רשלנות רפואית רופאי שיניים - תביעה נגד רופא שיניים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת רשלנות רפואית רופאי שיניים - תביעה נגד רופא שיניים: 1. עסקינן בתביעת נזקי גוף הנובעת, עפ"י הנטען, מטיפול רשלני רפואי, שבוצע ע"י הנתבע, רופא שיניים במקצועו, בתובעים, במסגרת טיפולי שיניים שביצע בהם. העובדות הנטענות בכתב התביעה המתוקן 2. התובעים הם אב ובתו. האב, התובע 1 (להלן: "התובע") יליד שנת 1955 והבת, התובעת 2 (להלן: "התובעת") ילידת שנת 1985. 3. טוען התובע כדלקמן: א. בחודש מרץ 2002 או בסמוך לכך, חש בכאבים בשיניו ונזקק לטיפול שיניים. עקב מצבו הכלכלי הקשה פנה לטיפול אצל הנתבע, רופא שיניים במקצועו, שהיה ידוע במקום מגוריו של הנתבע בפרדס חנה, כרופא שיניים זול. ב. הוא פנה לדירתו של הנתבע בפרדס חנה, שבחלקה (בסלון) הוסבה למרפאת שיניים, לקבלת טיפול רפואי. ג. הנתבע החליט, מבלי לבצע צילום רנטגן או כל בדיקה אחרת נדרשת, לעקור שיניים מפיו של התובע. ד. הנתבע עקר במהלך תקופה כ- 10 שיניים מפיו של התובע, לפי תעריף של בין 70-100 ₪ במזומן, מבלי לבצע פעולת הרדמה טרם העקירה, ואף מבלי לתת לו אנטיביוטיקה או כדורים משככי כאבים לאחר הטיפול. ה. לעתים בעקבות עקירת השיניים נגרמו לתובע דימומים בפיו, ואז היה חוזר אל הנתבע שהיה מורח את המקום המדמם בחומר שהיה מסייע לעצירת הדימום. ו. לאחר שהנתבע עקר מפיו של התובע כ- 10 שיניים, הרכיב בפיו תותבות פלסטיק זמניות, ועד היום תותבות אלה מצויות בפיו של התובע, כאשר אין באפשרותו הכלכלית לשלם בעבור שיקום הנזק שיצר הנתבע בעקבות עקירת השיניים. ז. התובע שילם לנתבע במזומן ללא קבלת חשבונית, ואף מבלי שהנתבע תיעד את הטיפולים שביצע בו. 4. טוענת התובעת כדלקמן: א. באותה תקופה שהתובע היה מטופל אצל הנתבע, חשה גם התובעת כאבים בשן, ופנתה אף היא, עפ"י הפניית אביה, אל הנתבע לקבלת טיפול רפואי. ב. הנתבע בדק את פיה של התובעת וקבע כי יש לעקור את השן, וזאת מבלי שביצע בה צילום רנטגן או כל בדיקה רפואית מקובלת אחרת. ג. בו ביום עקר הנתבע את השן הכואבת מפיה של התובעת. ד. כאשר התובעת חזרה לביתה היא גילתה כי הנתבע עקר את השן הלא נכונה. על כן חזרה למחרת למרפאה של הנתבע והתלוננה כי עקר את השן הלא נכונה. הנתבע טען כי היה צורך לעקור גם את השן שעקר בפועל, והוסיף ועקר גם את השן שבה היה החור. ה. לאחר זמן מה החלה התובעת סובלת מכאבים בשיניה באזור אחר בפה. היא פנתה אל הנתבע וביקשה שיתן לה חומר משכך כאבים. הנתבע אילחש את פיה של התובעת ועקר את השן שממנה סבלה ללא ידיעתה של התובעת ומבלי שקיבל את הסכמתה מראש. כתוצאה מעקירה זו נגרם לתובעת זיהום, והנתבע נתן לה מספר כדורי אנטיביוטיקה. ו. סה"כ עקר הנתבע מפיה של התובעת 3 שיניים, שנותרו חסרות בפיה. ז. גם התובעת שילמה לנתבע במזומן ללא קבלת חשבונית, ומבלי שהטיפולים הרפואיים שביצע בה תועדו בדרך כלשהי. 5. בנסיבות אלה טוענים התובעים כי הנתבע התרשל בטיפולו בהם, תוך הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, ותוך ביצוע עוולת הפרת חובה חקוקה, כמפורט בסעיף 23 לכתב התביעה. 6. עוד טענו התובעים כי במקרה הנדון יש להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל, מהטעמים הבאים: א. מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הכלל של "הדבר מדבר בעדו". ב. מכח דוקטרינת "הנזק הראייתי", שכן הנתבע לא תיעד את הטיפולים שביצע בפיהם של התובעים. 7. התובעים טוענים לנזק שנגרם להם כתוצאה ממעשי רשלנות אלה של התובע. העובדות הנטענות בכתב ההגנה המתוקן 8. בכתב הגנתו טוען הנתבע שתי טענות מקדימות לסילוק התביעה על הסף, כדלקמן: א. טענת התיישנות שכן לטעמו התביעה הוגשה למעלה מ- 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה (כפי שנראה להלן טענה זו מכוונת רק כלפי תביעתו של התובע, אך לא כלפי תביעתה של התובעת). ב. התביעה הוגשה מבלי שצורפה אליה חוו"ד רפואית כמצוות תקנת 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). לכן התובעים לא יכולים להוכיח טענותיהם כנגד הנתבע העוסקות "בעניין שברפואה". 9. עוד טען הנתבע בכתב הגנתו כדלקמן: א. לא זכור לו כי אי פעם טיפל בתובעים. ב. בשנת 2004 ארעה פריצה לדירתו, בה מצויה מרפאתו, והושמדו כל תיקי המטופלים שנשמרו עד לאותה עת במרפאה. זו גם הסיבה שהוא איננו יכול לזכור אם טיפל אי פעם בתובעים ו/או להציג תיעוד רפואי אודות טיפול בהם. ג. לחילופין טוען הנתבע כי למרות השמדת התיעוד הרפואי, טיפל בתובעים טיפול רפואי נכון, מתאים והטוב ביותר בנסיבות ובהתאם לפרקטיקה הנוהגת ברפואת שיניים, תוך שהוא נוקט באמצעי זהירות מקובלים ו/או סבירים ובמיומנות רפואית סבירה. ד. מפאת הזמן הרב שחלף מאז טיפולי השיניים, אין באפשרותו של הנתבע להתייחס לטיעוני התובעים באופן קונקרטי. ה. בכל מקרה, ככל שטיפל בנתבעים, היה זה תוך כדי הסכמתם מדעת לטיפולי השיניים, ומסקנה זו גם עולה מעצם העובדה ששבו וחזרו לטיפולו של הנתבע מספר פעמים. ו. הכחשת הנזק הנטען. 10. בהתאם להחלטתי מיום 27.11.11 קבעתי התיק להוכחות בשאלת האחריות בלבד (ולהלן גם נבהיר מדוע כך הוחלט). דיון והכרעה 11. לטעמי, אלה הן השאלות המצריכות הכרעה בתובענה בשאלת האחריות, ובסדר הבא: א. האם התובעים הוכיחו כי טופלו בשיניהם ע"י הנתבע, ואם כן מתי? ב. האם דין התביעה להידחות מחמת התיישנות? ג. האם הנתבע הוכיח את גרסתו כי התיעוד הרפואי שהתנהל במרפאתו נגנב במסגרת הפריצה לדירתו בשנת 2004? ד. האם דין התביעה להידחות על הסף מחמת אי צירוף חוו"ד רפואית? ה. מה המשמעות האופרטיבית של התשובות לשאלות דלעיל? שאלה א' - האם התובעים הוכיחו כי טופלו בשיניהם ע"י הנתבע, ואם כן מתי? 12. במסגרת שאלה זו נבחן האם התובעים הוכיחו כי טופלו בשיניהם (עצם קבלת טיפול להבדיל מטיבו או מהותו) ע"י הנתבע, ואם כן מתי? 13. שאלה זו, לגבי עצם קבלת הטיפול הרפואי ע"י הנתבע, להבדיל מטיבו או מהותו, היא שאלה עובדתית ואינה "עניין שברפואה" המצריכה ביסוס בחוו"ד רפואית כהוראת תקנה 127 לתקסד"א. אדם יכול להעיד האם קיבל טיפול רפואי בשיניו במהלך חייו ע"י רופא שיניים כזה או אחר. לראיה, בשאלונים נהוג לשאול את התובע את שמות הרופאים ו/או המרפאות בהם טופל. כך גם במקרה דנן נשאלו התובעים בשאלון לגבי שמות רופאי השיניים ו/או מרפאות השיניים בהם טופלו עובר לטיפול השיניים אצל הנתבע (ראה נ/2 שאלה 48, ונ/3 שאלה 38). 14. בכתב תביעתם, כמו גם בתצהירי העדות הראשית (ראה ת/2 סעיפים 2-9; ת/3 סעיפים 2-9), מעידים התובעים בוודאות על טיפולים רפואיים שקיבלו בשיניהם במרפאת הנתבע. 15. התובעים בתצהירי עדותם הראשית נתנו תיאור דומה של המרפאה האמורה. התובע בתצהיר עדותו הראשית ת/2 תיאר את המרפאה כדלקמן: המרפאה מצויה בסלון דירתו של הנתבע, כאשר החלק השייך למרפאה היה מופרד מאזור חדר המגורים שבסלון במחיצה ארעית באמצע הסלון (סעיף 4 לת/2). התובעת בתצהיר עדותה הראשית ת/3 תיארה את המרפאה כדלקמן: המרפאה היתה מצויה בדירתו של הנתבע בפרדס חנה. המרפאה היתה באמצע סלון הדירה מופרדת בוילון מיתר חלקי הסלון (סעיפים 3, 4 לת/3). 