התאונה 1. ביום 17/03/1991 נערך יום ספורט "היתולי" באצטדיון כפר בלום במסגרת פעילות בית הספר האזורי "עמק החולה" (להלן: "בית הספר ו/או הנתבעת"). במסגרת משחקי הספורט קפץ התובע 1 (להלן: "התובע"), שהיה אז תלמיד בכיתה ט', (יליד 1976) קפיצה לרוחק ונפגע בברכו השמאלית (להלן: "התאונה ו/או האירוע"). כתוצאה מהתאונה פונה התובע לתחנת מגן דוד אדום קריית שמונה, שם טופל בשאיבת שומן ודם מהרגל הפצועה. לאחר שלושה ימים, פנה לבית חולים רבקה זיו בצפת ומשם הופנה לבית חולים פוריה בטבריה. הוא טופל בשאיבת דם ממקום הפגיעה ובחבישה וניתנה הוראה של מנוחה מוחלטת. ביום 21.3.91 סבל התובע מכאבים עזים ברגל ואושפז בבית חולים פוריה למשך שלושה ימים. התגלה, כי נקרעו הרצועות והגיד ברגל וכי העצב מעוך. נמצא שבר באזור הפגיעה. התובע עבר ניתוח לאיחוי הגידים והרצועות, ובסיומו הושמה הרגל בגבס. ביום 12.4.91 הוסר הגבס והותקן לתובע מכשיר הליכה A.K. לאחר כחודשיים הוחלף מכשיר ההליכה במכשיר תמיכה לברך, שלו התובע נזקק עד היום. לפי חוות דעת רפואית של ד"ר י' פישמן, מומחה לכירורגיה אורטופדית, 28.9.98 נקבעה לתובע נכות רפואית בתחום האורטופדי כתוצאה מהנזק בעצב הפרוניאוס ברגל השמאלית בשעור של 20% לפי סעיף 32(2)א'(3) של התקנות, ובגין ההפרעות התפקודיות הקיימות בברך השמאלית בשעור של 20% לפי סעיף 35 (1) ג' של התקנות. מומחה זה העריך בסיכום את סך-הכל הנכות התפקודית המשוקללת הצמיתה כתוצאה מהארוע הנדון בשעור של 36%. 2. התובע 1, אביו (תובע 2) ואמו (תובעת 3) יחד עם הקיבוץ בו הם מתגוררים (קיבוץ עמיעד - תובעת 4) תובעים בגין רשלנות את בית הספר בו למד התובע 1. התובענה הוגשה ביום 3.1.95 וביום 16.3.95 נשלחה הודעה לצד שלישי, משרד החינוך. במקור התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה (אז' 231/95). ביום 28.12.98 נקבע כי יש להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי מכיוון שבא-כוח התובעים אמר שהגיש חישוב נזק מפורט "העולה על סמכות העניינית של ביהמ"ש הזה ולכן אם לא נסיים את התיק בפשרה יש להעבירו לביהמ"ש המחוזי" (פט. עמ' 11 שו' 21). טענות התביעה 3. לטענת התובעים, האחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבעים אשר חבים כלפי התובע חובת זהירות , וברשלנותם, היפרו חובה זו. ב"כ התובעים טוען, כי הקפיצה האמורה בוצעה בהוראת אדם מוסמך מטעם בית הספר בו למד התובע ובהעדר מורה לחינוך גופני או אחראי אחר בעל כישורים הולמים ליד בור הקפיצה. כמו כן נטען, כי הנתבעת לא דאגה לתקינות בור הקפיצה ולכמות מספקת של חול עובר לקפיצת התובע. נטען כי גובהו ומשקלו של התובע לא נלקחו בחשבון. כמו כן, התרשלו הנתבעים (לפי התביעה) בכך שהורו לתובע, לאחר שנפגע, לדדות בעזרת שני חברים לרכב פרטי לצורך מתן טיפול רפואי ולא העבירו אותו על אלונקה לשם כך. טענות הנתבעת והצד השלישי 4. הנתבעת כופרת באחריותה לאירוע. נטען, כי בור הקפיצה היה תקין והייתה בו כמות מספקת של חול. כן נטען כי התובע לא הוכיח שלא הודרך כראוי לפני הקפיצה או שהמורים התרשלו בדרך