הוכחת זהות הכלב התוקף 1. התביעה: לפניי תביעת התובעת - ילידת 1958, שעיסוקה כסייעת לגננת בגן ילדים, לפיצויה בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה ביום 10.12.03 (להלן: "האירוע"), בעטיה של תקיפה ונשיכת כלב, שלטענתה שייך לנתבעות או מי מהן (להלן: "הכלב"). 2. ההגנה: הנתבעות הכחישו את כל טענות התובעת, טענו כי התובעת השתהתה בהגשת תביעתה ולא הוכיחה את נסיבות האירוע ופרטיו. הנתבעות כפרו בטענתה כי הכלב שתקף ונשך אותה שייך להן וטענו להעדר אחריותן כלפי התובעת. לחילופין טענו הנתבעות, כי נזקה של התובעת מזערי וחסר נפקות תפקודית. 3. מומחה רפואי: התובעת לא צרפה לתביעתה חוות דעת רפואית ובקשתה למינוי מומחה מטעם בית המשפט נענתה ופרופ' שמואל טיאנו, פסיכיאטר, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בדק את התובעת, עיין בתיעוד הרפואי וקבע בחוות דעתו כי בעטיו של האירוע, נותרה בתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין תסמונת דחק בתר חבלתית, לאחר נכות זמנית בשיעור של 15% למשך שנתיים. 4. עדויות: לפניי עדויות התובעת ובנה ומנגד עדויות של שתי הנתבעות, שהוגשו בתצהירים בכתב אשר תמציתן כדלקמן: א. התובעת - עדנה גולדיאן, טענה כי ביום 10.12.03, בשעות הצהריים, עת הלכה ברחוב הסמוך לגן בו עבדה (להלן: "הגן") ראתה כלב משוחרר ללא השגחה או רצועה שרץ לעברה וקפץ עליה, היא טענה כי ניסתה לברוח אך נפלה וננשכה ע"י הכלב בידה השמאלית. התובעת טענה כי בעזרת אנשים שהיו במקום הצליחה להכנס לגן ולאחר כחצי שעה הגיעה נתבעת מס' 1 לגן עם הכלב שתקף אותה, שצעקה עליה להפסיק את ההצגה וסרבה למסור לה את פרטיה, אולם לבסוף ומתוך זלזול בה נאותה לזרוק לעברה 20 ₪ כדי להזמין מונית להסיעה לקבל טיפול רפואי. התובעת טענה כי לאחר יומיים ממועד קרות האירוע, הגיעה יחד עם בנה לאזור האירוע כדי לנסות ולאתר את בעלי הכלב על פי תיאורו ובסיוע אחד מדיירי המקום, הגיעו לביתן של הנתבעות, שם זיהתה את נתבעת מס' 1, שצעקה וסרבה לשוחח עימם ולפיכך פנתה למשטרה והגישה תלונה בגין תקיפת הכלב. התובעת טענה כי בעקבות האירוע נזקקה לטיפול רפואי, היא סובלת מחרדות מכלבים בפרטה את הטיפולים הרפואיים שקיבלה ואת נזקיה, בטענה כי סבלה מאי כושר מוחלט למשך 129 ימים, מהפסדי שכר ונזקקה לעזרת הזולת והוצאות שונות. ב. בנה של התובעת - שי גולדיאן, שלא נכח בעת קרות האירוע, חזר על דברי אימו כי לאחר יומיים מהאירוע הגיע יחד עימה לאזור בו הותקפה, איתר את ביתן של הנתבעות והגיע אליו, אך נתבעת מס' 1 סרבה לאפשר להם להכנס או לשוחח עימה. בנוסף, העד תאר את מצב התובעת בעטיו של האירוע. ג. נתבעת מס' 1 - אפרת קרין (להלן: "הנתבעת"), אשר במועד הרלוונטי התגוררה עם הוריה ברחוב אמנון ותמר 6 בהרצליה וטיפלה בכלב מסוג לברדור רטריבר, טענה, בהסתמכה על מידע מעיריית הרצליה, כי באזור מגוריה מצוים כ- 25 כלבים הזהים לכלבה וכי בו מסתובבים כלבים רבים באורח חופשי וכי כלבה הוא כלב ידידותי שלא תקף מעולם. הנתבעת אישרה כי ביום האירוע, לקחה