בריחה מכלב - פיצויים על פציעה

להלן פסק דין בנושא בריחה מכלב - פיצויים על פציעה: רקע עובדתי: עניינו של תיק זה הוא תביעה, שהגישו התובעים, התובעת 1 כניזוקה והתובעים 2-3 כמיטיבים, בגין נזקיהם כתוצאה ממקרה, שארע ביום 30.10.94 (להלן - התאונה), כאשר התובעת 1 נחבלה בכל חלקי גופה במהלך מנוסתה מפני כלבם של הנתבעים 1-2 (להלן - הכלב), שהיו מבוטחים אצל הנתבעת 3 גם בנוגע לנזקים הנגרמים על ידי הכלב. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתם של הנתבעים 1-2, שהיתה באותה עת חברתה הטובה של התובעת 1, טיילה עם הכלב ברחוב. הכלב השתחרר מאחיזתה של הבת, ורץ לקראת התובעת 1. אז פתחה התובעת 1 במנוסה מפניו של הכלב. במהלך המנוסה נפלה התובעת 1 ונחבלה בכל חלקי גופה. התובעת הינה ילידת 26.9.82, ואין מחלוקת בין הצדדים, כי בעקבות התאונה אושפזה למשך חמישה ימים. כיום לומדת התובעת 1 ראיית חשבון באוניברסיטה. רקע משפטי: בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נקבע לענין היזק על ידי כלב כך: "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. 41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים". סעיף 41א, שהוסף לפקודה בשנת תשנ"ב, מטיל על בעליו של כלב אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלבו, ואין צורך לבדוק האם התרשל הבעלים בשמירתו על כלבו. ההגנות היחידות העומדות לבעליו של הכלב הן אלו המפורטות בסעיף 41ב לפקודה. הדבר עולה מלשונו של הסעיף: "לא תהא הגנה לבעלים אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה ...", רק אם התקיימה אחת מההגנות המפורטות בסעיף יהווה הדבר הגנה לבעלים מפני תביעה בגין נזקים שנגרמו בעטיו של כלב. האחריות היא לכל נזק גוף שנגרם בעטיו של כלב, ולאו דווקא נזק שנגרם עקב נשיכה או מגע פיזי של הנפגע עם הכלב. האחריות איננה מוגבלת למקרים של פעולה תוקפנית של הכלב, וחלה גם בנוגע לנזק שנגרם בעת שהכלב מפזז ומשתובב. לעניין זה ראה ע"א 78/63, וידוקלה נ' רונן, פד"י יז 1382, 1387; ע"א 179/71, 214, כהן נ' חברת חוף הכרמל בע"מ, פד"י כו(645), 648. אכן פסקי דין אלו ניתנו לפני שחוקקו סעיפי החוק הנ"ל, אך נראה, כי השינוי בחקיקה אין בו כדי לשנות את ההלכות שנקבעו שם בעניין זה. המדובר בשינוי חקיקתי, שבא להיטיב עם הנפגעים על ידי כלבים, ובודאי שלא בא לצמצם את אחריותם של בעלי הכלבים למעשי כלביהם ולנזקים שהם גורמים. גם בעולמו של המשפט העברי מצאנו התייחסות לנושא גידול הכלבים והאחריות לנזקים הנגרמים בעטים. המשנה אומרת במסכת בבא קמא (פרק ז, משנה ז): "לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת". מפרש שם רש"י: "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו". האיסור על גידול כלב הוא בגלל הנזקים הפוטנציאליים הטמונים בדבר, כאשר החשש הוא גם מנזקים ישירים, "שנושך", וגם מנזקים עקיפים הנגרמים בעטיו של הכלב, "ומנבח ומפלת אשה מיראתו". אחד מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-16, רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), כותב: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך" (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, מה). גם בדברים אלו ניתן לראות את ההתייחסות לנזקים הנגרמים בשל הפחד מכלב, ולא רק לנזקים הנגרמים עקב נשיכה של הכלב או תקיפה של ממש. אמנם פוסק אחר