לפנינו תביעת התובע, להכיר בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל, לטענתו, כפגיעה בעבודה על פי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי וגם החוק). התביעה נדחתה על ידי הנתבע מהטעמים הבאים: "על מנת לקבוע דרגת נכות בגין ליקוי בשמיעה, צריך שיתקיימו תנאים אלה: א. כושר השמיעה ירד בשיעור של 20 דציבל לפחות בממוצע בכל אחת מהאזניים. ב. שיעור ההפחתה בכושר השמיעה נבדק על פי הירידה בכושר השמיעה בתדירויות של 500, 1000, 2000 מחזורים לשניה. תנאים אלה אינם מתקיימים בתביעתך ועל כן, עלי לדחות את תביעתך. כמו כן ע"פ סעיף 84א. (ב) (1) לחוק, תנאי להכרה בטינטון שעקב חשיפה לרעש, כפגיעה בעבודה, הוא שכושר השמיעה בתדירויות הגבוהות ( 3,000 ו - 4,000) פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאזניים, גם תנאי זה איננו מתקיים בתביעתך. זאת ועוד, בסעיף 84א(ב)(3) נקבע כי "הפגיעה בתפקוד עקב טנטון מחיייבת פניות חוזרות ונישנות לטיפול רפואי שתועדו ברשימה רפואית". משנת 2004 ועד 2007 אין כלל תלונות על טנטון.... לפיכך עלי לדחות את תביעתך בגין ליקוי שמעה וטנטון." (ר' מכתב הדחיה מיום 5/6/2008). התובע, יליד 1969, טוען כי החל משנת 1992 ועד היום הוא עובד בחברת אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן - אגד). לטענתו, במהלך כל שנות עבודתו באגד הוא עבד בחשיפה לרעש מזיק. התובע טוען עוד כי הוא עומד בשאר תנאי סעיף 84א לחוק להכרה בליקוי בשמיעה כפגיעה בעבודה. לטענתו שתי בדיקות שמיעה בעבר (בתאריך 1/6/2007 ובתאריך 22/6/09) מצביעות על כך שהוא סובל מירידה של למעלה מ- 20 דציבל בתדרים הנמוכים וירידה של 35 דצבלים בתדרים הגבוהים. באשר לטנטון טוען התובע, כי קיים תיעוד לביקורים חוזרים ונישנים אצל רופא א.א.ג ובהם תיעוד על תלונותיו בגין ירידה בשמיעה ורעשים. בכתב ההגנה חזר הנתבע על נימוקי דחיית תביעתו של התובע, כפי שפורטו על ידו במסגרת מכתב הדחיה. הנתבע טען כי התובע איננו ממלא אחר הוראות סעיף 84א(ב)(3) לחוק והוראות סעיף 84א(ב)(1). בדיון המוקדם שהתקיים ביום 25/2/2009 טען הנתבע כי לא מתקיימים בתובע סעיפים 84א(א)(1) - ו-(2) לחוק לגבי החשיפה לרעש מזיק והתובע כנהג אוטובוס לא היה חשוף לרעש מזיק. באשר לטנטון, טען הנתבע כי לא מתקיימים סעיפים 84א(ב)(1) ו- (3) לחוק. דיון והכרעה בטרם נדון בטענות הצדדים לגופו של עניין, נתייחס ראשית לשתי טענות מקדימות של התובע. התובע טוען כי יש לבחון את תביעתו בהתאם למצב המשפטי כפי שהיה בטרם התיקון לחוק. לעניין זה כבר נקבע כי סעיף 84א לחוק, בנוסחו המתוקן, חל על ליקוי שמיעה שתביעה להכרה בו הוגשה מיום 1.7.2005 ואילך. לפיכך, יש לבחון תביעה זו שלפנינו לפי סעיף 84א לחוק על פי נוסחו המתוקן, ולפיו נדרש המבוטח, לצורך הכרה בליקוי שמיעה כתוצאה מפגיעה בעבודה, להוכיח כי נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970. (ר' עב"ל 10953-11-10 מישל ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 2/10/2011) בנוסף טוען התובע, כי משדחה הנתבע את תביעתו בנימוק שהוא אינו עומד בתנאי הסעיף בדבר ירידה של 20 דציבל בכושר השמיעה, הרי שיתר התנאים הנדרשים להכרה בליקוי השמיעה של התובע, לרבות ובעיקר עצם החשיפה לרעש מתקיימים. התובע טוען (סעיפים 12-13 לסיכומים) כי הנתבע מנוע מלהעלות נימוקי דחייה נוספים על אלו שפורטו במכתב הדחייה. אין