קיימים מספר פסקי דין (בעיקר של בתי משפט השלום) המתייחסים לסוגיית החלת "אשם תורם" בעוולה של היזק על ידי כלב, לפיהם, ההגנות הקבועות בסעיף 41ב' לפקודת הנזיקין אינן מאפשרות הטלת אשם תורם על תובע, אלא בהתקיימן. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ע"א (י-ם) 2432/08 גלרטר ואח' נ' גוגנהיים (ניתן ביום 4/1/2009). נקבע, כי קיימים שני מסלולים להחלת אשם תורם: האחד, מתוקף ההגנות שבסעיף 41ב' והשני, מתוקף הוראת סעיף 41ג' המחילה הגנות כלליות שבדין, לרבות על פי סעיף 68 לפקודה. המחוקק ביקש להעדיף את האינטרס של עוברי אורח תמימים על פני זה של בעלי הכלבים, ולהצדיק הטלת אשם תורם לחובתו. מטרת החוק - להטיל אחריות חמורה על בעלי כלבים כדי לגרום להם לעשות ככל הנדרש למניעת נזקים - לא נועדה להגן על מי שהאשם התורם שלו מגיע לשיעור שחומרתו המוסרית זהה לזו של בעל הכלב שגרם את הנזק, או על מי שהכלב שלו עצמו גרם לעיקר הנזק. ##להלן פסק דין בנושא אשם תורם בתביעות פיצויים על נשיכת כלב במקום העבודה:## מבוא וטענות הצדדים לפניי תובענה לפיצוי בגין נזק-גוף לפי פקודת הנזיקין. התובע טוען כי ביום 18.8.05, במהלך עבודתו במוסך להתקנת מערכות גז לרכב שהיה בבעלותם ובניהולם של הנתבעים, ננשך על ידי כלב השייך להם. לפיכך, ובהיעדר עילה עובדתית וצידוק משפטי לייחוס אשם-תורם לתובע, חבים הנתבעים במלוא נזקי הנשיכה. הנתבעים טוענים כי הכלב לא היה בבעלותם ולא הוחזק על ידיהם דרך קבע; וכי הנשיכה אירעה עקב התקרבות התובע לכלב, שהיה קשור בפינת המוסך, כדי להשקותו, חרף אזהרת הנתבעים שלא להתקרב לכלב. לפיכך הנתבעים אינם אחראיים בגין הנשיכה; ולחלופין - נושא התובע באשם-תורם בשיעור ניכר. הצדדים חלוקים גם בגובה הנזק שנגרם לתובע עקב הנשיכה (להלן גם: 'התאונה'). בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. זיקת הנתבעים לכלב כבר בכתב התביעה, בסעיף 3, נטען כי "הנתבעים היו בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב תביעה זה הבעלים של כלב גדל-מימדים (להלן: "הכלב") שתקף את התובע ו/או מי שהחזיקו בו דרך קבע...". לולא היו הנתבעים מודים בעובדה זו, שהיא המסד לתביעה והיסוד הראשון בעילתה - היה מצופה מהם להכחישה במפורש ובתוקף בהזדמנות הראשונה, קרי: בכתב ההגנה, תוך העלאת הגרסה בדבר אסיפת הכלב המשוטט באופן זמני בלבד. אמנם, סעיף 3 בכתב התביעה הוכחש בסעיף 5 בכתב ההגנה; אך זאת באופן כללי וסתמי בלבד, ושלא תוך העלאת גרסה נוגדת. לעתים מכיל כתב הגנה הכחשות כלליות ללא גרסה נגדית מפורטת. אולם בענייננו טרחו הנתבעים לציין בסעיף 6 בכתב ההגנה גרסה פוזיטיבית בדבר מקום קשירת הכלב, ובדבר התקרבות התובע לכלב כדי להאכילו חרף אזהרת הנתבעים להימנע מכך. לפיכך קשה להימנע מן ההתרשמות כי תגובתם הראשונית של הנתבעים לתביעה לא הייתה שלילת זיקתם לכלב התוקף, אלא טענות בתחום אשמו התורם של התובע. שאלת החבות שבה ונדונה בהליך זה במסגרת תחשיבי הנזק שהגישו הצדדים. התובע שב על טענותיו שפורטו בכתב התביעה, לרבות היות הנתבעים בעליו ו/או מי שהחזיקו דרך קבע בכלב, ועל כן - מי שנושאים באחריות מוחלטת לנזקיו לפי סעיף 41א בפקודת הנזיקין. בתגובה, טענו הנתבעים בתחשיב הנזק מטעמם, בשאלת החבות, אך זאת: "ביחס לשאלת האחריות יטענו הנתבעים כי הכלב היה קשור בחצר האחורית וכי התובע ניגש אליו וניסה להאכילו חרף אזהרות הנתבעים שלא לעשות כן. אין ספק שאלמלי פעולתו זו התובע לא היה נפגע כלל" [סעיף 1 בתחשיב הנזק מטעם הנתבעים]. עינינו הרואות כי גם כאן אין הנתבעים מתנערים מזיקתם לכלב, אלא רק טוענים לאשמו התורם של התובע. ברור לי כי לו נתבעתי אני בגין נשיכת כלב שאינו שייך לי - הייתי מבליט עובדה זו בכל לשון של הבלטה, בראש טענותיי, בכל הזדמנות. בתצהיר הנתבע 2 ('אמיר') מיום 18.3.09, בסעיף 2, הוצהר: "אני אספתי כלב משוטט וקשרתי אותו עם שרשרת קצרה באורך כמטר וחצי בפינת המבנה בעסק... התובע היה יכול ללכת באזור העסק באופן חופשי... התרעתי מספר פעמים בפני התובע...". אין התייחסות למועד אסיפת הכלב. אין התכחשות לזיקה לכלב. משתמע מן התיאור בלשון 'הווה מתמשך' ("היה יכול ללכת") ובלשון עבר נמשך ("התרעתי מספר פעמים") כי הכלב נאסף זמן מה לפני הנשיכה, ולאו-דווקא לזמן מוגבל. אני סבור כי לו התכחש אמיר להיותו הבעלים של הכלב, או מי שהחזיק בו דרך קבע, כלשון סעיף 41א בפקודת הנזיקין - היינו שומעים על כך בתצהירו. תצהיר זה מאת הנתבע הוגש לאחר