הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה 1.התובעת הינה חברה אשר עסקה, בזמנים הרלוונטים לאירועים המפורטים בכתב התביעה, בהשכרת רכבים בתנאי ליסינג. התובעת מצויה בהליכי פירוק, כאשר בית המשפט המוסמך אישר את הגשת תביעה זו וניהולה. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה אשר עסקה במשלוחים בדרום הארץ, בין היתר עבור מנויי ידיעות אחרונות, הארץ וגלובס וכן עבור חברות פרטנר ופלאפון. הנתבע מס' 2 (להלן: "יאן") הינו בעל מניות ומנהל הנתבעת. 2.אין מחלוקת שהקשר המסחרי בין התובעת לנתבעת נמשך על פני שנים רבות, כאשר הסוכן העיקרי מטעם התובעת שטיפל בענייני הנתבעת היה מר שנרך (להלן: "שנרך"). שנרך העיד מטעם הנתבעת בהליך שבפניי ואישר ש"מבחינת סוכן זה הייתי אני" (עמ' 30 שו' 27), וכי הפעילות נמשכה "משנת 1995, 1997, המון" (עמ' 30 שו' 29). במהלך השנים הללו נהגה הנתבעת לשכור בדרך כלל ארבעה רכבים מהתובעת, ראו עדות יאן בעמ' 23 שו' 15-17, אליה אתייחס להלן. אין מחלוקת שארבעת הרכבים האחרונים שנשכרו על ידי הנתבעת נשכרו בשנים 2006-2007, כמפורט בסעיפים 5-11 לתצהירה של הגברת חדוה דאר (להלן: "דאר"), מנהלת חשבונות ראשית בתובעת. לטענת התובעת, במסגרת השכרת רכבים אלו נחתמו בין הצדדים ארבעה הסכמים וארבעה שטרות אשר נועדו את הבטחת התשלומים מכוח ההסכמים (ראו נספחים א-ד לתצהיר דאר). 3.לטענת התובעת, הסכמים אלו כוללים את התחייבות הנתבעת לשלם לתובעת תשלום חודשי וקבוע עבור השכרת הרכבים (בין 32-36 תשלומים חודשיים), בנוסף לתשלום פיקדון השווה ערך ל-4 חודשי שכירות; כמו כן התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת תשלום מוסכם בסך 20 אג' לכל ק"מ עודף מעבר לקילומטראז' השנתי המוסכם בגין כל אחד מהרכבים (שעמד על 50,000 ק"מ); לשאת בכל התשלומים הכרוכים בשימוש ברכבים, ובכלל זה לשפות עבור הנזקים שנגרמים לרכבים במהלך השימוש. אין מחלוקת שיאן ערב לחיובי הנתבעת בכל אחד מההסכמים הללו. 4. בתביעתה טוענת התובעת שהנתבעת הפרה את ההסכמים וצברה חובות לגבי כל אחד ואחד מהרכבים. החובות מורכבים מאי תשלום התשלומים החודשיים השוטפים במלואם; מנזקים שנגרמו לרכבים, שנתמכים בחוות דעת שמאית של השמאי מר ברקוביץ משה (להלן: "השמאי"); מחיוב בקילומטרז' עודף; מהוצאות תפיסה של הרכבים והוצאות נלוות כגון אגרת כביש 6, דו"חות חנייה, אגרת רישוי וכו'. התובעת מסכמת את תביעתה וטוענת לחוב כולל בסך של 369,674 ₪, ראו הפירוט בסעיפים 15-40 לתצהיר דאר; סעיפים 57-60 לתצהירה והנספחים התומכים. 