ביטוח שחקני כדורגל נערים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת ביטוח שחקני כדורגל נערים מפני פציעה: הרקע העובדתי וההליך המשפטי .1התובע, יליד שנת 1973, היה בעת האירועים נשוא תובענה זו קטין כבן 16 שנה. התובע השתתף במשחקים של קבוצת הנערים שבמסגרת קבוצת הכדורגל של הנתבעת בעונת 1989-.1990 במהלך משחקי קבוצת הנערים שבהן השתתף, התובע נפצע פעמיים: פעם אחת ביום 21אוקטובר 1989, כאשר קבוצת הנערים של הנתבעת שיחקה מול קבוצת הנערים של קבוצת "בית"ר ירושלים". בפעם השניה - התובע נפצע ביום 24לאוקטובר 1990, כאשר קבוצתו שיחקה מול קבוצת הכדורגל "עירוני אשדוד". .2הפציעה הראשונה אירעה במחצית השניה של המשחק. התובע שיחק בתפקיד "קשר", הוא קיבל כדור לרגליו, הטעה "שחקן יריב", חמק ממנו, אך שחקן הקבוצה האחרת בעט בברך רגלו הימנית של התובע, והתובע הוצא מן המגרש והובהל לבית חולים (עדות התובע, פרוטוקול הישיבה מיום 10.1.95, עמ' 6, ש' 25- 30ועמ' 7, ש' 3- 5וכן תעודת חדר מיון ת/3). הפציעה השניה אירעה במהלך משחק כאשר "קיבל כדור", הטעה "שחקן יריב" והשחקן האחר "תיקל" אותו ברגלו, לאמור, כדברי התובע "עשה לי רגל ... הכשיל אותי ברגל" (פרוטוקול 10.1.95, שם עמ' 7, ש' 26-30). גם במקרה זה התובע הובהל לחדר מיון בבית החולים וולפסון ובבדיקה נמצאה "רגישות בצד המדיאלי של ברך ימין, קושי בתנועות, אין נוזל חופשי בברך, ברך לא יציבה, אין סימני חסר נוירולוגי" (ת/5). התובע גם אושפז בעקבות הפציעה השניה ועבר ניתוח של: arthroscopy Partial meniscectomy(מניסקטומיה חלקית), ביום 28.2.90(ת/6). .3על בסיס חוות דעת רפואית שקיבל התובע, ממומחה מטעמו, הגיש ביום 26.7.92תביעה לבית משפט זה (ת"א 494/92) נגד הנתבעת ונגד אגודת הספורט בית"ר ירושלים (ת/8). הנתבעת התגוננה (ת/9), אך התובענה נמחקה, בהסכמת הצדדים. ביום 4.4.94הוגשה תובענה זו שבפני נגד הנתבעת בלבד, ובהחלטה מיום 16.10.94(עמ' 2-3), התובע חויב לפרט את אומדן הנזקים שהוא טוען להם, ואמנם הוגש כתב תביעה מתוקן ביום .3.11.94 הצדדים הסכימו שבית המשפט ידון, תחילה בשאלת האחריות, ורק אם יקבע בית המשפט כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע ולפיצויו על נזקיו, ידון בית המשפט בשאלת הנזקים ושיעור הפיצויים שיש לפסוק לתובע. שאלות שבמחלוקת .4בשלב הזה, אלה הן השאלות במחלוקת: (א) חובת הנתבעת לבטח את התובע בביטוח שיכסה את כל נזקיו, עקב פגיעה בו במשחקים ובאימונים של הקבוצה או בתחרויות ספורט המאורגנות על ידיה אם לפי חוק הספורט, התשמ"ח- 1988ואם בדרך אחרת. לפי הטענות שנטענו בבית המשפט, הנתבעת ביטחה את התובעת במסגרת ביטוח כללי של שחקניה בחברת הביטוח "הסנה", אך לטענת התובע סכום הביטוח הוא נמוך ביחס לסכומים שנקבעו בחוק הספורט