבים במושב הוענקו זכויות בשנות ה- 40, אין בה כדי ללמדני כי גם השוחט ורעייתו המנוחים זכאים היו לזכויות כאמור, מה גם שלא נטען כי אלה העלו אי פעם טענה נגד העובדה כי לא הוענקו להם זכויות ב"כ התובעים טוען, בהסתמך על ידע אשר לא אדע את מקורו, טענות שונות ומשונות, שלא נמצאה להן כל ראיה. כך הוא טוען כי הסבים נתקבלו כחברים באגודה, או כי מנהל המקרקעין ישראל הקצה במהלך השנים משקי עזר לעובדי ציבור לשם כלכלתם. לבית המשפט אין אף ידע שיפוטי אודות עובדות אלה, כטענת ב"כ התובע, אלא לכל היותר ידע אישי, אשר לא יעשה בו שימוש, ואשר ממילא אף אינו תואם את טענות התובע. במהלך הבאת הראיות הוצגו הסכמי חכירה עתיקי יומין, לפיהם הוקצו מגרשים למספר עובדי ציבור. מר יריב צור, העד מטעם הכפר, העיד כי אנשים אלה היו בעלי נחלות חקלאיות רשומות, אשר נאלצו להפסיק לעבד את אדמתם והשיבו את הנחלות לאגודה, ובתמורה לזכויות החכירה בנחלותיהם שהועברו לאגודה, קיבלו זכויות חכירה במשקי עזר אלה, ששטחם התקרב ל- 5 דונמים לא מצאתי כי ניתן לגזור גזירה שווה בין אותו מספר מצומצם של בעלי משקי עזר לבין סביו של התובע. כאמור אותם "נבחרים" זכו בזכויות רשומות מכח הסכמים במסגרתם ויתרו על זכויות חכירה ביחידות משק מלאות שהיו בבעלותם. על כן, אין מקום לגזור גזירה שווה ביניהם לבין סביו של התובע. אף לא מצאתי מקום לטענת ההפליה בינם לבין סבי המנוח, חרף זעקותיו של התובע כאילו הופלו סביו לרעה או כי נעשתה הבחנה בין "דם לדם" כלשונו. יתר על כן, לו אכן היו מוענקות לסבים זכויות חכירה במקרקעין, הרי מן הסתם היו זכויות אלה נרשמות, או למצער היה גביהן מסמך בכתב, המלמד על התחייבות כאמור. נכון אמנם כי בתקופה שקדמה לחקיקת חוק המקרקעין טרם נתקיימה דרישת הכתב הקונסטוטיבית שעל פי סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, אולם באותה עת התקיימה הדרישה שעל פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. על פי סעיף זה התקיימה דרישת הכתב כראיה להוכחת עסקה במקרקעין (ר' למשל ע"א 407/66 הולצמן נ' איגר, פ"ד כא(1) 288). כאמור, הנטל מוטל על שכמו של התובע להוכחת זכויותיהם של סביו. התובע לא השכיל להביא כל ראיה, ממנה ניתן היה ללמוד כי אכן המושב, או הקק"ל התחייבו ליתן בידיהם של הסבים זכות חכירה כלשהיא. על כן, לא יוכל עתה התובע לבוא ולטעון כי הינו זכאי לבוא בנעליהם ולקבל זכות חכירה, אשר, כביכול, אמורה היתה להנתן להם הגורם היחיד, אשר היה מוסמך להעניק למנוחים זכות חכירה, הינו נתבע 2, בעל המקרקעין, המכחיש הענקת כל זכות שהיא במקרקעין למנוחים. לטענת הנתבעים, החכרת קרקעות לבעלי מקצוע החלה בשנות התשעים, מועד שלגביו מוסכם כי המנוחה חיה בבית אבות, וכי המנוחה לא נקטה בכל פעולה לקבלת הסכם חכירה כפי שיכולה היתה לקבל (ראה תצהיר צור סע' 15). התובע לא סתר טענה זו, ולא הציג כל ראיה, המלמדת כי המנוחים קיבלו זכות חכירה כלשהי במקרקעין במועד זה או במועד מוקדם לו. גם לו היה התובע מוכיח כי המושב מצידו הקצה למנוחים מגרש, הרי שהמושב אינו בעל המקרקעין ומעולם לא היה. מעמדו הינו שוכר בלבד. כך, לא יכול היה המושב להעביר למנוחים זכות טובה יותר ממה שיש לו, ולא יכול היה להעניק למנוחים זכות חכירה לדורות, אלא לכל היותר את זכות השכירות שלו עצמו, שאף עבירותה הוגבלה בהסכם המשבצת והותנתה בהסכמת המינהל (סעיף 8 להסכם). מהאמור עולה, כי התובע לא הוכיח כי הוקנתה למנוחים זכות חכירה לדורות במקרקעין זכויות במקרקעין מכוח הרשאה : כתב התביעה המקורי הוגש נגד נתבע 1 בלבד, ובו טען התובע להיותו בעל זכות חכירה במקרקעין. בהחלטתי מיום 29.12.03, הותר לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן, כך שיכלול את המינהל. בכתב התביעה המתוקן מיום 21/1/04, הוסיף והכניס התובע תיקונים בכתב התביעה, בלא נטילת רשות. במסגרתם, הוסיף עילות חלופיות, לפיהן הינו בעל זכות שימוש בלתי הדירה