נשיכת כלב ע''י כלב אחר

לפי החוק כלב הוא "מטלטלין". סעיף 7 חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 קובע כי "הבעלות במיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם" וסעיף 3 קובע כי "מיטלטלין שאין להם בעל יכול כל אדם, בכפוף לכל דין, לרכוש את הבעלות בהם בתפישתם תוך כוונה לזכות בהם". עם זאת בית המשפט ציין בפסיקתו כי ניתן בהחלט לייחס את ההגדרה של "נזקי גוף" בסעיף 41א לפקודת הנזיקין גם נזק שגרם כלב לכלב אחר. במקרה כזה ניתן להגיש את התביעה לבית משפט השלום באמצעות עורך דין נשיכת כלב או לבית המשפט לתביעות קטנות. להלן פסק דין בנושא נשיכת כלב ע''י כלב אחר: התובעת והנתבע תושבי גבעת אלה אשר בעמק יזרעאל, והתביעה דנן נסבה סביב אירוע בו ננשך כלבה של התובעת ,מסוג פינצ'ר מעורב ע"י כלבו של הנתבע מסוג קאנה קורסו, סמוך לביתה של התובעת. על פי הנטען בכתב התביעה,דניאל חתנה של התובעת (להלן:דניאל) שטייל עם כלבה,היה בדרכו חזרה הביתה,וכשהגיע סמוך לבית התובעת, כלבו של הנתבע,שהיה עם בתו יעל (להלן:יעל) קשור ברצועה אך ללא מחסום פה,התנפל על כלבה של התובעת וגרם לו לפגיעות קשות לרבות הצורך בניתוחים וטיפולים ממושכים. לטענת התובעת,כלבו של הנתבע הוא כלב גדול ואלים,שתקיפתו את כלבה גרמה לו לנזקים חמורים עד מאוד. הנתבע טען בהגנתו כי הגורם הישיר להתרחשות ארוע הנשיכה הוא דניאל ,אשר טייל באותו מועד עם כלבה של התובעת,כלב שעל פי אופיו הוא כלב נבחן,הוא נבח על כלב הנתבע כשהתקרב אליו ואז בתגובה ,ניסה כלבו של הנתבע להגיע אליו,יעל שחשה כי אחיזתה בכלב משתחררת,ביקשה מדניאל שיתרחק מהר מהמקום עם הכלב,אך הנ"ל לא שעה לבקשתה והמשיך בדרכו עם הכלב,כי אז השתחרר כלב הנתבע מאחיזתה של יעל, על אף נסיונותיה להחזיק ברצועה ,ותקף את כלב התובעת. לטענת הנתבע,עקשנותו של דניאל היא שגרמה לאותו "עימות" בין הכלבים ולארוע הנזק. לדברי הנתבע,לו היה דניאל שועה לבקשתה של יעל ומרחיק את כלב התובעת מהמקום ולשאת את הכלב על ידיו,הארוע היה נמנע. לטענת הנתבע הוא לא התחייב לשאת בהוצאות הטיפול בכלב התובעת,בניגוד לטענתה,וכי כל שעשה היה לגשת לביתה להתעניין בשלום הכלב ולהתנצל על הארוע, כמחווה של שכנות טובה,ולאור תוצאות נשיכת כלבו את כלב התובעת,ואף היה מוכן להשתתף בחלק מהוצאות הטיפול ,לא כהודאה באחריות לארוע אלא כמחווה של שכנות טובה,כאמור. לטענת הנתבע,לאורך כל הדרך איימה התובעת בפנייה לערכאות בגין הארוע. לטענת הנתבע בשלב מסויים הוא העלה הצעה כספית מסויימת להשתתפות בהוצאות הטיפול בכלב,אך לא ניתנה לו תשובה ועבר פרק זמן ממושך ממנו ניתן להבין כי התובעת זנחה דרישתה לפיצוי,עד אשר הוגשה התביעה. לטענת הנתבע,כלבו מסוג קאנה קרוסו הוא אמנם כלב גדול אך הוא כלב ידידותי ושקט שכמעט ואיננו נובח,ואילו כלבה של התובעת הוא הנבחן על פי אופיו,והוא זה שנבח במועד התרחשות האירוע ובתגובה גרם לכלב הנתבע להתקרב אליו ולנשוך אותו. לדברי הנתבע,כלב התובעת היה נובח בכל פעם שכלבו הוא ,היה עובר ליד בית התובעת. עוד טוען הנתבע כי כלבים מסוג פינצ'ר הם כלבים נבחניים ופרובוקטיביים על פי אופיים ,דבר שעל דניאל היה לדעת ולנהוג בהתאם בעת קרות הארוע. גם לעניין גובה הנזק הנטען ע"י התובעת,טוען הנתבע כי התובעת ניפחה את נזקיה מעבר לפרופורציות של המקרה,כי לא הוכח כלל נזק נפשי שנגרם לה כטענתה בעקבות הארוע,וכל שהוגש הוא שתי קבלות על שני ניתוחים שהכלב עבר כאשר לא ברורה מידת הקשר בין הארוע נשוא הדיון לבין הניתוח השני. בנוסף לא הובאו הוכחות לגבי ניתוח שלישי שעל הכלב לעבור כפי חוות הדעת של הוטרינר שצורפה לכתב התביעה. הדיון החל לפניי עוד בעת כהונתי בבית משפט השלום בעפולה,ועם המעבר לכהונה במחוז חיפה נקבע המשך הדיון בפני שופט אחר בבית המשפט בעפולה,אך לבקשת התובעת,ומאחר ולפניי העידה בת הנתבע ,בהסכמת הצדדים עוד