בקשת הנתבעים מיום 25.2.09 להביא ראיות בשאלת החבות, בעקבות התוודעותם לפסק דין אשר קבע אשם תורם בגין נשיכת כלב [ע"א (י-ם) 2432/08 לוסיאן גלרטר נ' דבורה גוגנהיים מיום 4.1.09 (עניין 'גלרטר')], כלהלן: "עד קבלת פסק דין זה לא היו הנתבעים ערים לאפשרות להעלות טענה של אשם תורם כנגד ניזוק שנפגע מכלב. ממילא לא הוגשו תצהירים הנוגעים לשאלת האחריות ואופן התרחשות הפגיעה הואיל וזו נראתה להם בלתי רלוונטית" [סעיף 2 בבקשה]. יוזכר כי הוראת סעיף 41א בפקודת הנזיקין, התולה את האחריות בגין היזק על ידי כלב בבעלות עליו או בהחזקה בו דרך קבע, אינה חדשה. רק פסק הדין אשר יצר פתח לטענת אשם תורם היה חדש. ואמנם, בהמשך הבקשה חוזרים הנתבעים על עניין הנסיבות הנטענות בדבר התקרבות התובע לכלב, ואינם מזכירים ולו ברמז טענה השוללת את בעלותם בכלב או החזקתם בו דרך קבע. אמיר הצהיר כי הכלב היה "כלב משוטט"; קרי: כלב מופקר, ללא בעלים, שכל הקודם לאספו זכה בו. הלשון "אני אספתי", בלא ציון כוונה למסור את הכלב לגורם אחר, מבטא כוונה להחזיק בו דרך קבע. גם בעדותו בבית המשפט לא טען אמיר כי לפני התאונה הייתה לו כוונה למסור את הכלב לגורם אחר. רק בסיכומיהם העלו הנתבעים לראשונה את הטענה שלפיה לא מתקיים בענייננו יסוד הבעלות או ההחזקה דרך קבע בכלב; וגם שם - רק כטענה שנייה, לאחר הטענה לאשם תורם בהשראת עניין גלרטר, בניגוד לסדר הלוגי של הדברים. אני קובע, אפוא, כי הנתבעים אכן ראו עצמם כמי שמחזיקים בכלב דרך קבע, והיו ממשיכים להחזיק בו אילולא התאונה. נסיבות הנשיכה מצילום זירת הנשיכה [נ/1] עולה בבירור כי גם לגרסת התובע, שלפיה הכלב היה קשור לעמוד החיצוני של הקיר עם השלטים [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 22]; וגם בהנחה שאורך השרשרת שבה היה הכלב קשור היה 1.5 מטרים [כאמור בתצהיר אמיר] ולא מטר אחד בלבד [כעדות העובד-לשעבר ג'ורג', פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 28] - לא הייתה לתובע כל בעיה ללכת מעמדת ההתקנה שבה עבד אל עבר המחסן במסלול קשתי, שאינו עובר במרחק נגיעה מן הכלב הקשור. ואמנם, התובע העיד כי נהג ללכת במסלול עוקף כאמור [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 22, למטה]. על רקע זה, לא ברור מדוע, עובר לנשיכה, הלך התובע במסלול ישר העובר סמוך לכלב הקשור; כפי שסימן בצהוב על גבי הצילום נ/1 - אלא אם כן אמנם התכוון להשקותו במים, על רקע החום הכבד ששרר אותו יום, כפי שסיפר לג'ורג' [כעדות ג'ורג' בפרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 27], ולאמיר [כעדות אמיר בפרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 30]. אציין כי ג'ורג' כבר לא עבד אצל הנתבעים במועד מתן עדותו. מדובר, אפוא, בעד אובייקטיבי. עדותו עשתה עליי רושם אמין. ג'ורג' העיד גם כי הכלב לא היה קשור לעמוד החיצוני, כגרסת התובע, אלא סמוך לפינה הפנימית של אותו חלל ["תא הגפ"מ" (=גז פחמימני מעובה)], הרחק מן הרחבה המרכזית של המוסך וממסלול הליכתו של התובע [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 28]. גם אמיר העיד כך [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 30]. אמנם, הגיוני יותר שהנתבעים יקשרו את הכלב בפינה הפנימית של החלל שלא היה בשימוש שוטף [עדות אמיר, פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 33]; ולא במרכז המוסך. לגרסת הנתבעים, שנתמכה בעדותו האובייקטיבית של ג'ורג', בדבר מתן מים לכלב על ידי התובע עובר לנשיכה - יש גם סימנים פסיכולינגוויסטיים בעדות התובע עצמו [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 23 למעלה]. התובע הסביר כי עוד לפני הנשיכה חשש מן הכלב: "חששתי שבגלל החמסין אני אשכח ואעבור ליד הכלב ויקרה לי משהו". זוהי תשובה תמוהה: מה הקשר בין חמסין, שכחה ומעבר ליד כלב מאיים?? אני רואה בכך משום 'דליפה' של מחשבה אודות מתן המים לכלב, בגלל החמסין, עובר לנשיכה. גם תשובתו של התובע לשאלה הבאה היא תמוהה: "ש' ...