1. התובע טוען כי נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק, ביום 18.5.06. לחלופין טוען התובע כי נפגע בפגיעה מסוג מיקרוטראומה. תביעתו זו הוגשה לבית הדין משנדחתה תביעתו לתשלום דמי פגיעה על ידי הנתבע. במכתב הדחיה, שנשלח אל התובע ביום 14.12.06, הודע לו כי תביעתו לדמי פגיעה כאמור נדחתה משום שלא ארע לו אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו, או אירועים זעירים חוזרים ונשנים, אשר גרמו לנזק הנטען (מכתב הדחיה צורף לכתב התביעה). 2. ואלה העובדות המוסכמות שנקבעו בתיק זה: א. התובע עבד בבית ספר אילנות כאב בית (איש אחזקה מטעם עיריית ירושלים). ב. במסגרת תפקידו היה אחראי על ניקיון בית הספר ובין היתר איסוף האשפה, ניקיון וטאטוא. ג. התובע עבר תאונת דרכים בשנת 1997. 3. אומר כבר בראשית דברי, דין התביעה להידחות בשל היעדר גרסה עקבית, אחידה ומשכנעת לגבי האירוע הנטען. גם טענתו החלופית של התובע, לפגיעה מסוג מיקרוטראומה דינה להידחות. זאת, משום שלא הונחה תשתית עובדתית ההולמת פגיעה מסוג זה. על מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה, על המבוטח להוכיח שהיה מאמץ בלתי רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם; כדוגמת הרמת משא כבד ממה שהמבוטח רגיל להרים או הרמה משא תוך תנועה סיבובית לא נכונה (עב"ל 338/96 המוסד נ' יוסף עובדיה פד"ע לו 213). ועוד נפסק בעניין זה כי: ”ניסיון החיים לימד את בית הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו 'נתפס' גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע” (דב"ע מה/24-0 דב"ע נא/205-0 המוסד נ' שחאדה סעיד, פד"ע כד 222; דב"ע נא/218-0 המוסד נ' משה דרור, פ"ד כד 545, ההדגשה הוספה ד.פ.). 4. כך תיאר התובע בתצהירו את האירוע התאונתי: ”1. ביום 18/5/06 יום ה' בשבוע אירעה לי תאונת עבודה בעת שהרמתי שתי שקיות אשפה שמשקל כל אחת מהן כ- 20 ק"ג, ואז חשתי בכאב חד בגבי התחתון שבעטיו לא יכולתי לזוז, והנחתי את המשא. 2. למיטב זכרוני העמסתי 2 שקיות וזאת בשל הריחוק של עגלת האשפה מבית הספר, ולכן העדפתי לעשות מאמץ גדול יותר ולהרים שתי שקיות בבת אחת ובכך לחסוך לי את הצורך לילך פעמיים לעגלת האשפה המרוחקת, דבר שהיה מעייף אותי יותר. 3. לעיתים סייע בידי בהרמת השקיות עובד בשם עמי, אך באותו יום הלך מוקדם יותר ולכן לא יכולתי להסתייע בו" מן האמור לעיל עולה, אם כן, כי התובע הרים שתי שקיות כבדות, מיד חש כאב חד שגבו, והניח את המטען הכבד מידיו. ואולם בטופס התביעה שצורף לכתב ההגנה נכתב כי התובע הרים שקית אחת בלבד, ולא שתיים, ובהודעתו לחוקר הנתבע מסר התובע גרסה שונה, על פיה החלו הכאבים בגבו לאחר שהרים את השקיות, ותוך כדי הליכה לפח הזבל (ת/2). בעדותו בבית הדין הופיעה גרסה שלישית כדלקמן: ”אז אחרי שסיימתי לשטוף את הכיתות אז יצאתי עם השקיות, שמתי אותם על הגב שלי והתהלכתי ותוך כדי הליכה עשיתי תנועה לא טובה עם השקיות, והרגשתי כאב חד בגב וזרקתי את השקיות מעלי ולא יכולתי לזוז” (ע' 