כלשהי. בנוסף, טוענת הנתבעת, אין בסיס לטענה בדבר גובהו ומשקלו של התובע, אשר לטענתו לא נלקחו בחשבון בזמן הקפיצה. בעניין הטענה בדבר פינוי התובע מהמקום לאחר קרות התאונה, טוענת הנתבעת, כי מנהלה נהג כיאות כאשר פינה את התובע ברכבו הפרטי לתחנת מד"א בקריית שמונה. הצד השלישי, משרד החינוך, טוען כי התובע אכן נפגע כתוצאה מנחיתה לא מוצלחת, אולם האירוע קרה במהלך פעילות ספורטיבית רגילה ושגרתית, שלא הייתה כרוכה בסיכון מיוחד. נטען כי פעילות הספורט התרחשה באצטדיון אתלטיקה שרמת אחזקתו גבוהה במיוחד ואירוע התאונה היה פתאומי וספונטאני, שהמורים לא יכלו לצפותו מראש או למנעו. העברת נטל ההוכחה 5. התובעים טוענים כי יש להעביר את נטל ההוכחה בשל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. די בכך שאחד התנאים המנויים בסעיף איננו מתקיים כדי שחובת ההוכחה לאי קיום הרשלנות לא תעבור אל הנתבעת. במקרה שבפניי, לא הוכח, כי התובע לא ידע או לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה וכן לא הוכח כי אירוע המקרה שגרם לו לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. אין מקום, לכן, להעברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת. האחריות לקרות התאונה 6. א. הקפיצה האמורה בוצעה בהוראת אדם מוסמך מטעם ביה"ס ובהעדר מורה לחינוך גופני או אחראי אחר בעל כישורים הולמים ליד בור הקפיצה. התובע טוען כי הקפיצה בוצעה בהתאם להוראת בית הספר, ובשעה שקפץ לא היה באזור מורה שיפקח על הקפיצות. המורה לחינוך גופני שהיה אחראי על יום הספורט מטעם בית הספר, אלי חסון, העיד כי (עמוד 81 לפרוטוקול בשורה 15-16): "הדבר לא נכון. היו שני מורים מקצועיים, אני ועוד מורה מקצועית והיה לכל קבוצה מחנך כיתה צמוד לקבוצה." בע"א 773/89 שלמה ברדה נגד אורט ישראל, תק-על 92, 4 נקבע: "אין זה ברור כלל ועיקר שפעולת ספורט של הטבעת כדור בסל על ידי נער בן 15 שנים הינה פעולה שיש עימה סיכון אשר על מורה סביר וזהיר למנעה." ב-ע"א 715/79 גדעון דניאלי נגד אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764, 772 א' נקבע: "(ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. (ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של הנזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח." לא הוכח כי אכן בעת שקפץ התובע, לא נכח במקום מורה אחראי. התובע לא הביא עדות של מי מחבריו לכיתה שנכחו בעת שביצע את הקפיצה. גם הנתבעת ו/או משרד החינוך לא העידו את המורה השנייה, שנטען על ידיהם כי נכחה במקום, אולם התובע הינו בעל הדין שיש לו עניין מהותי בתוצאות התביעה והנושא בנטל השכנוע, והוא יכול היה לזמן כעד את מי מהנוכחים באירוע. אינני רואה סיבה שלא לקבל את עדותו של המורה חסון. גם אם אצא מנקודת הנחה, כי לא היה במועד קפיצתו של התובע ובסמוך לבור הקפיצה אדם מוסמך מטעם בית הספר, הרי שיש לבחון האם קיומו של פיקוח כזה היה יכול למנוע את הנזק. נראה, כי גם אם היה במקום מורה לחינוך גופני, לא היה ביכולתו למנוע את הנחיתה ה"לא מוצלחת" של התובע. ה"נחיתה" הינה