פציעה במשחק כדורעף חופים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה במשחק כדורעף חופים: א. רקע 1. עניינה של ההחלטה היא שאלת החבות בתובענה זו, שהיא תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הטענה, למנוח ז"ל (להלן גם: "המנוח"), עת נפגע במהלך משחק כדורעף בחוף ים באילת - לטענתו, כאשר קרסולו נתקע בבור שהיה על מגרש המשחקים - ונשברה, בתאריך 4/9/98 בשעות אחה"צ (להלן גם: "התאונה"). 2. המנוח פונה באמבולנס לבית החולים "יוספטל" באילת, שם אובחן שבר בקרסול והומלץ על ניתוח. 2.1 הוא הוטס, אפוא, לבית החולים "מאיר" בכפר-סבא, שם נותח לקיבוע השבר באמצעות ברגים ופלטינות משני עברי הקרסול. 2.2 בהמשך עבר טיפולי פיזיותרפיה ובמשך כשנה וחצי היה בתקופת אי כושר. 3. מלכתחילה הגיש המנוח תביעתו כנגד החברה שהפעילה חוף סמוך, חוף הויליג' באילת, מנהלה וחברת הביטוח, אשר ביטחה אותם בביטוח אחריות כלפי צד שלישי (להלן גם: "התובענה הראשונה", או "התביעה הראשונה"). 3.1 התובענה הראשונה נמחקה בהסכמה ע"י כב' סגן הנשיא דאז, השופט חמדני. 4. מאחר והנתבעת כפרה בחבותה - הן לעניין מיקום התאונה והן לעניין אחריותו של התובע לאירועים - פוצל הדיון, כך שבשלב הראשון נשמעו ראיות לעניין החבלות. 5. מטעם התביעה העידו: התובע עצמו ועד ראיה לאירוע, חברו מר ויקטור גרידיש. 6. מטעם ההגנה העידו: מנהל הנתבעת בתקופה הרלבנטית לתובענה, מר גדעון שמיר; והבעלים והמנהל של הנתבעת באותה תקופה, מר קרייג באדן; וכן החוקר מטעם חברת הביטוח בתובענה הראשונה, מר חיים ישראלי אשר הכין דו"ח חקירה עבורה. 7. לבסוף, לאחר דחיות ארוכות העיד, כעד הזמה מטעם התביעה, נהג האמבולנס שפינה את התובע לבית החולים, מר שחר אהרן. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובעים, עצם קרות התאונה, נסיבותיה והנזק שנגרם בעטיה, הוכחו כדבעי והן המנוח והן עד הראייה מטעמו, מר גרידיש, מסרו עדויות אמינות, מדויקות וחופפות. 1.1 מן העדויות עולה, לטעמם, כי אכן היה ב"מגרש" הכדורעף בור בעומק של כ- 20 ס"מ וכי במהלך משחק כדורעף, נתקלה רגלו של המנוח בתוך הבור וקרסול הרגל נשבר. 2. התובעים מדגישים, כי התאונה אירעה בתוך גבולות "מגרש הכדורעף", במקום שמבחינת הנתבעת יועד למשחק כדורעף ושומה היה על הנתבעת לצפות, כי באם במגרש זה יהיה בור, יכול אדם להיפגע ממנו. 3. לטעמם של התובעים, לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע: האחריות הייתה של הנתבעת לדאוג שהמגרש יהיה חלק, ללא מהמורות וכל שכן ללא בורות; לצורך זה היה עליה להעסיק אנשים מטעמה לתיקון הבור, לבדוק מעת לעת את מצב האתר ומגרש הספורט שבו, לבצע בדיקות שוטפות בקשר לתקינות, לדאוג לבטיחות האורחים ומי שמבלה ומשחק בחוף ולנקוט מידה מספקת של זהירות כפי שמפעיל / מחזיק אתר ספורט סביר היה נוהג באותן נסיבות. 4. לטעמם של התובעים, הנזק שנגרם למנוח נגרם ע"י נכס שלנתבעת, למעשה, הייתה שליטה מלאה עליו ונסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות במידה הנדרשת מאשר שנקטה- ולכן הדבר מדבר בעד עצמו. 5. על כן עותרים התובעים לקבוע, כי התאונה התרחשה בחופה של הנתבעת; כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו למנוח וכי הנזקים נגרמו כתוצאה ממעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת כפי שפורטו בכתב התביעה. 