בידינו לקבל טענה זו של התובע. אמנם, כבר נפסק לא אחת כי "מוצאים אנו לנחוץ לחזור ולקבוע את הצורך במתן תשובה מנומקת, ממצה ומפורטת של פקיד התביעות לגבי תביעה של מבוטח או זכאי המוגשת למוסד. זכותו של כל מבוטח או זכאי לגמלה, היא לדעת את הנימוקים המדוייקים של דחיית התביעה... בהתאם לכך יוכל המבוטח או הזכאי לגימלה לכלכל צעדיו ולהחליט אם להגיש תובענה בקשר להחלטת פקיד תביעות" (דב"ע נד/251-0 יעקב זילבר - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ח 61). עם זאת, נפסק כי העובדה שחלק מנימוקי הדחייה לא פורטו במכתבו של פקיד התביעות, אין בכך כדי לחסום מהנתבע להעלות את הטענה בפני ערכאת הדיון (דב"ע נג/0-127 המוסד לביטוח לאומי - יעל קרני פד"ע כ"ו 520; עב"ל 473/03 עזבון המנוח יוחאי גדיש - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9/5/2005). בנוסף, בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין פתח הנתבע והרחיב את טיעוני ההגנה. לטענת הנתבע בדיון המוקדם - המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא שאלת חשיפתו של התובע לרעש מזיק בתקופת עבודתו והתובע, יוטעם, לא מחה על כך. בהתאם לכך, ניהלו הצדדים הוכחות בשאלה האם נחשף התובע לרעש מזיק בתקופת עבודתו אם לאו. בנסיבות אלו, טענת התובע כעת, בשלב הסיכומים אין לה מקום והיא נדחית. האם נחשף התובע לרעש מזיק? כאמור, על פי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי תנאי ראשון והכרחי להכרה בליקוי שמיעה כתוצאה של "פגיעה בעבודה" הנובעת מחשיפה לרעש, הוא הוכחת העובדה שהתובע עבד בחשיפה לרעש מזיק. בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד- 1984 נקבע משך הזמן המירבי המותר לחשיפה לרעש על פי דרגות שונות של "רעש מתמשך והתקפי" בתוך יום עבודה. בתוספת השנייה לתקנות נקבע בין השאר כי בעוצמת רעש של 85 דציבל מותרת חשיפה מירבית של שמונה שעות עבודה ביום. על פי המפורט בתוספת, ככל שעוצמת הרעש עולה כך משך החשיפה המותרת יורד. השאלה הראשונה בה עלינו להכריע היא, אפוא, האם עלה בידי התובע להוכיח כי עבד בחשיפה לרעש מזיק. לאחר שבחנו את עדויות הצדדים ואת הראיות שהוגשו לתיק, סבורים אנו כי בענייננו לא הוכח כי התובע עבד בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של 80 דציבל לפרקי זמן של 24 שעות ביום, בתנאי רעש של 82 דציבל לפרקי זמן של - 16 שעות ביום, ואף לא בתנאי רעש של 85 דציבל לפרקי זמן של 8 שעות ביום, במי מבין תקופות עבודתו. להלן טעמנו. לגרסת התובע, בשנים 1992-1993 עבד כנהג אוטובוס, על אוטובוס מסוג מרצדס שעוצמת הרעש שלו עמדה על 80 דציבלים. הנתבע טוען מנגד כי על פי דו"חות מדידות הרעש שהתבצעו על ידי אגד, אוטובוס מסוג מרצדס, שנת ייצור 1980, מפיק רעש בעצמה של 72.1 - 76.1 לכל היותר. כך או כך מדובר במפלסי רעש של 72-80 דציבל. לגרסת התובע הוא עבד בתקופה זו כ 11 שעות ליום ומשום כך, גם אם היינו מקבלים את גרסת התובע לפי עצמת הרעש הבוקעת מאוטובוס זה עמדה על 80 דציבלים, אין מדובר בחשיפה לרעש התקפי ומתמשך. בשנים 1995 - 2000 עבד התובע כנהג אוטובוס משך 10 שעות ביום, ונהג על אוטובוסים מסוג מרצדס אשר עוצמת הרעש הבוקעת מהם עמדה על 73-80 דציבלים. גם כאן, אף לגרסת התובע עצמו, אין מדובר בחשיפה לרעש מזיק. כך, גם בשנים 2000 - 2006 בהן עבד התובע כנהג, כ- 10 שעות עבודה ליום, נהג באוטובוסים