ואמרת שניגשת להאכיל את הכלב או לתת לו שתייה". כאן היה מצופה התובע להשיב בפשטות "לא נכון!". תחת זאת, השיב תשובה פתלתלה ולא רלבנטית: "אף אחד לא אמר לי להאכיל אותו או לא לאכיל אותו. אני גר בקצה אזור התעשייה, בזמן ארוחת הצהריים אני ניגש הביתה לאכול. אני נוהג מאז השירות הצבאי מבוקר ועד ערב לא לאכול דבר, ולא היה עמי שום אוכל" (??). גם בכך אני רואה משום 'דליפה' של ניסיון להסתיר את האמת בדבר מתן המים לכלב, על ידי הרחקת העדות לרקע הגיאוגרפי וההיסטורי של אי-הצטיידות התובע במזון, שבגללו היה התובע מנוע מלהאכיל את הכלב (אך לא מלהשקותו!). אבקש לציין כי התובע עשה עליי רושם של אדם אמין בדרך-כלל. גם המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות-דעתו כי התובע שיתף פעולה באופן מלא עם הבדיקה; קרי: לא ניסה להאדיר את כאביו ומגבלותיו. לפיכך, בהקשרים אחרים, אהיה מוכן לקבוע ממצאים לפי עדותו. דווקא משום כך, באותו מקרה שבו נכשל, למיטב הבנתי, באי-אמירת אמת - היה ניסיונו להסתירה מגושם-קמעא, והותיר עקבות. נראה כי עצם הנשיכה ביד תומכת בגרסה שלפיה הושיט התובע, בידיו, מים לכלב. לו היה התובע עובר סתם כך ליד הכלב בהיסח הדעת - היה צפוי יותר כי יינשך ברגליו, ולא בידיו. לאור המקובץ שוכנעתי, מעבר למאזן ההסתברות, כי התובע אכן ננשך בעת שהגיש מים לכלב, לאחר שחמל עליו בשל החום הרב ששרר באותו יום של אמצע אוגוסט. בשולי הדברים אעיר כי איני רואה צורך לדון בשאלת האזהרה. התובע העיד כי בעצמו היה מודע לסכנה שבכלב, ולמעשה הוא שהזהיר את הנתבעים מפניו [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 23 למעלה]. לפיכך, אזהרת הנתבעים שלא להתקרב לכלב - שאני מאמין לעדותו של ג'ורג' כי אמנם ניתנה - למעשה אינה מעלה ואינה מורידה בענייננו. עוד אעיר כי לא נתתי משקל מהותי לסתירות-לכאורה בין גרסאות עדי הנתבעים לפניי לבין גרסאותיהם-לכאורה בהודעותיהם לחוקר [נ/2 ו-נ/3; סיכומי התובע, פסקה 3]; וזאת בשל אי-העדת החוקר לפניי, והיעדר היכולת לתהות על התהוות התרשומות הנזכרות, אמינותן ודיוקן. היזק על ידי כלב: ההסדר המשפטי כללי פקודת הנזיקין, בסעיפים 41א¬-41ג, קובעת כלהלן: סימן ד'1: היזק על-ידי כלב 41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. 41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה: (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. 41ג. אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר. מדברי ההסבר להצעת החוק [ה"ח 2104 תשנ"ב מיום 27.1.92] עולה כי המגמה הייתה להטיל על בעלי כלבים אחריות מוחלטת. יחד עם זאת, נקבעו כהגנות בלעדיות המקרים של התגרות, הסגת-גבול ו'הסתכנות מרצון'. עוד נאמר בהצעה כי "אין סעיף זה גורע מזכותו של מי שניזוק בנסיבות האמורות בסעיף קטן (ב) (קרי: במקרים שבהם קיימת הגנה למזיק - ש"פ) להגיש תובענה שלא לפי סעיף זה". תכליתו של משטר האחריות הנדון היא להמיר את האחריות המתבססת על אשם באחריות המתבססת על יצירת הסיכון. כשם שנקבע כי מי שמשתמש ברכב מנועי, ויוצר בכך סיכון למשתמשים האחרים בדרך, חייב להפנים את הסיכון הזה, ולשאת בעלותן של תאונות שהשימוש ברכב גרם להן, ללא תלות בשאלה אם הן נגרמו באשמו של המשתמש אם לאו - כך נקבע כי מי שמאמץ כלב, על דרך רכישת בעלות בו או החזקה בו דרך קבע, ויוצר בכך סיכון לעוברי-אורח, חייב להפנים את הסיכון הזה, ולשאת בעלותם של היזקים שהכלב הזה גרם, למעט בנסיבות המקימות תחולה להגנות, ללא תלות בשאלה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו בשמירת הכלב. מיהו 'בעלים' או 'מחזיק-דרך-קבע'? יש לפרש את המונחים 'בעלות' ו'החזקה דרך קבע', בסעיף 41א בפקודת הנזיקין, בהתאם לפרשנות התכליתית ולמבחן הסיכון. אין צידוק להטיל אחריות חמורה, אשר מן הראוי שתלווה בעשיית ביטוח אחריות הולם, על מי שמחזיק בכלב דרך עראי; כגון מי שהתנדב לשמור על כלבו של שכנו במשך היעדרות בעליו לחופשת סופשבוע. הרציונאל של הטלת אחריות חמורה בגין יצירת סיכון על מי שנהנה מן הסיכון - אינו חל על שכן טוב כזה. אולם כאשר מדובר באדם שהחליט להחזיק בכלב לפרק זמן בלתי מוגבל, או למצער ממושך, ואפילו הכלב הגיע לחזקתו זה מקרוב - הציפייה הסבירה היא כי אותו אדם יפנים ללא דיחוי את הסיכון הכרוך בכך, לרבות על ידי עשיית ביטוח הולם. לפיכך מוצדק לראות גם במי שזה עתה הביא לחזקתו כלב, מתוך כוונה להחזיק בו דרך קבע, כמי שנושא באחריות חמורה להיזק העלול להיגרם בעטיו של הכלב. מהי 'התגרות'? גם על השאלה מהי התגרות, ואם יש לאפיינה ככזו לפי כוונת הניזוק, או לפי אפיון אובייקטיבי שיפוטי, או, אולי, לפי חווייתו המשוערת של הכלב - יש להשיב לפי פרשנות תכליתית ומבחן הסיכון. המחוקק העדיף את האינטרס של עוברי-אורח תמימים על האינטרס של בעלי כלבים. המחוקק לא העדיף את האינטרס של "עושי-צרות" המתגרים בכלבים, ושל תוקפים ומסיגי-גבול, על זה של בעלי כלבים. כמו