מבוא 1. מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי שמיעה שעל פי הנטען, נגרמו לתובע, כתוצאה מחשיפה לרעש, במקום עבודתו. 2. התובע (להלן: "התובע"), יליד 1958, עבד כמסגר אצל הנתבעת, אלום עשת (אומן) בע"מ (להלן: "הנתבעת"), החל מחודש דצמבר 1989 ועד ספטמבר 2002. התובע ציין בתצהירו כי במסגרת עבודתו, עסק בעבודות נירוסטה לרבות ליטוש, השחזה וחיתוך ולטענתו, במהלך שנות עבודתו, נחשף לרעש מזיק שגרם לנזקי שמיעה המתבטאים בירידה בשמיעה בטונים הגבוהים וטנטון. התובע מוסיף וטוען כי הנזקים האמורים, נגרמו כתוצאה מהתרשלותה של הנתבעת כמעביד והפרת חובותיה על פי תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה ברעש"). 3. הנתבעת ממקדת טיעוניה בהכחשת הטענה כי התובע סובל מטנטון. לשיטת הנתבעת, היות ולתובע לא נגרמה כל נכות או פגיעה בשמיעה, הקשורה בעבודתו, דין תביעתו להידחות. לחלופין, טוענת הנתבעת כי אין קשר סיבתי בין הטנטון, לבין עבודתו של התובע בשירותה וכי לא מוטלת עליה כל אחריות, לנזקים הנטענים. 4. אפתח בדיון בשאלה האם התובע סובל מטנטון וליקוי שמיעה בגין חשיפה לרעש, שהרי לאור ההכרעה בשאלה זו, יבחן הצורך בדיון ביתר השאלות השנויות במחלוקת. האם התובע סובל מליקוי שמיעה וטנטון כתוצאה מחשיפה לרעש? 5. התובע ציין בתצהירו כי בשנת 2000, התחיל לסבול מקשיי שמיעה ורעשים צורמים באוזניים (סעיף 26 לתצהיר, ת/2). התובע תמך תביעתו, בחוות דעתו של ד"ר מרדכי הימלפרב, מיום 25.6.02, ת/1, אשר ציין כי התובע התלונן בפניו כי: "לפני כשלוש שנים שם לב שאינו שומע טוב וכי הוא סובל מצלצולים מתמידים באוזניים בערך מאותה תקופה....". ד"ר הימלפרב ציין כי עקומת השמיעה, המודגמת בבדיקת השמיעה מיום 6.11.01, אופיינית לליקוי שמיעה מושרה רעש המתבטא בליקוי שמיעה בתדירויות הגבוהות ותחושת טנטון תמידי ומטריד. ד"ר הימלפרב העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 10% בגין טנטון תמידי, בהתאם לסעיף 72 (4) ד' 2 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן:"התקנות"). 6. מטעם הנתבעת, הוגשה חוות דעתו של ד"ר דניאל ציק, נ/1, אשר ציין בחוות דעתו כי התובע "סובל מירידת שמיעה בתדרים הגבוהים בשתי האוזניים ומטינטוס". ד"ר ציק ציין כי ליקוי שמיעה זה, יכול להגרם עקב חשיפה לרעש תעסוקתי או מסיבות אחרות, חיצוניות או פנימיות. ד"ר ציק ציין כי לדעתו במקרה זה, אין מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש שכן נזק מסוג זה, מתפתח באופן הדרגתי, לאורך 10 השנים הראשונות של החשיפה לרעש מזיק ואילו בענייננו, התלונה על טנטון, הופיעה לראשונה, בנובמבר 2001, לא בהדרגה אלא בפתאומיות, בשנה ה- 12 לעבודתו של התובע אצל הנתבעת ובהמשך נראה שיפור בשמיעה, כך שלדעתו "יש כאן מהלך מחלה שאינו אופייני לנזקי שמיעה על רקע תעסוקתי". בסיכום חוות דעתו, ציין ד"ר ציק: "בהעדר חשיפה כרונית ומשמעותית לרעש תעשייתי מזיק ולנוכח טיניטוס וירידת השמיעה שלא מתפתחים באופן הדרגתי ולאורך השנים, קרוב לודאי שליקוי השמיעה שניראה בבדיקת נובמבר 1998 והשיפור שמתרחש בהמשך והטיניטוס שמופיע בנובמבר 2001, הם אינם