##מהי אחריות סוכן ביטוח במקרה של תאונת דרכים ?## בית המשפט פסק כי סוכן הביטוח התרשל בכך שלא הודיע למבוטחים כי הפוליסה בוטלה עם ביטולה, ובהמשך בכך שלא הודיע למבוטחים כי הפוליסה לא חודשה, דבר שהוביל לכך שנהגו ברכב ללא פוליסה בתוקף. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בלי ביטוח בגלל רשלנות סוכן ביטוח:## תובעים מס' 2 ו-3 (להלן: "המבוטחים") הינם הבעלים של רכב שבוטח על ידי נתבעת מס' 1 (להלן: "חברת הביטוח" או "החברה") לאחר אישור הפוליסה על ידי נתבעת מס' 2, ששימשה כסוכנות חיתום של חברת הביטוח (להלן: "סוכנות החיתום" או "הסוכנות"). פוליסת הביטוח בוטלה על ידי החברה במהלך תקופת הביטוח, ולא חודשה בסיומה. הרכב היה מעורב בתאונת דרכים, שבה נגרמו נזקים לו ולרכב נוסף שהיה מעורב בתאונה. תובע מס' 1, ששימש כסוכן הביטוח (להלן: "הסוכן"), פיצה את המבוטחים בגין חלק מנזקיהם. בתביעה זו עותרים התובעים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשים ומחדלים של הנתבעות שבגינם, לטענתם, לא היה הרכב מבוטח במועד האירוע. הרקע העובדתי ביום 9.2.06 מולאה למבוטחים הצעה לביטוח רכבם (להלן: "ההצעה" ו"הרכב") במשרדי הסוכן. ביום 12.2.06 הונפקה פוליסת הביטוח, שתוקפה מיום 2.2.06 עד יום 31.12.06. בהצעה הצהירו המבוטחים על תביעה אחת שהוגשה בשלוש השנים שקדמו למועד תחילת הביטוח. הואיל והמבוטחים ביקשו להנות מהנחת היעדר תביעות, הם התבקשו להמציא אישור על היעדר תביעות, פרט לאותה תביעה שעליה הצהירו, בשלוש השנים שקדמו למועד תחילת הביטוח. ביום 14.9.06 הוציאה חברת הביטוח תוספת לפוליסה, שבמסגרתה חויבו המבוטחים בפרמיה נוספת בסכום של 969 ₪ (להלן: "התוספת הראשונה" ו"הפרמיה הנוספת"). התוספת הראשונה הוצאה מאחר שלטענת חברת הביטוח אישורי היעדר התביעות שהתקבלו לא כיסו תקופה בת מספר חודשים מן התקופה הנדרשת, מיום 1.8.05 עד יום 1.2.06. הפרמיה הנוספת לא שולמה, וביום 28.9.06 הוציאה חברת הביטוח מכתב התראה לפני ביטול הפוליסה למבוטחים, שהעתק ממנו מוען אל הסוכן. ביום 31.10.06 שלחה החברה בדואר רשום מכתב המודיע על ביטול הפוליסה בדואר רשום. המכתב נשלח למבוטחים, והעתקו - לסוכן. ביום 17.11.06 הוציאה החברה תוספת שניה לפוליסה, תוספת בגין ביטול הפוליסה, שנשלחה אל הסוכן. ביום 31.12.06 פנה הסוכן אל החברה בבקשה לחדש את הפוליסה לשנת 2007 ולבטל את החוב הכספי שנותר לאחר ביטול הפוליסה. הפוליסה לא חודשה. ביום 28.1.07 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים, שבה נגרמו נזקים לו ולרכב נוסף שהיה מעורב בתאונה. בעקבות הנזקים שנגרמו לרכב האחר בתאונה הגישה איילון חברה לביטוח בע"מ תביעת שיבוב נגד המבוטחים, וניתן נגדם פסק דין שקיבל את התביעה (להלן: "תביעת איילון"). לטענת התובעים נגרמו למבוטחים נזקים בסכום של 135,585 ₪, שממנו שילם להם הסוכן סכום של 65,204 ₪. גדר המחלוקת כל אחד מן הצדדים טוען כי הנזקים שנגרמו הינם