16. גם העדה מטעם התובעים הגב' מגי איכילוב, שלטענתה גם קיבלה טיפול אצל הנתבע, תיארה את המרפאה כדלקמן: המרפאה ממוקמת בדירתו של הנתבע בפרדס חנה. אחד החדרים בבית הוסב לחדר טיפולים, והיה בו כסא טיפולי שיניים, כוננית עם ספרים, מספרים וכלי עבודה שונים (סעיפים 3-4 לת/1). 17. התובעים בחקירתם הנגדית נשאלו אודות תיאור המרפאה של הנתבע ומיקומה, וציינו כדלקמן: התובע: א. לפני דירת מגוריו היה פלקט ועליו פרטי הנתבע כרופא שיניים. לאחר הגשת התביעה הנדונה הנתבע הוריד פלקט זה (עמ' 14 לפרו' ש' 21-22). ב. המרפאה היתה מופרדת מהסלון ע"י מחיצה (עמ' 14 לפרו' ש' 25-26). ג. כשנשאל מה כתובת המרפאה השיב: "משהו 17, רח' כורש. אסבסטונים. בית משותף שתי קומות. הוא גר בקומה ראשונה. אין מעלית" (עמ' 17 לפרו' ש' 7-9). ד. לשאלה האם היתה חית מחמד בדירת הנתבע, השיב: "אם אני לא טועה היה אקווריום" (עמ' 17 לפרו' ש' 12). התובעת: א. כשנשאלה מה כתובת המרפאה של הנתבע השיבה: "לא זוכרת אבל אני יכולה להראות לך את המרפאה. לא ראיתי את המקום שנים אבל אני יכולה לקחת אותך אליו עכשיו. זה אסבסטונים. אני זוכרת שהוא היה בקומת קרקע. לא נראה לי שזה בית עם קומות. נראה לי קרקע או שזה שתי קומות. אני לא זוכרת" (עמ' 20 לפרו' ש' 28-31). ב. היא לא זוכרת אם היתה חית מחמד בבית (עמ' 20 לפרו' ש' 33). 18. בזמן עדותם של שלושת עדי התביעה הנתבע היה נוכח באולם, כפי שמצוין בפרוטוקול, ושלושת עדי התביעה למעשה זיהו את הנתבע כרופא השיניים שטיפל בהם. אמנם עדי התביעה לא נשאלו בנדון "ברחל בתך הקטנה", אולם ההנחה הסבירה היא כי אם הנתבע לא היה מוכר למי מעדי התביעה, הם היו מציינים זאת. הגדיל התובע וציין בחקירתו הנגדית כי מאז הטיפולים פגש את הנתבע באיזור מגוריהם המשותף (עמ' 19 לפרו' ש' 1-2). היינו זיהויו של הנתבע ע"י התובעים כרופא שטיפל בהם הוא ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, ואף מעבר לכך. 19. מיקום המרפאה בדירתו של הנתבע תואר בצורה דומה ע"י שלושת עדי התביעה, כמו גם מיקום דירתו של הנתבע בפרדס חנה, כמפורט לעיל. עדותם של עדי התביעה כי מרפאתו של הנתבע התנהלה בביתו, אושרה ע"י הנתבע בעצמו (עמ' 43 לפרו' ש' 30). התובע אף ציין בחקירתו הנגדית, במענה לשאלה בחקירה נגדית, כי בדירתו של הנתבע יש אקווריום (ראה סעיף 17(ד) לעיל), ונתון זה לא נסתר ע"י הנתבע (וסביר כי כך היה נעשה אם עובדה זו לא היתה נכונה). מכאן חיזוק למסקנה כי התובעים ביקרו במרפאתו של הנתבע, וההנחה הסבירה היא כי עשו זאת לצורך קבלת טיפולי שיניים, כגרסתם. 20. לעומתם, גרסתו של הנתבע בשאלת טיפולו בתובעים אינה אחידה. בכתב הגנה מקורי שהוגש ביום 17.5.09 לא הכחיש הנתבע את הטיפול בתובעים, רק טען טענות אחרות לסילוק התביעה, דוגמת טענת התיישנות ו/או העדר חוו"ד רפואית ו/או כי הטיפול בהם היה סביר ובהתאם לפרקטיקה המקובלת הנוהגת ברפואת שיניים. ההנחה הסבירה היא כי כתב ההגנה המקורי הוגש ע"י ב"כ הנתבע, בשמו של הנתבע, לאחר שקיבל את המידע האמור מהנתבע. רק בישיבת יום 13.7.10, למעלה משנה לאחר הגשת כתב ההגנה המקורי, העלה ב"כ הנתבע את הטענה כי הנתבע אינו זוכר את התובעים כמטופלים, והתרתי לנתבע להגיש בקשה לתיקון כתב הגנתו. בסופו של יום, ובאיחור רב, תוקן כתב ההגנה והוספה הטענה כי הנתבע אינו זוכר אם טיפל בתובעים (ס' 1.10 לכתב ההגנה המתוקן). על אף טענה זו, ועל אף העדר תיעוד רפואי, הוסיף הנתבע וטען בכתב הגנתו המתוקן, כטענות חלופיות, כי טיפל בתובעים טיפול נכון, מתאים ובהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת. טענות חלופיות אלה אינן מסתדרות עם גרסתו של הנתבע כי אינו זוכר אם טיפל בתובעים, והן אף בניגוד לתקנה 72 לתקסד"א האוסרת טענות עובדתיות חלופיות. בתצהיר עדותו הראשית (נ/6) כבר נזהר יותר הנתבע ולא טען את הטענות החילופיות בדבר טיפול רפואי ראוי בתובעים, והתמקד בטענה כי אינו זוכר אם טיפל בהם לנוכח הפריצה שאירעה במרפאתו בשנת 2004 , במסגרתה נגנבו תיקים רפואיים של לקוחותיו, ובכללם התיקים הרפואיים של התובעים. 21. כאמור הנתבע "תולה" את אי-זכירתו אם טיפל בתובעים, בגניבת התיקים הרפואיים של התובעים במסגרת הפריצה בשנת 2004. דא עקא שנימוק זה לא שכנע אותי מהטעמים הבאים: א. הנתבע לא הוכיח לי כי נגנבו תיקים רפואיים של לקוחות מהמרפאה בזמן הפריצה בשנת 2004 (ראה דיון נרחב בשאלה ג' להלן). ב. אפילו אם כך הוא הדבר (גניבת תיקים רפואיים במסת הפריצה בשנת 2004), שונה הוא הדבר לגבי עניינו של התובע. מכתב דרישה בענין הטיפול הרשלני בשיניי התובע נשלחו לנתבע ע"י ב"כ התובע דאז, עו"ד עלאא עתאמנה, בדאר רשום ביום 25.8.03 (נ/10). המכתב התקבל אצל הנתבע שהעבירו לחב' הביטוח מטעמו (MCI), שהשיבה לב"כ התובע ביום 2.11.03 (חלק מנ/1). באותה תשובה ציינה נציגת חב' הביטוח כי המכתב הועבר אליהם (ע"י הנתבע), וביקשה מהתובע חומר רפואי ווס"ר. במכתב תשובה מיום 1.12.03 צירף עו"ד עתאמנה טופס וס"ר חתום ומאושר ע"י התובע (חלק מנ/1). העולה מכל אלה שכ- 7 חודשים טרם הפריצה שהיתה ביום 17.3.04 (אישור משטרה לפריצה צורף כנספח ב לנ/6) ידע הנתבע על טענות התובע כנגדו, וחב' הביטוח מטעמו ידעה על-כך כ-4.5 חודשים לפחות לפני אירוע הפריצה. סביר כי אם היה חומר רפואי הנוגע לתובע במרפאתו של הנתבע הוא היה מעבירו לחברת הביטוח מטעמו, בין אם מיוזמתו ובין אם עקב דרישת חברת הביטוח בנדון, סמוך לאחר קבלת מכתב הדרישה מב"כ התובע (נ/10). משלא עשה כן, הטעם הסביר והמשכנע היחיד הוא - כי לא ניהל רישומים רפואיים אודות טיפולו בתובע, כטענת התובע. בנסיבות אלה הנימוק עליו נסמך התובע לאי-זכירתו אם טיפל בתובעים אם לאו (הפריצה בשנת 2004 וגניבת התיקים הרפואיים) לא שיכנע אותי. 22. חיזוק לאמור בסעיף 21 לעיל, ניתן לקבל מתשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית כשנשאל אודות מכתבו של ב"כ התובע מיום 25.8.03 ותשובת חב' הביטוח בנדון. בחקירתו הנגדית לא זכר הנתבע בוודאות את קבלת מכתבו של ב"כ התובע מיום 25.8.03 (נ/10) ו/או העברתו לחברת הביטוח מטעמו ו/או את מסירת גרסתו אם לאו, לחברת הביטוח בנדון (עמ' 44 לפרו' ש' 4-16; עמ' 45 לפרו' ש' 25-32). "אי זכירה" זאת תמוהה בעיניי. ככל שאי זכירתו של הנתבע בנקודה זו היא אמיתית, כי אז המסקנה היא שלא ניתן לסמוך על זכרונו כלל ועיקר, ויש לתת לכך משקל משמעותי כשטוען שאינו זוכר אם טיפל בתובעים או מי מהם. ככל ש"אי זכירתו" של הנתבע בנקודה זו אינה אמיתית, כי אז יש לומר שהנתבע כנראה הבין כי מכתבו של ב"כ התובע נ/10 ותשובת חברת הביטוח מיום 2.11.03 (חלק מנ/1), שוללים לפחות לגבי התובע (ומסמכי הטיפול בו), את גרסת "הפריצה" ב- 2004, כמוסבר לעיל. לכן בחר הנתבע בדרך עקלקלה ותמוהה של אי זכירת קבלת המכתב ו/או העברתו לחברת הביטוח ו/או מסירת גרסתו לחברת הביטוח בנדון. 