מסוג מרצדס, אשר עוצמת הרעש הבוקעת מהם עמדה על 75 דציבלים. גם כאן לא נחשף התובע לרעש מזיק. החל מסוף שנת 2006 עובד התובע כשומר בחניוני אגד ובתפקידים מינהלתיים שונים. עצמת הרעש לה הוא נחשף מדי יום (לטענתו) עומדת על 80 דציבלים, במשך 8.5 שעות. בנסיבות אלו אין מדובר בחשיפה לרעש מזיק. התובע טוען, כי מיום 23/5/1993 ועד ליום 30/9/1995 עבד כנהג אוטובוס בסניף ירושלים, כ- 17 שעות עבודה ליום ובאותה תקופה נהג באוטובוסים מסוג מרצדס וליילנד, אשר הרעש שהיה בוקע מהם עמד על 80-86 דציבלים. הנתבע טוען מנגד, כי טענה זו איננה מתיישבת עם הראיות בתיק. מר סעדיה סלים, ממונה בטיחות ארצי באגד העיד בפנינו מטעם התובע. מעדותו עולה כי החל משנות ה- 80 המוקדמות החלה אגד להחליף את רכבי הליילנד שברשותה לאוטובוסים מסוג מרצדס. מרבית הרכבים מסוג ליילנד הוחלפו עד אמצע שנות ה-80 (עמ' 5 לפרוטוקול). על פי דו"ח מדידות הרעש של אגד מיום 16/10/2002 (מוצג נ/2) הרעש הבוקע מאוטובוס מסוג ליילנד שנת ייצור 1971, 1973, 1982 הינו בעצמה של 77.3 - 82 דציבל בלבד. על פי דו"ח מפלסי הרעש שהתבצע על ידי המוסד לבטיחות וגיהות במוזיאון אגד ביום 19/6/2003 (מוצג נ/10) נמדד הרעש המופק מאוטובוס מסוג ליילנד והוא עומד על 70-75 דציבל בעת עמידה, ובעת נסיעה עומד הרעש על 75-80 דציבל. בעת התנעת האוטובוס נמדד הרעש של 73.8 - 85.5 דציבל. בעת האצה נמדד רעש בעוצמה של 85.4 דציבל ו- 86.7 דציבל (בהתאם לשנת הייצור). מר סלים העיד בפנינו כי "התנעה זה עניין של דקה-דקה וחצי. האצה זה תX במספר התחנות, זה תX בתנאי הכביש. אם יוצאים מתחנה והכביש ריק זה משהו כמו 3 דקות..." (ר' עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). על פי חוות דעתה של עורכת הדו"ח, הגב' לודמילה חוטין, ככל הנראה, בתנאי נהיגה רגילים, לא נחשפו נהגי הליילנד לרעש מזיק (ר' עמ' 3 למוצג נ/10. באשר לעבודתו בתקופה שמיום 23/5/1993 ועד ליום 30/9/1995 העיד התובע בפנינו, כי נהג על אוטובוס מסוג מרצדס (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון) וכי כל יום קיבל אוטובוס מסוג אחר, לרבות אוטובוס מסוג ליילנד. עוד ציין התובע בעדותו כי גם כאשר נדרש לנהוג על אוטובוס מסוג ליילנד, הרי שלאחר 3 או 5 שעות עבודה היה מחליף לאוטובוס מסוג מרצדס. כמו כן ציין התובע כי עבד על אוטובוס מסוג ליילנד פעם או פעמיים בשבוע (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון). לאור האמור קובעים אנו כי גם בתקופה שמיום 23/5/1993 ועד ליום 30/9/1995 לא השכיל התובע להוכיח חשיפה מתמשכת לרעש מזיק. הוכח בפנינו כי בתקופה זו היו בשימוש אגד מעט מאוד אוטובוסים מסוג ליילנד. התובע נהג על אוטובוס מסוג ליילנד פעם או פעמיים בשבוע, למשך 3 או 5 שעות ביום. הרעש הבוקע מאוטובוס הליילנד אינו מגיע לעצמה של 85 דציבלים בנסיעה אלא רק בהתנעה או האצה. זמני ההאצה וההתנעה הינם מוגבלים וקצרים. סיכומם של דברים - התובע לא הוכיח כי היה חשוף לרעש מזיק במהלך עבודתו ותביעתו להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה נדחית. כאמור לעיל, תנאי החשיפה לרעש מהווה תנאי ראשוני והכרחי אשר בלתו אין. לפיכך לאור קביעתנו לעיל יש לדחות אף את תביעתו של התובע להכיר בטנטון כפגיעה בעבודה לפי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי. אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שמיעה