תוצאה של רשלנות של הצד שכנגד. התובעים טוענים כי הפוליסה בוטלה מחמת רשלנות של החברה ושל הסוכנות, דבר שהוביל לאי חידושה של הפוליסה לשנת 2007, וכתוצאה מכך לא היה הרכב מבוטח במועד התאונה. ואילו הנתבעות טוענות כי רשלנות של הסוכן ושל המבוטחים היא שהובילה לביטול הפוליסה כדין. הצדדים חלוקים גם ביחס לשיעור נזקיהם של התובעים. דיון והכרעה ביטול הפוליסה אין חולק כי הפוליסה לא חודשה לשנת 2007 בשל ביטולה במהלך חודש נובמבר 2006. לטענת התובעים ביטול הפוליסה נבע מרשלנות הנתבעות, ולא היה מקום לבטל את הפוליסה הואיל והסוכן העביר לסוכנות החיתום את כל אישורי היעדר התביעות שהיו נחוצים לשם קבלת הנחת היעדר התביעות. ואילו לטענת הנתבעות לא הועברו כל האישורים, ועל כן ביטול הפוליסה נעשה כדין, לאחר שהפרמיה הנוספת לא שולמה על ידי המבוטחים. הסוכן מסר בתצהירו כי העביר לסוכנות החיתום את שני אישורי היעדר התביעות שצורפו כנספח ג' לתצהירו. אותו נספח כולל שני מסמכים: האחד - מסמך דיווח על תביעות של חברת הראל שרלבנטי לשלוש השנים שקדמו ליום 31.7.05, הכולל את אותה תאונה שעליה הצהירו המבוטחים בהצעה (להלן: "האישור הראשון"); והשני - מסמך דיווח על תביעות נכון ליום 30.7.06, הרלבנטי לתקופה שהחל מ-1.8.05, שממנו עולה כי מיום 1.8.05 עד יום 1.2.06 לא הוגשו תביעות (במסמך דיווח על תביעות שהוגשו בגין אירועים מיום 10.7.06, שאינן רלבנטיות לענייננו) (להלן: "האישור השני"). על גבי האישור השני מופיעים בין היתר הרישומים הבאים בכתבי יד שונים: "לואיז פעם II האישור שחסר לכם" (מהודעת דואר אלקטרוני שצורפה כנספח ה' לתצהיר הסוכן עולה כי במחלקת הבקרה של חברת הביטוח עובדת ששמה לואיז ששון). "ארז העדר תביעות שהועבר לחב' הפניקס מס' פעמים". מנגד טענו העדות מטעם הנתבעות כי האישור שהעביר הסוכן לסוכנות החיתום, שהינו גם האישור שהעבירה הסוכנות לחברת הביטוח, לא כיסה את התקופה שמיום 1.8.05 עד יום 1.2.06 (סעיף 7 לתצהיר מיכל מידן (להלן: "מידן") וסעיף 7 לתצהיר ליאת הררי - גולץ (להלן: "הררי"). כאן המקום לציין כי לנוכח גרסת שתי העדות אין בסיס לטענת הנתבעות בסיכומיהן, כאילו לא הוכיחו התובעים כי בכלל העבירו אישור כלשהו. התקופה שלגביה העידו העדות כי היה ברשותן אישור תואמת את תקופת האישור הראשון. המחלוקת הינה בשאלה אם הועבר האישור השני, שהינו האישור המתייחס לתקופה שבמחלוקת, ובעניין זה מעדיפה אני את גרסת הסוכן על פני גרסת מידן, וזאת לנוכח הרישומים בכתב יד על גבי האישור השני; וגם לנוכח העובדה כי אישור זה נכון ליום 30.7.06, ולא הייתה לתובעים כל סיבה להימנע מלהעבירו לנתבעות, שכן האישור מזכה אותם בהנחת היעדר תביעות. על כן מסקנתי היא כי הסוכן העביר גם את האישור השני לסוכנות החיתום. מסקנתי זו נתמכת גם בהתכתבויות בין הצדדים. אפנה לדוגמא להודעת דואר אלקטרוני ששלח עופר שמאי, ששימש בתקופה הרלבנטית כחתם בסוכנות, להררי ביום 16.11.06, שבה הוא מבקש טיפולה בביטול