23. התובע גם הקליט את הנתבע בביקור שערך במרפאתו בתאריך 25.10.03 (ראה סעיף 14 לת/2). תימלול ההקלטה צורף כנספח ג' לת/2. מהשיחה נשוא התימלול עולה שיש היכרות מקצועית קודמת בין התובע לנתבע, כאשר התובע אף אומר לנתבע שיש לו בעיה במקום מסוים בפה מאז שהנתבע הוריד לו את השן (עמ' 1 לתימלול ש' 26). במענה לכך הנתבע מבקש מהתובע לפתוח את הפה ולראות את המקום, ואף שאל אותו איפה התותבת (עמ' 2 לפרו' ש' 1-5). להזכיר כי התובע מציין שהנתבע הכין לו את התותבת לאחר שעקר את שיניו (סעיף 9 לת/2). מהתמליל עוד עולה כי התובע אימת אותו עם עקירות שביצע לו, תוך שנותרו בפיו חתיכות שורש של שיניים שנעקרו, והנתבע לא מכחיש זאת, אלא משתף פעולה עם הנתבע בבדיקת הפה לצורך בחינת טענותיו (עמ' 7 לתמליל ש' 13-20). הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, מנסה להמעיט בערך השיחה נשוא התימלול והסביר כי במסגרת עבודתו כרופא שיניים הוא מטפל בלקוחות רבים ואינו מצליח לזכור את כולם. לכן כאשר אחד הלקוחות מגיע למרפאתו הוא נוהג עמו כאילו קיימת ביניהם היכרות מוקדמת, תוך שהוא יוצא מהנחה כי טיפל בו בעבר, הגם שאינו זוכר אותו כעת. זאת כחלק ממתן יחסי אנוש טובים למטופלים (סעיפים 16-17 לנ/6). נימוק זה לא שיכנע אותי, שכן התובע בשיחתו הנדונה עם הנתבע מייחס לו את עקירת שיניו והנתבע במקום להכחיש זאת פונה לבדוק את פיו של התובע. עובדה זו יש בה לכאורה ללמד כי הנתבע זיהה התובע כמי שטיפל בו בעבר, וכעת בודק את תוצאות טיפולו בתובע. אמנם נכון כי במסגרת התימלול הנתבע לא זכר את שמו ושם משפחתו של התובע, והתובע הציג עצמו בפני הנתבע בשם משפחה: "אפללו" (ש' 27 לתימלול). נשאל על כך התובע בחקירתו הנגדית וציין כי התובע כינה אותו "אפללו" כשהוא נכנס, ולכן הוא המשיך בשם זה. אבל הנתבע זיהה אותו כמטופל שלו (עמ' 18 לפרו' ש' 1-11). סבורני כי טוב היה עושה התובע אם היה מזדהה בפני הנתבע בשמו האמיתי. יחד עם זאת, קשה שלא לקבל את טענתו של התובע (שעולה בקנה אחד עם תוכן התמליל) כי הנתבע זיהה אותו כמטופל, אך כינה אותו בטעות בשם "אפללו". והעיקר - הנתבע זיהה אותו כמטופל שלו בעבר. 24. מעבר לנ"ל הנתבע ציין כי הוא מזהה את התובע בפנים, שנראים לו מוכרות, אם כי הוא לא יכול להגיד מאיפה הוא מכיר אותו, האם טיפל בו בעבר, שכן הוא לא זוכר (עמ' 41 לפרו' ש' 11-14). 25. לנוכח עדותו זו של הנתבע קשה היה לי גם להשתחרר מההרגשה שהנתבע זיהה לפחות את התובע כמי שטופל על ידו, אך בחר שלא להודות בכך מפורשות אלא להשאיר זאת בצורה מעורפלת בכך שאמר שפניו מוכרות לו אך אינו זוכר אם טיפל בו. 26. כל העדויות, הנתונים דלעיל שיכנעו אותי לקבוע כי התובעים עמדו במאזן ההסתברויות אזרחי להוכיח את עצם קבלת טיפול רפואי בשיניהם ע"י הנתבע. עדותם של התובעים בנדון היתה ודאית והחלטית לעומת גרסתו הלא ודאית והמעורפלת משהו של הנתבע בכל הקשור לעניין עצם מתן הטיפול בתובעים. 27. על כן אני קובע כי הוכח לי ע"י התובעים שטופלו בשיניהם ע"י הנתבע. 28. השאלה הנוספת שיש לברר במסגרת שאלה א' היא מתי טופלו התובעים ע"י הנתבע? מועד הטיפול בתובע 29. התובע ציין בתצהיר עדותו הראשית כי החל להיות מטופל ע"י התובע בחודש 03/02 או בסמוך לכך (סעיף 2 לת/2). הוסיף וציין התובע בתצהירו באותו סעיף כי הוא לא יכול לזכור תאריך מדויק. 30. במכתב התשובה ששלח ב"כ התובע דאז עו"ד עלאא עתאמנה לחברת הביטוח של הנתבע מיום 1.12.03 (חלק מנ/1), הוא ציין כי: "בנוסף הריני להודיעכם כי מרשי טופל אצל הרופא בשלהי שנת 2001". מכאן לכאורה הודאת בעל דין כי הטיפול בתובע היה בשנת 2001. סביר גם להניח כי נתון זה הוא גם מדויק יותר לנוכח העובדה כי מכתב זה נשלח לחברת הביטוח כשנתיים לאחר מועד הטיפול, כשזכרונו של התובע היה טרי יותר. 31. מועד הטיפול של הנתבע בתובע בשלהי שנת 2001 גם עולה בקנה אחד עם מסקנותיו של המומחה הרפואי מטעם הנתבעים ד"ר יואב גרוסמן (נ/4), כדלקמן: א. בפניו עמד צילום פנורמי וצילום אוקלוזלי שבוצע בתובע בתאריך 26.4.02 במרפאת שרותי בריאות כללית (מסמך 9 לנספחים שעמדו בפני המומחה). ב. בעת ביצוע הצילום חלל הפה של התובע היה מחוסר שיניים לחלוטין. ג. בעצם הלסת לא נראים סימנים לעקירת שיניים שבוצעו סמוך לביצוע הצילום. יצוין כי כאשר מבוצעת עקירת שיניים המעוגנות בעצם הלסת, ניתן לראות בצילום סימנים של מכתשיות ריקות באזור שהכיל בלסת את השן, אף מספר חודשים לאחר העקירה. במקרה זה לא נראה כל סימן לעקירת שיניים שבוצעה בסמוך לביצוע הצילום. כך שאם טופל התובע אצל הנתבע בעקירת שיניו, כי אז הטיפול בוצע מספר חודשים לפני חודש אפריל 2002, היינו באמצע שנת 2001 או אפילו קודם לכן. 32. בחקירתו הנגדית קיצר המומחה את תקופת הזמן במקצת אצל התובע דנן, בכך שציין כדלקמן: א. מהסיפור של התובע בחקירתו הנגדית עולה כי הוא סבל ממחלת חניכיים קשה, בין היתר על רקע היותו מעשן כבד (עמ' 34 לפרו' ש' 19-22). ב. כשאדם סובל ממחלת חניכיים והעצם סביב השן הולכת ומצטמקת, כי אז המכתשית לאחר העקירה תהיה קטנה יחסית, באופן שמילויה יהיה מס' חודשים עד חצי שנה (עמ' 24 לפרו' ש' 30-32; עמ' 25 לפרו' ש' 1-5). 33. המסקנה היא כי הצילום מיום 26.4.02, שהראה כי לא נותרו מכתשיות אחרי עקירת שיניים, מלמד כי שיני התובע נעקרו כחצי שנה קודם לכן (זה כאמור פרק הזמן המקסימאלי הדרוש למילוי המכתשים במקרה של מטופל החולה במחלת חניכיים שנעקרו שיניו דוגמת התובע). היינו - עקירת השיניים אצל התובע התבצעה בחודש אוקטובר 2001 לערוך (כ- 6 חודשים עובר לתאריך הצילום מתאריך 26.4.02), שלהי שנת 2001 (עובדה שגם עולה בקנה אחד עם הנתון שצוין במכתבו של עו"ד עתאמנה, שצורף כחלק מנ/1 כמובהר לעיל). 34. חיזוק נוסף למסקנה כי הטיפול בתובע היה בשלהי שנת 2001 מצויה במכתבו של בא כוחו הנוכחי של התובע לחברת הביטוח מיום 8.5.05 (נ/1), במסגרתו ביקש לדעת האם הנתבע היה רופא שיניים מוסמך בשנת 2001 (סעיף 2 למכתבו). היינו - גם בא כוחו הנוכחי של התובע העריך או ידע כי טיפול הנתבע בתובע היה בשנת 2001. 35. גם מעדותה של התובעת עולה אפשרות כי הטיפול בתובע ניתן בשנת 2001. התובעת בתצהירה ת/3 מציינת כי היא ילידת 10.8.85, והיא טופלה אצל הנתבע בהיותה כבת 15 או 16, כשבמועד זה גם אביה היה מטופל ע"י הנתבע (סעיפים 1-3 לת/3). אם נוסיף 15 או 16 שנים לשנת לידתה של התובעת, 1985, נמצא כי הטיפול בתובעת ובתובע היו בין השנים 2000-2001 (לגרסת התובעת עצמה). לנוכח הממצאים שציינו לעיל מהם עולה כי הטיפול בתובע היה בשלהי שנת 2001, יש לומר שעדותה של התובעת תומכת באפשרות שטיפול הנתבע בתובע (ובה) היה בשנת 2001. 36. לטעמי העובדה שהתובע ציין בתצהירו שהטיפול בו ע"י הנתבע היה בחודש מרץ 2002 אינה מדויקת ונובעת כנראה משיכחה לנוכח חלוף השנים. 37. על כן אני קובע כי הוכח לי בסבירות נדרשת במשפט אזרחי כי הטיפול בתובע ע"י הנתבע היה בחודש אוקטובר 2001, או בסמוך לכך, בשלהי שנת 2001. מועד הטיפול בתובעת 38. כאמור בסעיף 34 לעיל, הטיפול בתובעת עפ"י עדותה היה בין השנים 2000-2001. יחד עם זאת, התובעת בתצהיר עדותה הראשית מציינת כי הטיפול בה ע"י הנתבע היה במקביל לטיפול באביה. בחקירתה הנגדית אף הוסיפה וציינה כי בעת שהחלה לקבל טיפולי שיניים מהנתבע, אביה היה בתחילת הטיפולים אצל הנתבע (עמ' 19 לפרו' ש' 25-26). בנקודה זו נתתי אמון בגרסת התובעת. 39. משכך, יש לומר שהוכח לי בסבירות ראויה שגם הטיפול בתובעת היה בשלהי שנת 2001. 