5. הנתבעים הודפים את תביעת התובעת במלואה וגרסתם פשוטה ותמציתית: לשיטתם, שנרך הוא זה שפנה בשם התובעת ליאן בשנת 1997 או בסמוך לכך, בין היתר לאור תחום העיסוק של הנתבעת (שליחויות); לטענת יאן, במהלך המשא ומתן בין הצדדים הציב הוא שני תנאים, האחד שניתן יהיה להחליף רכבים באמצע התקופה והשני שלא יהיה חיוב עבור קילומטרים עודפים, בשל העובדה שהנתבעת עוסקת בשליחויות. הנתבעים טוענים שהתובעת קיבלה תנאים אלו ועבדה עימם בדרך זו במשך כעשר שנים - דהיינו נוהג העבודה היה שכאשר הרכבים צברו קילומטרים רבים הנתבעת הייתה מחזירה אותם לתובעת ומשכירה לה רכבים חדשים, אגב חתימה על חוזים חדשים. יאן טוען בתצהירו (סעיף 13) וכן בעדותו שמעולם לא חויב בגין קילומטרים עודפים (עמ' 23 שו' 6-7; עמ' 23 שו' 22), וזאת למרות שכל הרכבים שהוחזרו על ידו במהלך התקופה עברו את ה - 50,000 ק"מ (עדותו בעמ' 23 שו' 24). עוד טוענים הנתבעים שמעולם לא נבדקו הרכבים ע"י שמאי בטרם החלפתם (סעיף 15 לתצהיר). 6. מוסיפים הנתבעים וטוענים שבסביבות חודש דצמבר 2008 או בסמוך לכך הודיע יאן לסוכן שהרכבים מתחילים לצבור קילומטרים רבים ושברצונו לבצע החלפה. או אז הודע לו שהתובעת נמצאת בהליכי פירוק ולפיכך לא תוכל להחליף את הרכבים. לנוכח הודעה זו של התובעת חדלה הנתבעת מביצוע התשלומים השוטפים וסרה למשרדה של התובעת על מנת לבחון את המשך ההתקשרות. יאן טען בעדותו שבאותה פגישה סולק מהמשרדים (עדותו בעמ' 24 שו' 20-28). לפיכך, שלחה הנתבעת מכתב ביום 25/2/09 בו הזמינה את התובעת ליטול את ארבעת הרכבים שברשותה (ראו נספח ג'1 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים מכתב זה נותר ללא מענה ותחת זו בחרה התובעת לפעול באופן חד צדדי לתפיסת הרכבים, האחד בחודש אוגוסט 2009 והאחרים בחודש דצמבר 2009 (ראו עדות דאר המאשרת עובדות אלו, עמ' 15 שו' 9-12). הטענות המשפטיות של הצדדים 7. התובעת טוענת שהוכיחה את סכומי החוב באמצעות הנספחים שצירפה לתצהירה של דאר ועדותה של זו האחרונה. התובעת טוענת שהנתבעים לא הביאו כל ראיות המפריכות את סכום החוב, קל וחומר לא הוכיחו כי שילמו סכומים אלו לתובעת. התובעת טוענת שאין כל פסול בעדותה של דאר, שעיינה בכל המסמכים וההסכמים בטרם מתן עדותה. 8. בכל הנוגע לעניין הקילומטרים העודפים מפנה התובעת להוראות ההסכמים וטוענת שטענת הנתבעים לקיומה של נוהג "החזרת רכבים" הינה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. התובעת טוענת שלא די בעדותו של שנרך כדי להוכיח את הנוהג הנטען, והיה על הנתבעים להביא לעדות בין היתר גם את הסוכן הנוסף (יהודה) שטיפל בהשכרת הרכבים לנתבעים במהלך תקופת הקשר המסחרי בין הצדדים. עוד טוענת התובעת שאותו "נוהג" נטען הינו חסר היגיון כלכלי ומסחרי. בנוסף וחילופין, וגם אם היה נוהג שכזה, אזי התובעת טוענת שבמסגרת מחיר העסקאות החדשות הובא בחשבון עניין הקילומטרז' העודף, וכך בכל מקרה לא ניזוקה התובעת. לא למותר לציין שבסיכומיה לא התייחסה התובעת באופן ספציפי לנושא הנזקים ברכבים ונראה כי עניין זה נזנח (אם כי אתייחס אליו בהכרעתי). 