כאמור, ומכל מקום, המבטחת אינה מוכנה לשלם לתובע את הפיצוי הנובע מביטוח זה. (ב) הנתבעת לא הביאה לידיעת התובע קיומו של ביטוח, ואך בחודש אוגוסט 1993נודע לתובע על קיום ביטוח כאמור. (ג) אחרי הפציעה הראשונה המשיכה הנתבעת לשתף את התובע במשחקי הקבוצה מבלי שעבר בדיקה רפואית על ידי רופא מטעמה ומבלי שהתקבל אישור רפואי על כשירותו למשחקים כאמור. בכך, לטענת התובע, התרשלה הנתבעת והיא חבה כלפי התובע לפצותו על נזקיו. ביטוח תאונות אישיות והעדר ביטוח מספיק .5התובע אינו טוען כי אין קיים ביטוח למקרה של פגיעת שחקן במשחקי הנתבעת. כפי שהתברר מן הראיות, אמנם קיים ביטוח, גם אם המבטחת אינה נכונה לשלם פיצוי לתובע על פי הביטוח מטענות שונות, זהו ענין שבין המבטחת לבין הנתבעת, ואם אמנם התובע כלול בביטוח כפי שטוענת הנתבעת - תיכבד ותביא לכך שהמבטחת תשלם לתובע את המגיע לו על פי פוליסת הביטוח, ואם לאו תעמוד לתובע זכותו על פי הביטוח האמור לאותו סכום שהוא זכאי לו על פי הפוליסה, והוא יהיה רשאי להיפרע סכום זה - אם מהנתבעת ואם מהמבטחת. התובע, למעשה, טוען בעיקר כי הביטוח שעשתה הנתבעת אינו מספיק מבחינת היקפו, סכומו. התובע גם מודה כי הסכומים שנקבעו על פי חוק הספורט באו בשלב מאוחר יותר למועדי הפציעה של התובע. אמת נכון הדבר, שלפי סעיף 7לחוק הספורט, חייבת כל אגודת ספורט לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות על-ידיה. מקובלת עלי טענתו של בא כוח התובע, כי אופיו של משחק כדורגל, שהוא מטבעו, משחק "כוחני" והסיכון הכרוך בו, היוו נימוקים מספיקים לקבוע חובת ביטוח, כחלק מן המגמה הכללית לדאוג ל"ריפוי" סיכונים לשחקנים מפני נזקי גוף בלא קשר לשאלת האשם, ולו על ידי השבה חלקית של המצב לקדמותו. חוק הספורט קבע, כי השר הממונה רשאי לקבוע, בתקנות, את סכומי הביטוח המזעריים, אף כי אין השר חייב לקבוע את סכומי הביטוח אלא בתורת חיוב של האגודות לבטח את שחקניהן. התקנות שהתקין שר החינוך בחודש אוקטובר 1994קבעו סכום מינימום של 000, 150ש"ח לנכות בתוספת פיצוי על אבדן ימי עבודה. אולם, הנתבעת ביטחה את השחקים על פי פוליסת ביטוח כללי לשחקני אגודת הפועל, שהנתבעת מסונפת לה, בסכום של 000, 25ש"ח לכל שחקן-לנכות של %100, נכון למועד עשיית הביטוח, שיתעדכן עם השנים, ובחודש ינואר 1995הגיע לסך 000, 60ש"ח לנכות של % 100(ראה עדות עמי אוריון, מנהל אגף ארגון, מינהל וכח אדם במרכז הפועל, פרוטוקול 10.1.95, עמוד 15, שורות 3-2). הנה כי כן, הביטוח שעשתה הנתבעת לשחקני הקבוצות שבמסגרתה היה לפני שהותקנו התקנות שקבעו את הסכום המזערי של הביטוח לפי חוק הספורט, והוא נמוך מזה שקיים היום בהשוואה בין הביטוח האמור לביטוח שלפי חוק הספורט. סכומי הביטוח שלפני התקנות שהותקנו לפי חוק הספורט נקבע על ידי ההתאחדות