40. אין לבוא בטרוניה לתובעים כי אינם זוכרים את מועד הטיפול בהם במדויק, שכן המחדל באי רישום הטיפול הרפואי בתובעים (כפי שנראה להלן כשנעסוק בשאלה ג'), רובץ לפתחו של הנתבע. 41. לסיכום שאלה א', כהגדרתה לעיל, יש לומר כי הוכח לי ע"י התובעים כי טופלו בשיניהם ע"י הנתבע בחודש אוקטובר שנת 2001, או בסמוך לכך, בשלהי שנת 2001. שאלה ב' - שאלת ההתיישנות 42. הטיפול בתובעים היה בשלהי שנת 2001. התביעה הוגשה ביום 29.1.09. היינו - מעל 7 שנים ממועד קבלת הטיפול. 43. לנוכח כך טוען הנתבע להתיישנות התביעה של התובע שכן הוגשה לכאורה מעבר לתקופת ההתיישנות של 7 שנים הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). ודוק - טענת ההתיישנות נטענה אך ורק כנגד תביעת התובע, כפי שצוין בסעיף 7 לסיכומי הנתבע, אך לא כנגד תביעת התובעת שבמועד הגשת התביעה טרם מלאו לה 25 שנים. בהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שעדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". היינו - עד גיל 25 שנים. 44. מנגד טוען התובע שתי טענות כנגד טענת ההתיישנות, כדלקמן: א. עפ"י סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוסק בהתיישנות שלא מדעת, תחל תקופת ההתיישנות מהמועד שנודעו לתובע עובדות המהוות את עילת התביעה. התובע סבר במשך תקופה ארוכה, ולכל הפחות עד לשנת 2003 (עת פנה עורך דין מטעמו אל הנתבע) שקיבל טיפול לגיטימי. על כן אין למנות את תקופת ההתיישנות אלא רק ממועד זה שנודע לו כי לא כך הם פני הדברים. במצב דברים זה התביעה לא התיישנה שכן הוגשה תוך תקופת ההתיישנות (סעיף 22 לסיכומי התובעים). ב. יסוד הנזק הוא חלק מעילת התביעה. על כן ולנוכח הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מוארכת תקופת ההתיישנות ל- 10 שנים ממועד שהתגלה הנזק. היות והנזק התגלה בשלהי שנת 2001 (עם עקירת השיניים), כי אז התביעה הוגשה תוך תקופת ההתיישנות, בשנת 2009 (סעיף 23 לסיכומי התובעים). 45. מן העבר השני - הנתבע עומד על טענת ההתיישנות תוך שהוא מציין כדלקמן: א. אין מקום להחיל במקרה דנן את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן אין די בסברתם של התובעים במשך תקופה ארוכה שקיבלו טיפול לגיטימי מהנתבע על מנת לעמוד בתנאיי הסעיף (סעיף 23 לסיכומי הנתבע). ב. גם סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מועיל לתובעים שכן במקרה הנדון רכיב הנזק לא התגלה מאוחר אלא מיד עם עקירת השיניים, ובמקרה כזה התביעה צריכה להיות מוגשת תוך 7 שנים מיום התגלות הנזק, היינו - לכל המאוחר עד שלהי שנת 2008. סעיף 8 לחוק ההתיישנות 46. אודות משמעות סעיף 8 לחוק ההתיישנות עמד ביהמ"ש העליון בע"א 2919/07, מ"י-הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל ואח' (פורסם במאגר נבו), שגם אושר בדנ"א 7601/10 (פורסם במאגר נבו), כדלקמן: א. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל 4 תנאים, שהנטל להוכחתם מוטל על הטוען להשעיית מירוץ ההתיישנות מכח אותו סעיף.   ארבעת התנאים הם כדלקמן:                         1.         קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע. 2.         העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה. 3.         העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו. 4.         התובע לא היה יכול למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. ב.         מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כח תביעה". קרי - כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לביהמ"ש ולהגיש תביעתו. ג.         במסגרת סעיף 8 נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכח של התובע עפ"י מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. ד.         מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע כח תביעה. בין העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן למצוא את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי, ההתרשלות (המעשה או המחדל והפגיעה בתובע וזהותו של הנתבע). לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי, המבחן הוא "קצה חוט" או סברה, ואם אדם סביר היה מגיש תביעה. כאשר התובע חשד או צריך היה לחשוד, יראו בכך "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות. 47. כפי שציינו לעיל, השן האחרונה של התובע שנעקרה לכאורה ע"י הנתבע (כך עפ"י טענת התובע), נעקרה בשלהי שנת 2001, שכן בצילום מיום 26.4.02, נראה פיו של התובע כשהוא חסר שיניים באופן מלא, מבלי להראות סימן למכתשיות הנובעות מעקירות שיניים (ראה סעיפים 31-33 לעיל). 48. טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 5-9 לת/2) כי הנתבע עקר את שיניו בנסיבות הבאות: א. מבלי שהפנה אותו לצילום רנטגן או צילום אחר. ב. מבלי שהציע לו שום אפשרות אחרת מלבד עקירה. ג. מבלי שהרדים את המקום טרם העקירה. ד. מבלי שנתן לו אנטיביוטיקה או כדורי משככי כאבים לאחר הטיפול. ה. עקירות השיניים רק החמירו את המצב וגרמו לדימומים בפיו, תוך שהוא משאיר בפיו שאריות של שיניים שנעקרו. ו. הנתבע לא ערך רישום אודות הטיפולים שנתן לו ואף לא הכין תוכנית טיפול בתובע. ז. בדרך זו עקר לו הנתבע כ- 10 או 11 שיניים. 49. לכאורה עפ"י תיאור התובע מדובר בפעולות חריגות של רופא שיניים בעיני האדם הסביר. כפי שציינו לעיל, במסגרת סעיף 8 נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכח של התובע עפ"י מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. משכך, עולה לכאורה כי התובע לא עומד בתנאי זה של סעיף 8, שכן כאמור אדם סביר היה מבין לכאורה כבר בשלהי שנת 2001, עם ביצוע עקירות השיניים בפיו, כי מדובר בפעולות שאינן סבירות או רשלניות מצד רופא השיניים. לכאורה כח התביעה, שמתחיל את מירוץ ההתיישנות, היה בידי התובע כבר בשלהי שנת 2001, ולכן היה אמור להגיש את תביעתו עד שלהי שנת 2008. כפי שצוין לעיל, לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי, המבחן הוא "קצה חוט" או סברה, ואם אדם סביר היה מגיש תביעה. סבורני כי בנסיבות דנן "קצה חוט" כאמור היה בידי התובע כאמור, עם ביצוע העקירות הנטענות הנרחבות או סיומן, בשלהי שנת 2001. משהגיש התובע את תביעתו ב- 29.1.09, הגישה לכאורה לאחר תקופת ההתיישנות. 