את כלבה לטיול מחוץ לביתה עם רצועה, אך זה חמק ממנה ורק לאחר מספר דקות איתרה אותו בגינה, המשיכה בטיול ולאחר מכן החזירה אותו לביתה. הנתבעת טענה כי לפני החזרת הכלב לבית אמרה לה אימה כי מנקה בגן הילדים הסמוך למקום טוענת כי כלבה תקף אותה ולפיכך בחרה להעלות את הכלב לביתה ולהגיע לגן, שם ראתה את התובעת כשהיא יושבת על כיסא במטבח הגן, לדבריה ללא חבלות משמעותיות למעט שפשופים שטחים, אז שוחחה עמה שמעה את דרישתה לקבלת כסף ולא שמעה ממנה דברים אחרים כמו הצורך בטיפול רפואי. הנתבעת טענה, כי רק בשל טוב ליבה, הציעה להזמין לתובעת אמבולנס ומשזו סרבה, נתנה לתובעת 20 ₪ לשם נסיעה במונית ואז עזבה את הגן. הנתבעת אישרה כי יומיים לאחר האירוע, הגיעו התובעת ובנה לביתה, כי דפקו בחוזקה על דלת הכניסה והשמיעו צעקות, איומים וקללות ולפיכך ביקשה מהם לעזוב את המקום ולא אפשרה להם להכנס. ד. נתבעת מס' 2 - אילנה קרין, אימה של הנתבעת, שלא נכחה באירוע, אישרה כי היא בעלת כלב מסוג לברדור רטריבר, טענה כי בתה אינה בעלת הכלב, טענה כי כלבה ידידותי ובאזור מגוריה מצויים מספר כלבים מאותו הסוג וכן כלבים רבים המסתובבים באורח חופשי מחוץ לבתיהם. 5. דיון והכרעה: לאחר עיון בתיעוד שלפניי שכלל כתבי טענות, תצהירים ומוצגים, חוות דעת שערך מומחה רפואי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, חוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעות, שמיעת תשובות העדים במהלך חקירתם ועיון בסיכומי ב"כ בעלי הדין, החלטתי כדלקמן: א. מהימנות התובעת: התרשמתי מאמינות התובעת וממהימנות גרסתה ושוכנעתי להאמין לדבריה. התובעת אינה מתוחכמת, נהפוך הוא, בלשונה הפשוטה השיבה על שאלות וחזרה על גרסתה באורח עקבי למדי בהתייחס לליבת הגרסה. במהלך חקירתה ניכר כי התובעת הייתה רגועה למדי, לא חששה מהשאלות שהופנו אליה, השיבה עליהן ללא היסוס, התחמקות או טיוח, דבר שחיזק את רשמיי באשר ליושרה ומהימנות עדותה, מה גם כי מצאתי התאמה בין גרסותיה אלה לגרסתה בחקירתה במשטרת ישראל שנמסרה ביום 12.12.03, סמוך לאירוע ולפיכך שוכנעתי ליתן משקל רב לעדות התובעת. ב. קרות האירוע: לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שלפניי נוכחתי, כי התובעת נשאה בנטל להוכחת קרות האירוע וזאת באופן משכנע למדי. עדותה המהימנה והאמינה של התובעת באשר לתקיפתה ע"י הכלב ביום הנטען, קיבלה ביסוס מעדותה של הנתבעת בחקירתה במשטרת ישראל (ראה עדותה במשטרת ישראל מיום 25.12.03), עדות בעלת משקל רב יחסי בהאמרה קודם לקבלת ייעוץ משפטי ובעת שזכרונה של הנתבעת היה טוב למדי. בנוסף, התיעוד הרפואי שלפניי מבסס את טענת התובעת באשר לקרות האירוע ופציעתה בעטיו. לנוכח השתלבות הדברים, הנני קובע כי התובעת הוכיחה טענתה כי ביום 10.12.03, הותקפה ונחבלה בגופה מכלב באזור הגן. ג. זיהוי הכלב התוקף : הוכחת זהות הכלב התוקף ושייכותו לנתבעות, היוותה מחלוקת עובדתית עיקרית בתובענה זו. בשאלה זו, לפניי עדותה של התובעת ועדות נגדית מהנתבעת - שהוציאה את כלבה לטיול באותו