במקרקעין, ולחלופין דייר מוגן. מכוח עילות אלה ביקש התובע סעד חלופי המצהיר כי לא ניתן לפנותו מהמקרקעין או לנטלם מידיו. בהחלטתי מיום 1/3/04 קבעתי כי הסעדים החלופיים אינם בסמכותו של בית משפט זה ולכן אוכל להעיק לתובע כל זכות שאינה זכות קניינית ובתחום סמכותי. עם זאת, טענה זו עשויה גם לשמש כטענת הגנה כנגד התביעה שכנגד. על כן, לא אמנע עצמי מבירור זכות זו. משלא הוכיח התובע זכות חכירה, שהוקנתה למנוחים, נבחן האם ניתנה להם הרשאה לשימוש במקרקעין כאמור, המינהל מנהל את מקרקעי הקק"ל, שהינה בעל כל המקרקעין שבשטח המושב, שהינו שוכר המקרקעין מכוח "הסכם המשבצת". בהתאם להסכם זה ולזכויות שניתנו על ידי אגודת המושב בפועל, בעלי המקצוע הינם ברי רשות במקרקעין בלבד (סעיף 5 לתצהיר מטעם המינהל, סעיף 6 לתצהיר צור וראה גם סעיף 19 לחוזה המשבצת). במספר פסקי דין נדונה מערכת היחסים בין גורמי המינהל, אגודות וחברי האגודות. לעניין זה נקבע כי: "מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הזו: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצדה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. הסכם הרישיון לצורך ענייננו הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרישיון המחייבים את חבר האגודה." (ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו (6) 295, 314-315). לטענת הנתבעים, היה דינם של המנוחים כדין שאר בעלי המקצוע במושב, כך שהמושב נתן להם זכות שימוש בלבד בבית המגורים שעל מגרש 192. טענה זו נטענה הן על ידי עד מטעם המושב, הבקיא בנהליו ובאורח בו ניהל את המקרקעין (תצהיר צור סעיפים 3-7, 10) והן על ידי נציגת המינהל, המנהל את המקרקעין, שהכחישה כל קשר ישיר בינו לבין בעלי המקצוע - סעיף 5 לתצהיר מטעם המינהל בעניין דומה, אף בו נדונו זכויות שוחט הכפר למגרש במושב אחר, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה דברים היפים אף לענייננו, כדלקמן: "אין למעשה מחלוקת, כי עד לעריכתו של חוזה החכירה בין התובעת לבין המינהל לא הייתה התובעת בגדר חוכרת של המגרש, אשר היה בבעלותה של המדינה. המושב הוא זה שחכר את המגרש מהמינהל והעניק לתובעת רישיון ארעי להחזיק ולהשתמש בו. ועוד, השימוש שניתן הוא למגורים ב"בית מקצועי" ובשל היות בן זוגה/בעלה שוחט במושב. טענת התובעת (סעיף 4 לסיכומיה), שעם תחילת מגורי המשפחה הוקצה לה ולבעלה שטח הקרקע עליו בנוי הבית, לא הוכחה. מה עוד, שהמושב הוכיח ש"לבעלי מקצוע" הוענקה הזכות למגורים בלבד, ומהות הזכות כ"בר רשות", לתקופה מוגדרת - כל זמן שבעל המקצוע (בענייננו - השוחט) ממלא את תפקידו. המסקנה המתבקשת מן האמור היא, שמעמדה של התובעת בנוגע למגרש היה אפוא מעמד של "בר רשות", כאשר ככלל, רשאי בעל הנכס לבטלה בכל עת (ראה למשל נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24). ". (ת"א 01 / 865 (מחוזי חיפה) שרעבי (שליו) עדה נ' אביאל כפר שיתופי בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (9) 665], 3). דברים אלה תואמים לעובדות שבפנינו, ואף המסקנה הינה המסקנה היחידה, אותה ניתן להסיק אף במקרה שלפנינו. שכן מן העובדות עולה, כי זכותם של המנוחים היתה זכות שימוש אישית, אשר לא הוכח כי ניתנה בתמורה רכישת זכויות במקרקעין מכוח התיישנות חזקה : משקבעתי כי זכויות המנוחים נובעות מרשות שימוש שניתנה על ידי המושב, אין עוד מקום לדון בטענה לרכישת זכויות מכוח התיישנות וחזקה בפועל. רכישת זכויות שכזו תיתכן מכוח חזקה עוינת בלבד, שהינה חזקה שלא על דעת בעל המקרקעין (לעניין זה ראה פסק דיני בה"פ 128/02 (מחוזי נצרת) הוכפלד נ' גרנוף ואח' [פדאור (לא פורסם) 04 (8) 521], 8, על מובאותיו). לא ייתכן כי בר רשות, העושה שימוש במקרקעין ברשות בעליהם, יהא בו בזמן אף מחזיק בניגוד לרצון הבעלים. יוער, כי באשר לשטח החורג ממגרש 192, משנקט התובע בפעולה גלויה לעשיית שימוש של קבע בקטע זה של מקרקעין, מיד נזעק המושב ודרש כי יחדל ממעשיו - נספח ט"ז לתצהיר צור זכויותיו של התובע במקרקעין : ככל שזכויותיו של התובע נגזרות מזכויות המנוחים, אין הוא יכול לרכוש זכויות טובות יותר מאלה שהיו למנוחים (ראה פסק דינה של חברתי, כב' השופטת מוניץ, ה"פ 345/97 אברהם ברבירו נ' כפר יהושע, פסקי דין (מחוזיים) נט(2) 817, 826, על מובאותיו, המתייחס לבעל מקצוע אחר באותו מושב ממש). המושב מסכים כי למנוחים ניתנו זכויות השימוש במעמד של בר רשות. אך, לשיטתו, אלה פקעו עם מותם או עזיבתם את המושב. לראיה, המושב הציג מסמכים המלמדים, כי במקרה של פינוי מגרש על ידי בעל מקצוע, כל שקיבל הינו שווי השקעותיו במגרש, ותו לא. לתצהירי המושב צורפו מספר הסכמים שנערכו עם בעלי מקצוע אחרים, במסגרתם הוסכם על תשלום דמי פנוי ורכישת בית המגורים בכפר, ככל שזה נבנה על ידי בעל המקצוע (נספח ג' לתצהיר צור). בעניינם של המנוחים, התבקש בשעתו המושב לנהוג בצורה דומה, כפי העולה ממכתב דודו של התובע למושב (נספח ח' לתצהיר צור). במכתב זה מודיע הדוד כי המנוחה תשהה בבית אבות ולכן יימכר הבית והמשק. המושב נדרש לרכשם "לפי התקנות". הוצגו חלופות למקרה שהמושב אינו מעוניין ברכישה - הבית יושכר או יועמד לשימוש המושב הסיבה לכך כי המושב לא נאות לרכוש את הבית היתה, ככל הנראה, כלכלית בלבד, כעולה מנספח ט', מכתב התשובה של הכפר, חתום ע"י מרכז המשק: "...לא ידוע על איזה תקנות מדובר, לאחר שתשכנע אותי שהן קיימות אשקול את צעדיי. עדיין קיימת אצלנו החלטה על רכישת בתים, אולם בקצב ובהתאם ליכולתנו ובהתאם לכך נפעל. היה כדאי שתעביר אליך לעומר את מה שאתה קורא "משק", ואז גם מרכז הכפר היה יותר מלבב. אין לנו התנגדות שהבית יושכר על ידכם ובאחריותכם עד לרכישתו על ידנו אם נגיע לכלל הסכם". בסופו של יום, אין חולק כי המושב לא רכש את הבית ולא השיב את החזקה במגרש לידיו, וזו הועברה לתובע באשר לעבירות זכויות בר רשות, הכלל הוא כי הזכויות ניתנות להעברה או להורשה, בכפוף לכך שנותן הרשות התיר זאת ובתנאים שקבע. באם אין היתר כזה מצד נותן הרשות, אין הזכויות ניתנות להורשה והינן אישיות בלבד ( ע"א 93 / 3836 עמוס ברמלי נ' דוד ברמלי, פ"ד נ (3) 868, עמוד 871, ע"א 85 / 390 שושנה הדרומי נ' מרים אסיאס פ"ד מא (3) 726, עמוד 729-730, ע"א 82 / 633 אליהו לוקוב נ' צפורה מגדל פ"ד מג (1) 397, עמוד 403-404). בע"א 99 / 1662 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים פ"ד נו (6) 295, עמוד 314-314, מוצאים אנו מפורשות: על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו - הכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון, ו"...אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו" (ראה: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי (להלן - פרשת אזולאי [7]), בעמ' 481, וכן ע"א 566/89 שטיין נ' סופר [8], בעמ' 171). ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי אם בעל קרקע מחכיר קרקע או נותן לאחר זכויות שימוש בה ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעביר את זכותו לאחר בניגוד לאותם תנאים בהסכם המשבצת, שנערך בין הנתבעים, קבועות הוראות, הנוגעות להורשת זכויות התושבים במושב. הוראות אלה מבהירות, כי הזכות המועברת הינה זכות של בר רשות בלבד, תועבר לצאצא אחד בלבד, והעברתה כפופה לתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. בהסכם אין התייחסות להעברת זכויות ב"בית מקצועי" אלא אך בנחלה ובמשק עזר (סעיף 19 ג, 19 ד' לחוזה המשבצת). בהסכם מובהר כי: "במקרה פטירתו של חבר האגודה תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השמוש במשק שבשימושו המהווה נחלה. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין בהן כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין". הוראה דומה קיימת לגבי זכויות שימוש במשק המהווה משק עזר (סעיף 19.ד.1). הסכם המשבצת הרלבנטי למועד פטירת המנוחה לא הוצג ואולם התובע לא טען כלל בעניין זה ולא טען כי הוראות הסכם המשבצת הרלבנטי למועד פטירת המנוחה היו שונות. כאמור, ייתכן כי עם פטירת המנוחה רשאי היה המושב לקבל חזרה לידיו את השטחים שהוקצו לה לשימושה, אך הוא לא עשה כן. עובדה היא כי התובע מחזיק בבית ובמגרש 192 מזה שנים, ללא כל טענה מפי הנתבעים באשר לחזקתו זו, אלא אך באשר לחזקה החורגת משטח המגרש. על כן, יש לראות את המושב כמי שהסכים ליתן רשות שימוש לתובע, ולו מכח שתיקתו. הנתבעים אינם מתנגדים להחזקתו של התובע במגרש מס' 192, למעט חלקים הדרושים למושב לצרכיו והנמצאים בהליכים תכנוניים. עם זאת, נתבע 2 מתנגד להענקת זכות חכירה לתובע, שלא בהתאם להליכים הנהוגים אצלו כך, בין אם הועברו כדין לתובע זכויות השימוש של המנוחים ובין אם לאו, ניתן לראות בתובע כמחזיק בבית ובמגרש 192 מכוח הרשאה שנתן המושב, בהסכמה בשתיקה. הואיל וסביו של התובע הקימו על המקרקעין את ביתם, נטעו נטיעות והקימו מבני משק, הרי חזקתם זו לוותה בהשקעה מצד בר הרשות. על משמעה של זו אעמוד בהמשך זכות המושב לפנות את הנתבעים שכנגד מחלקי המקרקעין, כפי בקשתו : משמעות ההרשאה שניתנה למנוחים כברי רשות הובהרה בה"פ 345/97 (מחוזי נצרת) ברבירו נ' כפר יהושע נט (2) 817, כדלקמן: המושג בר-רשות נקלט במשפט הישראלי מהמשפט המקובל וממשיך להתקיים בו גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וחקיקת חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס. רישיון כזה יכול שיהיה מעוגן בהסכם שבין הצדדים, ובכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, ואפשר שתינתן על-ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית אלא כאקט של רצון טוב, או תילמד משתיקתו, אי-מחאתו של בעל המקרקעין, לעושה השימוש. רשות כזו איננה מעניקה למשתמש זכות חוזית כלפי הבעלים. הרשות הינה בגדר היתר גרידא ואיננה מעניקה זכות לבעליה כלפי בעל המקרקעין, אך כל עוד מתקיימת הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין ואין בעל המקרקעין רשאי להעלות כלפיו טענה שההחזקה או השימוש שהוא עושה בנכס פוגעת בזכות הקניין שלו. יתר-על-כן, גם אם הודיע בעל המקרקעין על ביטול הרשות, יש לבחון ההודעה על הביטול במאזניים שקולים של צדק וראה עוד בעניין (ה"פ 179/02 (מחוזי חיפה), גולדברגר אורי נ' מושב בצת, [פדאור (לא פורסם) 05 (2) 797], עמוד 12): זכות שימוש במקרקעין שלה נילוות גם זכות להחזקה היא בגדר "רשות" או "רשיון במקרקעין". בנסיבות כאלה ניתנת למעשה למקבל הרשאת שימוש בלבד (ראה ספרו של מ' דויטש, קניין (התשנ"ט-1999) עמ' 413, סעיף 12.103...; כן ראה בספר של מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות (מהדורה שנייה) עמ' 376). כאשר הרשאה שניתנת היא הרשאת חינם היא מקנה לזכאי לבטל את ההרשאה, מיידית, עם גילוי דעתו על כך שאין עוד ברצונו להמשיך ולהעניק הרשיון. הודעה כאמור, יכולה להינתן גם על דרך של תביעת פינוי (דויטש, קניין 414 בסעיף 12.1.03). יחד עם זאת במהלך השנים התפתחה פסיקה אשר גם הרשאה לשימוש כאמור סויגה על בסיס עקרונות של צדק, לעיתים גם על בסיס טענה של הסתמכות של בר הרשות בהשבחת הנכס על ידו. מכאן שההכרעה אם לראות את הרשות שניתנה כהדירה אם לאו הינה כפועל יוצא של הנסיבות המאפיינות את המקרה הספציפי. ואולם, ככלל, הטענה של היות אדם בעל הרשאה מבוססת על יסודות של השתק ותום לב (עמ' 415). כאשר ניתן רשיון גרידא, ללא תמורה, וללא קביעת תקופה מוגדרת, ובהיות הזכות האמורה על דרך ההשוואה דומה לזכות השאלה, תחול עקרונית הזכות המוקנית על פי דיני החוזים הכלליים, לפיהם עומדת לזכאי לנכס הזכות לסיים את החוזה בהודעת זמן סביר מראש (עמ' 416). וראה עוד: "במיעוטם של המושבים, בעיקר אלה שהוקמו עוד לפני קום המדינה, הבעלות באדמות היא בעלות פרטית של המתיישבים. במושבים אלה, לחבר יש זכות מלאה לדיספוזיציה באדמותיו, לרבות הורשה בדרך צוואה . אולם במרבית המושבים לא כן המצב: הבעלות על הקרקע היא בידי המדינה, כלומר בידי מינהל מקרקעי ישראל, ומעמדם של המושבים כלפי האדמות הוא, במקרה הטוב ביותר, מעמד של חוכר...