בן תקופתו ומקומו של המהרש"ל, רבי משה איסרליש (הרמ"א), ממתן את האיסור שבגידול כלב, וקובע כי האיסור קיים רק במקרה שיש לחשוש, שהכלב יזיק לבני אדם (חושן משפט תט, ג). האחריות: אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא קדמה לריצת הכלב לכיוונה של התובעת 1 שום התגרות מצידה של התובעת 1 כלפי הכלב או תקיפה כלשהי של בעליו או מי מבני משפחתם. המקרה ארע ברשות הרבים, כך שאין מדובר בהסגת גבול. אין מחלוקת בין הצדדים גם בנוגע לכך, שנזקיה של התובעת 1 ארעו במהלך מנוסתה מפניו של הכלב. בנסיבות אלו, אינני רואה כל סיבה שלא להטיל על הנתבעים אחריות מלאה לנזקים שהוכחו. הנכות: הנכות הרפואית: לאור ההבדלים שבין חוות הדעת שהגישו הצדדים מונה בתיק כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר משה פריטש, מומחה לכירוגיה אורטופדית. ד"ר פריטש בחוות דעתו קבע, כי לתובעת 1 10% נכות בגין אי היציבות האחורית של הברך, 5% נכות בגין הקיצור של הרגל השמאלית ו-4% נכות בגין צלקת. הנכות הרפואית המשוקללת בהתאם לחוות הדעת הינה בשיעור 18%. עוד ציין ד"ר פריטש בחוות דעתו, כי לא צפויים שיפור או החמרה משמעותיים במצבה של התובעת 1 בעתיד. לדעתו של ד"ר פריטש, עלולה הנכות להקשות בהליכה למרחקים ארוכים או על שטח לא ישר. המומחה, ד"ר פריטש, איננו סבור, שהתובעת 1 תזקק לטיפולים רפואיים בעתיד מלבד טיפול פיזוטרפי או תרופתי, שיתכן שתיזקק לו. בתשובותיו לשאלות ההבהרה, שנשלחו אליו, מציין המומחה, כי קיצור הרגל השמאלית הינו בשיעור 2 ס"מ. לאור שיעור הקיצור, סבור המומחה, שאין צורך לעשות שימוש במדרסים או בהגבהה כלשהי בנעל השמאלית. בתשובה לשאלת הבהרה אחרת מציין המומחה, כי אכן ראה שלתובעת 1 עקמת מותנית. המדובר, קרוב לודאי, בעקמת קומפנסטורית, הנובעת מהקיצור ברגל השמאלית. לדעת המומחה, עקמת שכזו איננה גורמת לכאבי גב תחתון, והנכות בגינה מגולמת בנכות בגין קיצור הרגל השמאלית. בע"א 2160/90, רז נ' לאץ, פד"י מז(5)170, 174 נאמר לעניין התערבות בית המשפט בממצאיו של מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט: "הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי לגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במיכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, עליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". כן ראה הדברים שנאמרו בע"א 2541/02, לנגר נ' יחזקאל, פד"י נח(2)583, שם חזר בית המשפט ואמר, כי רק במקרה שבו עולה, כי מסקנה בחוות דעת מבוססת על עובדה שגויה, יסטה ממנה בית המשפט. במקרה שבפנינו לא ניתן להגיע לכלל מסקנה, כי חוות דעתו של ד"ר פריטש מבוססת על עובדות שגויות או על תשתית עובדתית בלתי מהימנה. מחקירתו של המומחה בפני עולה, כי היה ער לכל העובדות והממצאים שהועלו בפניו על ידי ב"כ התובעים, ואף על פי כן קבע את שיעורי הנכות האמורים לעיל. המומחה היה ער לדלדול קל של שרירי הירך משמאל, כמו גם לעקמת הקומפנסטורית ולטענות נוספות שהעלתה בפניו ב"כ התובעים, ותוך לקיחה בחשבון של נתונים אלו ונתונים נוספים שהונחו בפניו, כמפורט בחוות דעתו ובעדותו בפני, קבע את מה שקבע. במצב דברים זה לא ניתן לומר, שחוות דעתו של ד"ר פריטש מבוססת על עובדות שגויות או על תשתית עובדתית בלתי מהימנה. התשתית העובדתית במלואה היתה פרוסה בפניו, ועל פיה הגיע לאותן מסקנות המפורטות לעיל. לפיכך