התוספת הראשונה הואיל והאישורים הועברו (ראה: עמוד ראשון בנספח ה' לתצהיר הסוכן). הודעה זו מאמתת את הדברים שמסר עופר שמאי בעדותו, שלפיהם גם האישור השני היה ברשות הסוכנות (ראה: עמ' 14 שו' 32-33). משקבעתי כי הסוכן העביר לסוכנות החיתום גם את האישור השני, התוצאה היא כי ברשות סוכנות החיתום היו אישורי היעדר תביעות (פרט לתביעה שעליה הוצהר בהצעה) לגבי כל התקופה הנחוצה. עופר שמאי מסר בעדותו כי העביר את האישור השני לחברת הביטוח (ראה: עמ' 14 שו' 32-33), אלא שלשאלה אם אכן העביר את האישור אם לאו אין כל נפקות לגבי חבותה של חברת הביטוח כלפי המבוטחים, שכן הסוכנות שימשה כסוכנות חיתום של חברת הביטוח, והפוליסה נשוא הדיון עברה חיתום אצלה והונפקה על ידיה. המצאת אישורי היעדר תביעות היה אחד התנאים לאישור הפוליסה, שכללה הנחת היעדר תביעות, ועל כן העברת האישורים על ידי המבוטחים לסוכנות כמוה כהמצאתם לחברה. הואיל וקבעתי כי האישורים הומצאו לסוכנות, וכי המצאה זו דינה כדין המצאה לחברה, לא היה בסיס להוצאת התוספת הראשונה ולדרישת תשלום הפרמיה הנוספת, ולכן לא הייתה הצדקה לביטול הפוליסה מחמת אי תשלום הפרמיה הנוספת. הפוליסה בוטלה, איפוא, שלא כדין, וביטולה מהווה התרשלות של שתי הנתבעות. אציין כי הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי האישורים שהוצגו לא היו מספיקים גם לנוכח העובדה כי המבוטחים היו "לוי תקוה ו/או יצחק" בעוד שהאישורים שהוצגו היו על שם "לוי תקוה ו/או קרן", וזאת בהסתמך על דברים שמסרה ליאת בחקירתה הנגדית. דא עקא כי טענה זו לא הועלתה בזמן אמת, והתובעים לא נדרשו בזמן אמת להמציא אישורים על שם לוי יצחק. מחומר הראיות עולה כי הפקת התוספת הראשונה על ידי החברה נבעה מטענתה כי לא הומצאו לה אישורים עבור חודשים אוגוסט 2005 עד פברואר 2006 (ראה הודעת דואר אלקטרוני מיום 19.11.06 שנשלחה על ידי לואיז ששון מחברת הביטוח לליאת, שעותק ממנה נשלח לעופר שמאי, שבה מצוין כי חסרים אישורים לתקופה זו ופקידה ממשרד הסוכן עודכנה בכך, שצורפה כעמוד הראשון בנספח ה' לתצהיר הסוכן). על כן מנועות הנתבעות כיום מלהעלות טענות בנוגע לפגמים או לחוסרים אחרים באישורים, טענות אשר לא הועלו במהלך התרחשות האירועים. אי חידוש הפוליסה מעדות ליאת עולה כי אלמלא בוטלה הפוליסה לא היו מסרבים לחדשה בשנת 2007 (ראה עדותה בעמ' 43 שו' 1-4). מכאן שאי חידוש הפוליסה לשנת 2007 הינו תוצאה של ביטולה הרשלני ושלא כדין של הפוליסה. אציין כי בניגוד לנטען בסעיף ד(4) לסיכומי הנתבעות, פניות הסוכן לחידוש הפוליסה מיום 31.12.06, מיום 7.1.07 ומיום 18.1.07 צורפו כנספח ו' לתצהיר הסוכן, והן מוכיחות כי הסוכן אומנם פנה בבקשה לחידוש הפוליסה. המסקנה מן האמור עד כה הינה כי ביטול הפוליסה בחודש נובמבר 2006 הוא שהוביל לאי חידושה בשנת 2007, וכתוצאה מכך לא היה לרכב כיסוי ביטוחי בעת התאונה. כאן המקום לציין כי המבוטחים שילמו לסוכן את מלוא סכום הפרמיה שדרש מהם