1. מהות התביעה: בפני מונחת תביעה לפיצויים, שבבסיסה עומדת טענתה של התובעת כי נגרמו לה נזקי גוף עקב רשלנות רפואית של הנתבעים. 2. סיפור המעשה א. בחודש בספטמבר 1989 פנתה התובעת למחלקת הפה והלסת בבית החולים איכילוב, לשם קבלת טיפול שיקומי בשיניה, וזאת לדבריה עקב התפוררות גשר שהיה מורכב על שתי השיניים הקדמיות בלסת העליונה שלה. ב. לדברי התובעת, הציעו לה הנתבעים מס' 1 ו - 2 תוכנית טיפול שיקומית הכוללת: [1] עקירת כל שיני הלסת העליונה (חמש במספר) והשתלת שינים אחרות תחתן. [2] עקירת חמש מתוך שיני הלסת התחתונה. [3] הנחת תותבת נשלפת בלסת התחתונה. ג. לטענתה, הנתבעים מס 1 ו - 2 המליצו על שיטת ההשתלות כדרך הטיפולית המתאימה לה ביותר. ד. לאחר עקירת עשר שינים (חמש בלסת העליונה וחמש בלסת התחתונה) ותקופת המתנה של מספר חודשים, בוצעו בתובעת שלושה ניתוחי השתלה בלסת העליונה: בניתוח הראשון הושתלו לה שני שתלים מסוג בלייד; בניתוח השני הושתל לה שתל מסוג סובפריוסטל ובניתוח השלישי הושתלו לה שני שתלי בורג. ה. בחודש יוני 1992 (שלושה חודשים לאחר תחילת הטיפול) החליט הנתבע מס' 2, מנהל מחלקת פה ולסת בבית החולים איכילוב, על הוצאת כל השתלים וזאת על שום הופעת זיהום חריף באזור שתל הסובפריוסטל. ו. לאור החלטה זו בוצעו בתובעת שני ניתוחים להוצאת השתלים: - 28.06.92 הוצאו שתל בורג ושני שתלי בלייד וב- 12.08.92 הוצא שתל הסובפריוסטל. ז. התובעת טענה כי לאחר הוצאת השתלים היא פנתה למומחים פרטיים, על מנת שינסו לשקם את הנזקים שנגרמו לה. באשר לנזקים אלו הוגשה על ידי התובעת חוות דעתו של מומחה לשיקום הפה , ד"ר רוברט קלוגמן, בה נאמר בין השאר: "התצלום הפנורמי האחרון מראה איבוד עצם בלסת עליונה של 10-12 מ"מ, מה שלא היה קורה אם גב' שמיע היתה מקבלת טיפול שמרני מלכתחילה. לדאבוני הגדול, שימוש בשתלים סוג BLADE AND SUBPERIOSTEAL גרם לאיבוד עצם גדול והפך את גב' שמיע ל"נכת שיניים". בתצלום מ- 9.2.92 רואים בפירוש את חוסר הקליטה של השתלים מסוג BLADE , SUBPERIOSTEAL AND SCREW TYPE ואת הדלקות מסביבם. היום חוץ מהשתלת עצם AUTOGENOUS BONE FROM THE ILIAC CREST תהליך שדורש ניתוח עם הרדמה כללית ואשפוז של מספר ימים בבית חולים, איני מכיר דרך אחרת להחזיר לגב' שמיע את העצם שהיא איבדה". ח. מן האמור לעיל, נמצאנו למדים, כי הטיפול השיקומי שניתן, מהלכו ותוצאותיו, הם עילת התביעה של התובעת כנגד הרופאים שטיפלו בה (הנתבעים מס 1 ו - 2), וכנגד הנתבעת מס' 3 - מי שהיה הבעלים של בית החולים איכילוב ומעסיקתם של הנתבעים מס' 1 ו - 2. 3. הפלוגתא המשפטית המחלוקת בין הצדדים יסודה הוא אחד: האם היתה התרשלות רפואית בטיפול בתובעת אם לאו. 4. המסגרת הדיונית א. לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק ושמעתי את באי כח הצדדים, החלטתי, ביום 27.05.96 כי הדיון יתנהל בשני שלבים. בשלב הראשון ישמעו ראיות וטענות בשאלת האחריות בלבד, ואם יימצא, כי קיימת אחריות כלשהי של הנתבעים כלפי נזקי התובעת או אז יתקיים שלב שני של הדיון בו תתברר שאלת גובה הנזק. ב. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעת: עת1/ ד"ר קלוגמן הגיש חוות דעת רפואית (ת1/) ונחקר עליה בחקירה נגדית. עת2/ מר אפריים שמיע נחקר על תצהירו ת3/. מטעם הנתבעים: עה1/ ד"ר חזי חייט נחקר על תצהירו נ5/. התובעת, גב' שולה שמיע לא הובאה להעיד בפני בית המשפט. ג. ביום 05.07.98 הציע ב"כ התובעת כי פרופ' דוד אסיף ימונה כמומחה מטעם בית המשפט ובהסכמת ב"כ הנתבעים, מיניתי אותו כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, וזה הגיש את חוות דעתו. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב, למתן האחריות. ד. לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק וכן לאחר שהוגשו סיכומי ב"כ הצדדים, זימנתי את הצדדים לבית המשפט בניסיון אחרון להביאם לידי פשרה. ב"כ התובעת קיבל את הצעת בית המשפט וב"כ הנתבעים דחתה אותה. הדגשתי בהצעת הפשרה כי: "בהצעה המפורטת לקמן אין בית המשפט קובע קביעות סופיות (עובדתיות או משפטיות)". אשר על כן, ברי לכל כי אין בית המשפט כבול למרכיב כלשהו מהצעת הפשרה והוא פונה לכתיבת פסק הדין כאילו זו - לא הוצעה כלל. 5. שלב א' - שאלת האחריות לאחר שעיינתי היטב בחומר המשפטי המצוי בתיק, קראתי היטב את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות, וכן נתתי דעתי לחוות דעת המומחה ולסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי ביום 12.09.2000, בהחלטה מפורטת המשתרעת על פני 34 עמודים, למסקנות הבאות: א. לא הוכח לי ולא שוכנעתי, כי היתה התרשלות כלשהי מצד הנתבעים, בבחירת תוכנית הטיפול שבוצעה לתובעת. מן החומר הרפואי שהונח בפני, לא עלה, כי היתה סטייה מקצועית מרמה נאותה מצד הנתבעים מס ' 1 ו - 2 לעניין החלטתם לנקוט בדרך הטיפול כפי שנקבעה. ב. לא הוכח לי כל עיקר, כי היתה התרשלות כלשהי מצד הנתבעים, בביצוע הטיפול שניתן לתובעת עד ליום 30.10.91. ג. גם אם אניח, כי היתה התרשלות, מצד הנתבעים מס' 2 ו - 3 בביצוע הטיפול שניתן לתובעת, החל מיום 04.11.91, הרי שלא הוכח, להנחת דעתי, קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען. ד. הוכח לי, אומנם כי הנתבעים התרשלו במסירת מידע לתובעת, עובר לביצוע ניתוחי ההשתלה, ובאופן בו קיבלו את הסכמתה לניתוחים אלו. דא עקא, לא הוכח בפני הקשר הסיבתי בין הנזק (הנטען ) שנגרם, לבין הפרת חובה זו מצד הנתבעים. ה. יחד עם זאת, החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי מסויים בגין פגיעה באוטונומיה של התובעת כפי שיובהר בהמשך. 6. עוד קבעתי בהחלטה כי: א. על אף שדחיתי את טענת הרשלנות. אין אני דוחה את התביעה כולה. בקובעי כך עמד לנגד עיני פסק הדין מיאסה שניתן בבית המשפט העליון [ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ. בית החולים "כרמל", חיפה, תקדין עליון, כרך 89(3)]. אשר בו נקבעה הלכה כי על האחראים למתן טיפול רפואי מוטלת החובה לפצות את המטופל בגין נזק לא גופני שנגרם לו עקב הפגיעה בזכותו לאוטונומיה בכך שבוצע בגופו טיפול רפואי בלא הסכמתו מדעת. ב. בסעיף 15(ב), עמ' 34 להחלטה הוספתי כי: "באשר לגובה הפיצוי בגין הנזק הכללי של הפגיעה באטונומיה, אני קובע ישיבת קדם משפט, במעמד ב"כ הצדדים והצדדים עצמם , ליום 31.10.00 בשעה 13.00". 7. ביום 31.10.00 בשעה 13: 00 לא התייצב איש מהצדדים לדיון. לאור העובדה כי ההחלטה נשלחה לב"כ הצדדים ע"י מזכירות בית המשפט , ולאור העובדה שלא התקבלה כל בקשה הנוגעת לשינוי מועד הדיון, הרי שניתן לראות בהיעדרות הצדדים מהדיון משום גילוי דעת כי לעניין נשוא הדיון אין הם מתכוונים לטעון דבר. 8. פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה א. מבוא: כך קבע כבוד השופט אור בפס"ד מיאסה: "אני סבור כי על רקע זה, כי יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין" "הפגיעה שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר הגדרת "נזק" האמורה". וכן: "אדם אינו חפץ. זכותו של כל אדם כשיר הוא שהקהילה וחבריה יכבדו את רצונו בכל הנוגע לדברים החשובים לו, כל עוד אין הוא פוגע באחרים... הדבר מתחייב מן ההכרה בערך האדם ובהיותו של כל אדם בן חורין. ההפרה של זכות יסודית זו שלא על פי כוח או זכות שבדין, פוגעת פגיעה קשה ברווחתו של הפרט, ומגבשת נזק בר פיצוי בנזיקין". (פיסקה 21 לפסק דין מיאסה - ההדגשות שלי א.