תוצאת חשיפה לרעש תעשייתי מזיק במפעל "אלום עשת", אלא תוצאת סיבות רפואיות אחרות, אשר אחת מהן עשויה להיות בעיית האלכוהוליזם הכרוני ממנו הוא סבל. מטעמים אלו לא רשמתי אחוזי נכות". אשר להערה זו האחרונה, ראיתי לציין כבר עתה כי התובע הסביר בתצהירו כי סבל מבעיית שתיה והתמכרות לטיפה המרה, במשך תקופה קצרה, בשנת 1988, בעקבות פטירת אביו (סעיפים 33-31 לתצהיר התובע), ועדותו זו - לא נסתרה. ד"ר ציק, הודה בחקירתו הנגדית כי ההתייחסות שלו לבעיית אלכוהוליזם, הינה בגדר השערה המבוססת על רישום בתיק הרפואי בצה"ל, משנת 1988 וכי לא שאל את התובע דבר, בעניין זה. בנקודה זו, ומשלא הוגש תיעוד רפואי נוסף, הסותר את גירסת התובע, אין מקום להוסיף ולהתייחס להשערה בלתי מבוססת זו. כן לא ראיתי להתייחס לקביעתו של ד"ר ציק כי מעיון בתצהיר מנהל הנתבעת, הסיק כי סופקו לתובע אמצעי הגנה מרעש וכי לא היתה חשיפה כרונית, לרעש מזיק. שאלות אלה, הינן שאלות שבעובדה שעל בית המשפט להכריע בהן, על פי מכלול הראיות המובאות בפניו. 7. לאור הפערים בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, מונה ד"ר דורון הלפרין, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר הלפרין עמד על הבעייתיות העולה מבדיקות השמיעה השונות שהתובע ביצע, לרבות בדיקת השמיעה שבוצעה לבקשתו ואשר בתוצאותיהן הורסטיליות, יש כדי להצביע על חוסר אמינות. יחד עם זאת, ד"ר הלפרין ציין כי תלונותיו של התובע ותיאור הפגיעה, מתאימים לנזק כתוצאה מחשיפה לרעש וכי עקומת השמיעה המודגמת בבדיקות השמיעה, מתאימה לנזק כתוצאה מחשיפה לרעש, וכדבריו:"צורת העקומה הסימטרית תואמת החשיפה לרעש בהסתייגות של נסיונות אגרבציה עליהם עמדתי, שראויים ללא ספק לגינוי, אך לא לפסילת העובדות האובייקטיביות". בסיכום חוות דעתו, ציין ד"ר הלפרין כי ליקוי השמיעה הדו-צדדי, הינו מישני לחשיפה לרעש אך אינו עולה כדי נכות וכי למרות ההסתייגויות הקשורות באמינות תשובות התובע, בבדיקות השמיעה, הינו מעריך את הנכות בגין הטנטון, בשיעור של 10% "וזאת למרות שיש בכך מין "הנאה" שבספק". 8. המומחים כולם, נחקרו על חוות דעתם. 9. הנתבעת טוענת כי ד"ר הלפרין ראה לקבוע נכות בגין טנטון, מחמת הספק ולמרות חוסר האמינות שהתגלה בבדיקות השמיעה וכי בנסיבות העניין, לאור חוסר המהימנות שהתגלה בבדיקות השמיעה ובעדותו של התובע בכלל ובשאלת מועד תחילת הטנטון, בפרט, על בית המשפט לקבוע כי תלונותיו של התובע, באשר לטנטון, אינן ראויות לאמון וכי התובע אינו סובל מנכות כלשהי, בגין חשיפה לרעש - אין בידי לקבל טענתה זו של הנתבעת. 10. נקודת המוצא לדיוננו, ואשר בה נעוץ הקושי בקביעת נכות בגין טנטון היא העובדה שמדובר בתלונה סובייקטיבית שלא ניתן להוכיח קיומה, בבדיקות אובייקטיביות (עמ' 34 לפרוטוקול). איני מתעלמת מחוסר ההתאמה וחוסר המהימנות שהתגלו בבדיקות השמיעה השונות שהתובע ביצע לרבות הבדיקה שבוצעה לבקשת ד"ר הלפרין ואף לא ראיתי להרחיב הדיון בסוגיה האם יש לתלות האשם, בחוסר מהימנות הבדיקה, גם בהעדר תקשורת טובה ואפקטיבית עם עורך הבדיקה, שכן דומה כי מוסכם על המומחים כולם, שעקומת השמיעה שהודגמה בבדיקות השמיעה ואשר הינה בגדר ממצא אובייקטיבי שאינו מושפע מאמינות הבדיקה (עמ' 38 לפרוטוקול), מתאימה לתמונה של חשיפה לרעש. בעניין זה, אין לי אלא להפנות לדברי ד"ר הלפרין בחוות דעתו כי "המבנה הכללי מתאים לנזק מחשיפה לרעש ואין בתמיהות אלו (בדבר מהיהמנות הבדיקה - ב.