הן לשנת 2006 והן לשנת 2007. רשלנות הסוכן לטענת התובעים פעל הסוכן לכל אורך הדרך כסוכן סביר, ולא הייתה מצידו כל רשלנות. ואילו הנתבעות טוענות כי הסוכן התרשל בכך שלא העביר אישורי היעדר תביעות מלאים, בכך ששקט על שמריו לאחר הוצאת התוספת הראשונה דבר שהוביל לביטול הפוליסה, ובכך שלא הודיע למבוטחים על ביטול הפוליסה ולאחר מכן על אי חידושה. כפי שקבעתי לעיל העביר הסוכן לסוכנות החיתום את אישורי היעדר התביעות הנדרשים, ועל כן דין טענה זו של הנתבעות להידחות. מן הדין לדחות גם את טענתן השניה של הנתבעות בדבר רשלנות הסוכן בטיפולו בעניין מאז הפקת התוספת הראשונה. הסוכן לא שקט על שמריו, כפי שטוענת הנתבעת, אלא ניסה במהלך החודשים שמאז הוצאת התוספת הראשונה להעמיד את הנתבעות על טעותן. כאשר בוטלה הפוליסה פעל לבטל את החלטת הביטול, ולקראת שנת 2007 פעל לחידוש הפוליסה. עצם סירובו של הסוכן לחתום על טופס להקמה מחודשת של הפוליסה כדרישת חברת הביטוח אינו מהווה רשלנות מצידו, שכן הסוכן סבר, ובצדק, כי הפוליסה בוטלה שלא כדין ועל כן אין צורך להקימה מחדש. עם זאת מצאתי כי הסוכן התרשל בכך שלא הודיע למבוטחים כי הפוליסה בוטלה עם ביטולה, ובהמשך בכך שלא הודיע למבוטחים כי הפוליסה לא חודשה, דבר שהוביל לכך שנהגו ברכב ללא פוליסה בתוקף, חרף העובדה ששילמו את הפרמיה שנדרשה על ידי הסוכן הן לשנת 2006 והן לשנת 2007. בעדותו טען הסוכן כי נאמר לו על ידי עופר שמאי כי עניין חידוש הפוליסה נמצא בטיפול (עמ' 22 שו' 20), וכי במצב דברים זה, וכל עוד לא דחתה חברת הביטוח את פנייתו לחידוש הפוליסה, קיים כיסוי (עמ' 22 שו' 26-31). אלא שמייד אחר כך הודה הסוכן כי ידע גם עובר לתאונה כי הפוליסה לא חודשה (עמ' 23 שו' 2-5). התובעים טוענים בסיכומיהם כי קיימת נורמה מקובלת בענף הביטוח, שלפיה כל עוד הדברים בבדיקה יש כיסוי ביטוחי, אף שהפוליסה בוטלה או לא חודשה (סעיף 45 לסיכומי התובעים). אלא שנורמה כזו לא הוכחה, שכן איני סבורה כי די בעדותו של עופר שמאי כדי להוכיח קיומה של נורמה כזו. זאת ועוד: חובתו של הסוכן הינה לעדכן את המבוטח במצב הדברים לאשורו, ולא לסמוך על קיומה של נורמה נטענת שאין לה כל עיגון בדין. בסיכומי התובעים נטען כי הסוכן נהג באופן שבו נהג הואיל ועופר שמאי הבטיח לו כי הפוליסה תחודש, כעולה מסעיף 16 לתצהירו של עופר שמאי. ואולם אף אם אלה פני הדברים אין בכך כדי לבטל את התרשלותו של הסוכן, שהודה בכך שידע כי חרף הבטחתו של עופר שמאי לא חודשה הפוליסה, ולכן הייתה לו חובה לעדכן בכך את המבוטחים, דבר שלא עשה. רשלנות המבוטחים הנתבעות טוענות כי יש ליחס למבוטחים אשם תורם בשיעור גבוה, הואיל ולא נקטו בכל פעולה אף שקיבלו את התוספת הראשונה ואת ההודעה בדבר ביטול הפוליסה, ולא דרשו לקבל לידיהם את הפוליסה לשנת 2007, אלא הסתמכו על הסוכן הסתמכות שכמוה כעצימת עיניים, וכתוצאה מכך נהגו ברכב ללא פוליסה תקפה. דין הטענה להידחות. המבוטחים פנו לסוכן ביטוח, שילמו