תגובה ספונטאנית ובלתי נמנעת. ספורט הוא, מטבעו, תחום שנושא עמו סיכון מסוים, סביר וצפוי מראש, העלול לגרום לנזק גופני. כל פיקוח של אדם מוסמך ואחראי, כמו מורה, אינו יכול למנוע מעידה, נפילה או כמו במקרה שלפנינו, קפיצה שמובילה לנחיתה לא מוצלחת. העדרו או הימצאו של מורה לחינוך גופני בסמוך מאד לעמדת הקפיצה לא יכולה להשפיע על קרות הנזק אלא אם כן, בור הקפיצה לא היה תקין. ראו בהקשר זה גם להלן סעיף 8 לפסה"ד. גם הטענה לפיה איש לא גרף את החול לאחר כל קפיצה, לא הוכחה. סביר יותר להניח, בהעדר הוכחה, שהחול נגרף מאשר שלא נגרף. זאת בשל הסיבות בגינן גורפים את החול: ראשית כדי למנוע היווצרות של שקעים בבור הקפיצה, ושנית כדי למדוד במדויק את התוצאה של כל תלמיד. בעמ' 81 לפרוטוקול העיד אלי חסון בשורות 7-9: "גם זה לא נכון. אנחנו תמיד בקפיצות ממנים תלמידים עם מגרפה צמודה, שהתפקיד שלהם אחרי כל קפיצה ואחרי המדידה לתת משיכה של החול כדי שיהיה מצב תקין". לכן, גרסה הגיונית ומקובלת יותר היא שהיה מי שגרף את החול לאחר כל קפיצה, ויישר אותו כך שהקופץ הבא בתור יוכל לבצע קפיצתו ללא סיכונים מיותרים. ב. אי תקינות בור הקפיצה וכמות לא מספקת של חול ב"כ התובעים טוען כי בור הקפיצה לא היה תקין בעת הקפיצה, וכי לא הייתה בו כמות מספקת של חול. בחוות דעתו (הראשונה) של המומחה מטעם התביעה אבי שטיין מתאריך 03.07.2000 (להלן: "שטיין"), נקבע, כי עומק החול באזור הקפיצה עמד על 18 ס"מ עד 22 ס"מ במקום 30 ס"מ לפחות ופני החול שקועים כ-10 ס"מ אל מתחת לפני אדן הניתור ושפת הבור (נספח ב' לסיכומי נתבעת 1). שטיין הסביר כי את הבדיקה לעומק החול ביצע התובע בעצמו. חוות הדעת של שטיין ניתנה תשע שנים לאחר קרות התאונה (וכ-5 שנים לאחר הגשת התביעה לבימ"ש השלום - חוות-הדעת הוגשה: 9.7.2000), בלא שנערך על ידיו ביקור באצטדיון לצורך הכנתה. ראו תשובתו בעמ' 69 של הפרוטוקול מיום 6.11.2003 שו' 14. ממצאיו מבוססים על דברי התובע בלבד, אשר מטבע הדברים, איננו אובייקטיבי. למרות זאת, עולה מחוות דעתו, כי גם אם הייתה נערכת ללא התייחסות לדברי התובע, או במועד מוקדם יותר, התוצאה הייתה אותה תוצאה (ע"מ 2-3 לחוות הדעת). הנזק שנגרם לתובע, לדברי הכותב, גם אם חלק מהמשתנים עליהם ביסס המומחה את חוות דעתו אינם נכונים, הוא נזק כה קשה עד כדי כך שחייב היה להיות גורם חיצוני בבור הקפיצה שסייע לקרות הנזק. "ברור לעיל כי נחיתתו של גיא בבור לא הייתה מושלמת מהבחינה הביו-מכנית, כפי שעלול לקרות לרוב לקופצים בלתי מנוסים. אולם דווקא בשל העובדה שמדובר בתחרות של ילדים היה הכרח לצמצם ככל האפשר את גורמי הסיכון" (עמ' 2 לחוות דעתו). גורמי הסיכון, לפי חוות הדעת, הם מצע חול נוקשה בשל עוביו המועט והמרקם הלא תחוח, היות פני החול נמוכים ב- 10 ס"מ מאדן הניתור ומצב החול הצמיג והמהודק שלא אפשר את פעולת ההחלקה לאחר הנחיתה, דבר אשר גורם לכך שעוצמת הנחיתה והתאוצה נקלטת ע"י הגוף עצמו ברובה. שטיין ערך חוות דעת נוספת מתאריך 14.3.01 (צורף לתצהירי עדות ראשית מטעם התובע) בתגובה לחוות דעתו של המומחה מטעם