לכדורגל, גם אם נאמר לאגודות כי הן רשאיות לעשות ביטוח משלים (עדות אוריון, שם, עמוד 15, שורות 8-9). ואמנם, שחקנים, בעיקר הבוגרים שביניהם, הקשורים בחוזים בכתב עם האגודות, עשו או נעשה להם ביטוח משלים. לא כן המצב לגבי הנערים והנוער. העיד סוכן הביטוח אברהם זמירי (שם, עמוד 22, שורות 28-30), כי דעתו אינה קובעת לענין סבירות סכום הביטוח לגבי נערים שנפגעו במשחק. התובע אומר כי העובדה שהנתבעת ביטחה את התובע בסכום שהוא בלתי סביר, לדעתו, אין לפרשה כאילו עמדה בהוראות החוק. כדי שהנתבעת תעמוד בדרישת הביטוח היה עליה לבטח את השחקנים, וביניהם התובע, בסכומים סבירים. .6הנתבעת טוענת, כי לא ניתן היה לבטח את השחקנים בסכומים גבוהים מאלה שנעשו בפוליסת הביטוח, מן הטעם שהאגודות היו חורגות מן המסגרת התקציבית שהוקצבה להן, והיו מביאות להפסקת פעילויות הספורט החובבני בארץ. מר פזטל, יושב ראש אגודת שמשון תל אביב, הנתבעת, אומר בעדותו, כי לא הקבוצה היא שקבעה את סכום הביטוח כי אם ההתאחדות לכדורגל שהכתיבה סכומים אלה, מתוך הנחה שככל שהסכום יהיה גבוה יותר יהיה בלתי הגיוני מבחינת התקציב הכולל של האגודה, והתוצאה תהיה שלא יתקיימו משחקי ספורט (פרוטקול 25.4.95, עמוד 2, שורות 4-10). וגם זאת: בעדותו של מר פזטל, הוא אומר, כיושב ראש הנתבעת, כי ההתקשרות בין האגודה לנערים היתה על בסיס התנדבותי גרידא, וכי לא נעשה בין הנער לבין האגודה כל חוזה פורמלי או חוזה בכתב, ואיש לא חייב את השחקן הנער לשחק. לא כך המצב עם הבוגרים, שעימם נעשה חוזה בכתב ובעת החתימה על החוזה אף עמדו על קיום ביטוח משלים, גם אם הנערים יכלו לעשות ביטוח משלים לעצמם. וכך אומר מר פזטל בעדותו: "נוהגים בתחילת כל עונה לרכז את השחקנים ואת הוריהם, ומסבירים להם בנושא הביטוח, ותמיד באה השאלה מצד הורה מסויים, ואומרים להם, זכותך, אתה רוצה לעשות בכל חברת ביטוח אחרת. גם אם לא היה שואל, זה ברור שהוא יכול לעשות זאת בכל חברה שירצה. גם הבוגרים שדורשים, לא האגודה משלמת, הם משלמים והולכים כל אחד לאיזה חברה שהוא רוצה". (פרוטוקול 25.4.95, עמוד 3, שורות 24-29). לדברי העד פזטל, סכומי הביטוח שנעשו לפי הפוליסה שלפני התקנות על פי חוק הספורט (ת/ 10יראה גם נ/ 1ונ/2) תאמו את דרישות ההתאחדות לכדורגל. לפי סכום זה ביטחו, למעשה, כל שחקני הכדורגל בארץ. (ראה גם עדותו של סוכן הביטוח זמירי, ישיבת 10.1.95, עמוד 21, שורות 7-11), אשר לפי דעתו היו סכומים רלבנטיים וסבירים לאותם זמנים. האם פוליסת הביטוח חלה על התובע .7במהלך הדיון טען בא כוח התובע, כי הכיסוי הביטוחי שבת/ 10לא חל על התובע, כיוון ששמו של התובע לא הופיע ברשימות שהועברו ממרכז הפועל, וממילא לא הועברו על ידי הנתבעת, למבטחת. הנתבעת התנגדה להעלאת טענה זו שזכרה לא בא בכתב התביעה. בעקבות זאת ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף עילה של העדר ביטוח אך בקשה זו שבאה בשלב שלאחר סיום הראיות נדחתה על ידי בית המשפט בהחלטה מיום .9.8.95 ואולם, בענין זה העידו העדים מטעם הנתבעת, מר אוריון ומר זמיר, ולפי עדותם פוליסת הביטוח חלה על התובע, אף אם שמו לא הופיע ברשימת השחקנים שהועברה לחברת הביטוח. בנסיבות הענין אני רואה לדון בשאלה זאת שהעלה התובע במסגרת חקירת העדים ובסיכומים. לפי עדותם של אוריון ומר זמיר, בתקופה הרלבנטית - שלהי שנת 1989ותחילת שנת 1990- לא היתה משמעות לרשימות השמיות של השחקנים. פוליסת הביטוח היתה קבוצתית ותחולתה היתה על כל 000, 50חברי "הפועל", ששיחקו בסניפי הפועל השונים. באותה עת הורחבה הפוליסה כדי כיסוי חברי הפועל בהיותם כאלה, ללא קשר להופעתם או אי הופעתם ברשימה שמית, וכך גם נאמר בפוליסה (ת/10, נ/1). בתוספות לפוליסה צויין במפורש, כי המבוטחת היא אגודת "הפועל" לגבי ספורטאים הנושאים תעודת חברי הפועל, ולא דובר כלל ועיקר ברשימה שמית. הנתבעת מסונפת לאגודת הפועל והתובע החזיק מטעם ההתאחדות לכדורגל בישראל כרטיס שחקן של קבוצת הנערים, ואין כל מחלוקת כי היה שחקן בקבוצת כדורגל של הנתבעת שהיא חלק מסניפי הפועל (ראה גם עדותו של עמי אוריון, ישיבת 10.1.95, עמוד 13, שורות 26- 29וכן עמוד 14, שורות 7-28, עמוד 17, שורות 25-29, עמוד 18, שורות 1- 2ועדות זמרי, שם, עמוד 20, שורות 14-26). .8לענין סכום הביטוח אוסיף, כי אפילו לפי הסכומים המזעריים שנקבעו בתקנות שלפי חוק הספורט, הפיצוי יהיה בשיעור הנכות שנקבע לתובע, כך שאם היינו מביאים בחשבון את הנכות שנקבעה לתובע על ידי מומחה מטעמו, שהיא % 15ובהפעלת "תקנה 15" לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו-1956, גם אז לא היינו מגיעים בשנת 1994, כאשר הותקנו תקנות הספורט (ביטוח), התשנ"ה-1994, אלא לסך 500, 22ש"ח לפי % 15ו- 750, 33ש"ח לפי % .22.5זאת, לעומת 000, 12ש"ח לפי % 15נכות ו-000, 18ש"ח % 22על בסיס הפוליסה במחירי היום. .9התובע אומר בסיכומיו, כי אין בכוונתו לשנות חזית ולטעון כי הנתבעת לא ביטחה כלל את התובע, כפי שהתברר לו במהלך הדיון, וכי טענותיו בסיכומים נועדו להצביע על כך שבשירות הנתבעת התובע אינו מקבל אף את סכום הביטוח המינימלי על פי הביטוח שהנתבעת טוענת לו (עמ' 5לסיכומי התובע). התובע גם טוען, כי עשה כל מאמץ אפשרי כדי לקבל את הסכומים המגיעים לו על פי הפוליסה שהנתבעת טוענת לקיומה, אך הדבר לא עלה בידו בשל סירוב המבטחת לשלם לו פיצוי, בטענה כי אין הוא כלול ברשימות השחקנים שהועברו אליה. לכאורה, נראה כי ניתן להתבסס על הפוליסה ולהביא לתשלום סכום הפיצוי המגיע על פיה נכון להיום - אם במישרין ואם בעקיפין באמצעות הנתבעת. השאלה במקרה זה תהיה אם סכומי הפיצוי לפי