6. הנתבעת סבורה, כי ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, ברור שהתאונה לא אירעה במסגרת חוף אקווה ספורט: 6.1 המגרש בו נפגע המנוח היה במרחק של כ- 150 מ' מהים, בעוד המגרש בחוף אקווה ספורט שוכן בסמוך לים, 20 מ' ממנו, בין המבנים לכביש ולמלון "מועדון הים התיכון". 6.2 מלכתחילה זיהה התובעת את מקום התאונה כחוף ויליג' ואף שלח לעיריית אילת תמונות של המקום והגיש תביעה כנגד החוף ומבטחו. 6.3 גם בחקירתו בפני חוקר מטעם הפניקס, זיהה המנוח את החוף שבו נפצע כחוף הויליג'. 7. לטעמה של הנתבעת, בחר המנוח, מסיבה לא ברורה, לנטוש את התביעה הראשונה ולהסתירה - כך לטענתם - מעיני בית המשפט ולהגיש תביעה חדשה נגד הנתבעת דנן מבלי שטרח לוודא שמגרש הכדורעף בחוף אקווה ספורט דומה בצורתו ו/או במיקומו למגרש המופיע בתמונות הקודמות, אותן הציג כמקום התאונה. 8. לטעמה של הנתבעת, עולה מעדות התובע ועד התביעה מטעמו, שהתאונה לא התרחשה ולא יכולה הייתה להתרחש בחוף אקווה ספורט, שהוא חוף פתוח, בו מגרש כדורעף הממוקם במרחק של 20 מ' משפת המים. 8.1 בחוף הויליג', מצוי מגרש הכדורעף בצד האחורי ולא בצד הפונה אל הים. 9. בנוסף, חוף אקווה ספורט איננו סגור ואיננו גובה דמי כניסה. 10. על כן סבורה הנתבעת, כי דו"ח מד"א איננו מהווה ראיה למקום התאונה, ואם יש לו משקל, הוא מזערי. 11. לחילופין, באם יקבע בית המשפט, כי התאונה אירעה בחוף של הנתבעת, אזי טוענים הנתבעים, כי לא הוכח וגם לא הובאה כל חוות דעת מקצועית לגבי פגם או מכשול או מפגע במגרש הכדורעף. מאידך, והוכח פוזיטיבית, כי הנתבעת תיחזקה את מגרשה כראוי. 12. על כן, עותרת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות. ג. נטלי ההוכחה והמחלוקת בין הצדדים 1. כמו לגבי כל תובע, נושאים התובעים, גם בתובענה זו, בנטל השכנוע וגם בנטל הבאת הראיות (לפחות בשלביו הראשונים של המשפט). 2. נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה, נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענותיו ואם ייכשל בכך - טענתו תידחה. 3. נטל הבאת הראיות, מבטא חובה קלה יותר והוא קובע על מי מן הצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת החובה להציג את ראיותיו. 4. ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל, בתחילת המשפט, על הצד הנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור, בהמשך, מצד לצד. 5. השאלה מי מן הצדדים נושא בנטל השכנוע, נגזרת מן הדין המהותי, ועפ"י הדין המהותי, ככלל (בהעדר חזקות המעבירות את הנטל) "המוציא מחברו עליו הראיה". 6. המחלוקת בין הצדדים בתיק זה היא כפולה: א. האם עלה בידי התובעים להוכיח, כי מקום קרות התאונה הוא החוף שבניהול הנתבעת, קרי: חוף אקווה ספורט באילת? ב. בהנחה שהתובעים הוכיחו זאת, האם הנתבעת גם אחראית לנזקים שנגרמו לתובע והתאונה אירעה בשל מעשה רשלנות או מחדל מצד הנתבעת. ד. מקום קרות התאונה 1. בדו"ח חדר המיון מיום 4/9/98 הסמוך לאחר התאונה, נרשם, בין היתר, כדלהלן: "האירוע קרה בחוף אלמוג (אקווה ספורט), הובא למיון ע"י מ.