9. הנתבעים מצידם טוענים שאין לייחס משקל לעדותה של דאר, וזאת לאחר שהתברר כי היא אינה בקיאה כלל בפרטים ולא הייתה מעורבת במשאים ומתנים ו/או בחתימת ההסכמים עם הנתבעים, ראו עדותה בעמ' 9 שו' 7; שו' 9; עמ' 10 שו' 28; עמ' 14 שו' 1-2. בנוסף ולחלופין, מפנים הנתבעים לטעויות שהתגלו בחשבוניות ובחישובי התובעת, ראו עמ' 16 שו' 23, עמ' 21 שו' 1. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי היה על התובעת להביא לעדות את אותם אנשים שהיו מעורבים באופן ישיר בקשר עם הנתבעת, ואת מחדל אי הבאתם יש לזקוף לחובת התובעת ולא לחובתם. 10. בכל הנוגע לחיוב בקילומטארז' העודף טענו הנתבעים כי הוכח נוהג של שנים, הן בעדותו של יאן והן בעדותו של שנרך. לא זו אף זו, הנתבעים טוענים שאם במהלך עשר שנות ההתקשרות היה אי פעם חיוב בקילומטרז' עודף, מן הסתם הייתה מוצגת ראיה בנוגע לכך. משלא צירפה התובעת דבר - אין בכך אלא כדי לתמוך בגרסת הנתבעים. הנתבעים שוללים את טענת התובעת לחוסר היגיון כלכלי בנוהג "החלפת הרכבים" ומפנים לעדותו של שנרך המסבירה ומפרטת מדוע למעשה התובעת לא ניזוקה מנוהג זה (עמ' 29 שו' 27-31). כן מפנים הנתבעים לטבלה שערכו בכתב ההגנה ובסעיף 61 לסיכומים ממנה עולה שהתובעת לא ניזוקה כאמור. לטענת הנתבעים, הסיבה לאי החלפת הרכבים במקרה דנן הינה אחת בלבד - הכנסה של התובעת להליכי פירוק. 11. בכל הנוגע לדרישות השיפוי בגין הנזקים, טוענים הנתבעים שמחקירת השמאי הסתבר כי הוא לא בחן את הרכבים בזמן אמת ולא ניתן לקבוע שהנזקים שנצפו על ידו אכן נגרמו על ידי הנתבעים. בכל הנוגע לטענות בדבר אי החזרת הרכבים, מפנים הנתבעים למכתבם מחודש פברואר 2009; טוענים שהם ביקשו להשיב את הרכבים והתובעת היא זו שלא נענתה, ולכן אין לה אלא להלין על עצמה. בכל מקרה טוענים הנתבעים שבנסיבות אלו אין כל מקום להשית עליהם את הוצאות התפיסה. ההכרעה 12. כפי שכבר ציינתי לעיל, התביעה מתבססת על מספר נדבכים: אי תשלום דמי שכירות חודשיים עבור הרכבים; הנזקים והנלוות; החיוב בקילומטאז' העודף. מעל מרחפת השאלה מי מהצדדים, אם בכלל, הפר את ההסכמים שבין הצדדים ומה היו התנאים לאותם הסכמים. אכריע בשאלות הנ"ל, לאו דווקא בסדר המפורט לעיל. 13. בכל הנוגע לנזקים - קובעת אני שדין התביעה ברכיב זה להדחות. התובעת תמכה את תביעתה לעניין הנזקים בחוות דעתו של השמאי. זה האחרון, בהגינותו, בחר לפתוח את עדותו, ביוזמתו, בתיאור דרך עבודתו: "לפעמים כעבור יום, לפעמים יומיים, לפעמים שלושה. לא הייתי מגיע עבור רכב אחד. אני ראיתי את הרכבים במצבם. לא יודע כמה זמן הם היו באחסנה, לא ראיתי טופס קליטה של הרכבים. בדקתי את הרכבם במצבם, הניזוק או לא