ט) כדי לפסול לחלוטין נזק לאוזן הפנימית...". בחקירתו הנגדית, הוסיף ד"ר הלפרין והסביר כי: "התיק הזה בעייתי משום שהתובע באמת הועלה ספק לגבי אמינות בדיקות השמיעה שלו ולכן שלחתי אותו לבדיקת שמיעה נוספת, אבל אי אפשר להתווכח אם הממצא אובייקטיבי של הירידה בשמיעה וציינתי כי יש בסיפא של מה שכתבתי, מעין הנאה מן הספק או אולי רצון שלא לפגוע בזכויות שלו. ברגע שיש דבר אובייקטיבי כמו עקומת השמיעה, אני חייב להתייחס, בראש ובראשונה, לעובדה זו לפני דברים אחרים. אני שלחתי אותו לבדיקות וגם בדיקה אלקטרופיזיולוגית וגם בדיקת אפיוניי טנטון שבהן אין שליטה על התשובות וגם בהן נמצאו אפיוניי טנטון בתדירויות גבוהות. כשאני מעמיד דבר מול דבר, אני חושב שאנו מחויבים לאמת המוכחת שבאה לידי ביטוי בבדיקות האובייקטיביות" (עמ' 34 לפרוטוקול). מטעם זה גם לא ראיתי לייחס משקל רב, לסתירות בגירסתו של התובע, באשר למועד תחילת הטנטון, בשנת 2000, כגירסתו בכתב התביעה ובתצהיר ת/2, בשנת 1999 כפי שמסר לד"ר הימלפרב ולד"ר הלפרין או בשנת 1998 כפי שנמסר לד"ר ציק וכפי שהעיד התובע, בחקירתו הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול). להבדיל מארוע תאונתי שמועד התרחשותו, ברור וידוע, סביר בעיני כי עוברת תקופת זמן עד שאדם מבין כי הינו סובל מטנטון וכי קשה לשחזר לאחור, מתי החלה התופעה. בעניין זה, ד"ר הלפרין ציין כי בדר"כ מתלוננים קודם על בעיה בשמיעה ואח"כ על טנטון או שהתלונה מופיעה בו-זמנית וכי קשה "לשים אצבע" ולהציג לוח זמנים מדוייק, לפיכך אין לדעתו לייחס חשיבות לשאלת מועד התלונה הראשונה, מה גם שלא מדובר בפערי זמנים משמעותיים (עמ' 37 לפרוטוקול). 11. סופו של יום ועל אף שבחלק מבדיקות השמיעה, התעוררה בעיית אמינות ובגירסתו של התובע, נפלו סתירות בעניין מועד תחילת הטנטון ואף התגלתה אי התאמה של חלק מהתלונות לתמונה האופיינת של התסמונת, ראיתי לאמץ גישת המומחה, ד"ר הלפרין, ולראות בעקומת השמיעה המדגימה פגיעה אופיינית לחשיפה לרעש כמו גם בהמצאות מאפייני טנטון, בבדיקות אליהן הופנה התובע, על ידי המומחה (עמ' 35 לפרוטוקול), כמהוות חיזוק ותמיכה חיצונית לעדותו של התובע בעניין קיומה של תופעת הטנטון. איני מתעלמת מכך שבדיקת מאפייני טנטון, הינה בגדר בדיקת עזר שאין בה כדי להצביע, באופן פוזיטיבי, על קיומו של טנטון אלא שכאמור, עקומת השמיעה, המתאימה לחשיפה לרעש, אינה מושפעת מאמינות הבדיקה ולפיכך הינה בגדר בדיקה אובייקטיבית, התומכת בטענת התובע (עמ' 38 לפרוטוקול). הלכה היא כי גם מקום בו התגלו סתירות בעדות, יכול בית המשפט לקבל מקצת מן העדות ולדחות חלק אחר הימנה וראה בעניין זה, ע"א 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (4) 169, 231-230, שם נפסק כי: "גילויה של סתירה או אמירה מסויימת שאין בה אמת או אין בה דיוק, אינו חייב להוביל תמיד בהכרה