ד.א". 2. במכתב שכתב ב"כ דאז של המנוח, עו"ד דוידוביץ, ביום 28/8/2000, כשנתיים לאחר התאונה לעיריית אילת, נכתב כדלהלן, בסע' 1.א.: "ביום 4.9.98 בשעות אחה"צ, הגיע מרשי ביחד עם קבוצת מטיילים לחוף אלמוג הסמוך למלון שבניהול קלאב מד - מועדון הים התיכון". 3. בהתכתבות מאוחרת יותר, בין ב"כ דאז של המנוח, עו"ד יונתן דוידוביץ, עם עיריית אילת, ציין עו"ד דוידוביץ, כי מדובר בחוף ויליג' - המושכר לאדם בשם משה דיין ואף צירף תמונות של חוף ויליג'. 4. עד ההזמה, מר שחר אהרן, נהג האמבולנס שפינה את התובע, אישר, כי חוף הויליג' נמצא "כמעט מול הבניין של מועדון הים התיכון..." בעוד שחוף אקווה ספורט נמצא יותר דרומה. 4.1 יחד עם זאת, עמד עֵד זה מאחורי הרשום בדו"ח מד"א, לפיו פינה את התובע מחוף אקווה ספורט. 4.2 "אני לא זוכר את האירוע הספציפי - השיב מר אהרון לשאלה כיצד הגיע לציון חוף אקווה ספורט בדו"ח מד"א - אבל במידה ורשמתי שהוא אירע בחוף אקווה ספורט, אז סביר להניח שהייתי בחוף אקווה ספורט" (עמ' 41 לפרוט', ש' 12 - 14). 4.3 העד היה נחרץ, ללא כל אינטרסים בתביעה - ונתתי בגרסתו אמון מלא. 4.4 העד גם סיפר, בין היתר, כי המרחק בין שני החופים הוא כמאה מטרים (עמ' 40, ש' 24 - 25) וכי לחוף הויליג' יש חנייה משלו (עמ' 40, ש' 1 - 2). 5. החוקר מטעם חב' הפניקס, מר חיים מור, סיפר כי הציג בפני התובע את צילומי זירת האירוע והצביע על מקום התאונה. 5.1 החוקר זיהה את הצילומים בנ/1 ובנ/13 כצילומי המקום אותו זיהה התובע. 5.2 אין חולק על כך, כי מדובר בצילומי חוף ויליג'. 5.3 בנוסף, צירף, כאמור, ב"כ דאז של התובע, עו"ד דוידוביץ, תמונות של חוף ויליג' למכתבו לעיריית אילת, נ/4(א). 6. עד ההגנה, מר גדעון שמיר, זיהה את התמונות נ/8 כתמונות חוף אקווה ספורט (עמ' 18 לפרוט', ש' 6 - 7). 6.1 העד עובד מד"א, מר שחר אהרון, לא זיהה את התמונות בנ/8. 6.2 מר אהרון זיהה את התמונות בנ/1 ו- נ/4, כתמונות מחוף ויליג'. 7. עד ההגנה, גדעון שמיר, העיד כי המרחק בין מגרש הכדורעף בחוף אקווה ספורט מחוף הים הוא בין 20 ל- 30 מ' מהחוף "משתנה בהתאם לקו הגאות והשפל". 7.1 עד התביעה, מר גרידיש, סיפר, בתשובה לשאלה היכן היה ממוקם מגרש הכדורעף שבו שיחקו והתובע נפגע: "מרחק של 100, 120, או 150 מ' מהחוף כי זה נמצא בפנים..." (עמ' 15 לפרוט', ש' 34 - 35). 7.2 התובע עצמו, אישר כי המרחק למים היה כ- 150 מטרים (עמ' 7 לפרוט', ש' 21 - 22). 7.3 עד התביעה מר גרידיש היה נחרץ בדעתו, כי המקום המצולם בתמונות נ/8, איננו מקום המשחק והתאונה (עמ' 16 לפרוט', ש' 8 - 17). 8. בסעיף 3 לתצהיר העדות הראשית מטעמם נ/1, טענו התובע והעד מטעמו, כמו בתצהיריהם, שהוכנו במסגרת התביעה הראשונה, בין היתר, כי "בכניסה נדרשנו לשלם כדי להיכנס ושילמנו". 8.1 אמנם, במסגרת חקירתו בבית המשפט, היה התובע פחות נחרץ וטען: "זה טיול מאורגן והוא שילם. כך הבנתי. לא יודע מי שילם ומה..." (עמ' 7 לפרוט', ש' 15 - 16). 