50. כאמור, התובע טוען כי לא היה יכול לדעת שהטיפול שקיבל מהנתבע איננו לגיטימי, עד שהתייעץ עם עו"ד בשנת 2003. בע"א 1969/10, אבו שיבלי נ' מרכז רפואי זיו צפת (פסק דינו של כב' השופט הנדל מיום 9.5.12, פורסם במאגר נבו), העלה ביהמ"ש אפשרות פרשנות שבאה להקל במידת מה את הכף לטובת התובעים שהגישו את תביעתם באיחור, לעניין דרישת האובייקטיביות (הסבירות) הנדרשת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כדלקמן: לשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובעת כי: "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שנודעו לתובע עובדות אלה". מהי ההגדרה הנכונה של הסבירות לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות? כב' השופט הנדל באותו פס"ד ציין כי לנוכח מרכזיותה של זכות הגישה לערכאות, יש לאמץ גישות המרחיבות את היקף החריג הקבוע בסעיף 8. יש להפנות את הזרקור כלפי התובע, ובמידה ולא תימצא התנהגות בלתי סבירה מצידו, כאשר הכוונה היא להתנהגות בלתי סבירה שלו כלפי עצמו, הוא יוכל להנות מהחריג הקבוע בסעיף 8, ולהגיש תביעה. כאמור רמת המידה היא אובייקטיבית, ויש לבצע את הבדיקה באופן קונקרטי עפ"י נסיבות המקרה, תוך התייחסות לתובע שחווה חוויה מסוימת. הזהירות הסבירה המוטלת על התובע במקרה סעיף 8 אינה דורשת ממנו להיות נציגו של הנתבע אלא של עצמו, כתובע סביר, בזהירות המתבקשת בנסיבות עניינו. זהירות המתחשבת בשני כיוונים, בכך שהתובע הסביר אינו בגדר מומחה. גם במקרה כזה (של פרשנות המרחיבה את היכולת לתבוע), אין לקבל פרשנות המותירה למעשה את ההחלטה אודות משך תקופת ההתיישנות בידי התובע. על כן אין ליצור כלל ולפיו תקופת ההתיישנות בתביעות רשלנות רפואית מתחילה מהרגע שבו נפגש הניזוק עם מומחה מתאים. מאידך, אין לקבל בהכרח את העמדה לפיה המועד הקובע הוא התאריך שבו ניתן היה לגלות את הנזק. על כגון דא נאמר שאין מדובר בסוג של אחריות אבסולוטית, אלא יש לבחון את סבירות התנהגות התובע בכל מקרה ומקרה. מן הראוי כי ההכרעה תינתן תוך מתן הזדמנות לצדדים להשמיע את ראיותיהם בנדון. הראיות צריכות להיות כאלו הנוגעות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה בכלל ושל הנפגע (התובע) בפרט. אין הכוונה להחלפת דרישתו האובייקטיבית של סעיף 8 בדרישה סובייקטיבית, אלא בבחינת הדרישה האובייקטיבית לאור נסיבותיו היחודיות של התובע ותביעתו. לנוכח גישה פרשנית מרחיבה ומקלה זו נבחן המקרה דנן. 51. במקרה דנן, טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (ת/2) ובחקירתו הנגדית כדלקמן: א. הוא חסר השכלה ופנה אל הנתבע בבקשה שיטפל בכאבי שיניים שמהם סבל (סעיף 11 לת/2). ב. הוא פנה אל הנתבע כיוון שהיה רופא שכונתי שמחיריו זולים (סעיף 3 לת/2; עמ' 14 לפרו' ש' 6). ג. הוא לא התייעץ עם מטופלים אחרים של הנתבע אודות הנתבע, אלא הלך עם הכאבים שלו ישר אל הנתבע לטיפול (עמ' 14 לפרו' ש' 33). ד. הוא גם לא שמע עובר לטיפול שום תלונה על הנתבע (עמ' 15 לפרו' ש' 7-8). ה. לשאלה האם הוא לא פחד מהטיפול אצל הנתבע, לנוכח הטענה כי שלף מכשירים מפחידים, השיב: "הוא רופא וזה הכלים שלו" (עמ' 15 לפרו' ש' 17-18). ו. הוא מציין כי היו לו כאבים אחרי כל טיפול וטיפול שטופל אצל הנתבע, והוא בא אליו גם עם דימום. לא פעם ולא פעמיים הוא הגיע לנתבע באמצע הלילה והוא נתן לו תחבושות וכדורים נגד כאבים (עמ' 16 לפרו' ש' 8-12). ז. לשאלה אם כ"כ כאב לו למה כל פעם אחרי שהוא קיבל טיפול ונגרמו לו כאבים ודימום הוא חזר לנתבע, והשיב: "זה העקירות שלו וזו העבודה שלו. טיפול הוא טיפל בי. עקר הוא עקר לי, נזק, היום אני יודע שהוא נזק הכי גדול שיש בעולם" (עמ' 16 לפרו' ש' 13-15). ח. לשאלה אם אכן היו כ"כ הרבה כאבים ודימומים מדוע לא הלך לרופא אחר, השיב: "אם התחלתי טיפול אצלו אני אסיים. אני חייב לסיים את הטיפול ולשים תותבות. זה הטיפול. זה שיניים..." (עמ' 16 לפרו' ש' 18-20). ט. כשנשאל הרי היה כבר אצל רופא שיניים בעברו אם כך מדוע חזר אל התובע שוב ושוב למרות הטיפול הלא טוב שנתן לו, והשיב: "מיום שנולדתי עקרתי פה ושם. כמו שהוא עשה זו היתה משחטה. איך שהוא הוציא אותן זו היתה משחטה" (עמ' 16 לפרו' ש' 26-28). י. לשאלה אם כך מדוע בכל אופן חזר שוב ושוב לנתבע השיב: "אין מה לעשות, זה הרופא השכונתי, זה הזול וזה מה שיש. יש לך 100 (₪ - ח.ש.) תעקור אחת, יש לך 200 תעקור שתיים" (עמ' 16 לפרו' ש' 29-30). 52. כשאני בוחן את גרסתו של התובע, כפי שבאה לידי ביטוי לעיל, אפילו לפי הגישה הפרשנית המרחיבה והמקלה משהו שציין כב' השופט הנדל בע"א 1969/10, קשה להתעלם מהעובדה שהתובע התנהג התנהגות בלתי סבירה כלפי עצמו, בכך שלא פעל לקידום עניינו בנדון באופן סביר, "וישן" על זכויותיו באופן בלתי סביר. אנוכי התרשמתי מהתובע כאדם פשוט, יתכן שחסר השכלה, אך לא כאדם שאינו מבין או לא יכול להבין "שמשהו אינו בסדר" בטיפול הרפואי שניתן לו ע"י הנתבע, בהתאם לתיאור שמסר בסעיפים 48 ו-51 לעיל. היינו - טענותיו של התובע כלפי הנתבע כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו, ושפורטו בסעיף 48 לעיל, ותיאורו את הטיפול שניתן לו ע"י הנתבע כמפורט בסעיף 51 לעיל, מלמדים כי היה יכול להסיק לכאורה סמוך לאחר קבלת הטיפול מהנתבע, בשלהי שנת 2001, כי החוויה הלא נעימה, והקיצונית לכאורה בחומרתה שחווה בקבלת הטיפול ע"י הנתבע או במהלכו, מלמדת על אפשרות התרשלות בטיפול שניתן לו ע"י הנתבע ו/או על קבלת טיפול רפואי שאיננו הולם. אך למרות זאת, התנהג בחוסר סבירות כלפי עצמו, תוך שלא פעל לקידום ענייני התובענה נגד התובע סמוך לאחר קבלת הטיפול. על כן, גם עפ"י גישה מרחיבה זו יש לומר שסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל בנדון, שכן לא נתקיים כאן יסוד הסבירות הנדרש בסעיף 8, כמובהר לעיל. 53. לאור זאת - המסקנה היא כי סעיף 8 איננו עוזר לתובע בהתגברות על טענת ההתיישנות הקיימת לכאורה במקרה זה. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 54. כאמור, טוען התובע כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות מכח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשל"א-1971, שתוכנו כדלקמן: "לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) ... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום ארוע הנזק". 55. הנתבע כאמור לא מסכים לטענה זו מהטעם המפורט בסעיף 45(ב) לעיל. 56. שאלת היחס שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות ובין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדון בהרחבה בפסיקה. הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה, והנזק מתגלה לאלתר עם ביצוע העוולה. לעומתו - סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין רלבנטי רק כאשר יסוד הנזק שהוא הרכיב העוולתי, נתגלה באיחור. לעניין זה ראה: המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פד"י נד (2), 535. ע"א 1969/10 המוזכר לעיל (סעיף 5 לפסה"ד). 57. במקרה דנן הנזק, עקירת השיניים, התגלה מיד עם ביצוע העוולה הנטענת, ואין מדובר בגילוי מאוחר של נזק שהינו חלק מהרכיב העוולתי. בנסיבות אלה, חל על המקרה סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. 58. היות וכבר הגענו למסקנה לעיל שהתובע לא עומד בתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ממילא יש לומר כי התובענה הוגשה באיחור ומעבר לתקופת ההתיישנות. 59. לאור כל האמור לעיל יש לומר כי על תביעת התובע חלה התיישנות, ועל כן אני דוחה אותה על הסף מכח תקנה 101(א)(3) לתקסד"א. שאלה ג' - התיעוד הרפואי 60. כאמור, הנתבע טוען כי אינו זוכר שטיפל בתובעים או מי מהם, בין היתר כי אין בידיו תיעוד רפואי לטיפול כאמור. ציין הנתבע כי בשנת 2004 ארעה פריצה בדירתו, שם מצויה המרפאה, במסגרתה נלקחו גם תיקים רפואיים של לקוחות (ראה לעניין זה תצהירו של הנתבע, נ/6, סעיפים 4-6). 