הפוליסה הם סבירים. בכל מקרה, נראה כי אירע מקרה ביטוח המפורט בפוליסה, והתובע כמי שנכלל בשחקני הפועל באמצעות האגודה הנתבעת זכאי לפיצוי שלפי הפוליסה. מסירת מידע על הביטוח .10טענה נוספת בפי התובע בכתב התביעה עניננה מסירת מידע לתובע על הביטוח שנעשה על ידי הנתבעת ועל פרטי הביטוח. יושב ראש הנתבעת מעיד בבית המשפט (פרוטוקול 25.4.95, עמ' 3, שורה 24ואילך כפי המובאה שהובאה בעמ' 6לפסק דין זה). מכאן, אין ללמוד כי נמסרו פרטי הביטוח האמור, אך ברור שניתן ללמוד כי ביטוח מסוים קיים, הגם שמעבר לביטוח האמור ניתן לעשות "ביטוח משלים". ואולם התובע, חרף המאמצים שנעשו מצד נציגי הנתבעת, לא הצליח לקבל אף את הסכום של הפיצוי על פי הביטוח שנעשה באותה עת, מן הטעם ששמו לא נכלל, על פי טענת המבטחת, ברשימת השחקנים שהועברה למבטחת, במסגרת ביטוח תאונות אישיות. כאמור, השאלה שתעמוד בדיון זה היא, אם סכום הביטוח שנעשה אפילו תצליח האגודה לקבלו מן המבטחת אינו סכום סביר בנסיבות הענין. עילת רשלנות .11התובע טוען כי אחרי פציעתו הראשונה, ביום 21.10.89, לא עמדה הנתבעת על קיום בדיקה רפואית וקבלת תעודת רופא שלפיה יכול התובע להמשיך ולהתאמן ולהתחרות במשחקי כדורגל של הנתבעת. אחרי הפציעה הראשונה הובהל התובע לבית החולים ועובדה זו היתה בידיעת מאמנו, משה עמר, שבעדותו בבית המשפט לא הכחיש אפשרות שהתובע איבד את הכרתו (פרוטוקול מיום 25.4.95, עמ' 13, שורה 29ועמ' 14שורה 3). בפציעה הראשונה היה חשד לקרע במניסקוס הפנימי בברך הרגל הימנית, והוא נשלח לרופא אורתופד כדי שישקול ביצוע ארטוסקופיה (ת/ 3ות/4). ואמנם, בתעודת השחרור מבית החולים וולפסון שהוגשה לבית המשפט צוין במפורש, כי קיימת אבחנה קלינית של קרע חלקי של הרצועה הצולבת. הנה כי כן, כך טוען התובע, הנתבעת היתה מודעת למצבו, ובכל זאת לא ראתה להתנות את המשך אימונו והשתתפותו במשחקי כדורגל מטעמה בקבלת אישור רפואי. בכך רואה התובע התרשלות מצד הנתבעת המקימה עילה בנזיקין וחבות לפצותו על נזקיו. אמת נכון הדבר, וכך עולה מחקירתו של המאמן עמר (שם, עמ' 14ועמ' 16 לפרוטוקול), הנתבעת והפועלים מטעמה לא ראו לבדוק את כשירותו של התובע להשתתף, שוב, באימונים ובמשחקים, ולטענת המאמן בגילים האלה אין הם בודקים ודורשים אישורים רפואיים. כפי שמעיד יושב ראש הנתבעת, מר פזטל "המאמן מחליט על כשרות השחקן למשחק מסוים, לאחר שהוא רואה אותו קודם באימונים" (שם, עמ' 9, שורות 29-30). אינני מקבל את הטענה שהועלתה מפיו של המאמן, מר עמר, כי אביו של התובע "שותף" בשיתופו של התובע במשחקים אחרי הפציעה הראשונה, כי אין זה מתפקידו של האב לקבוע את כשירותו של התובע אחרי פציעתו להשתתף שוב במשחקי הקבוצה ובאימוניה. ענין זה אכן דורש חוות דעת רפואית, שהנתבעת לא ראתה לדאוג לה או לחייב את התובע