כן, המחוקק ביקש להכיר בתכלית הכלבית הראויה של שמירה על בעליהם, בני משפחתם וביתם מפני תוקפים ומסיגי-גבול; ולא לדכאה על ידי העמסת הסיכון הנשקף לתוקפים ולמסיגי-גבול כאלה על בעלי הכלב. לפיכך יש לקבוע כי ההגנה תחול כלפי מי שבהתנהגותו השלילית יצר סיכון מוגבר על הסיכון הבסיסי הגלום בכלב, והפקיע בכך את הצידוק להטלת אחריות מוחלטת על בעלי הכלב (להבדיל מאחריות על בסיס רשלנות, הכפופה לאפשרות קביעתו של אשם תורם, אשר כל ניזוק, לרבות מתגרים, תוקפים ומסיגי-גבול, רשאי לנסות להוכיחה). עסקינן באפיון משפטי של הסיכון, לאור התכלית החקיקתית. משאין מדובר בשאלת האשם היחסי בין בעלי הכלב לניזוק, הנקבע לפי יחס האשמה המוסרית ביניהם [ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה מיום 28.3.88, פסקאות 11¬-12] - אין מקום למבחן סובייקטיבי של כוונת המתגרה. כמו כן, משאין עסקינן באפיון עובדתי של הסיכון שיצר המתגרה - אין מקום גם למבחן סובייקטיבי של האופן שבו נחוותה, כמשוער, התנהגותו של הניזוק על ידי הכלב. הנכון בעיניי הוא כי המבחן יהיה אובייקטיבי, ולפיו יקבע בית המשפט אם התנהגותו של הניזוק הייתה כזו שיש להחיל בעניינה את ההגנות הקבועות בחוק, ולשלול מן הניזוק את הפריבילגיה של אחריות מוחלטת שאינה תלויה באשמו של בעלי הכלב. אשם תורם כעולה הן מהצעת החוק והן מנוסח החוק שהתקבל, מדובר במשטר של אחריות חמורה של בעלים או מחזיק דרך קבע בכלב, להיזק על ידי אותו כלב, למעט בהתקיים ההגנות שפורטו. אין פגיעה בזכותו של ניזוק, בנסיבות שבהן אינו יכול ליהנות מן האחריות החמורה בשל תחולת מי מן ההגנות, לתבוע פיצוי לפי עוולת הרשלנות הרגילה, שמן-הסתם יהיה כפוף גם לכללים הרגילים בדבר אשם תורם. כלומר, התוצאה של חלוקת האשם בין בעלי הכלב לבין הניזוק תושג במקרים שבהם תחול אחת ההגנות, כגון במקרה של התגרות או הסגת גבול מצד הניזוק, שאז יידון העניין בכללותו לפי כללי הרשלנות הרגילים. דוגמא לעניין זה תימצא באחריותו המוחלטת של משתמש ברכב מנועי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונודת דרכים ('חוק הפלת"ד') [סעיף 2], למעט בהקשרים שבהם הפקיע חוק הפלת"ד אחריות כאמור [סעיף 7]. חוק הפלת"ד החליף את משטר האחריות על בסיס אשמו של המשתמש בדרך, לפי פקודת הנזיקין, במשטר אחריות על בסיס הסיכון התחבורתי שיצר המשתמש ברכב מנועי. במסגרת משטר זה, חב משתמש ברכב הפוגע בהולך רגל במלוא נזק הגוף שנגרם לנפגע, אפילו היה אשם תורם מצדו של הולך הרגל. הן מהצעת החוק והן מנוסח החוק שהתקבל, משתמעת כוונה כי, במסגרת משטר האחריות החמורה, קרי: בהיעדר תחולה להגנות - האחריות לא תהיה תלויה באשם, קרי: תהיה מוחלטת. לעניות דעתי, אחריות מוחלטת המבוססת על הפנמת הסיכון הנדון, להבדיל מאחריות על בסיס אשם, אינה מתיישבת עם הפחתת הפיצוי לנפגע בגין אשמו התורם. אחריות הנתבעים יישום הפרשנות המשפטית של מושג הבעלות וההחזקה דרך קבע בסעיף 41א בפקודת הנזיקין [לעיל בפסקה ‏27] על הממצאים העובדתיים בדבר מאפייני החזקתם של הנתבעים בכלב [לעיל בפסקאות ‏6¬-‏13] מביא למסקנה כי הנתבעים, אשר אספו את הכלב חסר-הבעלים לחצריהם, מתוך כוונה להחזיק בו דרך קבע - היו בגדר 'בעלים' או 'מי שהחזיק בכלב דרך קבע', כהגדרתם של מונחים אלה בסעיף 41א הנדון. לעניין נסיבות הנשיכה קבעתי כממצא [לעיל בפסקאות ‏14¬-‏21] כי התובע, בהיותו עובד בעסק שאליו הובא הכלב, חמל עליו בשל החום העז והביא לו מים. אפילו התנהג התובע שלא בזהירות, ואפילו הפר אזהרה של מעסיקו - לא ניתן לראות בכך משום 'התגרות', לעניין סעיף 41ב(1) בפקודה. בכלל הסיכון הכרוך בכלבים, שבגינו הוטלה האחריות על הבעלים - הוא הסיכון הכרוך בהתנהגות תמימה עמם. מתן מים לכלב צמא ביום חם, שלא אגב הסגת-גבול, היא בגדר התנהגות תמימה. לפיכך אין להחיל בענייננו את ההגנה של 'התגרות', אפילו נניח כי הכלב חווה כהתגרות את עצם ההתקרבות אליו, או את הנגיעה בצלחת שלפניו, אם הייתה כזו מצד התובע. לאור המקובץ, חל בענייננו ההסדר המיוחד של אחריות חמורה בגין היזק על ידי כלב. לפיכך, ובהתאם לדברינו לעיל [בפסקאות ‏29¬-‏31] לעניין חוסר הרלבנטיות של אשם תורם, יש לראות את הנתבעים כנושאים בחבות מלאה בגין נזקי הנשיכה; אפילו אניח כי הייתה מצד התובע חוסר זהירות וחוסר משמעת העולים כדי התרשלות. למעלה מן הצורך אעיר כי אפילו לא חל בענייננו ההסדר המיוחד בדבר אחריות חמורה להיזק על ידי כלב - היו חלים בענייננו הכללים שהותוו