8.2 עד התביעה מר גרידיש סיפר אף הוא, במסגרת עדותו, כי "זה חוף עם תשלום, ששילמנו עליו" (מעמ' 14, ש' 39 עד עמ' 15, ש' 1). 8.2.1 גם הוא טען, בהמשך, כי "התשלום לחוף בוצע באמצעות מי שארגן את הטיול" "עמ' 15, ש' 8). 8.3 שני עדי ההגנה, ה"ה קרייג ושמיר הצהירו, בסע' 5 לתצהיריהם, כי חוף אקווה ספורט הוא חוף פתוח, שאין גובים בו תשלום כניסה, אלא רק בעבור מיטות שיזוף - וגרסתם זו לא נסתרה במסגרת חקירתם הנגדית. 9. אין ספק, כי נושא מקום התאונה איננו חד משמעי בגרסת התביעה ושני עדי התביעה זיהו, בשלב זה או אחר, מראה של חוף אחר כמקום בו אירעה התאונה. עד התביעה מר גרידיש לא זיהה את התמונות בנ/8 כמקום התאונה, למרות שזיהוי המקום כחוף אקווה ספורט לא נסתר במסגרת חקירתם הנגדית של עדי ההגנה. 10. גם ההתנהלות החריגה של זיהוי המקום כחוף ויליג' והגשת התובענה הראשונה, ביחס לחוף זה, מבוססת, כפי הנראה, על מידע שנמסר לב"כ הקודם של התובע עו"ד דוידוביץ, מפי התובע. 11. יחד עם זאת, גם התובע וגם העד מטעמו אינם תושבי אילת; התובע סיפר כי זו הייתה לו הפעם הראשונה בעיר (עמ' 6 לפרוט', ש' 17 - 18) ולאחר מכן היה באילת רק פעם אחת בלבד וגם מר גרידיש סיפר, כי מאז האירוע היה באילת פעמים ספורות (עמ' 15, ש' 28 - 33). הדבר מעלה את ההסתברות, כי ברבות השנים, לא זכרו השניים את תיאורו המדויק של המקום בו נפגע התובע ולא זיהו אותו בתמונות. כך גם לגבי התשלום בכניסה לחוף. 11.1 מכל מקום, האמנתי לתובע, כי לא ידע באיזה חוף נפל ומלכתחילה, "הכניסו לי לראש בבית רמז שזה חוף אלמוג..." (עמ' 9 לפרוט', ש' 18 - 21). 12. לעומת זאת, עדים אנו לשני מסמכים שנרשמו ביום התאונה: תעודת חדר המיון של בית החולים יוספטל נ/2 ודו"ח מד"א ת/3 - ובשניהם מצוין במפורש חוף אקווה ספורט, כחוף שבו אירעה התאונה. 13. אמנם, עד התביעה, נהג האמבולנס, מר שחר אהרון, לא יכול היה לשלול את האפשרות התיאורטית שפינו את הפצוע מחוף אחר (לענייננו - חוף ויליג') - לחוף אקווה ספורט לצורך הפינוי. 13.1 יחד עם זאת, מדובר בטענה בלתי סבירה, לאור דברי אותו עד, שהמרחק בין חוף ויליג' לחוף אקווה ספורט הוא כ- 100 מטרים (עמ' 40, ש' 24 - 25) ולא סביר שיגררו פצוע מרחק זה לצורך פינוי. 13.2 מה גם שהעד סיפר שלחוף הויליג' יש חניה משלו (עמ' 40, ש' 1 - 2). 14. בנסיבות אלה נחה דעתי, כי התובע הצליח להוכיח, ברמת הסתברות הנדרשת בתיקים אזרחיים, כי התאונה אכן אירעה בחוף אקווה-ספורט, שהוא כנראה אחד מחופי חוף אלמוג. ה. האם אחראית הנתבעת לנזק שנגרם לתובע 1. בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות, עפ"י הפסיקה, שלוש שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז(1) 13.) 1.1 האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק? 1.2 האם הפר את אותה חובת זהירות, ככל שקיימת? 1.3 האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. 