עצמו להמציא לה בתורת אישור כשירות רפואית. כך יש לנהוג, בדרך כלל. במשחק הראשון שבו שותף התובע אחרי הפציעה הראשונה הוא נפצע שוב (פרוטוקול 10.1.95, עמ' 7, שורות 26- 31- עדות התובע). .12בעקבות הפציעה הראשונה הופנה התובע לרופא וקיבל טיפול פיזיותר עד שכושרו לרוץ ולהתאמן שב אליו, כפי שעולה מעדות התובע (פרוטוקול 10.1.95, עמ' 10, שורות 25-31, ועמ' 11) לאמור: "הוא (הרופא-ע"ק) אמר לי לעשות פיזיותרפיה שהרגל תתחזק, משקולות, תרגילים עד שאחזור לרוץ במגרש. וחזרתי למגרש כשהרגשתי שאני יכול לרוץ. חזרתי לאימונים, לפני המשחק של הפציעה השניה, לא היו משחקים נוספים, זה היה המשחק הראשון". התובע גם מודה כי פעל בענין זה לפי הוראות הרופא (שם, עמ' 12, שורות 20-22). המסקנות שעולות מן הממצאים העובדתיים האלה, כי אחרי הפציעה הראשונה קיבל התובע טיפול רפואי, כאשר הפציעה הזו היתה פציעה שגרתית במשחק כוחני כזה, ובתום הטיפול הרפואי ואחרי אימונים וריצות, כשהתובע פועל לפי הוראות הרופא, ולאחר שהמאמן בחן אותו באימונים הוא התייצב למשחק שבו נפצע בשנית, על פי בחירת המאמן את השחקנים שישחקו במשחק. לא אוכל לקבוע כי הפציעה השניה נגרמה עקב הפציעה הראשונה או נגרמה משום שלא ניתן אישור רפואי מפורש שיאפשר את משחקו של התובע בתחרויות של הקבוצה, וממילא לא אוכל לקבוע קשר סיבתי. גם אינני יכול לקבוע מימצא שלפיו שיתופו של התובע במשחק האחרון שבו נפצע בשנית היה כשמצבו הרפואי אינו כשיר למשחק. אין ספק שאם היה אישור רפואי שיאפשר שיתופו במשחקים אחרי הפציעה, הדבר היה יכול לשמש ראיה ברורה ובת משקל משמעותי לכשירותו של התובע להשתתף באימונים או במשחקים נוספים. אולם, בין כך ובין כך, אין זה ברור אם חרף האישור כאמור, שיתופו של התובע היה מונע את הפציעה השניה. הפציעה השניה לא נגרמה, גם לפי המצב העובדתי שעלה בבית המשפט, ממצבו של התובע אלא כפי שמתואר על ידו בכתב התביעה פציעתו נגרמה על ידי אחד השחקנים של הקבוצה היריבה. הסתכנות מרצון .13הנתבעת טוענת כי התובע "הסתכן מרצון", הגנה הנתונה לה לפי סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין קובע בין היתר הגנה טובה לנתבע אם "התובע ידע והעריך ... את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו למצב זה מרצונו". אמת נכון הדבר, שמשחקי ספורט בדרך כלל הם הדוגמא הבולטת ביותר של הסתכנות מרצון וככל שהמשחק הוא כוחני יותר, כגון איגרוף, כדורגל אמריקאי וכדורגל שאנו מכירים במקומותינו, משנכנס שחקן לזירת משחק כזה, הוא חושף את עצמו מראש לאפשרות שיספוג בעיטות ומהלומות, וכל קבוצה וסיגנונה, יש אף הסבורים, כי "משחקי כוח" כאלה הם חלק מן המשחק ואופיו. שחקן כדורגל העולה למגרש, והמתחרה עם קבוצתו כנגד קבוצה יריבה, ולפעמים זו הידועה ביתר כוחניות, יודע