בפסיקה בדבר אחריותו המוגברת של מעסיק להבטחת סביבת עבודה בטוחה לעובדיו, והגישה המקילה עם עובדים לעניין אשם תורם [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז מיום 27.12.10, פסקה 12]. כלב, כמו מכונה, הוא דבר מסוכן. לפיכך, אין מעסיק יוצא ידי חובת הזהירות שלו כלפי עובדיו אלא אם היה הכלב המצוי בסביבת העבודה "מגודר לבטח" [בהשראת האמור בפקודת הבטיחות בעבודה, סעיף 37]; קרי: קשור וזמום, או נעול במקום שאינו נגיש לעובדים, באופן המפיג את מסוכנותו. בענייננו לא נטען כי הכלב היה זמום או נעול כאמור. הנתבעים היו צריכים לצפות את האפשרות כי חרף אזהרותיהם - מי מן העובדים ייתקל בכלב בהיסח הדעת, או אף יתפתה לגשת אליו מרצונו כדי להאכילו להשקותו או ללטפו, כפי שבני אדם נוטים לעתים לעשות בהיתקלם בכלבים, מבלי נתינת הדעת על הסיכון הכרוך בכך. לעתים קרובות נגרמות תאונות, חרף קיומן של הוראות בטיחות, בעטייה של אי-הקפדה עליהן. לפיכך יש לצפות כי מתן הוראות בטיחות לא ימנע בהכרח תאונה, ולנקוט אמצעי זהירות סבירים להפגת הסיכון בנוסף לעצם מתן ההוראות; כגון פעולות לאכיפת הציות להן, ומוטב - 'גידור לבטח' של הדבר המסוכן, באופן שאינו מותיר את הסתברות התממשותו של הסיכון לחסדי הזהירות והמשמעת של החשופים לו. לפיכך יש לומר כי הנתבעים לא קיימו בענייננו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי עובדיהם, ועל כן הם חבים בנזקי התובע גם לפי עוולת הרשלנות [סעיפים 35¬-36 בפקודת הנזיקין]. לו הייתה אחריות הנתבעים בענייננו נגזרת מעוולה זו בלבד, ללא אחריות חמורה לפי סעיף 41א בפקודה - הייתי קובע, בהתאם לפסיקה המקילה עם עובדים בענייני תאונות עבודה כאמור, כי התובע נושא באשם תורם בשיעור צנוע של 15%. הנכות המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מיכה רינות, קבע את נכותו של התובע בשיעור 10%, לפי פרט 31(3)אI בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), שעניינו שיתוק חלקי בצורה קלה ביד הלא-שולטנית. המומחה הבהיר בחקירתו [פרוטוקול מיום 26.2.09, עמ' 17¬-20] כי הנכות היא תפקודית, משום שרגישות-היתר למגע הכרוכה בה גוררת למעשה הימנעות מפעולות ביד הפגועה, דבר השקול למגבלה תנועתית. עוד הבהיר המומחה כי מכה באזור הרגיש צפויה לגרום כאבים ממושכים. הפיצוי בגין נזק לא-ממוני מדובר, כאמור, בנכות משמעותית, הגם שאינה גבוהה. נכות כזו מצדיקה פיצוי משמעותי בגין הנזק הלא-ממוני. מחד-גיסא, נשלל פיצוי תעריפי סטנדרטי בגין נזקי גוף בכלל, ואימוץ הסטנדרטים של הפיצוי הלא-ממוני לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ('חוק הפלת"ד') בפרט, בתביעות לפי פקודת הנזיקין [אהרן ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", ברק, מבחר כתבים א עמ' 1219¬-1223]. מאידך-גיסא, בשנים האחרונות ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון מגמה של סטנדרטיזציה בחישוב הפיצויים בגין נזקי-גוף [הרצאת המרא-דשמעתא, המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין, בהשתלמות לשופטים בדיני נזיקין, נווה אילן, 6.3.11]. 'קים לי' כמגמה עדכנית זו. היא מגבירה את השוויון בין הניזוקים ואת אמון הציבור בהתנהלותה השוויונית והמקצועית של מערכת המשפט. הסטנדרטיזציה מגבירה את הצפיות של תוצאות ההליכים המשפטיים; ומסייעת בכך להשגתן של פשרות, אשר לא ניתן להגזים בחיוניותן למערכת משפטית כה עמוסה כבישראל. יוזכר, לעניין חישוב הפיצוי בגין נזק לא ממוני, כי אין מדובר בכימות הנזק אלא בכימות הפיצוי. כאב וסבל, והפגיעה באיכות החיים בעטיים, אינם ניתנים לכימות. כפיצוי בגינם ניתן להציע סכומים כאלה ואחרים, בפערים עצומים ביניהם, כסכומים שיהיו "נכונים" או "בלתי-נכונים" באותה מידה. לפיכך השאלה אינה של הערכת גודלו של הנזק, שממנו ייגזר הפיצוי. זוהי שאלה של מדיניות; שעניינה הפיצוי הראוי להיפסק בגין נזקים כלליים ובלתי ממוניים, בשים לב גם להשלכות הרוחב של מדיניות פיצוי שיפוטית על שוק הביטוח, שוק השירותים הרפואיים, שוק התעסוקה והשכר וכדומה. זהו טעם נוסף בזכות סטנדרטיזציה של מדיניות הפיצוי; תחת מצב שבו כל שופט הישר בעיניו יעשה. אני סבור כי האיזון הנכון בין העיקרון של פיצוי אינדיבידואלי הרגיש לנסיבות המיוחדות של המקרה, לבין שיקולי המדיניות התומכים בפיצוי בעל מאפיינים סטנדרטיים, מורה על שיטה אשר תזמין את השופט לבחון פיצוי המבוסס על אחת החלופות הסטנדרטיות המקובלות, על יסוד