הניזוק" (עמ' 21 שו' 27-29). עוד העיד השמאי בהמשך: "בוודאי שכן. יכול להיות שבאותו רכב כבר לא הייתה מערכת חשמל כי הרכבים היו הרבה זמן באחסנה. היו גם מקרים שלא יכולתי לפתוח את הדלתות. אני בדקתי את הרכבים במצבם. מה היה לפני כן, אלוהים גדול" (עמ' 22 שו' 1-3). יצויין כי דאר נשאלה בעדותה האם נערך דו"ח תפיסה, והשיבה: "צריך לשאול את השמאי" (עמ' 17 שו' 17). מכאן - שלא ניתן לקבוע שהנזקים המפורטים שחוות דעת שהמאי אכן נגרמו לרכבים בתקופת השימוש של הנתבעת. 14. בנוסף ולחילופין, יאן העיד (סעיף 15 לתצהירו) שמעולם הרכבים שהוחזרו על ידו לא נבדקו על ידי שמאי, וכל שנדרש ממנו היה להצהיר שלרכבים לא היו תאונות. כפי שכבר ציינתי לעיל, הקשר המסחרי בין הצדדים נמשך לפחות עשר שנים; מן הסתם, אם היה בידי התובעת חיוב כלשהו בגין נזקים לרכב בתום תקופת השימוש, ראיה זו הייתה מוצגת לבית המשפט. משלא הוצגה ראיה שכזו ומשלא נסתרה עדות יאן - יש לדחות את הדרישה גם מן הטעם הזה. 15. בכל הנוגע לחיוב בקילומטרז' עודף - גם ברכיב זה דין התביעה להדחות. מעיון בהסכמים ובמסמכים שהוצגו בפניי, איני סוברת שטענת הנתבעים לנוהג "החלפת רכבים" הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. סעיף 22 להסכמים כולל "אופציית רכישה". ממסמכים אשר צורפו על ידי התובעת עצמה (נספחים ט'3; ט'4) עולה שאכן הצדדים נהגו בדרך זו, וכאשר הנתבעת חפצה בהחזרת הרכב שברשותה וקבלת רכב חדש תחתיו, היו הצדדים ממשים את האופציה האמורה - ראו המסמכים המוכתרים בכותרת "מימוש אופציה". 16. למעשה, עדותו של שנרך הסבירה כי כך אכן נהגו הצדדים: "את דורנט עניין הטיפול של הנושא הזה. מבחינה חוזית, עמדנו בחוזה. לא החזרנו את הרכב. קוראים לזה מימוש אופציה, או מממשים את האופציה או מוצאים שוכר אחר. היינו עושים את זה ביחד אבל מבחינת דורנט, היא לא קיבלה את הרכב לידיה" (עמ' 29 שו' 1-3). שנרך אף הסביר את ההיגיון הכלכלי הטמון בכך : "נכון, קיבלה את מה שהיה רשום. תמיד תמחרנו את מחיר האופציה כמחיר המימוש בעוד שנתיים, כדי שזה יותיר לדורנט בדיוק את סכום האופציה" (עמ' 29 שו' 19-20) ובהמשך: "לא נכון. דורנט בפועל בשורה התחתונה נתנה כסף, אם היא נתנה 100,000 ₪ הם רצו להרוויח 130,000 ₪ בסוף, סתם לדוגמה. אם הם קיבלו את זה בפועל בסוף, לא מעניין אותם לא קילומטר ולא כלום. מספר הקילומטרז' היה כדי להגן עליהם כדי שאם האוטו יסע והם לא יקבלו 130,000 ₪, מזה נובעת ההגבלה. בפועל אם הם קיבלו את ה-130,000 ₪, כולם היו מרוצים, גם יאן וגם לקוח צד ג'" (עמ' 29 שו' 27-31). שנרך העיד באופן נחרץ שהנתבעים מעולם לא חוייבו בגין קילומטראז' עודף, ראו עדותו בעמ' 28 שו' 19-20, עמ' 29 שו' 9. 