במקרה הזה, המושב הוא החוכר הראשון, המחכיר לחבריו בחכירת משנה... דא עקא, שעדיין ישנם מושבים רבים, אשר אפילו זכות חכירה טרם נרשמה על שמם וכל מעמדם הינו של בני-רשות של הסוכנות או של המינהל. מעמדם המשפטי של חברי המושב במקרה כזה הינו עגום ביותר: אין הם אלא בני-רשות של בני-רשות!"(סמדר אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (3) 469, 471 (1983)) וכן: "יש להבחין בין אותם חברי משק "מאושרים", שיש להם בעלות מלאה על המשק, או שיש להם חכירת-משנה על המשק, לבין חברי מרבית המושבים בארץ, אשר כל זכותם במשק הינה עדיין זכות של בר-רשות בלבד, שהינה זכות אישית, שלא ניתן כלל לצוות עליה, אין היא עובדת בירושה והיא "די תלויה על בלימה" או "מעמד של כלום", כדברי בית המשפט סביו של התובע הקימו על החלקה את בית מגוריהם וכן מבני משק שונים (כגון בית אימון) ואף נטעו עצים. כל זאת, בהסכמתו ובידיעתו של המושב. אין ספק כי מטרת ההרשאה שניתנה למנוחים היתה לצורך הקמת ביתם ומגוריהם. על כן, יש לראות רשות זו כרשות בלתי הדירה, אשר לא ניתן לבטלה בהבל פה, כפי שמוצאים אנו בע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127 בעמ' 133, 134: "בית-משפט זה פסק בעבר לא אחת, כי אם ניתנה רשות לפלוני להקים מבנה על חלקתו של אחר - ולענין זה אין נפקא מינה אם מדובר על חלקה ריקה ממבנה או על הקמת חדר או דירה נוספים בבנין קיים - הרי רואים בכך לא רק רשות לבנות ולהשקיע אלא גם רשות לעשות את המקום שייבנה בית מגורים לפלוני ולבני ביתו, ללא הגבלת זמן והוא כל עוד אין ללמוד מנסיבות הענין כי הצדדים סיכמו ביניהם תנאים אחרים (ע"א 92/69 [4], הנ"ל). גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של כל אחת מהן (ע"א 346/62, רכטר נ' מנהל מס עזבון, [7]). אם מצא בית-המשפט, לאחר בדיקת כל נסיבות הענין, כי יש להיעתר לבקשה לפינוי של המחזיק מכוח הרשות, יכריע גם על-פי שיקול-דעתו מה הפיצוי הכספי שלו זכאי פלוני המחזיק." ההלכה מבוססת על הכללים שהותוו עוד בתחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת בע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד טז ואילו בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 בעמ' 409 מוצאים אנו: "אלא ששוב אין אנו מצויים כיום במצב, שתמיד ניתן לסלק בעל רשות שמשתמש במקרקעין ברישיון, גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע או מסיבות דומות (ע"א 87/62 [2], בעמ' 2905. רישיון רישיון ונסיבותיו, וכך גם התוצאות: ואין דומה מי שבנה בהרשאה והסכמה מפורשות לכתחילה - תוך ידיעת הבעל כי מה שנבנה משביח רכושו ומעשירו - לבין סבילות בדיעבד של מצב, שנוצר לאחר הבנייה. וכך גם לעניין ביטול הרשות, שגם היא תלויה, ממהות הרשות, בנסיבות ובמטרות למענה ניתנה. כאשר מקבל הרשות משקיע מהונו להקמת מבני קבע על דעת בעל הקרקע והסכמתו, מונעים בעדו דיני היושר לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו." על כן, נקבע כי ביטול הרשות לא יהא אפשרי, אלא כתנאי שראשית יפוצה בעל הרשות בשל השקעותיו: "מאז נפסק ע"א 87/62 [2] הנ"ל נתגבשה ההלכה, כי כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכסו לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בנייה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות (ע"א 92/69 [5], בעמ' 200; ובעקבותיו ע"א 234/70 [6]). קל וחומר במקרה כמו שלפנינו, כאשר הרשות ניתנה לכתחילה, על-מנת שיקים המשיב על חלק הקרקע את הדירה, וזו הוקמה אמנם מכספו של המשיב אך תוך שיתוף פעולה מלא של המערער." (שם, עמ' 410) וראה