היום וראתה את התובעת לאחר פציעתה, כאשר יתרת העדים (בנה של התובעת ונתבעת מס' 2), שלא נכחו במקום בעת קרות האירוע ועדותם אינה רלוונטית לגביו. גם אם אתעלם לרגע מקביעתי באשר למהימנות עדות התובעת, בחינת עדויות התובעת והנתבעת לפניי, מול גרסאותיהן במשטרת ישראל - שניתנו סמוך לאירוע כשזיכרונן היה במיטבו וקודם לקבלת ייעוץ או ליווי משפטי - מלמדת על הצלחת התובעת לשאת בנטל להוכחת זהות הכלב התוקף וזיקתו לנתבעות. בשל חשיבות העניין, אצטט חלק רלוונטי מגרסת הנתבעת כפי שנמסרה לחוקר המשטרה בה אמרה כדלקמן: " הוצאתי את הכלב מסוג לברדור לטיול באותו יום..." "...הכלב חמק ממני, אני יצאתי ולא ראיתי אותו וחיפשתי אותו 5 דקות בערך ואז אמא שלי התקשרה אלי לפלאפון ואמרה לי ללכת לגן ושיתקשרו אליה לפלאפון כאשר הייתה בעבודה וביקשו ממנה לבוא לקחת את הכלב לגן. אני לא יודעת איך הגיעו לאמא שלי והגעתי לגן ואני תפסתי את הכלב ומישהי אמרה לי שהכלב קפץ או התנפל על המנקה של הגן והעליתי את הכלב הביתה דבר ראשון וחזרתי לגן כדי לראות מה מצבה של המנקה ..." מעיון בגרסת הנתבעת בעדות זו, עולה כי אין בה כל התייחסות לכפירה נחרצת של הנתבעת במעורבות כלבה באירוע, דבר שניתן היה לצפות שיאמר ולו ברמז, העדר התייחסות האומרת דרשני ומעוררת תהיות. מגרסת הנתבעת במשטרה ניתן להבין, ולו במשתמע, כי הנתבעת לא כפרה בזמן אמת הסמוך לאירוע, כי כלבה אכן תקף את התובעת ובחרה להתמקד בטענתה כי הנזק שנגרם לתובעת מזערי וכי התובעת מנסה להעצימו, כדי לקבל תגמול ופיצוי כספי. בדבריה לחוקר משטרת ישראל, הודתה הנתבעת כי איבדה קשר עין או מגע עם כלבה בסביבת הגן למשך כ- 5-10 דקות, כי הגיעה לגן בעקבות הודעת מאן דהוא לאימה (נתבעת מס' 2), שעליה להגיע לגן כדי לקחת את הכלב. הנתבעת גם הודתה כי הגיעה למקום, תפסה את הכלב, החזירה אותו לביתה והלכה אל הגן, שם ראתה את התובעת ישובה על כסא פצועה בברכה. בבית משפט השלום בתל אביב (בדיון הפלילי ביום 12.4.05), אישרה הנתבעת כי כלבה ברח ממנה ביום הנטען, כי פגש את אחת המנקות, כי היא חיפשה אותו וכנראה הכלב תקף אותה, כי לתובעת ירד קצת דם ביד וכי לא היה לכלב מחסום. בעדותה לפניי, שיפצה הנתבעת שתי גרסותיה הקודמות ומחקה דברים שאמרה בעבר, מבלי שנתנה הסבר מניח את הדעת לשינוי, בהתייחס לפרטים מהותיים למדי בליבת גרסתה. הענקתי משקל רב יותר לעדות הנתבעת לחוקר משטרת ישראל, שניתנה סמוך לאירוע, על פני גרסתה המשופצת במועד מאוחר יותר, בהנחת מוצא כי אז אמרה את כל האמת, כי זכרונה היה טרי והדברים נאמרו ללא ייעוץ משפטי, באורח חופשי ללא הנחיה או צנזורה. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ועדויות התובעת והנתבעת על גרסותיהן, בשל עקביות גרסת התובעת בזמנים השונים, שוכנעתי לאמץ את עדות התובעת ולקבוע כי התובעת נשאה בנטל המוטל עליה בדין האזרחי להוכחת זהות הכלב שתקף אותה ושייכותו לנתבעות או מי מהן ולפיכך על הנתבעות, יחד ולחוד, לפצות את התובעת תוצאת תקיפת הכלב. ד. נכות רפואית: איש לא חלק על קביעותיו של המומחה הרפואי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט מה גם כי המומחה לא נחקר עליהן ולפיכך שוכנעתי לאמצן. בחנתי את טענת הנתבעות באשר למגמתיותה של התובעת במהלך בדיקתה ע"י המומחה כמו גם טענותיהן באשר להעדר נסיון להקטנת הנזק ע"י התובעת ולא שוכנעתי לקבלן. פרופ' טיאנו, ציין בחוות דעתו את התרשמותו ממגמתיות ברורה של הנתבעת והאדרת התסמינים, יחד עם זאת בסייפת חוות הדעת קבע את קביעתו לאחר שיקלול ממצאיו ורשמיו באשר להיוותרות נכות צמיתה בתובעת ונכות זמנית למשך שנתיים. ויתור הנתבעות על משלוח שאלות הבהרה למומחה כמו גם על חקירתו, מלמד על קבלת קביעות המומחה ללא ניסיון לקעקען. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות באשר לאי הקטנת נזקיה ע"י אי קבלת טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, שכן התרשמתי כי התובעת קשת יום ודלת אמצעים שספק אם ניתן "לחייבה" להקטין נזקיה ע"י קבלת טיפול יקר או לייחס לה כוונה להעצמת נכותה. לנוכח האמור, הנני קובע כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת מסתכמת בשיעור של 10%, לאחר נכות זמנית בשיעור של 15% למשך שנתיים. ה. נכות תפקודית: בהסתמך על הראיות שלפניי, קביעותיי דלעיל, פרטי נכותה הרפואית של התובעת והתרשמותי הישירה מהתובעת, בהתחשב בגילה ועיסוקה, נוכחתי כי בתום תקופת החלמה (שנמשכה כ- 3 חודשים - ראה תעודות מחלה מיום האירוע ועד 12.3.04) ותקופת התאוששות נוספת של כ- 3 חודשים, שבה התובעת לתפקוד סביר למדי למרות מגבלותיה. התובעת טענה לימי מחלה נוספים, בתקופה מאוחרת יותר (במרץ 2005 וכן בפברואר, יוני ויולי 2007), אולם כיוון שקשרם הסיבתי לתאונה לוט בערפל התעלמתי מהם. הנני קובע כי לאחר חלוף כ- 6 חודשים מיום האירוע, התקבעה נכותה התפקודית של התובעת בשיעור הזהה לשיעור נכותה הרפואית - קרי 10%. ו. שיהוי בהגשת התביעה: יש ממש בטענות הנתבעות באשר לשיהוי התובעת בהגשת תביעתה. יחד עם זאת, לא הוכח כי שיהוי זה גרם נזק ראייתי של ממש לנתבעות ונראה כי פעל דווקא לחובת התובעת בהקשותו עליה מלאכת הוכחת התביעה. הנתבעות לא הצביעו כי השיהוי פגע ביכולתן להתגונן כדבעי כנגד התובענה או קושי בהמצאת תיעוד או איתור עדים ולפיכך בנסיבות המקרה והעדר משמעות ממשית לשיהוי, שוכנעתי לדחות טענה זו של הנתבעות. ז. ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי: בחנתי את חוות הדעת שהגישו הנתבעות שעיקרה ניכוי רעיוני של גמלאות המוסד לביטוח לאומי שהיו משתלמות לתובעת, לטענתן, אילו הייתה התובעת מגישה תביעתה כנפגעת תאונת עבודה. מהנתונים והראיות שלפניי, נותרה עמימות באשר לסכום תקבולי המל"ל ששולמו לתובעת, ככל ששולמו, מה גם שהתובעת טענה כי החזירה למוסד זה חלק מהסכום בעקבות טעות. בנוסף טענו הנתבעות כי יש לבצע ניכוי רעיוני של תקבולים שהיו משולמים לתובעת אילו פנתה למל"ל כדבעי לענף המתאים. בנסיבות אלה, אמנע מקביעות בעניין זה, אורה על הגשת טיעון נוסף בכתב ואמליץ לתובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי ולהגיש תביעה לקביעת נכותה עקב האירוע, כנפגעת תאונת עבודה, על מנת להסדיר הסוגיה ולאפשר ניכוי תקבולי המל"ל בפועל. אם התובעת תקבל ההמלצה, אמתין לקביעת המל"ל ואם לא, אורה על השלמת סיכומי הצדדים בסוגיה זו תוך צרוף תיעוד רלוונטי כדי להשלים את פסק הדין בסוגיה זו. 6. הנזק: לנוכח קביעותיי דלעיל ועל סמך התשתית הראייתית שלפניי, שוכנעתי לקבל את התביעה ולחייב את שתי הנתבעות, יחד ולחוד לשלם לתובעת פיצוי בגין נזקיה השונים כדלקמן: א. נזק בלתי ממוני - כאב וסבל: לנוכח הראיות שלפניי, נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת, נכותה הזמנית, מצבה לאחר האירוע והטיפולים בה, הנני מעריך הפיצוי באב נזק זה, בסכום כולל של 40,000 ₪ ומחייב את הנתבעות לשלמו לתובעת כשיעורו דהיום, בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ב. הפסדי שכר (עבר): שכרה הממוצע של התובעת, עובר לאירוע הסתכם בסכום של 1,625 ₪ (ראה תלושי שכר), וכיוון שנעדרה מעבודתה למשך 3 חודשים זכאית לפיצוי בסכום של 4,875 ₪ (1,625 X 3) ולפיכך מחייב הנתבעות לשלמו לתובעת, בצרוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה (10.1.04) ועד לתשלום בפועל. ג. סיכון להפסדי שכר חלקיים מאז תום תקופת אי הכושר ולעתיד: לנוכח קביעותי דלעיל באשר לנכותה התפקודית של התובעת שנפקותה אינה גבוהה, נכותה הזמנית של התובעת, הראיות הרלוונטיות שלפניי, גילה של התובעת שהינה היום כבת 52, שנות העבודה הצפויות לה עד גיל 67, ומאפייני עיסוקה, הנני מעריך הפיצוי בגין סיכון להפסדי שכר חלקיים במהלך השנים בסכום כולל של 30,000 ₪, ולפיכך מחייב הנתבעות לשלמו לתובעת כשיעורו דהיום בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ד. הוצאות רפואיות וסיוע (עבר ועתיד): לנוכח הראיות החלקיות שלפניי ונתוני המקרה, הנני קובע הפיצוי בגין נזקים אלה על סמך הערכה כוללת לעבר ולעתיד בסכום של 20,000 ₪ ולפיכך מחייב הנתבעות לשלמו לתובעת כשיעורו דהיום בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ה. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד: הנתבעות תישאנה בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ מחושב על פי סכום פסה"ד ו תשבנה לתובעת את האגרה ששילמה, כמו גם את תשלום חלק משכרו של המומחה ששולם על ידה - עפ"י קבלות בתוספת הצמדה וריבית מיום תשלומן. ו. ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי: בהתאם לקביעתי דלעיל - מעכב את ביצוע פסק הדין עד להשלמתו בהחלטה נוספת באשר לניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי, אם בכלל. ממליץ לתובעת להגיש תביעתה למוסד לביטוח לאומי - ענף נפגעי עבודה, לא יאוחר מ- 21 יום מיום קבלת פסק הדין, על מנת לאפשר ניכוי התקבולים שישולמו לה בפועל, ככל שישולמו. אמתין להודעת התובעת על פעולתה לא יאוחר מיום 1.12.10, אם לא תתקבל ההמלצה אתן החלטה להגשת טיעונים ותיעוד רלוונטי להשלמת פסק הדין. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב