פסק דין הצהרתי על בעלות במטלטלין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין הצהרתי על בעלות במטלטלין: 1. המבקשים הם בני זוג (ידועים בציבור), שמתגוררים יחדיו ברח' הסביון 51, פרדסיה. במשך תקופה בת קרוב לשנתיים, החל מאוגוסט 2001, פעלו המבקשים במסגרת חב' אל-אור קוסמטיקס איטלי בע"מ (להלן: החברה), שהיא המשיבה 2 בתובענה דנן. המבקשת היתה בעלת המניות היחידה בחברה, ובן זוגה, המבקש, שימש מנהל אדמיניסטרטיבי ומנהל כספים של החברה. החברה חדלה לפעול בסוף יוני 2003. 2. המשיבה 1, גב' הילה לוי (להלן: המשיבה) הועסקה על ידי החברה בתקופה שבין אוקטובר 2001 לבין פברואר 2002. המשיבה תבעה את החברה בביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב לתשלום של שכר מולן ותשלומים נלוויים, שלא שולמו לה עבור עבודתה (עב' 6698/02; להלן: ההליך בביה"ד לעבודה). ביום 1.6.04 ניתן בהליך בביה"ד לעבודה, בהסכמת הצדדים, פסק דין עפ"י סעיף 79 א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, ולפיו חוייבה החברה לשלם למשיבה 17,000 ₪ (התביעה בהליך בביה"ד לעבודה הוגשה רק כנגד החברה). 3. משלא שילמה החברה את סכום פסק הדין האמור, פתחה המשיבה הליך הוצאה לפועל לביצועו. ביום 16.10.06 ניתן לבקשת המשיבה, במסגרת הליך ההוצל"פ, צו עיקול על מיטלטלין שבחזקת המבקשים, כמחזיקים במיטלטלין ששייכים לחברה. 4. בשנת 2007 הגישו המבקשים - כנגד החברה - תובענה לפסק דין הצהרתי, כי המיטלטלין האמורים שייכים להם, ולא לחברה (א 1041/07). כתובת החברה, שהמבקשים כתבו בכתב תביעתם היא: רח' הסביון 51, פרדסיה, שהיא גם כתובת מגוריהם של המבקשים עצמם. החברה (שכאמור חדלה לפעול כבר בקיץ 2003), לא הגישה כתב הגנה, וביום 6.2.07 ניתן פסק הדין ההצהרתי שהתבקש (המוצג נ /5). אולם המשיבה לא היתה צד להליך זה ועל כן המשיכה בהליכי ההוצל"פ. בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ, מיום 19.4.07, הובהר למבקשים כי פסק הדין ההצהרתי, שקיבלו כנגד החברה, אינו מחייב את המשיבה, וכי על מנת למנוע בעד המשיבה להמשיך בהליך ההוצל"פ כנגד מיטלטליהם, עליהם להשיג פסק דין הצהרתי כנגדה. 5. לפיכך הגישו המבקשים, ביום 3.5.07, את התובענה דנן, הן כנגד המשיבה והן כנגד החברה, ובה ביקשו פסק דין הצהרתי כי כל המיטלטלין וכלי הרכב שברשות המבקשים שייכים להם בלבד, ואינם שייכים לחברה, ועל כן לא יכלה המשיבה להיפרע מהם את חובה של החברה כלפיה. לעומתם טוענת המשיבה, כי יש להרים את המסך בין החברה לבין המבקשים ובהתאם לכך - לקבוע כי המשיבה רשאית להיפרע את חוב החברה מהמיטלטלין שבחזקת המבקשים. בד בבד עם הגשת התובענה ביקשו המבקשים סעד זמני של עיכוב מכירתם של המיטלטלין. לשם קבלת סעד זמני זה נדרשו המבקשים להפקיד ערובה בסך 15,500 ₪, אך הם לא הפקידו את סכום הערובה. על כן לא ניתן צו זמני לעיכוב המכירה, והמיטלטלין נמכרו (המבקשת העידה, בעמ' 29 לפר', כי לא היה בידי המבקשים להפקיד את הסכום שנדרש). 6. החברה הוקמה ביום 16.8.01, והמבקשת היא בעלת המניות היחידה בה, וגם המנהלת היחידה. המבקשת העידה, בעמ' 22 לפר', כי המבקש, שהוא בן זוגה, היה מנהל אדמיניסטרטיבי בחברה, אך לא נרשם אצל רשם החברות כמנהל. המבקש לא הגיש תצהיר ולא העיד. טענותיהם של המבקשים מצויות איפוא בתצהירה ובעדותה של המבקשת. טרם הקמת החברה, ושוב - לאחר שהחברה חדלה לפעול - ניהלה המבקשת, כעוסק מורשה, עסק בשם "אל אור קוסמטיקס", ששמו שונה משם החברה רק במילה "איטלי" שהוספה לשם החברה (עדות המבקשת, בעמ' 2, 22, 30 לפר'; וכן המוצגים נ/ 1 ו- נ/ 2). הן עסקה של המבקשת, כעוסק מורשה, והן עסקה של החברה, פעלו מכתובת מגוריהם של המבקשים: רח' הסביון 51, פרדסיה. 7. החברה הוקמה, לדברי המבקשת, על מנת לייצא חומרי גלם לייצור קוסמטיקה, לחברה איטלקית, אשר מהם תייצר החברה האיטלקית מוצרי קוסמטיקה גמורים, אשר ישווקו הן על ידי החברה והן על ידי שותפתה-למיזם, החברה האיטלקית. המיזם האמור לא צלח, והחברה חדלה לפעול בסוף יוני 2003, קרוב לשנתיים לאחר הקמתה. 8. המשיבה היא בוגרת מכללת "מדיסין" בתחומים של רפואה משלימה. היא נשכרה לעבוד בחברה כמנהלת שיווק, החל מיום 22.10.01, אך לדבריה - לא הועסקה בכך, אלא התבקשה, בינתיים, לכתוב תכנים של קורסים וסדנאות בתחומי הרפואה המשלימה ואף להדריך עובדות אחרות של החברה בתחומים אלה. עבודתה של המשיבה הופסקה בפברואר 2002, וכאמור - ניתן לזכותה פסק דין, על ידי ביה"ד האזורי לעבודה, בגין שכר עבודה מולן ותשלומים נלווים. אין מחלוקת כי בהליך בביה"ד לעבודה הופיעה המבקשת מטעם החברה הנתבעת (ראו בעמ' 33 לפר'). 9. המבקשים עתרו בתובענתם להצהיר כי מיטלטלי משק הבית שלהם, וכלי רכב שרשומים על שמם, וכן - מלאי מסחרי של מוצרי קוסמטיקה שהוצא מביתם, הם רכושם הפרטי, ואינם רכוש החברה. אולם לתובענה לא צורפה כל רשימה של מיטלטלי משק בית, או של כלי רכב, שלגביהם התבקש פסק הדין ההצהרתי, וממילא - לא צורפו אליה כל מסמכים להוכחה כי אותם מיטלטלי משק בית, או כלי רכב, נרכשו על ידי המבקשים, ולא היו שייכים לחברה. הרשימה היחידה שצורפה לתובענה ולתצהירה של המבקשת - בנספח ג' - היא רשימה של חומרים ושל מוצרי קוסמטיקה שונים, בהיקף מסחרי, אשר המבקשת טוענת שהוצאו מביתה במסגרת הליך העיקול. פירוט של מיטלטלין נוספים שעוקלו בבית המבקשים מצוי רק בתגובה לתובענה, מטעם המשיבה. בסעיפים 32 ו- 33 של תגובה זו מפורטים מיטלטלין, שעוקלו בבית המבקשים בשתי פעולות עיקול, שבוצעו ביום 15.11.06. בין המיטלטלין הללו מצויים מיטלטלין של משק בית, כגון: פסנתר, רהיטי סלון, טלביזיה, מזנון, שואב אבק, מיקרוגל, מדיח כלים, ועוד; אך גם מיטלטלין כמו: שלוש מיטות טיפול ומקרר קטן, שיכולים לשמש עסק כמו החברה. עוד עוקלו באותו מועד מיטלטלין שהם ציוד וריהוט משרדי, וכן מחשב, צג מחשב ומדפסת, ונוסף אליהם - מלאי עסקי של חומרים ומוצרי קוסמטיקה, מיטלטלין שעל פניהם עשויים להיות שייכים לעסק ולא למשק בית. כידוע, על המבקש פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו על מיטלטלין לפרט בבקשתו באילו מיטלטלין בדיוק מדובר, ועליו הנטל להוכיח כי אותם מיטלטלין אמנם שייכים לו, ולא לחייב. כאמור, המבקשים צירפו לתובענה פירוט של מלאי חומרים ומוצרי קוסמטיקה בלבד, ולא צירפו פירוט או אסמכתאות לגבי מיטלטלי משק בית. לגבי כלי רכב לא נמסר כל פרט או תיעוד שהוא. המבקשים טוענים כי החברה צברה חובות בהיקף של כ- 550,000 ₪, אשר החוב כלפי המשיבה הוא רק חלק קטן מהם. לטענתם, אלה הם חובות החברה, ולא חובותיהם-שלהם. המבקשים טוענים כי הם פעלו במסגרת החברה בדרך מקובלת ובתום לב, ואין הצדקה להרים את מסך החברה ולייחס להם את חובותיה. 10. מנגד טוענת המשיבה כי לא התקיימה כל הפרדה בין פעילותה של המבקשת לבין פעילות החברה, וכי לאמיתו של דבר מדובר באותו עסק. דוגמאות מובהקות לכך: א. הסכם מיום 30.6.03 בין החברה לבין המבקשת, ולפיו מכרה החברה למבקשת את כל המלאי שלה, תמורת 17,700 ₪ (המוצג נ/ 6). המבקשת הגישה את הקבלות ת/ 1, שהחברה הוציאה לה כנגד תשלום הסכום האמור עבור המלאי שנמכר. קבלות אלה נפרסות בין החודשים אוגוסט 2003 עד פברואר 2004. כשנשאלה המבקשת לפשרה של פריסה ארוכה זו, השיבה: "אותו זמן לא היה לי מזומן לשלם, אז חילקתי" (בעמ' 31 לפר'). למעט הקבלות ת/ 1, שהחברה הוציאה לבעלת מניותיה היחידה, בפריסה שנקבעה על ידי בעלת המניות (המבקשת) - לא המציאה המבקשת ראייה כלשהי שתוכיח כי אמנם הוציאה בפועל כסף מכיסה, על מנת לשלם עבור המלאי שנמכר לה על ידי החברה על פי אותו הסכם (כך אישרה המבקשת, בעמ' 31 לפר'). המשיבה טוענת כי זו עיסקה פיקטיבית, ועל כן יש לדחות את טענת המבקשת כאילו מלאי זה עבר מבעלות החברה לבעלותה הפרטית, כביכול. ב. הסכם מיום 2.10.04 בין החברה לבין המבקשת (המוצג נ/ 4), ולפיו השאילה המבקשת לחברה משרד-מחסן, ברח' בן יהודה 31, נתניה, לתקופה בת עשר שנים, על מנת שהחברה תאחסן שם מסמכים ותקבל לכתובת זו דברי דואר. בשתי החלטות שניתנו על ידי ראשי ההוצאה לפועל, בביהמ"ש בתל-אביב ובביהמ"ש ברחובות, נדחו בקשות של החברה לשנות את כתובתה מכתובת ביתם של המבקשים בפרדסיה, לרח' בן יהודה 31, נתניה (המוצג נ/ 3). על פני הדברים מעורר הסכם זה תמיהה, בלשון המעטה: הרי החברה חדלה לפעול כבר ביוני 2003. לשם מה, איפוא, תשאיל לה בעלת מניותיה היחידה, הלא היא המבקשת - למעלה משנה לאחר שהחברה חדלה לפעול - מחסן-משרד לתקופה בת עשר שנים; אם לא על מנת "לייצר" עבור החברה כתובת-משרד שאינה בבית המבקשים? ואמנם, המבקשת אישרה כי את שני ההסכמים הללו עם החברה היא ערכה, למעשה, "בינה לבין עצמה" (בעמ' 26 לפר'). ג. המבקשת אישרה כי שכר עבודתה של המשיבה, בחודשיים הראשונים להעסקתה, שולם מחשבונה הפרטי ולא מחשבון החברה. המבקשת הסבירה, כי אותה עת טרם היה לחברה חשבון בבנק, ועל כן שילמה את שכר עבודתה של המשיבה מחשבונה הפרטי, ולאחר מכן החזירה לה החברה את תשלומי שכר העבודה, והכל תועד במסמכים כדין. דא עקא, המבקשת לא המציאה מסמכים כאלה ולא נתנה כל הסבר למחדל זה. בנסיבות אלה טוענת המשיבה כי בין המבקשים לבין החברה התקיים עירוב נכסים, באופן שאינו מאפשר להבחין בין מיטלטלין של החברה לבין כאלה אשר לטענת המבקשת שייכים למבקשים ולא לחברה. 11. המשיבה מבססת את טיעונה בדבר זהות העסקים, של החברה ושל המבקשת, על מספר נסיבות: א. זהות הבעלים והמנהלים: אין מחלוקת כי המבקשת היתה בעלת העסק "אל אור קוסמטיקס", שאותו הפעילה כעוסק מורשה, הן לפני הקמת החברה והן לאחר שהחברה חדלה לפעול. ב. זהות הכתובת: כתובתה הרשומה של החברה היא בביתם של המבקשים, ברח' הסביון 51, פרדסיה (פלט רשם החברות, נ/ 1). המבקשים ניסו - כאשר התנהלו כבר הליכי הוצאה לפועל כנגד החברה - לשנות את כתובתה ל: רח' בן יהודה 31, נתניה; וזאת על סמך הסכם ההשאלה אשר המבקשת כרתה עם החברה שלה ביום 2.10.04, לאחר שהחברה חדלה לפעול בסוף יוני 2003. כפי שצויין לעיל, ראשי ההוצאה לפועל דחו את בקשת המבקשים לשנות את כתובתה של החברה, בהסתמך על אותו הסכם השאלה, שנראה פיקטיבי על פניו. המשיבה העידה כי עסקה של החברה, בתקופת העסקתה שם, התנהל מביתם של המבקשים, אשר הסלון שלו שימש חדר קבלה, ואף חלקים אחרים של הבית שימשו את החברה ואת עובדיה. ג. זהות תחומי העיסוק: המבקשת טענה שהחברה יועדה לעסוק בתחום שונה מאשר עסקה כעוסק מורשה: בעסקה הבלתי מאוגד עסקה המבקשת, לטענתה, בפסיכותרפיה וברפואה משלימה (בעמ' 2 לפר'); בעוד שהחברה נועדה, לטענתה, לעסוק בייצוא חומרים לייצור מוצרי קוסמטיקה ובמכירה של מוצרים גמורים, שייוצרו על ידי חברה איטלקית מהמוצרים שהחברה תייצא. אולם בביאור לדו"חות הכספיים של החברה, לשנים 2002 - 2003 (נספחים ד' 1 ו- ד' 2 לתגובת המשיבה) נכתב: "החברה עוסקת בשיווק והפצת מוצרי רפואה אלטרנטיבית וכן במתן שירותי הדרכה וקורסים ברפואה סינית". המבקשת ניסתה ליישב דברים אלה בטענה כי רואה החשבון הגדיר כך את תחומי עיסוקה של החברה, כיוון שהן עסקה "הפרטי" של המבקשת והן עסקה של החברה מסווגים באותה קטגוריה, לצורך מס הכנסה, אך הסבר זה אינו משכנע. זאת ועוד, תחומי העיסוק של החברה, כפי שצויינו בביאור של רואה החשבון שלה, תואמים אף את עדותה של המשיבה, כי בתקופת עבודתה בחברה היא התבקשה להכין תכנים של קורסים בתחומים הללו ולהדריך עובדות של החברה בתחומים של רפואה משלימה. תחומי העיסוק של החברה חופפים איפוא, לפחות במידה רבה, את תחומי עיסוקה של המבקשת בעסקה הבלתי מאוגד. ד. תשלום שכרה של המשיבה מחשבונה הפרטי של המבקשת: כפי שצויין, המבקשת הסבירה זאת בכך שבחודשי עבודתה הראשונים של המשיבה טרם היה לחברה חשבון בנק. הסבר זה תמוה-משהו, כיוון שהמשיבה החלה בעבודתה כחודשיים לאחר שהחברה כבר הוקמה. על כל פנים, המבקשת לא המציאה כל ראייה כי החברה אמנם שילמה לה בחזרה את סכומי שכר העבודה, שהיא שילמה למשיבה מחשבונה הפרטי. ה. הסכמים פיקטיביים בין המבקשת לבין החברה: ציינתי לעיל שני הסכמים כאלה: הסכם ההשאלה של המשרד, מיום 2.10.04 (המוצג נ/ 4), וההסכם למכירת מלאי החברה למבקשת, מיום 30.6.03 (המוצג נ/ 6). צויינו לעיל התמיהות לגבי הסכם ההשאלה ודחייתו על ידי ראשי ההוצאה לפועל. אציין עוד, בהקשר זה, את עניין התביעה לפסק דין הצהרתי, אשר המבקשים הגישו כנגד החברה בשנת 2007 (בתיק א 1041/07). בתביעה זו מסרו המבקשים את כתובת החברה הנתבעת בכתובת ביתם: רח' הסביון 51, פרדסיה. המבקשת הסבירה בעדותה כי עשו כן, לאחר שראשי ההוצאה לפועל דחו את בקשתם לשנות את כתובת החברה. להלן המשך החקירה הנגדית של המבקשת בהקשר זה: "ש. פרוצדורלית, איך עשית את זה, שלחת לעצמך כתב תביעה? ..... ת. כתב התביעה נשלח לכתובת מגורינו, שהיא גם כתובת החברה. זה נשלח על ידי עורך דין. ש. את גם חתמת על אישור מסירה על כך שקיבלת את התביעה שהגשת כנגד עצמך? ת. לא זוכרת. הגשתי את התביעה כנגד החברה שלי ולא כנגד עצמי. ש. למה לא הגשת כתב הגנה מטעם החברה שלך? ת. אני לא בדיוק יודעת לענות" (בעמ' 25 - 26 לפר'; נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם). אשר להסכם בדבר מכירת המלאי של החברה למבקשת: הסכם זה נערך ביום 30.6.03, כשהחברה חדלה לפעול. אותה עת היתה תלוייה ועומדת, זה כשנה, תביעתה של המשיבה בהליך בביה"ד לעבודה. כפי שצויין, אין מחלוקת כי המבקשת הופיעה מטעם החברה בביה"ד האזורי לעבודה, וכי היתה מצוייה בהליך שם. המבקשת התבקשה להסביר מדוע ערכה את הסכם הרכישה של מלאי החברה בעיתוי שבו נערך, בהתייחס להליך בביה"ד לעבודה. המבקשת השיבה כי ההליך בביה"ד לעבודה אמנם התנהל אותה עת, אך טרם ניתן בו פסק דין, ועל כן החברה טרם היתה אז חייבת למשיבה את חובה. זו תשובה מתחכמת, כיוון שהחוב למשיבה בגין שכר עבודתה ותשלומים נלווים נוצר בתקופת עבודתה של המשיבה (בסוף שנת 2001 ותחילת שנת 2002), והמבקשת היתה מודעת לכך. יתרה מזאת, המבקשת אישרה (בעמ' 8 ובעמ' 32 לפר') כי באמצעות הסכם זה מכרה לה החברה את כל נכסיה ונותרה ללא נכסים. ערך המלאי, על פי הסכם הרכישה, היה 17,700 ₪, וסכום הקרן של פסק הדין שלזכות המשיבה היה 17,000 ₪ (הסכם המכירה נערך אמנם קצת פחות משנה לפני מתן פסק הדין בביה"ד לעבודה, אך בעת עריכתו היתה המבקשת מודעת לתביעתה של המשיבה בביה"ד לעבודה). אם החברה אמנם קיבלה מהמבקשת את סכום ההסכם, מדוע זה לא שילמה את החוב למשיבה? על כך השיבה המבקשת כי תחילה היה על החברה לשלם את חובה לבנקים (בעמ' 29 לפר'). המבקשים טוענים, כאמור, כי חובות החברה הם בהיקף של למעלה מ- 500,000 ₪, ואילו החוב כלפי המשיבה, שהיתה עובדת החברה, עמד על סכום קרן של 17,000 ₪ בלבד. הסכם-המכירה של מלאי החברה למבקשת נראה איפוא, על פניו, כהברחה של רכוש של החברה על ידי הפיכתו, כביכול, לרכושה הפרטי של המבקשת, וזאת על מנת לחמוק מתשלום למשיבה. המבקשת העידה כי היא עצמה ניסחה את הסכם המכירה האמור. היא ניסתה למעט ממשמעותה של מכירה זו וטענה כי אין מדובר בסחורה של ממש, אלא רק במוצרים מדגמיים, שיכולים להינתן במתנה; אולם דברים אלה אינם מתיישבים עם האמור בסעיף 3.3 להסכם המכירה אשר כאמור נוסח בידי המבקשת עצמה, וזו לשונו (ההערות בסוגריים הן שלי - י.ק.): "מוסכם על שני הצדדים כי הקונה (הלא היא המבקשת) יהא רשאי להמשיך ולהשתמש בתוויות המוצרים או בכל עיטור, תווית, אריזה אחרת אשר נושאת את שם המוכר (הלא היא החברה) על המלאי והציוד עד לגמר התוויות, העיטורים והאריזות האלו. על מנת להסיר כל ספק, רשאי הקונה שלא להחליף את התוויות, עיטורים או האריזות הנושאות את שם הקונה (על פי הקשר הדברים, נראה שהיה צריך להיות כאן "המוכר" ולא "הקונה") על המלאי והציוד ולמכרם נושאי תוויות אלו, ואלו יהיו רכושו הבלעדי של הקונה, וכל הכנסה שתנבע ממכירתם שייכת לקונה בלבד". דברים מפורטים ומפורשים אלה מצביעים על כך שאין מדובר רק ב"דוגמאות" אלא בסחורה שנועדה למכירה. במיוחד אמורים הדברים בסיפא של סעיף זה, אשר המבקשת חידדה "על מנת להסיר כל ספק", ולפיה התמורה ממכירת הסחורה תהא שייכת למבקשת בלבד. המבקשת "התפתלה" כשהתבקשה ליישב דברים אלה וטענה כי זו לא היתה הכוונה (בעמ' 28 לפר'), אך דבריה אלה אינם משכנעים, בלשון המעטה; מה גם שהמבקשת עצמה היא שניסחה את הסכם המכירה. כפי שצויין, המבקשת הגישה את הקבלות ת/ 1, שהחברה הוציאה לה בגין התשלומים שהמבקשת שילמה עבור רכישת המלאי, אך לא הגישה כל ראייה ממקור עצמאי, שיכולה לאמת כי המבקשת אמנם הוציאה מכיסה את הסכומים שנרשמו באותן קבלות. כשמדובר בחברה שבבעלותה הבלעדית של המבקשת, ואשר המבקשת אישרה כי היא עצמה פרסה את התשלומים עבור רכישת המלאי על פי נוחותה - אזי ללא ראייה חיצונית ועצמאית, לא הוכיחה המבקשת, במידה הדרושה, כי היא אמנם שילמה מכספה עבור המלאי, מושא אותו הסכם. התמונה שמצטיירת היא כי הסכם-רכישה זה, בדומה להסכם ההשאלה של המשרד לחברה שחדלה זה כבר לפעול; כל אלה מצביעים על ניסיון של המבקשת להבריח רכוש של החברה מפני המשיבה, ולשנות גם את כתובתה של החברה, על מנת שלא תהיה בכתובת ביתם של המבקשים; וכל זאת על מנת לחמוק מתשלום החוב למשיבה. 12. בסעיף 24 לתצהירה הצהירה המבקשת, כי המבקשים ערבו באופן אישי "לכל חובות החברה", וכי הם פרעו ופורעים חובות אלה בתשלומים חודשיים גבוהים, דבר שמצביע על תום ליבם. ב"כ המשיבה שאל את המבקשת מדוע, אם כך, אין המבקשים פורעים גם את החוב למשיבה, על פי ערבותם האישית, כפי שהצהירה בתצהירה. על כך השיבה המבקשת: "קודם כל משלמים לבנקים" (בעמ' 29 לפר'). המבקשת לא טענה איפוא כי ערבותם האישית המוצהרת של המבקשים "לכל חובות החברה" אינה חלה גם על חוב החברה למשיבה, אלא טענה כי העדיפות בפירעון חובות היא לבנקים. אף הצהרתה של המבקשת בדבר ערבותם האישית של המבקשים לכל חובות החברה - הצהרה שממנה לא חזרה בעדותה - מצביעה על כך שגם בעיניה של המבקשת עצמה, אחראים המבקשים, ולו כערבים, גם לפירעון החוב למשיבה. 13. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושקלתי את עדויות הצדדים, אני מקבלת את עמדת המשיבה, כי התמונה שמצטיירת מהראיות היא של עירוב בין עסקה של המבקשת, כעוסק מורשה, לבין העסק של החברה. במילים אחרות, לחברה לא היה למעשה קיום כלכלי ועסקי עצמאי ונפרד מהעסק של המבקשת, ועל כן אין המבקשים יכולים להשתמש לרעה - שימוש "פורמאלי" - באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולחסות מאחוריה, בניסיון לחמוק מתשלום החוב למשיבה. אין מחלוקת כי המבקשת ייצגה את החברה, בהתגוננות כנגד תביעתה של המשיבה בהליך בביה"ד לעבודה, ואף הסכימה להכרעה על דרך הפשרה, שניתנה ביום 1.6.04, קרוב לשנה לאחר שהחברה חדלה כבר לפעול. כיוון שמדובר בחברת-יחיד, שהמבקשת היא בעליה היחיד והמנהלת שלה, יש מידה לא מעטה של חוסר תום לב מצד המבקשת, כשהסכימה למתן פסק הדין על דרך הפשרה, כאשר אותה עת היא ידעה שהחברה - בתור אישיות משפטית "נפרדת" - לא תפרע למשיבה את סכום פסק הדין. אמנם, הכלל הוא שיש ליתן תוקף לאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ואילו "הרמת המסך" היא החריג. הטעם העיקרי שמשותף למקרים שונים של הרמת מסך הוא: למנוע שימוש לרעה ביישות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שפוגע בזכויותיו של אחר או שנעשה על מנת לקפח נושים. במקרה דנן, מסקנתי היא כי זה השימוש אשר המבקשים מנסים לעשות ביישותה הנפרדת של החברה. עירוב הנכסים של בעלי עניין בחברה עם נכסי החברה עצמה, כפי שנעשה במקרה דנן על ידי המבקשת, הוא דוגמה לנסיבות שתומכות במסקנה זו (ראו למשל ע"ע 1170/00 פרידמן נ. יוניוב ירחמיאל ובניו חב' קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע ל"ח 817, ובמיוחד הדברים שמביא שם כב' השופט צור מספרה של ד"ר חביב-סגל: דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א', בעמ' 253). בעניין אחר: ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ. ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ ואח' (פד"ע ל"ג, 35) כתב כב' השופט צור: "הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתיעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו". דברים אלה יפים לענייננו. סעד הצהרתי הוא, כידוע, סעד מן הצדק, אשר לביהמ"ש שיקול דעת אם להעניקו: "בית המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב, שלכאורה מצדיקים מתן ההצהרה, שכן - נקודת המוצא היא, כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק" (ע"א 656/79 גרינפלד נ. קירשן, פ"ד ל"ו (2), 309; וראו גם ע"א 132/81 ג'י. בי. טורס בע"מ נ. חאייק, פ"ד ל"ח (2), 425, שם נפסק כי סעד הצהרתי לא יוענק, כאשר התנהגותו של המבקש אותו לוקה בחוסר תום לב). במקרה דנן, לא זו בלבד שהמבקשים לא הוכיחו כי מתקיים מצב הדברים, שהיה מצדיק להיעתר לבקשתם לפסק דין הצהרתי, אלא שמהראיות עולה כי אין מתקיים מצב דברים כזה, ואף עקרונות של תום לב, יושר וצדק שוקלים כנגד מתן פסק הדין ההצהרתי שביקשו המבקשים. 14. על פי כל האמור, אני דוחה את התובענה. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. פסק דין הצהרתיבעלותמטלטלין