61. התובעים בסיכומיהם טוענים כי הסיבה שהנתבע לא הציג במהלך הדיון כל תיעוד רפואי אודות מי מהתובעים ו/או עדת התביעה הגב' מגי איכילוב, נובעת מהעובדה כי לא ביצע כל רישום כלל. כיום הוא מנסה להיאחז בפריצה משנת 2004 "כמוצא שלל רב" בנסיון "להלביש" עליה את הסיבה לאי המצאת התיעוד הרפואי האמור. 62. נטל השכנוע להוכחת גניבת התיקים הרפואיים של התובעים במסגרת הפריצה משנת 2004 מוטל על הנתבע. אקדים ואומר כי לא שוכנעתי שהנתבע עמד בנטל שכנוע זה, ולהלן אנמק את מסקנתי. 63. הפריצה הנטענת לביתו של הנתבע ארעה ביום 17.3.04, כפי שעולה מאישור המשטרה בדבר הגשת התלונה אודות הפריצה שצורף כנספח ב' לנ/6. באותה הודעה תואר הרכוש שנגנב כך: "כספת, כסף". 64. בהודעתו למשטרה מאותו יום (חלק מנספח ב' לנ/6) השיב הנתבע במענה לשאלה מה נגנב מהבית כך (ש' 17-19 להודעה): "כספת קטנה שיש בתוכה... קצת כסף. לא ידוע כמה אבל לא הרבה והיה קבלות. אני רופא שיניים והיה שם ניירת שקשורה לעבודתי ולקחו את המפתח שהיה עם הכספת". 65. בתצהיר עדותו הראשית נ/6 ציין הנתבע (סעיף 6) כי: "לאחר שסידרתי את ביתי, מהתוהו שנגרם בפריצה, גיליתי כי בנוסף לגניבת חפצים יקרי ערך שונים, כגון: מצלמת וידאו עם קלטות, מוצרי חשמל, תכשיטים, כסף מזומן, שיקים, ניירות ששמרתי בביתי, נעלמו גם תיקים רפואיים של לקוחותיי, אשר שמרתי במרפאת השיניים וקבלות שנשמרו עם התיקים הרפואיים". 66. הגדיל הנתבע לתאר בתצהירו שבמסגרת הפריצה האמורה אף נגנב כל התיעוד החשבונאי שנשמר בידיו אודות לקוחותיו, לרבות התיעוד השייך לשנים 2002-2004 (סעיפים 10-12 לנ/6). 67. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע אודות הפריצה והגניבה האמורה וציין כדלקמן: א. פנקסי חשבוניות, כספים מזומנים ושיקים, הוא שם בארונית שעמדה קרובה אליו (עמ' 41 לפרו' ש' 26-30). ב. באותה ארונית גם מסודרים כרטיסים של מטופלים (עמ' 41 לפרו' ש' 31). על הארונית האמורה יש כספת קטנה, בתוכה היתה קופסא מנחושת שניתנת לסגירה, והיא היתה על הארונית (עמ' 42 לפרו' ש' 8-12). ג. בהמשך שינה במקצת את גרסתו ואמר שמסמכים רפואיים, כרטיס לקוח, שיקים, חשבוניות, כסף מזומן וצילומי רנטגן, היו בתוך הכספת (עמ' 42 לפרו' ש' 13-14). ד. כשעומת עם הטענה שגרסתו אינה אחידה כי תחילה אמר שכל הנ"ל היו בתוך הארונית ולאחר מכן טען שהיו בתוך הכספת הקטנה שעל הארונית, השיב: "עומד ארון. עליו עומדת כספת. בתוך הכספת היו כל מיני קופסאות עם צילומים, כרטיסים, שיקים" (עמ' 42 לפרו' ש' 15-17). ה. כאמור, הנתבע טען כי מדובר בכספת קטנה ואף הדגים את גודלה בידיו (עמ' 42 לפרו' ש' 18), תוך שהוא מציין כי הכספת היא בגודל של מדפסת אולם ביהמ"ש אולי יותר קטנה, והיא עשויה מעץ ואינה מקובעת למקומה (עמ' 42 לפרו' ש' 28-33). ו. לשאלה מדוע היה צריך להכניס את כרטיסי המטופלים ואת צילומי הרנטגן לתוך הכספת, ולא להסתפק בלהניח אותם בתוך הארונית, במיוחד כשמדובר בכספת קטנה, השיב: "לא היתה שום סיבה. הכל הייתי שם בתוך קופסא ואותה הייתי שם בתוך הכספת" (עמ' 42 לפרו' ש' 21-23). ז. בהמשך שינה שוב את גרסתו וציין כי את הצילומים ואת המסמכים החשבונאיים שם בתוך הארונית שעליה עמדה הכספת. היינו - אלה לא היו בתוך הכספת (עמ' 42 לפרו' ש' 24-26). ח. כשנשאל האם במהלך הפריצה לקח הגנב גם את הכספת יחד עם הארונית, השיב: "ביחד עם הכספת לקחו הכל" (עמ' 43 לפרו' ש' 2-3). היינו - לקחו את הכספת עם הארונית. ט. כשנשאל מדוע בהודעתו במשטרה לא הרחיב אודות הפריטים שנגנבו, השיב שאמר במשטרה שנגנבו כל הנ"ל ואין לו הסבר מדוע זה לא נרשם (עמ' 43 לפרו' ש' 11-16). י. לגרסתו גם נגנבו לו שיקים דחויים שמסרו לו לקוחות, אולם הוא לא פנה אליהם בבקשה לתשלום השיקים שנגנבו, שכן הוא לא היה יכול לשחזר את שמות הפציינטים שנתנו את השיקים האמורים, שכן גם החשבוניות נגנבו (עמ' 43 לפרו' ש' 24-26). יא. הסיבה שהוא לא יודע אם הוא טיפל בתובעים אם לאו, זה כיוון שגנבו לו את החשבוניות, את כרטיסי המטופל ואת צילומי הרנטגן (עמ' 43 לפרו' ש' 27-28). 68. בנו של הנתבע שגם העיד בפניי אודות הפריצה האמורה, ציין בחקירתו הנגדית כדלקמן: א. הוא ידע כי קיימת כספת בבית אולם הוא לא ידע היכן היא נמצאת והוא גם לא יודע להעריך את גודלה (עמ' 35 לפרו' ש' 24-25). ב. הוא יודע שהכספת נגנבה כיוון שאביו אמר לו זאת. הוא ראה מגירות על הרצפה מיד לאחר הפריצה וראה שהארונות הוזזו והבית היה הפוך (עמ' 35 לפרו' ש' 26-29). ג. לשאלה האם יכול להיות שהגנבים כלל לא נגעו בכספת, השיב שהדבר לא יכול להיות כיוון שלא היתה ארונית או מגירה שלא נגעו בה בבית או הזיזו אותה (עמ' 35 לפרו' ש' 30-32). ד. למעשה הוא לא יכול לשלול כי הכספת הוצאה מהבית עוד לפני הפריצה (עמ' 36 לפרו' ש' 1-2). 69. לאחר בחינה עמוקה של גרסתו של הנתבע בנדון, התקשיתי להאמין לו כי במסגרת הפריצה האמורה נגנבו כל המסמכים החשבונאיים ו/או הרפואיים ו/או צילומי הרנטגן של לקוחותיו, בין השנים 2002-2004. אני עוד מסייג את תקופת הזמן של המסמכים שנטען כי נגנבו לשנים 2002-2004, בעוד אשר התובע כלל לא סייג זאת אלא בתצהירו טען באופן כללי כי נגנבו תיקים רפואיים של לקוחותיו עם יתר המסמכים החשבונאיים (דוגמת חשבוניות מס), שבכלל היו במרפאתו ולאו דווקא בין השנים 2002-2004 (ראה סעיפים 5-6 לנ/6). 70. הנתבע לא נתן כל הסבר סביר מדוע גנב צריך לקחת תיקים רפואיים או צילומי רנטגן של לקוחות, כשממהר לברוח ממקום הגניבה, ואין לו עניין כספי או אחר באלה. 71. נזכור כי הנתבע עצמו ציין בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 16 לנ/6) כי במסגרת עבודתו כרופא שיניים הוא מטפל בפציינטים רבים. משכך, ככל שניהל תיק רפואי כנדרש אודות כל פציינט ו/או ביצע אודותיו צילום רנטגן, כי אז מדובר בעשרות או במאות של תיקים רפואיים או צילומים, ואין הגיון או סבירות כי גנב יקח את כל אלה איתו, ויותר סביר כי הגנב יתמקד בגניבת דברי ערך כמו כסף או דברי ערך אחרים. 72. גם גרסתו של הנתבע היכן היו מונחים המסמכים הרפואיים לא היתה אחידה, כפי שתואר בסעיף 67 לעיל. תחילה ציין כי המסמכים הרפואיים כמו גם החשבונאיים היו בתוך ארונית עם מגירות. לאחר מכן ציין כי כל הנ"ל היו בתוך כספת שגודלה כמדפסת ביהמ"ש, עובדה שאינה סבירה. בסוף ציין כי הצילומים והמסמכים החשבונאיים היו בתוך ארונית עליה היתה הכספת. 73. מעבר לכל אלה ציין הנתבע כי מה שנגנב היו הכספת והארונית, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם גרסתו במשטרה כי רק הכספת (ובתוכה כסף) נגנבה (ראה סעיף 63 לעיל). טענת הנתבע כי מסר פירוט מפורט יותר למשטרה אך זה לא נרשם (סעיף 67(ט)) לעיל) לא שיכנעה אותי. 74. כל שינויי הגרסה של הנתבע בנדון גרעו ממהימנות גרסתו בדבר גניבת המסמכים, הצילומים וכו' במסגרת הפריצה בשנת 2004. 75. גריעה נוספת מגרסתו של הנתבע בנדון היא עדותו של בנו שלא ידע כלל כי יש בבית כספת, לא ידע על מיקומה בבית, ואף לא ציין, לא בתצהיר עדותו הראשית נ/5 ואף לא בחקירתו הנגדית כי נגנבה ארונית בה היו מסמכים רפואיים. ובכלל תמוה - אם אכן הכספת עמדה על הארונית במרפאה, כגרסת הנתבע, הכיצד בנו רומן לא ראה אותה ולא ידע על קיומה?! 