לו את הפרמיות שנדרשו הן לשנת 2006 והן לשנת 2007, והסתמכו על דבריו כי קיים כיסוי ביטוחי הן לאחר ביטול הפוליסה בנובמבר 2006, והן בעת חידוש הפוליסה בשנת 2007. איני מוצאת כי קיים פסול בהסתמכותם של המבוטחים על דבריו של סוכן הביטוח, שהינו הגורם המקצועי שאליו פנו על מנת שיטפל עבורם בענייני הביטוח. הסוכן אף שימש כאיש הקשר בין המבוטחים לבין חברת הביטוח, שכן לא היה קשר ישיר ביניהם לבין החברה. על כן אני דוחה את הטענה כי יש לייחס למבוטחים אשם תורם לנזקים שנגרמו להם. דיון בסוגיית הנזק הנזק לרכבם של המבוטחים התובעים הגישו חוות דעת שנערכה על ידי השמאי עזרא גינדי, שלפיה לרכבם של המבוטחים נגרם נזק בסכום של 35,793 ₪. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של השמאי משה שאלתיאל, שהעריך את הנזקים שנגרמו לרכב בסכום זהה. בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה כי ערך הרכב ביום התאונה הינו 59,000 ₪ (עמ' 11 שו' 14). שיעור הנזק מהווה, איפוא, 60.66% מערך הרכב. הואיל ושיעור הנזק שנגרם לרכב עולה על 60% מערכו מדובר באובדן גמור כהגדרת המונח בתקנה 6(א) לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986, והתובעים זכאים לפיצוי במלוא ערך הרכב המוסכם בניכוי ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. הנתבעות טוענות כי המבוטחים לא עמדו בחובת הקטנת הנזק הואיל ולא מכרו את שרידי הרכב. אני סבורה כי בנסיבות העניין, הואיל והרכב היה נחוץ כראיה בהליך זה לאחר שהנתבעות לא הכירו בחובתן לפצות את המבוטחים, והואיל ואחת מטענות הנתבעות הייתה כי אין מדובר באובדן גמור, קיימת הצדקה לאי מכירת שרידי הרכב. ערך הרכב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה עד יום הגשת התביעה הינו 71,377 ₪. ההשתתפות העצמית בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תחילת הביטוח עד יום הגשת התביעה הינה 2,184 ₪. ההפרש הינו בסכום של 69,193 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. ואולם התובעים תבעו בגין ראש נזק זה סכום של 65,204 ₪, ועל כן זהו שיעורו של ראש נזק זה נכון ליום הגשת התביעה. ראשי הנזק האחרים שכר טרחת שמאי, הוצאות גרירה ואכסון: שכר טרחת השמאי עבור חוות דעתו ועבור הגעתו למסירת עדות הינם חלק מהוצאות המשפט, ויובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות. הוצאות הגרירה והאכסון לא נתבעו בכתב התביעה ולא הובאו ראיות להוכחתן, ועל כן דין העתירה לפיצוי בגינן להידחות. הוצאות ההגנה על תובע מס' 2 בבית המשפט לתעבורה: לא הובאה כל ראיה (קבלה, חשבונית או כל ראיה אחרת) להוכחת ראש נזק זה, ועל כן דין העתירה לפיצוי בגינו להידחות. עוגמת נפש: לא מצאתי כי יש לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש במקרה זה לזכותו של מי מהתובעים. הסוכן אינו זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש, הואיל ורשלנותו הייתה אחד הגורמים לנזקים