2. לקשר הסיבתי דלעיל שתי פנים: 2.1 קשר סיבתי - עובדתי; 2.2 קשר סיבתי - משפטי, כשלזה האחרון הוכרו 3 מבחנים: 2.2.1 מבחן הציפיות; 2.2.2 מבחן הסיכון; 2.2.3 מבחן השכל הישר. 3. התשובה לשאלת קיומה של חובת הזהירות, מצויה במבחן הציפיות והוא כולל בתוכו שני היבטים: 3.1 ההיבט העקרוני ובו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לסיכון מסוים, קיימת חובת זהירות מושגית? 3.2 ההיבט הקונקרטי הספציפי ובו ניתנה תשובה לשאלה: האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות קונקרטית. 4. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הציפיות והמבחן הוא: האם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק? 5. גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעה על פי מבחן הציפיות, אולם בשני שלבים: 5.1 בשלב הראשון נשאלת השאלה: האם האדם הסביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? (ציפיות טכנית). אם התשובה לכך היא שלילית- אין חובת זהירות קונקרטית!. 5.2 השאלה השנייה היא, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, האם צריך היה, אדם סביר כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק? (ציפיות נורמטיבית). 6. לעניין הציפיות הטכנית נפסק, כי "הציפיות הנדרשת איננה 'ראיית נולד' מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון נ. רינגר ואח', פד"י י"ח(1) 701, 712). 7. לעניין הציפיות הנורמטיבית נפסק, כי במקום בו הנזק הוא צפוי (כעניין פיסי), חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה, חרף יכולת הצפייה (עיריית ירושלים נ. גורדון, פד"י ל"ט(1) 113). 8. לגבי השאלה, אילו אמצעי זהירות על המזיק לנקוט, קבעה הפסיקה, בין היתר, כי מדובר באמצעי זהירות סבירים והם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ. תמר סוהן, פד"י מ"ב (3) 733, 742), כאשר יש לבחון את מידת הסכנה, את הקושי למונעה ואת ההוצאה הכרוכה בכך (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ. נחמיאס ואח', פד"י כ"ט(1) 63, 75- 74). 9. לטענת הנתבעת, נסיבות התאונה לא הובהרו כלל ונותרו לוטות בערפל; הגרסאות ולוחות הזמנים אינם מתאימים לדו"ח חדר המיון; לא ברור מה אירע לפני התאונה, כמה זמן שהו שני העדים בחוף אלמוג בטרם התאונה וכן לא הוצגו ראיות ו/או חוות דעת מקצועיות או מטעם יועץ בטיחות שתעֵדנה על ליקוי כלשהו במגרש הכדורעף של הנתבעת, למעט טענה סתמית של המנוח, כי כביכול עיקם את רגלו בבור. 10. לטענת הנתבעת, ניתן ללמוד מעדות התובע, כי לא מדובר בבור של ממש, אלא בגומחה בחוף ים שנוצרה בדרך הטבע כשמשחקים על חוף ים בזמן קפיצה או ניתור. 11. לטענתה של הנתבעת, מתבקשת המסקנה, כי התובעים לא הצליחו להוכיח קיומו של בור, שאם היה קיים בוודאי היה ניתן לראותו בתחילת המשחק וגרסת התביעה מתיישבת יותר עם המסקנה ההגיונית, כי במהלך המשחק ניתר התובע וקפץ לאוויר בתוך ניסיון להחזיר את הכדור למגרש, שקע בכבדות לתוך חול הים הרך ועיקם את רגלו שנשברה. 12. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע נטל על עצמו סיכון טבעי, שכל מי שלוקח חלק במשחק כדורעף בחוף הים עלול להיפגע. 