לדחייתה של העדות כולה". כן ראה; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253, 263. בנסיבות אלה ונוכח עבודתו של התובע, משך שנים רבות, בתנאי רעש, סבורה אני כאמור כי בעקומת השמיעה האופיינית לחשיפה לרעש שהינה בגדר ממצא אובייקטיבי, כדי לתמוך בגירסתו של התובע, לגבי קיומה של תופעת הטנטון. בהקשר זה ולמעלה מן הצורך יצויין כי גם ד"ר ציק, המומחה מטעם הנתבעת, לא שלל כי התובע סובל מטנטון ואף ציין בחוות דעתו, באופן מפורש כי "אזולאי דניאל סובל מירידה בשמיעה בתדרים הגבוהים בשתי האוזניים ומטינטוס", אלא שלדעתו, ליקוי השמיעה והטנטון, אינם תוצאה של חשיפה לרעש ואינם קשורים לעבודתו של התובע. 12. גם בשאלת הקשר הסיבתי, ראיתי להעדיף את קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר הלפרין כי מדובר בליקוי שמיעה וטנטון, האופייניים לחשיפה לרעש וכי יש לקשור תלונה זו, לחשיפה לרעש במקום העבודה (באשר לשאלת החשיפה לרעש מזיק, ראה הדיון בשאלת האחריות, בהמשך הדברים). לפיכך ראיתי לקבוע כי התובע סובל מטנטון וכי נכותו, בגין ליקוי שמיעה זה, הינה בשיעור של 10%. האם התובע סובל מנכות בגין ליקוי בשמיעה 13. התובע טוען בסיכומיו כי בנסיבות העניין, יש לקבוע שבנוסף לנכות בגין טנטון, הינו סובל מנכות בגין ירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות, אשר את שיעורה, יש להעריך ב - 10%, בהתאמה לתקנה 72 (1), לתקנות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ראיתי לדחות טענה זו. 14. ראשית, הצדק עם הנתבעת כי דין טיעונו זה של התובע, להדחות מחמת הרחבת חזית ומחמת שאינו נתמך בחוות דעתו של ד"ר הימלפרב, המומחה מטעם התובע, אשר אף הוא, לא ראה לקבוע נכות, בגין ירידה בשמיעה. זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר הלפרין, נשאל בסוגיה זו ועל אף שאישר כי כיום מייחסים חשיבות רבה יותר, לירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות הרי שהתקנות אינן מקנות נכות, בגין ירידה בשמיעה בתדירויות אלה. ד"ר הלפרין, הוסיף והעיד כי נוכח מידת הירידה בשמיעה שנמצאה בבדיקות השמיעה של התובע, אין הצדקה לקביעת נכות מותאמת, בגין הירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות (עמ' 40-39 לפרוטוקול). לפיכך ראיתי לקבוע כי אין מקום להתחשב בנכות נוספת, בגין ירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות, מעבר לנכות שנקבעה, בשיעור של 10%, בגין ליקוי שמיעה וטנטון. שאלת האחריות 15. לאחר שבאתי לכלל מסקנה כי התובע סובל מליקוי שמיעה הנובע מחשיפה לרעש, יש להידרש לשאלת האחריות. בעבודתו כמסגר, בשירות הנתבעת, עסק התובע, בעבודות ניסור חיתוך וליטוש, המוגדרות בתקנות הבטיחות בעבודה ברעש, כעבודות ותהליכי עבודה, שהעובד בהם נחשב כעובד ב"רעש מזיק" (ראה סעיף 1 והתוספת הראשונה לתקנות האמורות). 16. סעיף 3 לתקנות הבטיחות בעבודה ברעש, מטיל על המעביד, חובה לבצע בדיקות סביבתיות תעסוקתיות לניטור מפלס הרעש במקום העבודה. כן מטילות התקנות האמורות, חובה לספק אמצעי מיגון לעובדים, חובת הדרכה וחובה לבצע בדיקות רפואיות תקופתיות (סעיפים 9-3 לתקנות הבטיחות בעבודה ברעש). 