מראש וכך הוא חושף עצמו לאפשרות שייפגע תוך "תיקול" עם שחקן הקבוצה היריבה, מבחינה זו עונה, בדרך כלל, משחק הכדורגל על דרישות ותנאים שמעמיד הסעיף האמור. משום כך, הצורך בדאגה לקיום ביטוח בסכום סביר שיכסה פגיעתו של שחקן כדורגל, וכל המרבה הרי זה משובח, עשויה להקהות את הפגיעה האפשרית לשחקני כדורגל. אולם, ככל שמדובר בשחקני נוער ושחקנים "רכים", שאלת ההסתכנות מרצון וההגנה הטמונה בה צריכה להיות קטנה יותר. טול, דרך משל, שיתופו של שחקן נוער עם קבוצה בוגרת, הרי היחסים הם בלתי שווים והסיכון לשחקן נוער כזה הוא גדול יותר. משום כך אין להסתתר מאחורי הטענה של הסתכנות מרצון בכל מקרה, וככל שהשחקן צעיר יותר, בחינת קטין, יש לבטל את חסותה של ההגנה, ובית המשפט, בחינת מדיניות שיפוטית נכונה, לא יאפשר לחסות בצילה של ההגנה הזו. משום כך, חרף הכלל של הסתכנות מרצון אינני יכול לקבל את הטענה כי הנתבעת מוגנת הגנה מוחלטת בענינו של שחקן נוער, הגם שלא הייתי קובע כך לגבי שחקן בוגר. על אחת כמה וכמה, שחקן כדורגל העושה מלאכה זו לעיסקו ולמקצועו, ויש אומרים שהוא משתכר עקב משחקיו סכומים "לא מבוטלים". לגבי בוגר כזה הייתי אומר לו ביודעך את הסיכונים זיל ועשה ביטוח לעצמך ככל ושתחפוץ כדי להקהות את עוקץ הסכנות הכרוכות במשחק כדורגל. לא כך הדבר, כאמור, לגבי שחקן נוער, וזאת דעתי גם במקרה דנן. בענין זה ראוי שחובת הזהירות כלפי ילדים ונוער תהיה גבוהה יותר מאשר כלפי מבוגרים, בחינת איזון החבות על פי העקרון של הסתכנות מרצון (ראה לענין זה ספרה של כב' השופטת דרורה פלפל על הספורט בישראל, עמודים 79-85, וכן ראה ע"א 285/73לגיל טרמפולין נגד נחמיאס, כט(1) 63, וכן ראה ע"א 715/79גדעון דניאלי נגד אורט ישראל נתניה פד"י ל"ה(2), 764). אוסיף גם זאת: אכן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עלול להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורט, הכל עד כמה שסיכונים כאלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות ספורט, ואו-אז אין בגין פעילות וסיכונים כאמור - אחריות (ראה ע"א 145/80ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש ואח’, פד' לז(2), 113; 126, מפי השופט ברק - כתוארו אז). באותה מגמה גם פסק כב' השופט דב לוין (באימרת אגב) בע"פ 119/93(ג'ייסון לורנס נגד מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 94(2), עמ' 1105, בעמ' 1122), לאמור: "פעילות ספורטת סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למששתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר". אכן, אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק להיפצע בנפילה, התנגשות בשחקן אחר, מכת כדור וכו'". אולם, במקרה דנא - שאני. התובע היה קטין בעת ששיחק במסגרת קבוצת