17. מדברים אלו עולה מפורשות שהצדדים נהגו לממש את האופצייה הכלולה בהסכמים; בדרך זו, ומששילמה הנתבעת את מחיר האופצייה שנקבע מראש, תוך ידיעה שרכבי הנתבעת גומעים קילומטרים רבים, אין כל מקום להשית חיוב בקילומטראז' עודף, שכן אין אנו מצויים כלל במסלול חיוב זה. הא ראיה היא שהתובעת לא הציגה ולו חשבונית אחת ממנה ניתן ללמוד שבמרוצת השנים חויבה הנתבעת ביקולמטאז' עודף, ואין ספק שרכבים הוחלפו על ידה כאמור. מכאן - שאין כל מקום לחיוב בקילומטראז' עודף, שכן הצדדים לא פעלו על פי סעיף 21 להסכם (החזרת המכוניות) כי אם על פי סעיף 22 להסכם (מימוש אופצייה). הנתבעת בקשה לממש את האופצייה גם במקרה הרכבים האמורים (סעיף 18 לתצהיר יאן); התובעת, לנוכח הליכי הפירוק אליהם נקלעה, לא יכלה לממש את האופצייה האמורה, מכאן שהפרה את ההתחייבות שניתנה בהסכם למימוש האופצייה. בכל מקרה, היא אינה רשאית לגבות כספים עבור קילומטאז' עודף. 18. האם יש מקום לגבות תשלומי שכירות חודשיים? בנקודה זו סבורתני כי יש מקום לחייב את הנתבעים בתשלומים החודשיים עבור כל אחד ואחד מהרכבים עד למועד בו נתפסו הרכבים, הא ותו לא. גם אם הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעים רשאים היו לדרוש את מימוש האופצייה, והתובעת הפרה תנאי זה, אזי במצב שנוצר היה על הנתבעים להשיב את הרכבים לאלתר או לשלם את תמורת האופצייה הנקובה. הנתבעים לא היו רשאים להמשיך ולעשות שימוש ברכבים ללא כל תמורה, שכן הדבר מהווה, בין היתר, עשיית עושר ולא במשפט. בעניין זה הודה יאן שנעשה שימוש ברכבים : "מסרנו את הרכבים לעובדים והם עשו בזה שימוש אישי כנראה. זה יכול להיות". (עמ' 25 שו' 11). 19. איני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התפיסה - אמנם קבעתי לעיל שהיה על הנתבעים להשיב את הרכבים, עם זאת נוכחתי לדעת שהנתבעת אכן שלחה מכתב בחודש פברואר 2009 והציעה את מסירת הרכבים כבר באותו מועד. דאר לא ידעה לומר דבר על מכתב זה (עמ' 14 שו' 8-15), ולא הייתה בפיה תשובה מדוע המכתב לא נענה: "אז אין לי תשובה. אני לא יודעת" (עמ' 15 שו' 2). מכאן - שהתובעת הייתה יכולה לפעול בדרך אחרת, אם רק הייתה משיבה לנתבעת על מכתבה ומתאמת את דרך השבת הרכבים. לפיכך, אין מקום לחייב בהוצאות התפיסה. לגבי ההוצאות הנוספות - אם וככל שקיימים דוח"ות חנייה ו/או אגרת כביש 6 (וזאת בלבד) לתקופה שעד החזרת הרכבים, יש לחייב את הנתבעים גם בסכומים הללו. סוף דבר 20. התביעה מתקבלת בחלקה, אך ורק במרכיבים אותם הזכרתי בסעיפים 18 ו-19 סייפה. התובעת תערוך תחשיב ותעבירו לתשלום הנתבעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום החזרת הרכבים ועד התשלום המלא בפועל. לנוכח העובדה כי התביעה בחלקה הארי נדחתה, והיא הוגשה מלכתחילה על סכום של כ - 400,000 ₪, איני עושה צו להוצאות. רכבשכירותהשכרת רכב