76. ונזכור, הנתבע לא טוען כי רק התיקים הרפואיים נגנבו באותה פריצה אלא גם כל המסמכים החשבונאיים הקשורים ללקוחותיו עד לשנת 2004, לרבות אלה של התובעים. מדוע לגנב לגנוב מסמכים חשבונאיים ולהעמיס על עצמו "תכולה מיותרת" חסרת ערך לגביו?! הדבר אינו סביר בעיניי ואיני מאמין בכך לנוכח כל האמור לעיל. 77. איני שולל כי במרפאה היתה כספת קטנה כגרסת הנתבע. איני שולל האפשרות כי כספת זו נגנבה במהלך הפריצה ובתוכה היה כסף או דברי ערך אחרים כטענת הנתבע למשטרה. אני שולל כלא סבירה ולא מהימנה את טענת הנתבע כי בתוך הכספת היה תיעוד רפואי ו/או צילומי רנטגן או מסמכים חשבונאיים. אני שולל כלא מוכחת את העובדה שנגנבה ארונית ובה המסמכים האמורים, שכן סביר כי לגנב אין כל עניין בכל אלה, וגם לנוכח העובדה כי גרסה זו לא נמסרה בזמן אמת למשטרה. סביר כי אם אכן כך היה, עובדה זו היתה נמסרת למשטרה במסגרת הודעתו של הנתבע אותה הזכרנו לעיל. 78. אמנם נכון כי הנתבע בהודעתו למשטרה מסר כי בתוך הכספת היתה גם ניירת שקשורה לעבודתו וגם היא נגנבה במסגרת גניבת הכספת (ראה סעיף 64 לעיל). יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי ניירת זו היא כל הכרטיסים הרפואיים ו/או צילומי הרנטגן ו/או מסמכים חשבונאיים של לקוחות התובע עד לשנת 2004, או בין השנים 2002-2004. 79. יותר שוכנעתי מטענת התובעים כי בידי הנתבע לא היה כל רישום רפואי אודות טיפול שנתן למי מהתובעים, ועל מנת לחפות על חסר זה טען את שטען אודות הפריצה וגניבת המסמכים הרפואיים ו/או החשבונאיים. חיזוק למסקנה הנ"ל הם דבריי בסעיף 21(ב) לעיל. 80. בכל אופן, נטל השכנוע להסביר את העדר הרישום הרפואי מוטל על שכמו של התובע, והוא לא עמד בו. על כן יש לומר במענה לשאלה ג' כי הנתבע לא הוכיח את גרסתו כי התיעוד הרפואי שהתנהל במרפאתו, לרבות זה של התובעים, נגנב במסגרת הפריצה לדירתו בשנת 2004. אודות המשמעות לאי עמידתו של הנתבע בנטל השכנוע כאמור נתייחס להלן. שאלה ד' - האם דין התביעה להידחות על הסף מחמת אי צירוף חוו"ד רפואית ע"י התובעים? 81. טענת הנתבע בנדון מופיעה בסעיף 8(ב) לעיל. 82. טענה זו גם עלתה במהלך הישיבות המקדמיות וב"כ התובעים ציין כי יש קושי כלכלי לתובעים לקבל חוו"ד רפואית, ולכן ביקש להתקדם בתיק בכך שיישמעו תחילה עדויות רק לעניין עצם הטיפול. ככל שביהמ"ש ישתכנע שהנתבע אכן טיפל בתובעים אך אין לו תיעוד רפואי על כך ללא סיבה סבירה, יעבור נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע להוכיח שלא התרשל, ויתבטל הצורך בהצגת חוו"ד מומחים מטעם התובעים (ראה דברי ב"כ התובעים, עמ' 5 לפרו' ש' 11-13; עמ' 8 לפרו' ש' 15-20). 83. לנוכח דברים אלה של ב"כ התובעים, שסבורני שיש בהם ממש כפי שנראה להלן, פיצלתי הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, וקבעתי התיק להוכחות בשאלת האחריות בלבד. 84. במסגרת שמיעת הראיות בשאלת האחריות קבעתי שתי קביעות כמפורט לעיל: א. התובעים טופלו ע"י הנתבע טיפולי שיניים בשלהי בשנת 2001. ב. הנתבע לא הציג תיעוד רפואי על הטיפול האמור ללא הסבר סביר, דבר שמוביל למסקנה מסתברת נוספת כי לא ביצע כל רישום רפואי כאמור (כטענת התובעים). 85. חובת ניהול רשומה רפואית קבועה בסעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. סעיף זה קובע כי: "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול...". 86. סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה קובע את זכותו של המטופל לקבל מהמטפל "מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו. 87. החשיבות לניהול רישום רפואי אודות טיפול רפואי שניתן היא הן לרופא והן למטופל. לרופא הרישום חשוב על מנת להסביר את הטיפול שנתן למטופל, השיקולים למתן הטיפול, מהות הטיפול וטיבו. למטופל הרישום חשוב על מנת שיידע מה היה הרקע לטיפול שניתן, מהות הטיפול וטיבו. 88. הפסיקה קבעה כי אי ביצוע רשומה רפואית או ביצוע רשומה רפואית לקויה, די בהן כדי לקבוע רשלנות מצד הרופא כלפי המטופל. ראה לעניין זה: ע"א 5049/91, קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' יעקב רחמן ואח', פד"י מט (2), 369. שם ציין ביהמ"ש כי: "רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים... העדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר הארוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת..." (ציטוט מעמ' 376 של פסה"ד). פס"ד זה ניתן לפני חוק זכויות החולה, שמעגן חובה זו בחקיקה (סעיף 17), שהפרתה כשלעצמה לטעמי, מעבר להיותה רשלנות מצד הרופא כלפי המטופל, מהווה גם הפרת חובה חקוקה, וביצוע עוולה מצד הרופא כלפי המטופל עפ"י סעיף 63 לפקודת הנזיקין. 89. יש גם הסוברים, ודעתם מקובלת עלי, כי מחדל אי-רישום רפואי כלל או נאות ללא הסבר סביר, גורם במערכת היחסים שבין התובע לנתבע (רופא או מוסד רפואי), כדלקמן: א. מעביר את נטל הבאת הראיות (ולא רק נטל השכנוע) אל כתפי הרופא (או המוסד הרפואי). ב. פוטר את התובע מחובת צירוף חוו"ד רפואית לכתב התביעה, שכן יש להקל עליו ולהפחית את כמות הראיות שתידרש ממנו להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו לנתבע. במקרים אלו יתאר את התובע את מצבו לפני ואחרי הטיפול הרפואי, ויצרף את כל המסמכים הרפואיים המצויים בידיו. אז יעבור נטל הבאת הראיות לרופא על מנת שיוכיח את הטיפול שנתן. ראה בנדון: עדי עזר וד"ר אילנה נירנברג, "רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין", עמ' 359, 361-362. 90. אם ניישם הלכה זו במקרה דנן, יש לומר כדלקמן: א. התובעים הוכיחו כי טופלו ע"י הנתבע בשלהי שנת 2001. ב. התובעים לא יודעים לאשורו את הטיפול שניתן להם, שכן הנתבע הפר חובתו ולא טרח לבצע רישום רפואי כלל (בנדון הנתבע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להוכחת רישום כאמור). ג. עצם אי הרישום מלמד לכאורה על התרשלות מצד הנתבע כלפי התובעים וביצוע עוולת הפרת חובה חקוקה כלפיהם (הפרת החובה של רישום רפואי הקבועה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, שנועדה לטובתם של המטופלים). ד. עצם הוכחת הטיפול של הנתבע אצל התובעים ואי הרישום הרפואי אודות טיפול זה ע"י הנתבע ללא הסבר סביר, מעביר את נטל הבאת הראיות לגבי מהות הטיפול וטיבו (היינו שהטיפול לא היה רשלני) לכתפי הנתבע, והוא לא עמד בנטל זה. במקרה כזה גם לא נעמוד על דרישת חוו"ד רפואית מצד התובעים כתנאי מקדמי לביסוס טענותיהם, שכן כאמור במקרה כזה נטל הבאת הראיות עובר לכתפי הנתבע. 91. מסקנתנו בנדון גם עולה בקנה אחד דוקטרינת "הנזק הראייתי" לה טוענים התובעים בכתב תביעתם ובסיכומיהם [אמנם התובעים בכתב התביעה טענו גם לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) במקרה דנן, אולם, בסיכומיהם לא ראיתי התייחסות לטענה זו. ההנחה היא כי זנחו אותה, ולכן לא אתייחס לטענה זו]. 