הגדרת "רשלנות" בדיני עונשין - אי קשירת כלב

1. בפנינו ערעור על הכרעת דין שניתנה בבימ"ש השלום בקריות ע"י כב' השופט ארגמן (להלן:"קמא") בה הורשע המערער בעבירת אי נקיטת צעדי זהירות בחיה,עבירה לפי ס' 338 (6) לחוק העונשין התשל"ז - 1977, זאת לאחר שקבע כי המערער לא דאג לקשור את הכלב שברשותו, וזה נשך את המתלונן בהיותו ברחוב סמוך למקום מגורי המערער. 2. קמא קבע בהכרעת הדין את הקביעות העובדתיות הבאות: א. המערער המתגורר ברח' בורוכוב 49 בקרית-אתא, היה בעליו של כלב לבן גדול (להלן:"הכלב"). ב. ב-28.7.00, סמוך לשעה 20:00, עבר המתלונן עם כלבו הקטן ברחוב ליד בית זה, וכלבו של המערער, שלא היה קשור באותו ערב למלונתו, התנפל על כלבו של המתלונן. כאשר משך המתלונן את הרצועה אליה היה קשור כלבו כדי למנוע את תקיפת כלבו ע"י כלבו של המערער, התנפל כלבו של המערער על המתלונן ונשך אותו בשתי ידיו. 3. קביעות עובדתיות אלו סמך קמא על הראיות הבאות: א. עדות המתלונן שראה את הכלב מגיע מאיזור הבית מס' 49, כאשר מיד לאחר הנשיכה, הגיע המערער ותפס את הכלב ונכנס עימו לחצר בית מס' 49. המתלונן אמר גם שהוא הבחין בכלב זה במשך שנה לפני הארוע כאשר בכל פעם הוא היה קשור למלונתו. ב. אימרת המערער, ת/2, שתוכנה היה זה: באותו יום בשעה 19:30 הוא נתן אוכל לכלב, כאשר זה היה קשור בשרשרת למלונתו, לאחר מכן הוא נכנס לביתו. לפתע שמע נביחות, הוא יצא וראה כלב נמוך נלחם עם כלבו בתוך החצר בעוד כלבו קשור. הוא ראה את המתלונן מנסה להפריד בין הכלבים וגם הוא-המערער, הצטרף כדי להפריד. כלבו לא נשך את המתלונן הוא רק התגונן באמצעות רגליו בפני הכלב הקטן. המתלונן תפס את כלבו בנסיון להפריד ואז כלבו שלו, היינו של המתלונן, נשך את המתלונן וגם שרט את המערער. (גובה ההודעה ציין שהוא אכן ראה שריטות על ידי המערער). ג. עדותו של ד"ר פרנקל שאיבחן אצל המתלונן נשיכת כלב אופיינית, בין היתר בזרוע שמאל. העד קבע כי לפי אופי הפציעות הן נגרמו ע"י כלב גדול יחסית ולא כלב קטן, שכן פצע ברוחב שנמצא, מתאים לכלב שגודל השן שלו מתאים לגודל השן של כלב גדול. היו שני פצעים כאלו בזרוע שמאל ובנוסף לכך היו גם פצעים קטנים שיכולים להגרם גם ע"י כלב קטן. ד. המנעות המערער ממתן עדות, כך שגירסתו בת/2 לא יכלה לעמוד במבחן חקירה נגדית. 4. קמא מאזכר בהכרעת הדין את הילכת "אבנת" (ע"פ 3934/90 אבנת נ' מ"י פ"ד מו חלק ראשון ע' 1) שם אמר כב' השופט ד. לוין כי מכך שסעיף 338 (6) אינו דורש קיומו של נזק ניתן להסיק שכדי להרשיע לפי סעיף זה צריך שתוכח רמת רשלנות גבוהה. לאחר שקמא איזכר הלכה זו, הוא כותב כי תיקון 39 בחוק העונשין שנכנס לתוקף ביום 23.8.95, הגדיר בסעיף 21 (א) את הרשלנות לצורך דיני העונשין, כך: "אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה כשאדם מהישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט ובלבד (1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור. (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר". בכך, כך קמא, התכוון המחוקק לקבוע מינוח אחיד למושגים המביעים יסוד נפשי של רשלנות בכל מקום שהמונח מופיע בחוק העונשין ומכאן שאין עוד תחולה להילכת "אבנת" הדורשת רמת רשלנות גבוהה במיוחד לגבי ס' 338 לחוק העונשין. 