הצד השלישי, ד"ר גלעד ויינגרטן. בתגובתו הבהיר שטיין, כי אין מחלוקת באשר למתקן הבסיסי ולנתוניו הקבועים, שהינם תקינים. הבעיה היא בנתונים המשתנים בבור הקפיצה, ובעיקר החול הממלא אותו, שעליו להיות רך ותחוח כשפניו בגובה קרש הקפיצה. בתגובתו, בעמ' 3, הסביר כי: "לשיטתו של הנתבע: גם אם היה בפציעה אלמנט של איבוד שיווי משקל עצמי, הרי שחומרת הפציעה מעידה על גורמים מסייעים נוספים. אם היו ננקטים כל אמצעי הזהירות, קרוב לוודאי שגם איבוד שיווי משקל היה מסתיים בפגיעה קלה בהרבה, אם בכלל. איבוד שיווי משקל נגרם או מסתייע בשל פני חול נמוכים, וגם אז הפגיעה נמנעת מאופיו של החול הרך והתחוח, המאפשרת לגוף להחליק עליו קדימה בכוח האינרציה ולמתן פגיעה פוטנציאלית". בחקירה נגדית הוסיף שטיין, בעמוד 70 לפרוטוקול שורות 9-11: "האישוש היחיד שראיתי לתמונות שצולמו במקום שהראו עזובה שהיא תהליך ארוך וממושך..... ותמונות העזובה שברשות המומחה מוצגות לב"כ הצד השלישי שמטעמיו בחר שלא להציגן". ובעמוד 74 שורות 10-25, בהתייחסו לתמונות הבור משנת 1995: "הבור הזה כמו שהוא הוא בור לא תקני מכמה סיבות. יש פה תלמים שעומקו של כל אחד מהם יכול להיות 10 ס"מ. החול שנראה נשפך על כל המקום הזה הוא נשפך גם על שפתי הבור ואי אפשר להבחין בשפתי הבור....מראה החול צריך להיות שונה לחלוטין, זאת אומרת הוא צריך להיות מגורף, הוא צריך להיות רטוב. הבור הזה כמו שהוא הוא לא תקני....כמו שזה נראה בתמונה החול הוא חול יבש, הוא חול יבש לחלוטין והוא חול בעייתי בנושא של נחיתה." חוות דעתו של שטיין בעייתית מכמה סיבות. היא נערכה כתשע שנים לאחר האירוע. מדובר בתקופת זמן ממושכת שבמהלכה יכולים להיות שינויים רבים באזור האצטדיון. זאת ועוד, ממצאי חוות הדעת התבססו על תיאור שניתן לשטיין ע"י התובע עצמו, מבלי שנערך ביקור בשטח ולו פעם אחת. פט. עמ' 70 שו' 7: "אני לא ביקרתי במקום כיוון שלא נתבקשתי לבקר במקום". בחקירה שכנגד אמר שטיין, כי ביקורתו בחוות הדעת מושתתת על נתונים שהיו בפניו (דהיינו דברים בע"פ של התובע 1 בעצמו) "מתוך ההכרות של הדברים בשטח" (קרי: ידע כללי על מתקני הספורט והאתלטיקה בארץ) ולכן הוא "יכול להניח שהסיכוי שהמתקן לא הושלם עולה עשרת מונים על הסיכוי שהיה מושלם..." (שם, עמ' 69 שו' 22-24). תיאורי התובע את האירוע ואת האצטדיון אינם אובייקטיביים. ללא ביקור באזור בסמוך למועד קרות האירוע, קשה אם לא בלתי אפשרי ליתן חוות דעת אובייקטיבית המשקפת את המציאות בשטח ביום התאונה. שטיין מבקר את סוג החול ואת מידת התיחוח שלו לפי תמונות מהשטח בלבד, שלא ברור מתי ועל-ידי מי ובאילו תנאים, צולמו. לא ניתן לדעת מה היה מצב החול בזמן הקפיצה, האם הרטיבו אותו ערב קודם, או מה היה עומקו ביום הקפיצה. גם בדיקת עומק החול נעשתה ע"י התובע, ולא ברור מתי, כנראה שנים לאחר המקרה. עולה אם כן שחוות הדעת מטעם התובע אינה אובייקטיבית, ממצאיה אינם מסתמכים על עדויות מהימנות מהשטח ביום הקפיצה (או בסמוך למועד זה), ולכן לא ניתן לקבלה כבעלת משקל מהותי בבואנו לקבוע בעניין שאלת האחריות וההתרשלות. למעשה אומר המומחה מטעם התובע, כי די בכך שהתובע נפגע באופן משמעותי במהלך קפיצה כדי לבסס את מסקנתו בדבר ליקוי בבור הקפיצה או באחזקתו. זו מסקנה שאינה מבוססת על נתונים עובדתיים כלשהם או על ממצאים של המומחה, או על ספרות מקצועית. לשון אחר: בשים-לב להעדר תשתית ראייתית של ממש למסקנות הכותב, לא באשר לנסיבות האירוע הנדון ולא בקשר לנתונים כלליים באשר למצב מתקני הספורט בארץ או הגורמים העיקריים לתאונות ספורט, בהתחשב בנסיבות עריכת חוות-הדעת ולניסיון שעשה שטיין להעלים בעת כתיבת חוות הדעת כי הנתונים בה מבוססים על ממצאים של התובע ולא שלו, - אינני מוכן לסמוך קביעות עובדתיות כלשהן על האמור בחוות-דעת זו. בחוות דעתו של ד"ר גלעד ויינגרטן, המומחה מטעם הצד השלישי (להלן: "ד"ר ויינגרטן"), נקבע, כי הבור הינו בור תיקני ומידותיו עונות על הדרישות הבין-לאומיות (נספח ג' לסיכומי נתבעת 1). לשם כתיבת חוות דעתו ויינגרטן ביקר באצטדיון מספר פעמים, ראיין את המורה לחינוך גופני שנכח באצטדיון ביום התאונה ואת מנהל המתקן הנוכחי באצטדיון וכן שוחח עם ד"ר יוסף עלי, המפקח על החינוך הגופני והספורט באזור הצפון ועם יריב אורן, שכיהן כמנהל רשות הספורט והחינוך הגופני כאשר נבנה אצטדיון כפר בלום. ויינגרטן היה נוכח במקום האירוע כאשר כתב את חוות דעתו. חוות הדעת נכתבה 10 שנים לאחר אירוע התאונה. ניכר כי ויינגרטן ערך מחקר מקיף וקפדני אודות מצב בור הקפיצה בעת כתיבת חוות הדעת, אולם שחזור מצב האצטדיון ערב התאונה עדיין בעייתי. ד"ר ויינגרטן בעצמו מציין זאת בחוות הדעת בעמ' 2: "אין לדעת בדיוק באיזה מצב של תקינות היה בור הקפיצה ביום 17.3.91 (מועד הפציעה של התובע), אך אין לשלול את ההנחה ההגיונית שעל ציר הזמן שבין שנת 1970 לשנת 2000 לא חלו בו שינויים משמעותיים...". לא ידוע מה היה מצב החול באותו זמן, האם היה תחוח דיו והאם גורף לפני שהתובע ביצע את הקפיצה. התובע טוען מחד שלא גורף, ואלי חסון, המורה שנכח ביום הספורט, טוען כי החול אכן נגרף לאחר כל קפיצה. מכיוון שחלפו למעלה מ-9 שנים מקרות האירוע ועד הביקור באצטדיון, הרי שהרבה יכול להשתנות בתקופה כה ארוכה. גם העזובה שמסתמנת מהתמונות אינה משקפת את מצב הבור ביום הקפיצה. חוות דעתו של ד"ר ויינגרטן מקיפה יותר, בהשוואה לחוות דעתו של שטיין מטעם התובע. המחקר, שערך על מנת לערוך את חוות הדעת, היה מעמיק יותר, בוצעו בדיקות וביקורים בשטח ורואיינו אנשי מקצוע הקשורים לאצטדיון. ד"ר ויינגרטן בסיכום חוות דעתו מדגיש את היכרותו רבת השנים עם הדמויות המקצועיות הקשורות באצטדיון, החל מהקמתו ועד היום, וכן הוא אומר (עמ' 4 לחוות הדעת): "ברצוני להדגיש את התרשמותי החיובית המתמשכת מרמת אחזקתו ותקינותו ואת תודעת הבטיחות השוררת בו, בכלל זה גם בור הקפיצה למרחק המהווה חלק אינטגרלי ממנו. התרשמות זו מקבלת חיזוק מהיעדר כמעט מוחלט של פגיעות גופניות באצטדיון, למרות הפעילות האינטנסיבית היום-יומית המאפיינת אותו". בעוד שחוות דעתו של ד"ר ויינגרטן נסמכת על נתונים אובייקטיביים המבוססים על בדיקות שנערכו בשטח ועל ראיונות עם אנשי מקצוע בתחום, הרי שחוות הדעת של שטיין נסמכת כולה על עדות התובע, עדות סובייקטיבית לכל הדעות. למרות ששתי חוות הדעת נערכו שנים לאחר התאונה, הרי, בנסיבות כפי שהובהרו על-ידי לעיל, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר ויינגרטן על פני זו של שטיין. ג. אי קבלת תדרוך הולם לפני הפעילות ביום הספורט ואי התחשבות בגובהו ומשקלו של התובע. אין בידי לקבל טענה זו. קפיצה לרוחק, כפי שמצוין בסיכומי הצד השלישי,14.10.04, היא פעילות ספורט פשוטה יחסית, הכלולה בתוכנית הלימודים של משרד החינוך ואשר מתחילים ללמד אותה כבר מהכיתות הנמוכות בבית הספר. מובן כי לא הייתה זו קפיצתו לרוחק הראשונה של התובע. הדבר עולה גם מעדותו של אלי חסון, מורה לחינוך גופני שלימד את התובע. בסעיף 4 לתצהירו (נספח ד' לסיכומי נתבעת 1) אמר: "לפני התקיימות יום הספורט שבנידון, בית הספר הקדיש יחידות לימוד לקפיצה למרחק הכולל לימוד הריצה, אופן הקפיצה לבור, כל זאת נעשה לפני שהתקיים יום הספורט." בעדותו, אישר התובע כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שקפץ לרוחק בחייו ואף לא הראשונה לאותו יום (עמ' 13 לפרוטוקול שו' 1-7): "עו"ד מיכלין: באותו יום של התאונה זאת הייתה הקפיצה הראשונה שלך? העד גיא: הראשונה באותו יום? עו"ד מיכלין: כן העד גיא: בטח לא הראשונה בחיים. עו"ד מיכלין: לא, מאותו יום האם זו הייתה הראשונה שלך סתם או שבמסגרת התחרויות זאת הייתה קפיצה שנייה שלישית או עשירית העד גיא: אני לא זוכר במדויק למיטב זכרוני אני חושב שהייתה קפיצה לפני כן". גם ד"ר ויינגרטן בחוות דעתו התרשם לטובה מרמת ההדרכה לקפיצה לרוחק, שניתנת במסגרת שיעורי הספורט בבית הספר כבר מכיתה ז'. המסקנה המתבקשת היא כי התובע קיבל תדרוך לפני שהחל לקפוץ לראשונה קפיצה לרוחק ולא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קפץ קפיצה שכזו במסגרת בית הספר. באשר לטענה, כי הנתבעת לא ייחסה חשיבות למשקלו וגובהו של התובע בעת הקפיצה, הרי שאין לה על מה לסמוך. כפי שצוין ע"י ב"כ הנתבעת בעמ' 7 לסיכומיה, אפילו ב"חוקת האתלטיקה הבינלאומית" אין אזכור באשר לגובה ולמשקל המקסימליים של המתאמן. שלילת הזכות מהתובע לקפוץ אך ורק בשל העובדה שמשקלו וגובהו הם מעט מעל הממוצע (דבר אשר לא הוכח כשלעצמו), אינה מתקבלת על הדעת. הדבר דומה לאי שיתופו של ילד הסובל מעודף משקל בפעילות ספורטיבית כגון כדורגל או כדורסל בבית הספר בשל החשש כי ייפול או ייפגע במהלך המשחק. הדרך הטובה ביותר להימנע מתאונות ופציעות היא לא לעשות כל פעילות. בדרך זו אין סיכון ויימנע נזק. ספורט מהווה ערך חינוכי חשוב, ולא ניתן לוותר עליו רק כדי למנוע סיכון שספק רב אם יתממש. כך נאמר בע"פ 363/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626, 632: "עלינו לזכור שהרבה פעולות, שהן חיוניות או רצויות לאדם כפרט או כחלק מהחברה, יוצרות סכנות הידועות לנו היטב, ואף-על-פי-כן אין אנו גורסים שלמען שלמות הגוף והנפש צריך או אפשר לוותר עליהן... כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסוימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע, אם סביר היה לדרוש הימנעות מהפעולה, מקום שאין דרך לבצע את הפעולה ללא סכנה". השוו בהקשר זה גם לדבריו של השופט א' רובינשטיין ב-ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (15.9.05): "המסר הבסיסי צריך להיות עידוד טיולים בארץ ובטבע, לרבות סיורים קצרים, כמובן בגדרי הזהירות הראויה על-פי מאפייני המקום ואוכלוסיית המטיילים הצעירים, ולא ייפקד מקומו של השכל הישר." ניתן לקרוא את הדברים המתייחסים לטיול של תלמידים גם לגבי פעילות ספורטיבית. קפיצה לרוחק הינה פעילות ספורטיבית פשוטה יחסית, שמתחילים להתאמן בה כבר בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי. אין יסוד לטענה, כי התובע לא היה צריך לקפוץ בשל משקלו או גובהו. טענה זו לא נתמכת בחוות דעת מקצועית כלשהי. לא הייתה זו קפיצתו הראשונה לרוחק. ד. אי העברתו של התובע על אלונקה לבית החולים לאחר קרות התאונה. התובע טוען, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא פינתה אותו באמבולנס לבית החולים לאחר הפציעה. בתצהירו טוען התובע בסעיף 8: "דן לוין הוא שלקח אותי למיון בקרית שמונה ללא קיבוע של הרגל וללא כל טיפול ראשוני וזאת במושב אחורי של מכונית פרטית מסוג סובארו ולא באמבולנס שמיעט תזוזה ולחצים על הרגל..." לאחר קרות האירוע פונה התובע לקריית שמונה לטיפול רפואי באמצעות רכבו הפרטי של מנהל בית הספר. אמו של התובע הגיעה אף היא לקריית שמונה ושמעה את הרופא אומר, כי יש לפנות את התובע לבית חולים אם הנפיחות לא תרד. גם הרופא בקריית שמונה לא חשב כי יש לפנות את התובע מיד לבית החולים או לקבע את הברך. כך העידה אמו של התובע בעמוד 5-6 לפרוטוקול שורות 24-29 ו-1-5: "ת: כן. בית הספר פינה, המנהל של בית הספר פינה אותו למגן דוד אדום בקרית שמונה......היה רופא והוא סיפר שהוא רופא אורטופד של שחקני כדורגל....... ש: אתה היית איתו שם? ת: אני הייתי איתו, כן.....ואז הם פינו אותו לבית חולים, אם ההתנפחות לא יורדת או משהו בסגנון הזה. אנחנו בתור אנשים שלא מבינים בעניינים האלה שמענו בקולו..... ש: לא חשבתם שבשלושת הימים האלה שהברך התנפחה ויש כאבים לא חשבתם שצריך לפנות לבית חולים. ת: לא מכיוון שהרופא אמר שהוא רופא אורטופד, אורטופד של כדורגל." עולה, אם כן, כי גם במשך 3 ימים לאחר התאונה, ימים בהם כנראה סבל התובע מכאבים עזים ברגל, הוריו לא חשבו כי יש לפנותו לבית חולים. על אחת כמה וכמה לא היה בידי הנתבעת, בסמוך לארוע, להבין, כי אין לפנות את התובע ברכב פרטי אלא באמבולנס. גם בהקשר זה לא הוגשה חוות דעת מתאימה, או ראייה אחרת. פציעתו הייתה פנימית ולא ניתן היה להבין ממראה הרגל עד כמה חמור המצב. אני סבור כי במועד הפציעה מנהל בית הספר רצה לסייע לתובע בדרך המהירה ביותר ולהסיעו לרופא בזריזות האפשרית, מבלי לחכות לאמבולנס. הדבר נעשה לטובתו של התובע, כפי שראה אותה מנהל בית הספר באותו הזמן. גם אם הייתי מניח כי אכן התרשלה הנתבעת בכך שלא פינתה את התובע באמצעות אמבולנס, הרי לא הוכח ע"י התובע כי הנזק לרגל החמיר בשל הפינוי באמצעות רכב פרטי