בחינה אינדיבידואלית של נסיבות המקרה, תוך נטייה לאמץ חלופה סטנדרטית, או ווריאציה סטנדרטית שלה, אם תימצא הולמת בנסיבות העניין [ברק מותיר פתח להשראה זהירה מעין זו; שם, עמ' 1223]. לעניין זה, יש מקום להסתייע במתכונת הפיצוי לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); חרף היותו נטוע במשטר פיצוי תעריפי סטנדרטי. מדובר בהוריה חקיקתית, בעקבות עבודה יסודית של וועדת מומחים, בדבר מתכונת ראויה לפיצוי בגין נזק גוף. אפילו הסכומים אינם מספיקים, משום שהם הותקנו להקשר של חוק סוציאלי - המתכונת אינה בלתי-רלבנטית. אולם העיקר הוא בכך שמתכונת זו של חישוב הפיצוי, בכפולה כזו או אחרת, מקובלת מאוד בפרקטיקה של הנזיקיסטים, ולמעשה שולטת על שוק הפשרות בתחום של נזקי גוף. חובתו של שופט לגשר על הפער בין המשפט לחיים [אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 2004, עמ' 55¬-76]. הפרקטיקה נוהה זה מכבר אחר הנוחות המאפיינת חישוב הפיצוי בגין נזק גוף, גם בהקשרים של תביעות לפי פקודת הנזיקין, בהשראת חישוב הפיצוי לפי חוק הפלת"ד. ההנחיה שהוזכרה בתחילת הפסקה הקודמת הפכה ל'הלכה ואין מורין כן'. הקונבנציות הללו מקובלות על תובעים ועל נתבעים כאחד. יש ליתן לכך משקל. אציע, אפוא, כי הפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות לפי פקודת הנזיקין יחושב לפי כפולה מתאימה של הסכום המתקבל לפי חוק הפלת"ד; ובלבד שהפיצוי לא יפחת מכפל-הפיצוי לפי חוק הפלת"ד ('כפל פלת"ד'), בשים לב למגמה שלוותה את חקיקת חוק הפלת"ד להעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני לפיו על כמחצית הנורמה שהייתה מקובלת אז בתביעות לפי פקודת הנזיקין. לפי הנסיבות האינדיבידואליות של המקרה - תיבחן כפולה מתאימה של פיצוי שיחושב כאמור. גם תוצאה זו לא תיתפס כתכתיב, שהרי בתביעות לפי פקודת הנזיקין אינה כזו. תוצאת החישוב תהווה הצעה לבחינתו של בית המשפט לפי נסיבות העניין. בהקשרים של נזק לא ממוני קטן יחסית, ייבחן פיצוי בסדר גודל של כפל פלת"ד. בהקשרים רגילים ייבחן פיצוי בסדר גודל של שילוש פלת"ד. בהקשרים של סבל רב במיוחד - כגון כאשר הפציעה הייתה כרוכה בנסיבות מזעזעות של שריפה, או כאשר נגרמה נכות פלסטית קשה שהשחיתה את מראה פניו וגופו של הנפגע, או כאשר הנכות מלווה בכאבים בלתי פוסקים הפוגעים פגיעה מתמדת באיכות החיים - ייבחנו כפולות גבוהות יותר של פי-4 או פי-5 מן הסכום שהיה נפסק לפי חוק הפלת"ד, וכדומה. בענייננו אני סבור כי מדובר בסבל החורג מזה הכרוך בדרך כלל בנכות בשיעור 10%. הנכות משפיעה באופן יומיומי על התפקוד ואיכות החיים של התובע במישור המקצועי והאישי. אין להתעלם גם מן האימה הנלווית לנשיכה על ידי כלב גדול ומשתולל. לפיכך יש מקום לבחון סכום הגבוה מזה המתקבל משילוש הפלת"ד. שילוש פלת"ד כאמור בנתוני התיק עולה לסך כ-60,000 ₪. הסכום שהוצע בסיכומי התובע כסף מינימאלי, סך 70,000, המקביל לכפי-3.5 מהפיצוי הפלת"די - נראה סביר ומתאים בעיניי בנסיבות העניין, גם ללא קשר להשוואה לפיצוי הפלת"די. לפיכך, בין אם המתודה המוצעת לעיל מקובלת ובין אם לאו, אעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על סך 70,000 ₪. הפגיעה בכושר ההשתכרות לאור קביעות המומחה בדבר נכותו של התובע, יש לקבל כאמינה את טענת התובע כי הנכות פגעה ביכולתו לעבוד עבודת-כפיים המחייבת תפקוד של שתי הידיים, כזו שבה הורגל עובר לתאונה; וכי בעקבות כך הפך מעמדו בשוק העבודה הרלבנטי לניסיונו המקצועי - לשברירי יותר. יחד עם זאת, בחקירת התובע הוברר כי לא רק נכותו עקב התאונה עמדה לו לרועץ בתחום התעסוקתי. התובע הודה כי בעקבות הריונה של אשתו, והולדת ילדו, נהיה רגיש יותר למסגרת של שעות העבודה, וסירב לגמישות בעניין זה. על רקע זה גם עזב, מיזמתו, אותו מקום עבודה [פרוטוקול מיום 2.12.10, עמ' 7]. אסרטיביות זו של התובע בעניין רצונו לאזן בין עבודה ומשפחה ראויה לאהדה; אולם אין לזקוף את התוצאות הצפויות ממנה, בעולם התעסוקה האינטרסנטי והתחרותי, לחובת התאונה הנדונה ולחובתם של הנתבעים. אוסיף ואציין כי עדותו של התובע לפניי הדגימה, למיטב התרשמותי, מידה מסוימת של נוקשות אישיותית ובעייתיות בתקשורת בין-אישית. יש להניח כי גם היבטים אלה אחראיים במידה כזו או אחרת למצבו התעסוקתי. לכל אלה יש להוסיף גם את התהפוכות הכלליות של עולם הכלכלה והתעסוקה, שלעתים כופים על מקומות-עבודה צמצומים ופיטורי עובדים. גם אי-יציבות תעסוקתית על רקע זה, כשלעצמה, אינה