92. את דוקטרינת "הנזק הראייתי" סיכם כב' השופט עמית בע"א 8842/08, עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל נ' ד"ר סרנת אריה (פס"ד מיום 20.1.11, פורסם במאגר נבו), כדלקמן: "הלכה היא כי הימנעות מעריכתו של רישום רפואי יכול שתביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע. זאת, שכן בעטיו של הנזק הראייתי אשר נגרם לתובע בהעדר רישום רפואי, עלול התובע למצוא עצמו ניצב בפני קושי של ממש להוכיח את תביעתו עפ"י מאזן ההסתברויות. ודוק: נטל השכנוע יועבר לנתבע ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנותו ואף ביחס אליהן. כן יודגש כי אין בקיומו של חסר ראייתי והעברת נטל השכנוע כדי למנוע השלמת החסר באמצעות ראיות אחרות, וכאשר עולה בידי הנתבע למלא חסר ראייתי מסוים, הרי שלא תהא עוד נפקות לאותו חסר והמקרה ייבחן לפי העובדות שהוכחו..." (ציטוט מסעיף 17 לפסה"ד). 93. במקרה דנן כאמור, קיים חסר מלא בתיעוד הרפואי (היינו - אין אפילו תיעוד חלקי של טיפול הנתבע בתובעים), המעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבע. הנתבע לא הצליח, ולמעשה לא ניסה, למלא חסר ראייתי זה בדרך אחרת, ובכך למעשה לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להראות את מהות הטיפול וכי לא התרשל במתן הטיפול בתובעים. 94. הנזק הראייתי שנגרם בנדון בהעדר תיעוד רפואי ע"י הנתבע, מוחשי יותר לגבי התובעת, לגביה אין כל מסמך רפואי הסמוך לטיפול שניתן לה ע"י הנתבע (לפניו או לאחריו), להבדיל ממצבו של התובע לגביו היו מספר מסמכים רפואיים הסמוכים למועד הטיפול (פורטו בסעיף ב' עמ' 2 לחווה"ד הרפואית מטעם הנתבע נ/4). זו הסיבה שבחווה"ד הרפואית נ/4 התייחס המומחה ד"ר גרוסמן התייחסות מסוימת למצב שיניו של התובע בלבד, סמוך לאחר הטיפול והסיק מסקנות מסוימות לגביו (שאודות חלקן התייחסנו לעיל), ואילו לגבי התובעת לא התייחס בחוות דעתו כלל ועיקר. כשנשאל על כך ד"ר גרוסמן השיב שלגבי התובעת 2 הוא לא היה יכול לומר שום דבר, לא לחיוב ולא לשלילה, שכן לגביה לא הוצג לו כל חומר רפואי (עמ' 33 לפרו' ש' 15). 95. הנזק הראייתי אודות התובעים, מוחשי ומובן יותר דווקא לאור דבריו של ד"ר גרוסמן המומחה מטעם הנתבעים, שבחקירתו הנגדית ציין כדלקמן: א. הוא מסכים כי כיום, בהעדר רשומה רפואית אודות מי מהתובעים, אין לו שום כלי לדעת איזה טיפולים בוצעו ע"י הנתבע בשיני התובעים, והאם טיפולים אלה מתאימים אם לאו למצב שיניהם של התובעים באותה עת (עמ' 27 לפרו' ש' 17-19). ב. הרשומה הרפואית מאפשרת לבחון בדיעבד האם הרופא המטפל שקל את החלופות הטיפוליות שעמדו בפניו לפני הטיפול. כאשר בנדון קיים מדרג טיפולי, באופן שראשית הרופא צריך לנסות לרפא את השן בדרך הקלה (סתימה או סתימת שורש) ורק בדלית ברירה ללכת לפתרון הקיצוני יותר שהוא עקירת שיניים. בהעדר רישום רפואי לא ניתן לדעת האם הרופא בחר בחלופה הטיפולית המתאימה במקרה שבפניו (עמ' 26 לפרו' ש' 22-33; עמ' 27 לפרו' ש' 4-9). היינו - במקרה דנן, בהעדר רשומה רפואית, לא ניתן לדעת האם הנתבע בחר בחלופה הרפואית המתאימה לטיפול בתובעים. 96. אם בכל אלה לא סגי, הרי הנתבע עצמו העיד כי ידוע לו שכל טיפול שהוא נותן צריך לתעד בכרטיס רפואי של המטופל, במסגרתו לרשום את פרטי המטופל, מצב הפה, הטיפול שמתכוון לטפל ועלותו (עמ' 40 לפרו' ש' 4-10). משלא הוכיח הנתבע כי פעל בדרך זו, ועליו נטל השכנוע בנדון (מכח דוקטרינת "הנזק הראייתי"), יש לומר כי לא הוכיח שטיפל טיפול לא רשלני בשיני התובעים. 97. כאמור, לתובעים טענות רבות כלפי מהות וטיב הטיפול שקיבלו מהנתבע, כמפורט בסעיפים 3-4 לעיל. מעבר לקושי הכלכלי הנטען של התובעים, שגרם להם לא להיות מסוגלים להמציא חוו"ד רפואית, עולה במקרה דנן תמונת "נזק ראייתי" משמעותי ביותר שנגרם להם ע"י הנתבע באי עמידה בחובתו לרישום רפואי אודות הטיפול שנתן לתובעים, מהותו וטיבו. חסר ראייתי זה כשלעצמו יכול לטעמי לגרום לתובעים קושי בהמצאת חוו"ד רפואית אודות הטיפול שקיבלו מהתובע וטיבו, כפי שציין גם ד"ר גרוסמן, מומחה התובעים, אודות התובעת (ראה סעיף 94 לעיל). 98. לאור כל הנ"ל, ובמענה לשאלה ד' לעיל, אני קובע כדלקמן: א. באי מילוי חובת התיעוד הרפואי עובר נטל הבאת הראיות (מעבר לנטל השכנוע) לכתפי הנתבע. במקרה כזה התובעים צריכים להוכיח אך ורק את עצם קבלת הטיפול הרפואי ע"י הנתבע, וכך נעשה במקרה דנן, אף מבלי לצרף לכתב תביעתם חוו"ד רפואית (ראה דברינו לעיל). במקרה דנן, נטל הבאת הראיות עבר לכתפי הנתבע, להוכיח את מהות הטיפול שנתן לתובעים וטיבו (טיפול שאינו רשלני), אך הוא לא עמד בנטל זה במקרה דנן. ב. מכח דוקטרינת הנזק הראייתי החלה במקרה דנן, נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע, לאחר שהתובעים הוכיחו כי טופלו על ידו, להוכיח את הטיפול שניתן להם וטיבו (שלא היה טיפול רשלני), והנתבע לא עמד בנטל שכנוע זה. ג. בנסיבות המקרה דנן בהעדר רישום רפואי כלל אודות הטיפול שנתן לתובעים, ולנוכח כל דברינו לעיל, אני מוצא לנכון לפטור את התובעים מלצרף חוו"ד רפואית בהתאם לסמכותי עפ"י תקנה 127 לתקסד"א. שאלה ה' - המשמעות האופרטיבית של מסקנותינו עד כה 99. המשמעות האופרטיבית של מסקנותינו עד כה היא כדלקמן: א. התובעים הוכיחו את עצם הטיפול הרפואי בהם ע"י הנתבע בשלהי שנת 2001. יש להם קושי, בהעדר תיעוד רפואי, להוכיח (אף באמצעות חוו"ד רפואית) את עדותו וטיבו של הטיפול, מעבר לעדויות כלליות כי נעקרו להם שיניים. ב. בנסיבות אלה של העדר תיעוד רפואי כלל, נטל הראיה והשכנוע, להוכיח את מהות הטיפול וטיבו (טיפול שאינו רשלני), עבר לכתפי הנתבע והוא לא עמד בו. ג. תביעת התובע 1 נדחית מטעמי התיישנות. ד. דין תביעת התובעת 2 להתקבל בשאלת האחריות (עקב אי עמידת הנתבע בנטל הראיה והשכנוע המוטלים עליו כאמור). [בסיכומיו טוען הנתבע כי התובעת לא ציינהה אפילו אלו שיניים נעקרו לה, כאשר היתה יכולה לצרף כראיה צילום שיניים המוכיח כי נעקרו בכלל שיניים מפיה, וכי חסרים לה שיניים בפה, או לחילופין להביא את אמה שהתלוותה אליה לטיפול הראשון (כפי שציינה בסעיף 4 לתצהירה ת/3). אין ממש בטענה זו שכן עצם צילום השיניים לא היה מלמד דבר בהעדר חוו"ד רפואית תומכת, שכן מדובר "בעניין שברפואה". לו רצה הנתבע, היה יכול, במסגרת נטל הראיה המוטל עליו (בהעדר תיעוד רפואי) להעמיד את התובעת לבדיקת המומחה מטעמו ד"ר גרוסמן, ולבחון את פיה של התובעת ולראות אם נעקרו או חסרות כלל שיניים בפיה, אם כן כמה ובאיזה שינים מדובר. גם אם אמה של התובעת היתה מובאת לעדות, לא היתה יכולה להעיד על מהות הטיפול או טיבו. בכל מקרה, בנסיבות המקרה דנן, האמנתי לעדותה של התובעת, שנסמכה בעדותו של אביה, לגבי עצם קבלת הטיפול (עמ' 16 לפרו' ש' 31-32), כך שאין מדובר בעדות בעל דין יחידה כטענת הנתבע בסיכומיו. כאמור, הנתבעת טוענת כי נעקרו בפיה 3 שיניים ע"י התובע (ראה סעיף 4(ו) לעיל), והנתבע לא סתר טענה זו במסגרת נטל הראיה והשכנוע המוטל עליו. בכל אופן, היקף עקירת השיניים בפיה של התובעת תתברר גם במסגרת שאלת הנזק שעדיין נותרה פתוחה]. ה. לא נטענה ע"י הנתבע טענת רשלנות תורמת המכוונת כלפי התובעת 2, אלא אך ורק כלפי התובע 1 (ראה סעיף ח' לסיכומי הנתבע, עמ' 10). משכך, אין לייחס לתובעת 2 כל רשלנות תורמת. סוף דבר 100. היות ותביעת התובע 1 נדחתה מחמת התיישנות אך תביעת התובעת 2 התקבלה, החלטתי לא לעשות צו להוצאות בהליך זה של סוגיית האחריות. רופאי שינייםרשלנותשינייםתביעות רשלנות רפואיתרפואה