17. בענייננו, אין חולק כי הנתבעת לא ביצעה בדיקות סביבתיות לניטור מפלס הרעש ולא הפנתה התובע, לבדיקות רפואיות תקופתיות. בנסיבות אלה, משהנתבעת הפרה את החובה החוקית המוטלת עליה לבצע בדיקות לניטור מפלס הרעש, אין בידי לקבל עדות מנהל הנתבעת כי החשיפה לרעש, לא היתה משמעותית (סעיפים 5-4 לתצהיר, נ/3). דברים אלה, הינם בגדר טענה בעלמא במיוחד לאור עדות התובע כי המפעל היה ממוקם באולם סגור המצוי במרתף מתחת לפני הקרקע ובו חלונות קטנים בלבד. משמדובר בעבודות המוגדרות בתקנות הבטיחות בעבודה ברעש, כעבודות ברעש, סבורה אני כי הנטל להוכיח כי רמת הרעש, לא חרגה מהמותר, מוטל על המעביד המחוייב על פי התקנות האמורות, בביצוע בדיקות לניטור רמת הרעש. משלא בוצעו על ידי הנתבעת, בדיקות לניטור רמת הרעש, והתובע לא נשלח לבדיקות תקופתיות, הפרה הנתבעת חובה חקוקה, ובנסיבות אלה, אף יש לראות בה כאחראית ל"נזק ראייתי" כך שאין בידה להוכיח כי רמת הרעש במקום העבודה, לא חרגה מהמותר או כי פגיעתו של התובע, אינה קשורה לחשיפה לרעש, במקום העבודה. בעניין זה, אין לי אלא להצטרף בהסכמה, לדברי כב' השופט וגנר בת"א (שלום חי') 3032/98 כנפי חנניה נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, תק-של 2006(3), 20409 , 20413 (2006): "ומן הכלל אל הפרט; במקרה שבפני, הגם שבנוגע לתאונה בקשה, הנתבעת לשכנעני בדבר קיומן של בדיקות מסוימות, לא שוכנעתי כי הנתבעת מילאה אחר חובותיה הנ"ל לא בקשר לנזק השמיעה אף לא בקשר לאירוע התאונה. בהעדר בדיקות בתחילת העבודה עם קבלתו של התובע לעבודה ובהעדר בדיקות תקופתיות, אשר לא שוכנעתי כי התבצעו כסדרן, לא ניתן לקבוע איזה נזקי שמיעה נגרמו לתובע באיזה שלב ויש בכך משום "נזק ראייתי" לתובע אשר למעשה מעביר את הנטל על שכם הנתבעת להראות כי לא היה בתנאי הרעש המזיק לגרום לפגימות התובע". זאת ועוד, עדותו של התובע כי אמצעי מיגון דוגמת אטמי אוזניים, סופקו לו, רק בשנתיים האחרונות לעבודתו אצל הנתבעת, לא נסתרה ויצויין כי לתצהיר מנהל הנתבעת, צורפו אישורים חתומים על ידי התובע , בדבר קבלת אטמי אוזניים, רק החל משנת 1999 ואילך. 18. בנסיבות אלה, ראיתי לקבוע כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות שהיו מוטלות עליה, מכח תקנות הבטיחות בעבודה ברעש ואשר נועדו מעצם טיבן, להגן על עובדיה ובכללם התובע. זאת ועוד, בהתנהגותה זו של הנתבעת יש גם משום הפרת חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו הכוללת את החובה לדאוג למקום עבודה בטוח ולספק לעובד, אמצעי מיגון הנדרשים להגנה על שלומו ובריאותו, ראה לעניין זה: ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592. משהתרשלותה זו של הנתבעת, גרמה לנזק, מוטלת עליה החובה לפצות את התובע בגינו. תרומת רשלנות 19. משלא הוכח כי סופקו לתובע, אטמי אוזניים או אמצעי מיגון אחרים, עובר לשנת 1999, לא ראיתי לקבל טענת הנתבעת כי יש לייחס לתובע, תרומת רשלנות בשיעור של 25%. יחד עם זאת, סבורה אני כי בכך שהתובע לא דיווח לנתבעת על כך שבבדיקת שמיעה שביצע בשנת 1998, התגלתה ירידה בשמיעה (עמ' 12 לפרוטוקול), יש משום תרומת