6 ש' 19-22). יש להדגיש כי הטענה בדבר "תנועה לא טובה" הופיעה לראשונה בעדותו של התובע בבית הדין. 5. לא זו בלבד שהתובע לא הציג גרסה עקבית ואחידה לגבי קרות התאונה הנטענת, אלא שאין כל תימוכין במסמכים הרפואיים שהציג התובע לגרסתו. על החשיבות הרבה שמייחס בית הדין לאמור במסמכים הרפואיים אין צורך להכביר מילים. כבר נפסק לא אחת כי יש משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית שכן יש להניח שחולה שאושפז ימסור את העובדות הנכונות לגבי מצבו על מנת לזכות בטיפול הנכון (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי נ' הירשהורן, פד"ע כ', 352). מכאן שיש משקל לרישומי בית החולים שהם מהימנים ומדויקים (דב"ע מב/160-0 אבו ערב עלי פד"ע טו', 281). עוד נפסק כי העובדה שהמבוטח לא סיפר לצוות הרפואי בבית החולים על כל ארוע הקשור לכאבי גב תומכת בראיות אחרות שלא היה אירוע כזה (דב"ע ש"ן/105-0 בן זאב - המל"ל לא פורסם). דברים אלה יפים גם לביקור אצל רופא במרפאה. זאת ועוד. יש מקום להעניק משקל ראייתי לרישומים הרפואיים, בהיותם רישומים אובייקטיביים, הנערכים בזמן אמת, על-ידי איש מקצוע, שאין לו עניין במשמעות המשפטית של הרישום או בתוצאתו. חזקה על רופא שהרישום הרפואי שהוא עורך משקף אל נכון לא רק את הטיפול הרפואי שהעניק לחולה, אלא גם את תלונותיו של החולה, ואת הרקע הרפואי המהווה בסיס לטיפול הרפואי. מכאן שיש לייחס משקל ראייתי להעדר ביטוי ברישום הרפואי על הסיבה שהביאה את החולה אל פיתחו של הרופא המטפל (עב"ל 00368/99 שלמה יצחק - המל"ל, ניתן ביום 14/3/2002). בענייננו פנה התובע לטיפול רפואי למחרת הפגיעה הנטענת. ואולם במועד זה, היינו למחרת היום, לא סיפר התובע דבר לרופאת המשפחה על אירוע תאונתי כלשהו, אף כי התלונן על כאבי גב. תחת הכותרת "סיבת הביקור" נרשם: "משך שבוע נזלת, כאבי גרון, שיעול, חום בהתחלה, פרת (כך במקור ד.פ.) לזה - כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל השמאלית". יתר על כן, התובע אף קיבל תעודת מחלה לימים 14.5.06-19.5.06, היינו ליום התאונה הנטענת (נ/1). לאחר יומיים פנה התובע שוב לטיפול רפואי. במסמך הרפואי נכתב כי הוא סובל מכאב גב תחתון מזה 10 ימים. התובע קיבל תעודת מחלה לימים 21.5.06-26.5.06 (נ/2). במסמך רפואי נוסף מאותו יום עצמו התלונן התובע על כאבי גב תחתון מזה שבועיים (נ/3). אזכור ראשון של אירוע בעבודה מופיע רק ביום 7.6.06, וגם שם מדובר על תנועה דרסטית (נ/6). 6. הנטל להוכיח כי ארעה למבוטח תאונת עבודה מוטל על כתפיו. העדר גרסה אחידה ועקבית לגבי קרות התאונה, ואי דיווח על התאונה לרופאים שטיפלו בתובע מיד בסמוך אליה מביאני למסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים נטל זה המוטל עליו. לפיכך נדחית התביעה. אין צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. ניתן היום ט"ו בטבת, תשס"ט (11 בינואר 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. דיתה פרוז'ינין, שופטת מסמכיםרפואהמיקרוטראומה