צריכה להיזקף לחובת התאונה והנתבעים. הנכות עקב התאונה, והתכונות האישיות שאינן קשורות לה, גורמות לתוצאה סינרגית לחובת התובע, מעין התופעה המכונה 'גולגולת דקה'. כפי שהודגם בעדותו [פרוטוקול מיום 2.12.10, עמ' 6] - לולא הנכות, היה התובע עשוי להתגבר על הצמצום בפעילות העסק בו עבד ולעבור לתפקיד אחר בתחום המכונאות. על שתי מגבלות הקיימות בו-זמנית קשה יותר להתגבר מאשר על מגבלה אחת; ובמובן זה אין להקל-ראש בהשפעתה של הנכות עקב התאונה על מצבו התעסוקתי הכולל של התובע. הנתבעים הצביעו על העלייה בשכרו של התובע לאחר התאונה [סיכומי הנתבעים, עמ' 4¬-5]. אמנם החישוב מתבסס על ערכים נומינאליים, תחת עריכת ההשוואה על בסיס נתונים מתואמים לעליית המדד. אולם, גם לאחר תיקון כאמור, המתבטא באחוזים בודדים, משתקפת עלייה משמעותית בשכרו של התובע לאחר התאונה; וזאת על בסיס הנתונים שהתובע עצמו ציין בסיכומיו [בפסקה 11]. מן הסתם קשורה העלייה בשכר למעברו של התובע מעבודת-כפיים לעבודה מקצועית יותר; שבה הצליח התובע לעסוק חרף נכותו, ואשר ממנה פרש ביזמתו, מטעמים אישיים. התובע ניסה את כוחו גם בלימודים עיוניים באוניברסיטה הפתוחה בתחום המחשבים, ובהצלחה רבה [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 20]. לימודיו נקטעו בשל מצוקה כספית [פרוטוקול מיום 2.12.10, עמ' 4]. יש לצפות כי בעקבות זכייתו הצפויה של התובע בפיצויים בגין התאונה הנדונה - יחדש את לימודיו, ישדרג את אפשרויותיו התעסוקתיות וישביח עוד את שכרו. מן המקובץ עולה תמונה מורכבת בדבר הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע בעקבות התאונה: מחד-גיסא מתגלה פוטנציאל להרוויח לא-פחות, ואף יותר, ממה שהרוויח התובע עובר לתאונה. מאידך-גיסא, משתקפת במהלך התעסוקתי של התובע מאז התאונה אי-יציבות, לרבות תקופות של אבטלה, אשר נגרמו גם בשל התאונה והשלכותיה הישירות והעקיפות. אני סבור כי המקרה שלפנינו דומה חלקית למקרה של ניזוק הממשיך לעבוד ולהשתכר כמקודם באותו מקום עבודה יציב, חרף נכותו; אולם הוא עלול למצוא עצמו בעתיד מפוטר ומתקשה למצוא עבודה חלופית בשל נכותו. במקרים כאלה מקובל לפצות בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור מחצית החישוב האקטוארי. יש בכך כדי להלום את היעדרה של פגיעה השתכרותית בפועל, מחד-גיסא; ואת הסיכון לפגיעה השתכרותית ממשית בעתיד, מאידך-גיסא [אודות חישוב הפיצוי בהקשרים עמומים כאמור הרחבתי בעניין א (ש' ת"א) 10315/04 שלום ארז נ' כלל חברה לביטוח בע"מ מיום 7.10.08, פסקאות 17¬-30]. אולם, בענייננו הודגמה פגיעוּת תעסוקתית בפועל בעקבות התאונה ועל רקע הנכות שנגרמה בעטייה. השבחת השכר הייתה חרף הנכות, ולצדה היו גם תקופות של אבטלה. גם בעתיד עלולה נכותו של התובע להוות מכשול משמעותי מפני השגת עבודה ההולמת את הכשרתו המקצועית. נוכח העמימות בייחוס הפגיעה ההשתכרותיות של התובע בעבר ובעתיד לתאונה הנדונה דווקא, אך גם נוכח השפעתה הממשית, ולא רק ההיפותטית, של הנכות עקב התאונה על כושר השתכרותו של התובע; ובהתאם למגמת הסטנדרטיזציה הנזכרת בחישוב פיצויים בגין נזקי-גוף - תחושב הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, החל מתום תקופת האי-כושר לאחר התאונה עד גיל הפרישה (67), לפי 2/3 החישוב האקטוארי הנגזר משכרו האחרון הידוע ומנכותו הרפואית בשיעור 10%. המומחה הרפואי קבע את נכויותיו הזמניות של התובע לאחר התאונה על 100% למשך 3 חודשים, ו-30% למשך 3 חודשים נוספים. אמנם מדובר בקביעה קונבנציונאלית, שלכאורה אינה תואמת במדויק את הצהרת התובע והאמור בסיכומיו [תצהירו מיום 11.8.08, סעיף 44; סיכומיו, פסקה 11] כי כבר בחלוף כחודשיים וחצי מהתאונה החל לעבוד במשרה מלאה אצל "מוביל בגז" בשכר גבוה מאשר לפני התאונה. אולם מששני הצדדים חישבו את הפגיעה בכושר ההשתכרות בתקופה זו לפי קביעת המומחה - אעשה כן אף אני. כבסיס ההשתכרות לעבר ישמש שכרו החודשי הממוצע של התובע ברבעון עובר לתאונה [לפי דו"ח המוסד לביטוח לאומי ('המל"ל')], בסך 4,793 ₪; ובהצמדה להיום - סך 5,608 ₪. כבסיס ההשתכרות לעתיד ישמש שכרו הממוצע של התובע ברבעון האחרון שבגינו הוגש תיעוד [ת/14; סיכומי הנתבעים, עמ' 5 למעלה; בהתייחס לחודשים 10¬-12 בשנת 2008] בסך 8,271 ₪; ובהצמדה להיום - סך 8,850 ₪. מקובלת עליי דרך החישוב של הנתבעים [בסיכומיהם, עמ' 5 למטה] בדבר ההפסד הפנסיוני הנגזר מהפסד ההשתכרות. כלומר, במקום לחשב את ההפסד לפי התקבול