ולא באמצעות אמבולנס. לכן דין טענה זו להידחות. עוולת הרשלנות - ההתרשלות הנטענת 7. גם בבית הספר, מסגרת שלכל הדעות חייבת בהשגחה על תלמידיה, אין אחריות מוחלטת על כל תאונה. לעתים תהיינה נסיבות בהן לא ניתן היה לצפות את אירוע הנזק, או לא ניתן היה למנעו. כך הדבר במקרה שלפנינו. בנסיבות העניין, בהן התלמידים (כולל התובע) קיבלו הדרכה כיצד לבצע את הקפיצות, בור הקפיצה היה תקין והחול גורף לאחר כל קפיצה, ננקטו כל האמצעים הסבירים למנוע תאונה או נזק. תאונות במהלך פעילויות ספורט הן, לצערנו, דבר צפוי שאינו נדיר. גם משחקי כדור פשוטים טומנים בחובם את הסיכון לפגיעה גופנית מסוגים שונים, ואפילו נוכחות של מספר מורים במקום לא תוכל למנוע נפילת תלמיד בעת שהוא מנסה להטביע כדור לסל. כך גם בענייננו. כל האמצעים הסבירים לשמירה על בטיחות התלמידים ננקטו, אך לא קיימת אפשרות למנוע סכנות כליל, בייחוד כאשר מדובר בקפיצה לא טובה, שסופה בנחיתה לא מוצלחת. קשה, במצב כזה, לחשוב על התנהגות שהייתה מונעת את פגיעתו של התובע. בסיכומו של דבר מבקשים התובעים קביעת אחריות של הנתבעת, כאשר הנתון היחיד שהוכח על ידיהם הוא פגיעה של התובע כתוצאה מקפיצה לרוחק. לא הוכח כל נתון נוסף שיש בו כדי לבסס את טענת ההתרשלות של הנתבעת. התביעה הוגשה זמן רב לאחר האירוע, כאשר קביעות עובדתיות באשר לנתונים הרלבנטיים קשות. בנסיבות אלה אין לתובע להלין אלא על עצמו אם מסקנת בית המשפט היא שהתשתית העובדתית הנטענת על ידיו לא הוכחה. העדר קשר סיבתי 8. גם אם אניח כי לא היו מורים בסביבה בעת קפיצת התובע, ולכן הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, הרי שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין קרות הנזק. קיומם או אי קיומם של מורים באזור לא יכול היה למנוע את הנחיתה הבעייתית של התובע. שאלתי בכיוון זה את בא-כוח התובעים במהלך הדיון בע"פ ביום 6.11.03 (פט. עמ' 87 שו' 19-22), ולא קבלתי תשובה (שם, שו' 23). אני מקבל, לכן, את מסקנתו של המומחה מטעם הצד השלישי ד"ר ויינגרטן, בעמ' 4 לחוות דעתו, שם נקבע: "פגיעתו המצערת של התובע שייכת לקטגוריה של הסטטיסטיקה הבלתי נמנעת הכרוכה בעשייה אתלטית ספורטיבית. הטענה שהיא נבעה כתוצאה ממצב בלתי תקין של בור הקפיצה, מרשלנות או אי הקפדה על תקנות בטיחות מצד צוות המורים שנכח באירוע, אינה סבירה בעיני". סיכום 9. לא כל סיכון יקים אחריות, אלא סיכון בלתי סביר בלבד. בע"פ 119/93 לורנס נגד מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 נכתב: "פעילות ספורטיבית סטנדרטית היא אומנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו ולבין החסרונות שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר". אני דוחה את התביעה. כפועל יוצא מכך נדחית גם ההודעה לצד שלישי. לפנים משורת הדין ובשל הפגיעה הגופנית של התובע, אינני עושה צו בדבר הוצאות ביחסים שבין התובע לבין יתר בעלי-הדין, וכן אינני עושה צו בדבר הוצאות, בשים-לב לנסיבות העניין ודרך ניהול המשפט, באשר להליכי ההודעה לצד שלישי. דיני חינוךדיני ספורטבית ספר