הנערים של הנתבעת. הוא למעשה, הסכים לשחק. לאחר שהוסבר לו ולאביו, גם לפי עדותו של יו"ר הנתבעת, נושא הביטוח ניתן לקבוע כי התובע היה יכול להניח שהוא מבוטח בביטוח מסוים מפני פגיעות העלולות להיגרם במשחק. הנה כי כן, התובע, הנתבעת, המאמן ויו"ר הנתבעת היו מודעים הן לסיכונים שבמשחקים ולפיכך נעשה ביטוח כללי לשחקנים בסכום מסוים. .14במקרה דנא, לא ניתן לקבוע "מצג שווא" רשלני מצד הנתבעת בענין הביטוח. מצג שווא רשלני, כשלעצמו, דיו כדי להקים עילה בנזיקין שהייתה מזכה את התובע במלוא נזקיו. אין זה המקרה שבפני, ולפיכך הטענה היחידה מבין טענותיו של התובע, הראויה להידון ויש בה ממש היא טענת העדר ביטוח בסכום סביר. סבירות סכום הביטוח .15אמת נכון הדבר, שאין קושי לקבוע על פי הראיות שבאו בפני, כי התובע הצטרף לקבוצת הנערים של הנתבעת והשתתף במשחקיה לאחר שהוסבר לו ולאביו קיום ביטוח, ואפשרות להשלים את הביטוח של תאונות אישיות בביטוח משלים. הנתבעת היא זו שפעלה, לפי הבנתה היא, כדי שיהיה לשחקני קבוצתה - בגירים כקטינים - ביטוח מפני סיכונים ופגיעות לשחקנים, בסכומים שהיא סברה כי הם נאותים וסבירים. הביטוח הזה הוא ביטוח כללי וכולל לכל השחקנים של קבוצות "הפועל", אשר, כאמור, הנתבעת מסונפת להן. השאלה היא אם בהוצאת הפוליסה האמורה בעונת המשחקים שבה השתתף התובע במשחקי קבוצת הנערים של הנתבעת, ובהנחה שהתובע כלול בפוליסה, היא מילאה אחר "חובת עשיית ביטוח", ואם ביטוח כאמור, הוא "ביטוח נאות". כשמדובר במשחק כוחני, כמו משחק כדורגל, שיש בו, כאמור, סכנות לפגיעות גופניות, יש בשיתופם של קטינים במשחקים, בהעדר ביטוח נאות וסביר, משום "מעשה רשלני", שלא במובן של "נזקים בגין מעשה רשלנות" - (ראה פסק דינו של כב' הנשיא זיילר בבימ"ש זה, ת"א 514/88דוד מויאל נגד אגודת הספורט בית"ר ירושלים, לא פורסם). בענין מויאל הלך הנשיא זיילר לפי סכומי נזק כמו בתביעת נזיקין רגילה, תוך השוואה עם סכומי נזק כאילו הוצאה פוליסת ביטוח ראויה שהייתה צריכה לאפשר הטבות הנזק לתובע (ראה שם, עמ' 8לפסק הדין המודפס). בחנתי פסקי דין שונים בענין זה, ולי נראה, בכל הכבוד, להיזקק לכל הפחות לסכומי הביטוח שנקבעו בתקנות שלפי חוק הספורט, כשהם משוערכים להיום, כסכומים סבירים, מתאימים ונאותים. הסכומים שלפי הפוליסה שטענה לה הנתבעת, אינם ראויים ונאותים לכיסוי נזקי התובע. סיכום .16לאור האמור וכעולה מן המקובץ נראה לי לקבוע, כי הנתבעת אחראית לפיצוי נזקי התובע לפי הסכום הקבוע בתקנות שלפי חוק הספורט, כשהם משוערכים להיום, ועל בסיס הנכות והנזקים שנגרמו לתובע, כפי שיוכחו, בחלקו השני של המשפט. .17אני קובע את המשך ההוכחות בשאלת הנזק, במועד שיתואם בין ב"כ הצדדים שעליות תימסר הודעה למזכירות בית המשפט. ביטוח ספורטתאונות ספורטדיני ספורטכדורגל