הפנסיוני בעתיד - יחושב ההפסד לפי ההפרשות הפנסיוניות שהיו מניבות אותו, אשר היו צפויות להתלוות לשכר שהתובע הפסיד עקב הנכות מן התאונה. יוזכר כי העיון בתלושי השכר של התובע בעבר אינם מגלים זכויות פנסיוניות. עוד יוזכר כי צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים מיום 5.3.11 נוקב במועדים עתידיים ליישומו ההדרגתי. לאור המקובץ, אני סבור כי יש להעמיד את ההפסד בגין הפרשות פנסיוניות על 10% (חלק המעסיק בהפרשות מן השכר), שיחושב מתוך הפסדי השכר העתידיים של התובע, כהצעת הנתבעים. לאור המקובץ יהיה חישוב הנזק ההשתכרותי של התובע כלהלן: בגין תקופת האי-כושר המלא: 5,608 ₪ X 100% X 3 חודשים = 16,824 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.10.05; 19%) - סך 20,021 ₪. בגין תקופת האי-כושר החלקי: 30% מהנ"ל + ריבית מאמצע התקופה (1.1.06; 17%) = 5,905 ₪. בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעבר, אחרי תום תקופות האי-כושר: 5,608 ₪ X 10% X 62 חודשים X 2/3 = 23,180 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.9.08; 5%) - סך 24,339 ₪. בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד: לתובע נותרו עוד כ-35 שנות תעסוקה. לפי הפסד חודשי בסך 885 ₪, מוכפל במקדם היוון 260 וב-2/3 - עולה הפסד ההשתכרות לעתיד לסך 153,400 ₪. בגין הפסד ההפרשות הפנסיוניות: החישוב כמבואר לעיל עולה לסך 15,340 ₪. עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות וניכויים יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת בתקופת האי-כושר המלא לפי שעה יומית בעלות 40 ₪, ובתקופת האי-כושר החלקי - לפי 3 שעות שבועיות ('ש"ש'). לשאר חייו של התובע, בעבר ובעתיד, יש מקום לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובאלי, למקרה שיזדקק לעזרה בפרויקטים מיוחדים של משק הבית אשר יקשה עליו לבצעם בעצמו בשל נכותו. לא הוכחו הוצאות בפועל בגין עזרת הזולת, ועל כן אין מקום לתוספת ריבית על שווי העזרה בעבר בערכי היום. החישוב: 40 ₪ לשעת עזרה X 30 שעות בחודש X 3 חודשים = 3,600 ₪; 40 ₪ X 3 ש"ש X4.3 שבועות בחודש X 3 חודשים = 1,548 ₪; ובסה"כ לתקופת האי-כושר סך 5,148 ₪. התוספת הגלובאלית בגין עזרת הזולת לשאר משך חייו של התובע מעמידה את הפיצוי הכולל בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סך 10,000 ₪, בערכי היום. התובע זכאי להחזר מן המל"ל בגין הוצאות רפואיות, לרבות הוצאות נסיעה נלוות, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. כמו כן, הוא זכאי לקבלת הטיפולים הרפואיים הנחוצים לו מקופת-החולים שבה הוא חבר, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. יוזכר כי המומחה קבע שהתובע אינו צפוי להיזקק לטיפולים בעתיד. לפיכך איני רואה מקום אלא לפיצוי גלובאלי צנוע בגין ההוצאות שהוציא ללא קבלת החזר בתקופה הסמוכה לפציעתו, ובגין משככי כאבים. אעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סך 3,000 ₪, בערכי היום. התובע לא חלק על החישוב שעשו הנתבעים בדבר גמלאות המל"ל, בסך משוערך למועד החישוב (11.11.09) של 8,748 ₪. בשערוך להיום עולה הניכוי לסך (9,273-) ₪. סיכום התובע ננשך על ידי כלבם של הנתבעים. הנתבעים נושאים באחריות חמורה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, ללא ניכוי בגין אשם תורם. התובע זכאי לפיצוי בגין נזק לא-ממוני בסך 70,000 ₪; בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, לרבות הפרשות פנסיוניות, בסך 219,005 ₪; בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד בסך 10,000 ₪; ובגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד בסך 3,000 ₪. מן הפיצוי יש לנכות את גמלאות המל"ל בסך (9,273-) ₪. לפיכך על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקי הנשיכה בסך 292,732 ₪. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישפו את התובע בגין שכ"ט עו"ד נשיכת כלב, בשיעור 20% מן הפיצוי האמור [הסכום אינו כולל מע"מ; בהתאם לתקנה 512(ג) בתקנות סדר הדין האזרחי]. הנתבעים יוסיפו וישפו את התובע בגין אגרת המשפט ששילם, ועלות חוות-הדעת הרפואית שבה נשא, כנגד קבלות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית רגילה כחוק מיום ההוצאה עד היום. התשלום יבוצע תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום. כלבבעלי חייםפיצוייםנשיכת כלב / תקיפת כלבאשם תורם