אני מקבל את חוות דעתו של ד"ר פריטש, וקובע כי התובעת 1 סובלת בעטיה של התאונה מנכות רפואית משוקללת בשיעור 18%. הנכות התפקודית: בכתב סיכום טענותיה מבקשת ב"כ התובעים להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת 1 בשיעור 25%. לא מצאתי בדברים האמורים שם כל נימוק של ממש לבקשה זו. ממוצג נ/3 עולה, כי התובעת 1 קיבלה בתעודת הבגרות את הציון "טוב מאד" בחינוך גופני. התובעת 1 לא דיווחה למשרד הרישוי על מגבלה כלשהי בנהיגה עקב נכותה. התובעת 1 הגישה מועמדותה לשמש כדיילת ב"אל על". במסגרת זו מילאה שאלון. שם ציינה, כי אחד מתחביביה הוא ריקוד. עוד ציינה שם, כי עבדה בסניף "בורגר ראנץ" ברעות. סיבת הפסקת העבודה שצויינה בשאלון היתה לימודי התובעת 1. דבר זה עומד בסתירה למה שאמרה התובעת 1 בעדותה בפני, כי הפסיקה את עבודתה ב"בורגר ראנץ" בעקבות הארטוסקופיה שעברה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 5-6). התובעת 1 העידה, כי עבדה ב"בורגר ראנץ" במשמרות בנות 4-6 שעות כל אחת. המדובר בעבודה הדורשת עמידה ממושכת ליד הדלפק. מעבר לכך עבדה גם חלק מהזמן במטבח, עבודה שהיתה כרוכה בניקוי המכשירים וב"קירצוף של כל פינה" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 3). בעת גיוסה של התובעת 1 לצה"ל לא ציינה כי היא סובלת מבעיות כה חמורות, בניגוד לאמור בתצהירה. כשנשאלה על כך, השיבה, שמצבה החמיר מאז (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 23-24), אך בהמשך אמרה שלא ציינה החמרה זו בפניו של המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 8 לפרוטקול, שורה 27 - עמ' 9, שורה 1). לא ניתן הסבר על ידי התובעת 1, מדוע לא ציינה את ההחמרה במצבה בפניו של המומחה. התובעת 1 גם לא דיווחה בצבא על כאבי גב. על כך אמרה התובעת 1, שכאבי הגב לא היו ברמה שחשבה כי יפריעו לה או ישפיעו על תפקודה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14-15). אכן, התובעת 1 שירתה בצה"ל ואף עברה במהלך שירותה הצבאי קורס קצינות. גם את עבודתה כדיילת ב"אל על" הפסיקה התובעת 1 מחמת לימודיה, ולא בשל נכותה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 25-26). המומחה מטעם בית המשפט נשאל בנוגע לתלונת התובעת 1, כי כאשר היא כורעת על ברכיה ורוצה להגיע לכיפוף מכסימאלי, זה גורם לה לכאב. המומחה השיב, שאינו רואה קשר בין פגיעתה של התובעת 1 ובין תלונה זו (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 8-10). העולה מכל העובדות האמורות לעיל, כי לנכותה של התובעת 1 לא היתה השפעה גדולה מדי על מהלך חייה. לפיכך אין כל מקום לבקשת ב"כ התובעים להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת 1 בשיעור 25%. יש לזכור, כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת מורכבת גם מנכות אסתטית בשיעור 4% בגין צלקת. אינני מוצא קיומה של משמעות תפקודית כלשהי לנכות זו. לפיכך נקבע בזאת, כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת 1 הוא 14.5%. הנזק: כאב וסבל בנסיבות המקרה, בהתחשב בשיעור נכותה של התובעת 1 ובימי האשפוז, אני מעמיד את הפיצויים המגיעים לתובעת 1 בגין ראש נזק זה ע"ס 125,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר: לא הובאה בפני כל הוכחה לכך, שעזרתם של התובעים 2-3 לתובעת 1 חרגה מעזרה המקובלת בין בני משפחה, וכי נגרמו להם בשל כך הוצאות כספיות