13. לעומת זאת - טוענת הנתבעת - העידו שני עדי ההגנה, כי אחת לשנה הם מוסיפים חול ים כדי לטפח את המגרש וכחלק מתחזוקתו (סעיף 34 לתצהירי עדי ההגנה) וכי בתאריכים 21.7.98 ו- 31.8.98, מספר ימים לפני התאונה, הוסף למגרש חול ים (עמ' 18, ש' 15- 16). 13.1 הדבר מעיד, לטעמה, כי היא דאגה לתחזק כראוי את מגרש הכדורעף. 14. עובדתית, נחה דעתי, כי התאונה אירעה בשל בור שהיה מצוי במגרש הכדורעף של הנתבעת, אליו נכנסה רגלו של המנוח. 14.1 בראש ובראשונה גרסת המנוח הייתה אמינה ונתתי בה אמון מלא. 14.2 לגרסה זו חיזוק בעדותו של מר גרידיש. אמנם לא ברור מעדותו, האם ראה את רגלו של התובע בתוך הבור (עמ' 16 לפרוט', ש' 29- 30) או שרק ראה את הבור לאחר שהרגל הוצאה ממנו (שם, ש' 35- 36) - אך נחה דעתי, שהוא ראה את הבור (עמ' 16, ש' 37- 38; עמ' 17, ש' 10). 14.3 זו הייתה גם גרסתו הראשונית של התובע בבית החולים כפי שנרשמה מפיו בדו"ח חדר המיון, מיד לאחר האירוע: "בן 42. מתלונן על כאבים בקרסול שמאל, לאחר שבזמן משחק נפל לתוך בור וסיבב את הקרסול השמאלי (לדבריו)". 14.4 לעומת זאת, טען עד ההגנה, מר שמיר, בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, כי לא ידע על בורות או מכשולים כלשהם שהיו במגרש ושיכלו לגרום לנפילת התובע, אך במסגרת עדותו בבית המשפט הודה, כי לא היה במקום במועד התאונה (עמ' 19 לפרוט', ש' 25- 27). 14.5 גם עד ההגנה השני, מר קרייג, הודה, במסגרת עדותו בבית המשפט, כי ביום התאונה הוא לא היה במקום (עמ' 21 לפרוט', ש' 35- 37) ולא יכול להעיד מידיעה אישית, אם היו בורות במקום. 15. משקבעתי, עובדתית, כי פציעתו של המנוח נגרמה מבור שהיה במגרש הכדורעף של הנתבעת, לא נותר אלא לבחון, האם לנתבעת אחריות בעוולת הרשלנות על פי השאלות שפורטו לעיל. 16. האם חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע? 16.1 סבורני, כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. 16.2 הנתבעת, כמי שבתחומה נמצא מגרש כדורעף, אשר הוקם - כדברי הבעלים והמנהל מר קרייג - כדי "ליצור מקום שיהיה כמה שיותר מושך כדי שאנשים יבואו לשתות אצלי בירה ולצלול או לצלול ולשתות בירה..." (עמ' 21 לפרוט', ש' 28- 29), הייתה חייבת לדאוג לתקינותו כדי לשמור על שלום וביטחון המשתמשים בו מבין המבקרים בחוף שבניהולה. 17. האם הפרה הנתבעת חובתה זו? 17.1 נראה כי גם התשובה לשאלה זו היא חיובית ולו מפאת "מבחן התוצאה", שכן עובדתית, כמפורט לעיל, היה במקום בור בעומק של כ- 20 ס"מ ובור במימדים כאלו לא נוצר מקפיצות וניתורים במהלך משחק הכדורעף. 17.2 גם אם הנתבעת נהגה לנקות את השטח "כל הזמן", כטענת מר קרייג בבית המשפט, (עמ' 21 לפרוט', ש' 36), "מבחן התוצאה" מוכיח, כי הפיקוח לא היה יעיל דיו, או שלא היה רצוף ומכל מקום, לא מנע קיומו של בור במגרש הכדורעף. 18. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? 18.1 עובדתית, יש קשר סיבתי בין הפרת החובה, שגרמה לקיומו של בור במגרש המשחקים, לתאונה, בכך שרגלו של המנוח נכנסה לבור, תוך כדי משחק, ונשברה. 