רשלנות מצידו. בשוקלי את החובה שהיתה מוטלת על הנתבעת, מכח תקנות הבטיחות בעבודה ברעש, להפנות את התובע לבדיקות שמיעה תקופתיות מחד ומאידך את אי הדיווח של התובע, על בדיקה שערך מיוזמתו ואשר הצביעה בעיה בשמיעה, בסמוך לתקופה בה החל לחוש בטנטון (אשר לגביה נשמעו כאמור גרסאות שונות על פיהן החל התובע לחוש בטנטון בשנת 1998, 1999 או 2000), ראיתי להעריך את תרומת רשלנותו של התובע, בגין אי דיווח על בעיית השמיעה שהתגלתה בשנת 1998, בשיעור של 10%. גובה הנזק 20. התובע עתר לפסיקת פיצויים בגין הפסדי השתכרות וכאב וסבל. הפסדי השתכרות 21. כאמור, ראיתי לקבוע כי התובע סובל מנכות בשיעור של 10%, בגין טנטון. אשר להשפעת הנכות על כושר העבודה והתפקוד, ראיתי להפנות לעדות המומחה, ד"ר הלפרין, ממנה עולה כי מדובר בפגיעה הגורמת בעיקר, להפרעה באיכות החיים ואשר על פי רוב, באה לידי ביטוי, בתנאי שקט או בהבנת הנאמר, כשיש מספר דוברים או בתנאי רעש סביבתי (עמ' 35 ו- 39 לפרוטוקול), אך אין לה השפעה ממשית, על כושר העבודה. ד"ר הלפרין ציין כי לא היה פוסל את התובע, לחלוטין מלהמשיך ולעבוד ברעש אם כי עליו להקפיד על שימוש באטמי אוזניים טובים, מיסוך מתאים וביצוע ניטור מתאים של רמת הרעש, במקום העבודה. יחד עם זאת, ד"ר הלפרין ציין כי: "... עם אמצעי מיגון מתאימים אפשר לעבוד. עדיף להימנע, אבל אפשר לעבוד" (עמ' 40 לפרוטוקול). יצויין כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, בשנת 2002 ולא הוכח כי מאז ועד היום, נגרמו לו הפסדי השתכרות כלשהם. התובע אף אינו עותר לפסיקת פיצויים, בגין הפסדי השתכרות בעבר. בנסיבות אלה, סבורה אני כי השפעת כושר ההשתכרות והנכות על תפקודו של התובע בעבודה, נמוכה משיעור הנכות הרפואית ומתבטאת בעיקר בצורך להקפיד על שימוש באמצעי מיגון מתאימים ועבודה בסביבת עבודה מבוקרת מבחינת חשיפה לרעש מזיק. משלא הוכחו הפסדים בעבר ובהתחשב בגילו של התובע ומהות הפגיעה והנכות, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, בסכום גלובלי של 70,000 ₪. כאב וסבל 22. בהתחשב במהות הפגיעה המתבטאת בטנטון מתמיד וירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות שאינה עולה כדי נכות, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 50,000 ₪. סיכום וניכויים 23. סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 120,000 ₪, ולאחר ניכוי תרומת רשלנות בשיעור של 10%, סך של 108,000 ₪. המל"ל הכיר בפגיעתו של התובע כפגיעה בעבודה וקבע את נכותו של התובע, בשיעור של 10%. מסכום הפיצויים, בסך של 108,000 ₪, יש לנכות את מענק הנכות שהתובע קיבל מהמל"ל, בסך של 44,590 ₪, המסתכמים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום התשלום (11.1.02), בסך של 62,930 ₪. 24. סכום הפיצויים לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, מסתכם בסך של 45,070 ₪. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובע, סך של 45,070 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות המשפט. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. פיצוייםחשיפה לרעששמיעהמטרד רעש