בטרם שמיעת עדות עד התביעה,ומאחר ושמיעת הראיות החלה לפניי,הועבר התיק לבית משפט זה להמשך דיון. בסופו של יום נקבע מועד לדיון בבית משפט זה,ובו נשמעה עדותו של דניאל,לאחר שכאמור עדותה של יעל נשמעה עוד בעפולה. למותר להזכיר כי התובעת והנתבע מתגוררים באותו ישוב ובתיהם אינם רחוקים אחד מהשני. הצדדים אף "מכירים" אחד את כלבו של השני,נתון שיש לו חשיבות בהתנהלות כל אחד מהם ומידת תרומתה לקרות ארוע הנזק. התובעת הודתה כי אכן כלבה הוא כלב נבחן ,ואף לפי דף המידע שהנתבע צירף לכתב ההגנה ,בתאור אופיים של הכלבים המעורבים,מצויין כי כלבה של התובעת הוא כלב נבחן,פרובוקטור,וחשדן,בעוד שכלבים מהגזע של כלב הנתבע מתוארים ככלבים ידידותיים למדיי. נקודת התורפה בעיניי בארוע לגבי כלב התובע היא העובדה שמדובר בכלב גדול במימדיו,ומעדותה של יעל עולה בבירור כי לא היה באפשרותה להשתלט עליו בעת הארוע ולמנוע ממנו גישה לכלב התובעת. באשר לכלב התובעת,הרי שגם לפי עדותו של דניאל ,ובתשובה לשאלות הנתבע,גישתו לפיה הוא חופשי לטייל עם הכלב משהתקרב לביתו והעדר נכונותו לשאת את הכלב על ידיו,גם היא נשמעת בעייתית. לו היה דניאל שועה לבקשתה של יעל לשאת את הכלב על ידיו,יתכן והארוע היה נמנע. יחד עם זאת לא ניתן שלא למתוח בקורת על התנהגות יעל עצמה,שלו הייתה מתרחקת מהמקום,או משתמשת במחסום פה לכלב הנתבע,אף אם אין חובה לעשות כן,גם אז הארוע היה נמנע. כפי שכבר ציינתי הצדדים מכירים אחד את כלבו של השני כך שהתרחשות הארוע הייתה בגדר ארוע צפוי,וניתן היה להיערך אליו בהתאם. שני הצדדים התרשלו ונהגו בחוסר זהירות בעת קרות הארוע,ואין לייחס את הרשלנות לצד אחד בלבד. הוראת החוק הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין הקובעת את נטל הראיה ברשלנות לגבי חיה בהתקיים התנאים הקבועים באותו סעיף,ובאם לא מתקיימים התנאים הקבועים באותו סעיף הקובעים את התנאים להיפוך נטל הראיה באשר לרשלנות,ניתן לבחון את הארוע במבחן של עילת הרשלנות "הרגילה". כלבו של הנתבע,כאמור הינו כלב ידידותי שאין חובה לשים לו מחסום פה,ואין בפנינו ביסוס לטענה בדבר היותו "חיה מועדת". יחד עם זאת,וכפי שכבר ציינתי לעיל,יעל טיילה עם הכלב שהוא גדול מימדים שאין באפשרותה להשתלט עליו למקרה שיתרחש ארוע חריג דוגמת הארוע דנן,ובעת שידוע לנתבע או ליעל כי לתובעת כלב נבחן פרובוקטור העלול להתגרות בכלב הנתבע ,ולתרום תרומתו להתרחשות הארוע,היה מקום לנקוט אמצעי זהירות לצורך מניעת הארוע שהתרחש בפועל. דניאל,כאמור,תרם את תרומתו להתרחשות הארוע עת לא שעה לבקשותיה של יעל להרחקת כלב התובעת מהמקום. בנסיבות,ניתן לייחס אחריות בשיעור 50 % לכל אחד מהמעורבים להתרחשות הארוע בו עסקינן. לעניין הנזק,מקובלת עליי טענת הנתבע לפיה מדובר בנזקים שנופחו מעבר לכל פרופורציה. לא ברורה הטענה בדבר "נזק נפשי" שנגרם לתובעת בשל ארוע התקיפה בין הכלבים,ולמצער,נזק זה כלל לא הוכח,ועל כן,אין לפסוק בגינו פיצוי כלשהוא. התובעת צירפה לכתב התביעה מסמך של הווטרינר ד"ר דניאל היימס אשר טיפל בכלבה לאחר הארוע,וכן צורפו שתי קבלות המעידות על תשלום הסך של 540 ₪ וסכום נוסף של 1,300 ₪ לד"ר היימס עבור הטיפול בכלב,לרבות ניתוח שנערך. לא ראיתי כי הוגשו מסמכים נוספים מהמם ניתן ללמוד על הוצאות נוספות שנגרמו לתובעת לצורך הטיפול בכלבה. הנזק המוכח, אם כן,הוא 1,840 ₪ שהתובעת זכאית לפסיקת 50% ממנו לאור הקביעה לעיל באשר לחלוקת האחריות. לאור כל האמור לעיל,אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 920 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום18/10/2006 ועד לתשלום המלא בפועל. סכום זה ישולם תוך 21 יום מהיום שאם לא כן,ניתן יהיה לנקוט הליכי הוצל"פ לגבייתו. בנסיבות לא ראית ליתן צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. נשיכת כלב / תקיפת כלבכלבבעלי חיים