5. עם זאת, כותב קמא, שגם לו היה צריך לבחון את המקרה שלפניו לפי הילכת "אבנת" עדיין היה מרשיע את המערער על יסוד העובדות כפי שקבע אותן בהכרעת דינו. 6. ב"כ המערער תוקף את פסק דינו של קמא בהודעת ערעור המחזיקה 20 עמודים ומכילה חבילות חבילות של טענות שכולן מוסבות למעשה על שתיים אלו: א. קמא השתית את קביעותיו העובדתיות על עדות יחידה של המתלונן שהוא בעל אינטרס. ב. קמא טעה לחשוב שהילכת "אבנת" אינה ישימה עוד ולפי הלכה זו, לו היתה מיושמת ע"י קמא, הוא היה צריך לזכות את המערער, שכן לא הוכחה דרגת הרשלנות הגבוהה הדרושה לפי ס' 338 (6) לחוק העונשין. 7. אין כל ממש בטיעונו של ב"כ המערער. הקביעות העובדתיות לא נקבעו על יסוד עדות המתלונן בלבד. הרי גם לפי גירסת המערער בת/2, כלבו שלו הוא זה שהיה מעורב בקטטה בין שני הכלבים. המחלוקת בין שתי הגירסאות היתה רק בשתי שאלות: א. האם ארוע הנשיכה ארע בחצר ביתו של המערער כגירסתו, או ברחוב ליד החצר, כגירסת המתלונן. ב. איזה כלב נשך את המתלונן? כלבו הקטן או כלבו הגדול של המערער? לגבי המיקום - העובדה שהמערער לא העמיד עצמו לחקירה נגדית על גירסתו ולא חזר בפני ביהמ"ש על הכחשתו את גירסת המתלונן, די היה בה כדי לאמץ את גירסת המתלונן. לגבי זהות הכלב הנושך - גירסת המתלונן נתמכת חד משמעית בממצאים הרפואיים. כמו כן גירסת המתלונן לא נסתרה ע"י עדות המערער. הקביעות העובדתיות של קמא נקבעו איפוא על יסוד ראיות מוצקות . 8. אשר לרמת הרשלנות הנדרשת, מסכים אני לדעתו של קמא כי לאחר תיקון 39 לחוק העונשין המגדיר בסעיף 21 את מושג הרשלנות, הגדרה זו חלה על כל מקום בו מופיע המונח בחוק העונשין. כך גם כותב המלומד יעקב קדמי בספרו "על הדין בפלילים" חלק ראשון, עדכון והשלמה בע' 43: "בהתאם להוראות ס' 90 א' (5) לחוק העונשין משמעותה של התרשלות כמבטאת יסוד נפשי בעבירה בחיקוק שנחקק לפני תחולתו של התיקון יהיה רשלנות כמשמעותה בס' 21 לתיקון". 9. כמו כן מסכים אני עם קמא שגם לו צריך היה להחיל את הילכת "אבנת" על המקרה שבפנינו, צריך היה להרשיע את המערער. כאשר מחזיק אדם כלב גדול (להבדיל מכלב שעשועים), והוא עצמו מבין שיש לקושרו דרך קבע למלונתו, הרי שכאשר כלב זה מסתובב ברחוב לא קשור, עובדה זו כשלעצמה די בה כדי להרשיע את מחזיק הכלב אלא אם כן נקבעות נסיבות שעולה מהן כי מחזיק הכלב עשה כל מה שאדם מן הישוב היה עושה כדי שהכלב לא ישתחרר מהמקום אליו הוא קשור. במקרה שלנו, המערער לא טען כי נקט באמצעים כאלו, שהרי לטענתו בת/2, הארוע ארע בעוד כלבו קשור למלונתו , טענה שהוכחה כבלתי נכונה. 10. אשר על כן, אם תשמע דעתי ידחה הערעור. מ. נאמן - שופט השופט י. גריל [אב"ד]: אני מסכים לחוות דעתו של כב' השופט מ. נאמן, הן לתוצאה והן לנימוקים. י. גריל - שופט [אב"ד] השופט י. אלרון: אני מסכים. י. אלרון - שופט אשר על כן הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום ט' בכסלו, תשס"ה (22 בנובמבר 2004) במעמד הצדדים י. גריל, שופט - [אב"ד] מ. נאמן, שופט י. אלרון - שופט כלבבעלי חייםמשפט פליליאי נקיטת צעדי זהירות בחיההגדרות משפטיותרשלנות