גם: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27, בעמ' 46. אין ספק כי זכויות אלה, של בני רשות פחותות מזכויות של שוכרים לדורות, אולם עדיין אין הם מהווים משיגי גבול בנכס, ואין להורות על סילוק ידם בלא שתוסדר למצער סוגיית פיצויים. (ראה רע"א 794/00 סיאג נ' מנהל מקרקעי ישראל, פדאור (לא פורסם)04 (1) 407). על כן, גם אין מקום לביטול חד צדדי של הרשות במקרקעין שעברה לידי התובע מסביו אין בכך כדי להביא לכלל קביעה כי, בכל מקרה, לא יהא המושב זכאי לפנות את התובע מחלק החלקה תמורת פיצוי הולם. אך במקרה שלפנינו, למעשה, מבקש המושב לתפוס חזקה בחלק מן החלקה לשם סלילת דרך, העוברת על פני החלקה, בהתאם לתוכנית המפורטת ג/130355 - לשם כך עליו לנקוט בדרכים הנאותות, על פי הוראת החוק הרלוונטיות, בין אם על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופתוח) 1943 או פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. לטעמי אין מקום, בנסיבות אלה, לתבוע את סילוק ידו של התובע מן הקרקע שלא בהתאם להוראת דברי חקיקה אלה היקף השטח המוחזק : הצדדים טרחו והביאו ראיות שונות באשר להיקף השטח שהוחזק על ידי המנוחים והמוחזק על ידי התובע. התובע ביקש להוכיח חזקה ושימוש במלוא השטח בן 5 הדונם, שהוא-הוא, לשיטתו, מגרש 192 ההיסטורי, בעוד שהמושב ביקש להראות שימוש מצומצם בחלק ממגרש 192 בלבד. השאלה העובדתית העיקרית, העומדת להכרעה, הינה גבולות השטח, בו ניתנה ההרשאה לסבים. למרבה הצער, לא נמצא כל תעוד, לפיו ניתן יהא לדעת מהו המגרש אשר הועמד באותן שנים רחוקות לשימוש השוחט. לטענת התובע, השטח סומן על ידו בתשריט שצורף כנספח לתצהירו. תשריט זה, אשר לא נעשה על ידי מודד, ולא על ידי כל גורם מוסמך אחר, כולל שרבוט של קווי גבול, אשר נעשו על ידי התובע עצמו על גבי תשריט התכנית ג/ 5473 (ר' עדותו בעמ' 4 וראה התשריט המצורף לתצהירו כנספח א'). התובע ניסה להבהיר בעדותו, כי הגבולות נקבעו על ידו בהתאם לגבולות ההסטוריים של החלקה, תוך שהגידור שנעשה על ידו, ואשר שימש כאות הפתיחה להליכים אלה, נעשה על פי עקבות גדר שהיתה במקום (ר' עדותו בבש"א 1698/03 עמ' 6 שורה 10 ואילך). אך משנחקר הסביר כי הוא לא ראה כלל את הגדר, שכן כדברו "לא ראיתי שם גדר זה היה לפני שנולדתי נכון אמנם כי בין בית השוחט לבין המתקנים הסמוכים (מבנה "הפריה"), נותר חלק פתוח, החורג מגבולות חלקה 5 או מגרש 192. אך לא שוכנעתי מעדותו של התובע, אשר ככלל לא היתה מהימנה עלי בסוגיה זו, כאשר ניכר היה בו בתובע כי הוא מנסה להתאימה לתביעתו - כי אכן התובע מסוגל להעיד על גבולות השטח שהועמד לסביו המנוחים. יש לזכור כי לתובע עצמו אין כל מידע ברור מכלי ראשון, אודות גבולות השטח שהועמד לסביו. מאידך, העידו נציגי המושב, וביניהם מר חנן שילה - שהינו אדם בוגר ומודע למצב השימוש בחלקות אלה כתוצאה מעבודות טרקטור שביצע, בין עבור המושב ובין עבור סבתו של התובע, כי נוהג היה באגודה, לאפשר שימוש מזדמן בשטחים פנויים שליד חלקות הבתים כמפורט בסעיף 6 לתצהירו: "ברצוני לציין, כי לא אחת נהגה האגודה לאפשר לחבריה לעבד שטחים ציבוריים של האגודה, הגובלים בשטחי הנחלות ובתי המגורים, בהם לא נעשה ע"י האגודה שימוש כלשהו. רשות השימוש שנתנה האגודה נחשב בעיני האגודה והחברים כשימוש זמני בלבד, מבלי שהדבר יקנה לחברים זכות חזקה של קבע בקרקע." מאידך, מסתבר כי שטח חלקת הסבים, שהופיע בכל המסמכים ההסטוריים, הינו 3,320 מ"ר, כמפורט בנספחים ד' - ז' למוצגי האגודה, וזאת החל משנת 1940 (!) בסיכומיו, מציין התובע את גבולות החלקה - עד שורת עצי הברושים. אלא שסימן כה מובהק אינו מופיע כלל כסימן הגבול בחומר הראיות מטעמו אף אציין, כי בניגוד לדבריו של התובע אשר הובאו לעיל, כי לא ראה את הגדר, העיד התובע בעמ' 12 שורה 18 "... אני זוכר את הגדר...". בניגוד לאמור בסיכומי התובע, לא מצאתי בעדותו של מר חנן שילה, מנגד, כל ראיה לכך כי סבתו של