18.2 אשר לקשר הסיבתי המשפטי, סבורני, כי על על פי שלושת המבחנים שהוכרו בפסיקה, קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי המבקרים בחוף והעשויים להשתמש במגרש הכדורעף, במובן זה שהנתבעת, כמפעילה סבירה של החוף, צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בעקבות קיומו של בור במגרש הכדורעף (ולטעמי- גם בכל שטח החוף), שכן, כאשר מדובר במצע חול חדגוני, קשה יהיה למבקרים להבחין בקיומו של בור בצבע הקרקע כאשר החוף, מטבעו, איננו משטח ישר- ובור כזה עלול לגרום למעידה, נפילה ופציעה הן בחוף עצמו ובייחוד במגרש הכדורעף, כאשר תשומת לב המשחקים מופנית לכדור ולמשחק ופחות לתוואי הקרקע. 18.3 גם מבחינה קונקרטית קיימת חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובע: 18.3.1 אמנם נקבע בפסיקה, לעניין שימוש במתקן ספורט, כי "... בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי... הוא נזק שיש לצפותו... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינה נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית איננה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתמש ואם כצופה - עשוי להיפגע וסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית עד כמה שסיכונים אלה טבעיים והם רגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות...". 18.3.2 אלא, שמדובר בסיכונים הכרוכים באותה פעילות ספורט - ובענייננו: מכה מכדור, התנגחות עם שחקן אחר במהלך המשחק, נפילה כתוצאה ממעידה או מנחיתה לא טובה. אין מדובר בסיכון הכרוך בהימצאותו של בור במגרש המשחקים, כמו במקרה שלפנינו. 18.3.3 לכן הייתה הנתבעת, כמפעיל סביר של החוף, אמורה גם לצפות את התרחשות הנזק, בעקבות קיומו של בור במגרש, גם כעניין שבמדיניות ואין שיקולים מיוחדים, במקרה כגון זה, שיצדיקו צמצום חובתה לדאוג, כל העת, לתקינותו של המגרש ולמילוי בורות הנחפרים במקום ע"י מבקרים, או שנוצרים מכל סיבה אחרת. 18.3.3.1 יצויין, כי חפירת בורות ע"י מתרחצים, בחוף הים, איננה תופעה נדירה; ילדים ולעתים אף בוגרים מרבים לבצעה וחייבת להיות מודעות גבוהה לאפשרות היווצרותם. 19. על כן, היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות סבירים, כגון הצבת אחד העובדים בשטח, באופן רציף, כדי לתקן ולהסיר כל מפגע בזמן אמת -בנוסף או בנפרד ממטלותיו האחרות- ואין לומר כי הדבר כרוך בהוצאה כספית בלתי סבירה. 20. על כן הגעתי למסקנה, כי הבור שנוצר במגרש הכדורעף יצר מפגע בטיחותי, סיכון שהתממש במהלך משחק הכדורעף וגרם לנזק שבפציעת התובע. 21. בכך הפרה התובעת את חובת הזהירות שחבה למנוח והפרת החובה היא שגרמה לנזק. 22. על כן אחראית הנתבעת לנזקים שנגרמו למנוח. 23. משהוכרעה שאלת החבות, נקבע התיק מחדש לישיבת קדם משפט, ליום 24.2.11 בשעה 10:30 כדי לדון בשאלת הנזק. 24. לקראת ישיבה זו יגישו ב"כ הצדדים תחשיבי נזק עדכניים ומתונים, כדלקמן: 24.1 ב"כ התובעים- עד 21 יום לפני מועד הדיון. 24.2 ב"כ הנתבעת- עד 7 ימים לפני מועד הדיון. 25. לישיבה תתיצב גם התובעת מס/ 1, בנוסף לפרקליטתה וב"כ הנתבעת יצטיידו בסמכויות מתאימות לקראת פשרה.