ג.). כלומר, הפגיעה באוטונומיה של אדם מהווה נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין. ב. הוכחת הנזק והיקפו: כבוד השופט אור נדרש אף לזאת וקבע את היסודות הבאים: א. "מטבע הדברים, הסוגיות הנוגעות להוכחת הנזק ושיעורו נחתכות על פי נתוניו של המקרה האינדיבידואלי ומן הראיות שבפני בית המשפט." ב. "...במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת ולהתממשותם של סיכונים אשר כלל לא הובאו בפניו בטרם הסכים לביצוע הטיפול... בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו". ג. "ככל שהסיכון אשר לא נמסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות ההתרחשות גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר...". ד. בסופו של דבר גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים , נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין ועל התרשמותו של בית המשפט. ה. השופט אור הביא מדבריה של ד' ברק - ארז בספרה עוולות חוקתיות: "הפיצוי יתבסס על הערכת מידתה של הפגיעה ברגשותיו של היחיד. על רקע נסיבות העניין, נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדויקת של הנזק כדוגמת ההוכחה שנדרשת ביחס לנזקים -תוצאתיים - הפיזיים או הכלכליים. הוכחה כזו אינה אפשרית, מאחר שאין אמות מידה לתחושות כלליות ולא חולניות של עלבון וצער. בתי המשפט יצטרכו להיזקק להערכה שתתבסס על נסיבות העניין וגם על ניסיון החיים של השופטים. הפיצויים לא יהיו סמליים. הם יהיו מושתתים על ההנחה שנגרם נזק.. מצד שני אין לחרוג מן העקרונות הנזיקיים ולפסוק פיצויים שמנותקים מההפרה הקונקרטית ומנסיבותיה. סכום הפיצויים לא יכול, ואף לא צריך, לשקף את ערכה האוניבסלי של הזכות בתחום דיני הנזיקין, הפיצוי נקבע בהתאם לנזקו של התובע עצמו ולא בהתאם לערכה של זכותו מנקודת ראותו של הזולת". כן קבע השופט אור כי דבריה לעניין הפיצויים עקב פגיעה בזכות חוקתית יפים בשינויים המחוייבים גם לסוגיה של רשלנות. 9. הפגיעה באוטונומיה - מן הכלל אל הפרט כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 12.09.00 הנתבעים ביצעו את ניתוחי ההשתלה מבלי שהסבירו לתובעת כנדרש את הסיכונים הכרוכים בדרך טיפולית זו ואת האלטרנטיבות הטיפוליות הקיימות. על פי האמור לעיל זוהי פגיעה באוטונומיה של התובעת ועל כך יש לפצותה. 10. סיכומם של דברים הואיל ו: א. "ראוי להכיר בראש הנזק של פגיעה בזכותו לאוטונומיה כראש נזק עצמאי, אשר עומדת בגינו זכות לפיצוי לחולה כאשר הופרה החובה למסור לו את המידע הנדרש" (פיסקה 21 לפס"ד מיאסה). ב. אין בעובדה שלא הובאו ראיות מפורטות לעניין הפגיעה באוטונומיה בכדי לשלול את זכותה של התובעת לפיצוי בגין כך "וזאת הואיל וכאשר מדובר בנזק כללי להבדיל מנזק ממון, עשוי בית המשפט לפסוק, בנסיבות המתוארות, פיצוי כספי מסויים גם בהעדר הוכחה מפורטת" (פס"ד מיאסה). ג. עניין לנו באומדנא המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. ד. עיינתי היטב בכל הראיות שהובאו לפני, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, ונתתי דעתי לנסיבות המיוחדות של המקרה. ה. התובעת לא הופיעה בפני בית המשפט. ו. הצדדים לא הופיעו בפני לטעון לגובה סכום פיצוי זה. הרי שהגעתי למסקנה כי סכום הפיצוי הראוי יעמוד על 35,000.- ש"ח. 11. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 35,000.- ש"ח לסילוק כל תביעותיה. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 15,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ניתן היום ח' בחשון תשס"א, 6 בנובמבר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 07/11/2000 אשר גולדין, שופט טיפול שינייםלסתגשררפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (שיניים)שינייםרשלנות