התובע השתמשה בחלק הקרקע החורג מגבולות החלקה הרשומים. יתר על כן, השטח שבין החלקה, עליה קיימים עצי פקאן עד היום (אשר ניתן לראותם גם במפה המצבית - נספח א' לתצהיר האגודה) שימש לחניה של עגלות המושב (ר' עמ' 21 שורה 9). התובע אף העיד כי: "הגידור נעשה ללא תמיכה ועזרה של מודד, יכול להיות שחרגתי או לא חרגתי" (עמ' 12 שורה 10). ומכאן, שהוא עצמו אינו מסוגל להתוות את גבולות המקרקעין להם הוא טוען. קיבוצם של הדברים הוא, כי התובע לא עמד בנטל להראותני, מהם גבולות ההרשאה שניתנה לסביו המנוחים. ראיותיו של התובע, ובמיוחד עדותו שלא זכתה לאמוני, אין בהם כדי להראותני, כדי מידת הוודאות הנדרשת לשם שרטוט קווי גבול מדויקים, מה היו גבולות השימוש לא מצאתי מקום להתייחס לתצהירו של מר גבאי שאשר הובא במצורף לבקשה בבש"א 1698/03, שכן, התובע לא עמד בדרישות תקנה 246 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא הודיע על כוונתו לעשות שימוש בתצהיר זה. כך, שנבצר מן הנתבעים לבקש לזמנו לחקירה. מהאמור עולה, כי זכות השימוש שהוקנתה למנוחים היתה במגרש 192, בלבד ואינה עולה 3320 מ"ר היש מקום להעניק לתובע סעד : המושב אינו מתנגד להחזקתו של התובע בבית המגורים ובשאר שטחו של מגרש 192, אשר אינו דרוש למושב לצרכיו. אף המינהל אינו מעלה טענות נגד חזקה זו. עם זאת, הבהיר המינהל כי, חכירת מגרשים במושבים כפופה להוראות המינהל הרלבנטיות (סעיף 12 לתצהיר מטעם המינהל). מסתבר, כי התובע לא פנה כלל למינהל, כדי להסדיר את זכויותיו במגרש. עמדת המנהל הינה כי לכשיפנה אליו התובע, תיבדק הפניה בהתאם לנהלי המינהל ואם התובע יעמוד בתנאים הנדרשים, תאושר לו ההקצאה (סעיף 13 לתצהיר מטעם המינהל). התובע לא טען כלל כי נקט בהליכים הדרושים להסדרת זכויותיו במגרש מול המינהל. למעשה, תביעתו זו הוגשה, תחילה, נגד המושב בלבד, ורק לאחר מכן צורף המינהל כצד. כאשר נושא מסור לרשות מרשויות המדינה, בית המשפט לא ימהר להורות לרשות כיצד לפעול, טרם פעל האזרח במישרין מול הרשות עצמה ויאפשר לה לקבל החלטה בעניינו עא 98 / 524 מדינת ישראל, משרד האוצר נ' ציון חברה לביטוח בע"מ נב (2) 145, 151-152, על מובאותיו. על כן לא מצאתי מקום לחייב את המנהל להעניק לתובע זכויות, אשר הינם מעבר לזכויות אותן קיבל מסביו. כעולה מעדות נציגת המנהל, למנהל כללים משלו באשר להקצאת זכויות במגרשים, כאשר, בדרך כלל, מוענקות זכויות חכירה במגרש בשטח 500 מ"ר בלבד. שני הצדדים טענו בהרחבה לגבי כללים אלה, תוך שהתובע טוען להפלייתו ביחס לאותם שלושה חברי המושב אשר "זכו" בחוזי חכירה לגבי מגרשים בשטח של כ- 5 דונמים. איני רואה מקום לצלול למעמקי טענות הצדדים בסוגיה נכבדה זו. כפי שכבר ראינו לעיל, אין לגזור גזירה שווה בין אותם שלושה חברי מושב לבין התובע. אף לא מצאתי כל מקום לטענת ההפליה שהעלה התובע - טענה הנשענת כולה על טיעונים ערטילאיים ולא על עובדות מכל מקום כעולה מתצהיר הגב' רחל גבעון מטעם המנהל - תצהיר הנתמך בהחלטות מועצת המנהל (אשר אינן שנויות במחלוקת בדיון דינן) יקצה המנהל מגרשים בשטח 500 מ"ר בלבד (פרט לחריגים), בהתאם להוראת האגף בנושא. במושב עצמו הוקצו 41 מגרשים לבעלי מקצוע, כאשר בעלי המקצוע שעליהם מפנה התובע קיבלו מגרשים בשטח שבין 820 מ"ר ל- 1292 מ"ר. אך לא מעבר לכך. הואיל וכאמור, התובע לא פעל עד כה, על דרך של פניה למנהל מקרקעי ישראל, בבקשה לחכירת הקרקע, הרי ממילא תביעתו מוקדמת הקצאת מגרש נוסף : לטענת התובע, מכוח החלטות האגודה זכאי כל עובד ציבור ותיק, אשר גר בכפר מלפני שנת 1980, לקבל מגרש נוסף לבניה במושב, אך זכות זו נמנעה מהמנוחה ונמנעת גם ממנו, בשרירות. לטענת התובע, הוא ירש את זכות המנוחה למגרש בהקצאה, וכי באותו ספר, יובל 50 לכפר, מופיע ציטוט מדבריה של הסבתא, המבקשת כי תוכל להביא לחלקה בן ממשיך (פר' עמ' 16 ש' 14-17). אך בקשתה נדחתה.