שנגרמו במקרה זה. ואילו המבוטחים פוצו בסמוך לאחר המקרה על ידי הסוכן, ולא מצאתי כי נגרמה להם עוגמת נפש משמעותית הראויה לפיצוי. תביעת איילון: אין חולק כי המבוטחים לא שילמו לאיילון את הסכום שחויבו לשלם לה בפסק הדין. נזקי המבוטחים לנוכח האמור לעיל נזקיהם של המבוטחים עד כה מסתכמים ב-65,204 ₪. אלא שהמבוטחים פוצו בסכום זה על ידי הסוכן, ועל כן הם לא זכאים לפיצוי נוסף. יתירה מכך: המבוטחים פוצו במלוא ערך הרכב, כשהרכב עצמו נותר ברשותם, דבר המהווה פיצוי ביתר. באשר לתביעת איילון - הואיל והמבוטחים לא שילמו את סכום פסק הדין שניתן נגדם בתביעה זו, אין הם זכאים לפיצוי. עם זאת יהיו בעתיד זכאים להחזר של כל סכום שישלמו בגין חובם על פי פסק הדין. סבורה אני כי דין טענות הנתבעות כי המבוטחים לא הקטינו את נזקם, הואיל ולא שילמו לאיילון את הסכום שדרשה טרם הגשת התביעה והואיל ולא התגוננו מפני התביעה, דינן להידחות. החובה לפעול להקטנת הנזק אינה כוללת חובה לנקוט פעולות שיצריכו מן הניזוק משאבים ניכרים או יאלצו אותו לשאת בעלויות משמעותיות. המבוטחים נדרשו על ידי איילון טרם הגשת תביעתה לשלם סכום של 29,775 ₪, שהינו סכום בלתי מבוטל, שאדם מן היישוב עשוי להתקשות לשאת בו. לא אוכל לקבוע כי אי ההיענות לדרישת איילון מנוגדת לחובת המבוטחים להקטין את נזקם. גם אי ההתגוננות מפני תביעת איילון אינה מנוגדת לחובת הקטנת הנזק, הואיל וגם היא כרוכה בהוצאות לא מבוטלות, לרבות עקב הצורך לשכור שירותיו של עורך דין. נזקי הסוכן הסוכן נשא בנזק שנגרם לרכב המבוטחים. כפי שקבעתי לעיל, הן הנתבעות והן הסוכן התרשלו. בבואי לחלק ביניהם את האחריות אני סבורה כי עיקר האחריות לתוצאה במקרה זה רובצת על שכמן של הנתבעות. לכן אני קובעת כי שיעור אחריותן של הנתבעות הינו 80%, ואילו שיעור אחריותו של הסוכן הינו 20%. מכאן שעל הנתבעות לשאת ב-80% מן הסכום ששילם הסוכן למבוטחים, דהיינו בסכום של 52,163 ₪. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, התוצאה הינה כדלקמן: הנתבעות ישלמו לתובע מס' 1 סכום של 52,163 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעות ישלמו לתובעים מס' 2 ו-3 כל סכום שישלמו אלה לאיילון חברה לביטוח בע"מ בגין פסק הדין שניתן נגדם בתביעת איילון (ת.א. 66093/07). בנושא זה אני סבורה כי ייטיבו הצדדים לעשות אם יגיעו להסכמה כי הנתבעות ישלמו את סכום החוב הפסוק במישרין לאיילון. אם ימכר רכבם של המבוטחים תחולק התמורה שתתקבל כך שהנתבעות יקבלו 80% ממנה ותובע מס' 1 יקבל 20% ממנה, וזאת על מנת למנוע מצב של פיצוי ביתר למבוטחים. הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאותיהם בתביעה זו בסכום של 18,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות פסיקת ריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ואני דוחה את עתירת התובעים בנושא זה. זכות ערעור כחוק. משפט תעבורהתאונת דרכיםנהיגה ללא ביטוחרשלנותסוכן ביטוח