ואובדן שכר. לפיכך אינני פוסק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. עזרת צד ג' בעתיד: ראינו כבר, כי במסגרת עבודתה ב"בורגר ראנץ" עסקה התובעת 1 בניקוי ו"קרצוף כל פינה", כלשונה של התובעת 1 עצמה. נכותה של התובעת 1 לא מנעה ממנה לעשות זאת. על כן, אין היא זכאית לכאורה לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. יחד עם זאת, לאור סיכויי התובעת 1 ללקות בשינויים ניווניים בעתיד, כפי שאמר ד"ר פריטש (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 7-8), נראה, כי יש לפסוק לתובעת 1 בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך 25,000 ₪. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות: התובעת לא הביאה ראיה כלשהי על מנת להוכיח, כי הוציאה הוצאות כלשהן בגין הטיפולים שעברה. לפיכך אינני פוסק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. אובדן כושר השתכרות בעתיד: מהאופן בו המשיכה התובעת 1 לנהל את חייה לאחר התאונה, נראה כי לא היה בתאונה כדי לשנות באופן מהותי את הליכות חייה של התובעת 1 ולפגוע בכושר השתכרותה בעתיד פגיעה של ממש. כפי שצויין לעיל, התובעת 1 עבדה לאחר התאונה ב"בורגר ראנץ" בעבודה שהיתה כרוכה במאמץ פיזי. התובעת 1 שירתה בצה"ל, ובמהלך שירותה אף עברה קורס קצינות. התובעת 1 עבדה כדיילת ב"אל על". במהלך השנים שעברו מאז התאונה, כשנדרשה התובעת 1 בהזדמנויות שונות להתייחס לבעיות רפואיות או למגבלות גופניות כלשהן, לא ייחסה חשיבות של ממש לנכותה, ולא ציינה כי היא סובלת ממגבלות ממשיות. זאת ועוד, בעת התאונה היתה התובעת 1 ילדה כבת 12. כילדה צעירה קל לה יותר להסתגל למצבה, לנטרל את השפעת הפגיעה ולמזער את השפעתה על יכולת השתכרותה לעתיד. לענין זה ראה ע"א 142/56, לוין נ' וייס, פד"י יב 134, 140; ע"א 746/81, המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זדה, פד"י לט(1)19, 24; ע"א 391/85, מעיין נ' טרק, תק-על 88(1)291; ת"א (י-ם) 9887/00, שפירא נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר . אכן התובעת 1 פנתה ללימודי ראיית חשבון. נכותה התפקודית של התובעת 1, כפי שתוארה לעיל, לא אמורה לפגוע פגיעה של ממש ביכולת השתכרותה בעתיד במסגרת עבודתה במקצוע אותו היא לומדת עתה. לפיכך נראה, כי אין במקרה זה לפסוק לתובעת 1 פיצוי בגין ראש נזק זה עפ"י חישוב אקטוארי תוך לקיחה בחשבון של שיעור נכותה התפקודית במלואו. בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחישוב גלובאלי בגין ראש נזק זה, תוך לקיחה בחשבון של הסיכוי לשינויים ניווניים בעתיד, שאליו התייחס ד"ר פריטש, באספקלריה של מקצוע ראיית החשבון בו בחרה התובעת 1. משהולכים אנו בדרך זו של קביעת פיצוי גלובאלי פטור אני מלדון בטענת ב"כ התובעים בסיכומיה, כי יש לערוך את חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה על סמך שילוש השכר הממוצע במשק, טענה שלא הוצגה בפני כל תשתית ראייתית לביסוסה. לאור כל האמור לעיל, אני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת 1 בגין ראש נזק זה על סך 150,000 ₪. סיכום: הנתבעים, ביחד ולחוד ישלמו לתובעת 1 סך של 300,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד נשיכת כלב בסך 37,500 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תביעת התובעים 2-3 נדחית. כלבבעלי חייםפיצוייםנשיכת כלב / תקיפת כלב