התובע מבקש כי בית המשפט יורה למושב לפעול בהתאם לנהליו ולהקצות לתובע מגרש נוסף, מכוח זכויות המנוחה. התובע לא הציג כל החלטה של מי מהנתבעים המונעת ממנו קבלת מגרש ומלבד טענה בעלמא כי זכות זו נשללה ממנו על ידי המושב, התובע לא הוכיח כלל כי נקט בהליכים כלשהם למימוש זכותו המושב, מצידו, טוען כי התובע לא נקט כלל בצעדים הדרושים לצורך הקצאת מגרש וכי, משיעשה כן, תבחן בקשתו לקבלת מגרש בהתאם לנהלי המושב. עם זאת, בהתאם לנהלים אלה, אין התובע זכאי למגרש. המושב הציג מכתבו לב"כ התובע, בתשובה למכתבו מיום 24/2/03. במכתב זה התבקש להעביר הפרטים הבאים: אסמכתאות לפיה מרשיו חליפים לנסיה ויעקב בן יעקב. התובע לא הכחיש מכתב זה, ולא טען כי נקט בהליכים נוספים לאחריו. באם אכן לא נקט התובע בהליכים הנהוגים במושב לקבלת מגרש, פנייתו לבית משפט זה אינה במקומה. שכן ראשית, יש לאפשר לגוף המוסמך ליתן החלטתו. ראוי להצר על כך כי התובע לא פעל באפיק זה קודם לכן. שכן, לטענת האגודה הביקוש למגרשים (120 מועמדים) עולה על ההיצע (90 מועמדים), וחלק מהמגרשים כבר הוקצו. נסיונו של התובע לעקוף את הצורך להתמודד עם מועמדים אחרים לקבלת מגרש, מהווה קפנדריה בלתי ראויה, שכן ראשית עליו למצות את הליך ההקצאה המיועד לכל הזכאים באמרת אגב יוער כי, גם גופה של הזכות מוטל בספק. להוכחת זכאותו למגרש נוסף צרף התובע פרוטוקולים של אספות ועד שונות של המושב. מפרוטוקולים אלה עולה כי היתה התדיינות ממושכת במושב סביב אופן ביצוע הקצאות מגרשים. מהחלטות המושב שצורפו לתצהיר התובע (נספח ה') עולה כי, התקיימו דיונים לא מעטים במושב בעניין זה. עולה ממנו כי באספה מיום 26/7/91 התקבלה לראשונה החלטה עקרונית למתן אפשרות לבניית בית מגורים לכל משפחת חברים באגודה ולאו דווקא בנים ממשיכים, עד לקביעת קווים ברורים לאופן ההקצאה. חלפו שנים מספר, ורק ביום 10/6/95 הוחלט סופית על הקריטריונים. באותה אספה הוחלט על הקצאת מגרש לכל בעל נחלה חקלאית ולכל משפחת תושבים החברים באגודה מלפני 1980 וגרה בכפר, למעט מי שיש לו מגרש נוסף (פרוטוקול אספת 10/6/95). החלופה שנדחתה על ידי חברי המושב היתה זו אשר לפיה יוקצו מגרשים אך ורק לבעלי נחלות. נראה כי בהתאם לנהלים אלה, לא זכאית היתה המנוחה למגרש נוסף, שכן לא התגוררה באותו מועד במושב עם זאת, יובהר כי הגורם המקצה את המגרשים אינו המושב כי אם המינהל. בהחלטות המינהל, אשר דרשו המלצת המושב עובר להקצאה, אין משום שחרור המינהל מסמכויותיו או העברתן למושב (ע"א 97 / 3962 בארותיים, מושב עובדים נ' מרים ארד ואח', פ"ד נב (4) 614, עמוד 620). כך, ההחלטה בדבר הקצאת מגרש לתובע או אי-הקצאתו נתונה בידי נתבע 2. נתבע 2 לא קיבל כל פניה בעניין זה מאת התובע והובהר, כי לראשונה נודע לו על ענייניו של התובע מול המושב עם הגשת התביעה (סעיף 11 לתצהיר מטעם המינהל). כל שהתובע מבקש בכתב התביעה הינו, כי המושב יקצה לו מגרש בהתאם לנהליו, והמושב מוכן להקצות לתובע מגרש בהתאם לנהלים אלה. התובע אינו מלין נגד הנהלים שקבע המושב. לאור כל האמור אין כל מניעה בפני התובע לפעול במסלול הרגיל, הנהוג במושב ובמינהל לצורך בקשה להקצאת מגרש נוסף. בכפוף לאמור, אף דין תביעתו של התובע בנושא זה להדחות סיכום : לאור כל האמור, דין התביעה העיקרית להדחות. אני מקבל את התביעה שכנגד באופן חלקי וקובע כי אין לנתבעים שכנגד כל זכויות במגרשים 203 ו-204 או כל שטח קרקע החורג ממגרש 192, ועליהם לסלק ידם משטחם ולסלק על חשבונם את כל עבודות הבנייה והנטיעות שביצעו בהם ולהשיב את המצב לקדמותו, כפי שהיה טרם ביצוע שינויים אלה. עם זאת, אני קובע כי התובע הינו בר רשות במקרקעין הידועים כמגרש 192, והידוע גם כחלקה 5 בגוש 11267 ובבית המגורים שעליהם. בהתאם, התביעה ביחס לסילוק ידו של התובע מחלק ממגרש 192 - נדחית. כמו כן התובע ישא בהוצאות כל אחד מן הנתבעים לחוד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוקזכויות במקרקעיןהשקעותמקרקעיןהמחאת חיוביםבר רשותקרקעות