קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכונאי מטוסים ירידה בשמיעה: השופט עמירם רבינוביץ לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת רוית צדיק; בל' 7271/06) בו נדחתה תביעת המערער להכרה בליקוי שמיעתו באוזן ימין כמחלת מקצוע על פי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), ולעניין הטנטון. המשיב (להלן: המוסד) הסכים להכיר בליקוי שמיעתו של המערער באוזן שמאל כפגיעה בעבודה, אך סרב להכיר בליקוי שמיעתו באוזן ימין כפגיעה בעבודה. הנימוק לסירוב זה נבע מכך שהפגיעה באוזן ימין היא פגיעה "מעורבת" שמקורה הן בתחלואה טבעית והן כתוצאה של רעש מזיק, ומשכך לא ניתן לקבוע, כי מקורה של הירידה בשמיעה (מעל 20 דציבל) היא כל כולה כתוצאה מהחשיפה לרעש. השאלה המשפטית המתעוררת במקרה זה היא ,האם כדי להחיל את סעיף 84א(א)(2) לחוק, צריך שליקוי השמיעה יגרם כולו מחשיפה לרעש מזיק, או די בכך, שהפגיעה בשמיעה, תהיה באופן חלקי כתוצאה מרעש מזיק כדי להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. וזהו לשון הסעיף: 84א. (א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. העובדות הצריכות לענייננו וההליך בבית הדין האזורי בבית הדין האזורי נקבעו העובדות המוסכמות הבאות: המערער הוא יליד שנת 1945, עבד כמכונאי מטוסים בתעשייה האווירית החל משנת 1969. במסגרת עבודתו עבד המערער שישה ימים בשבוע בין השעות 7:00-16:00, והיה חשוף לרעש מזיק של הרצת מנועים, פטישי אויר, גנרטורים וכדומה. המערער סובל מירידה בשמיעה וטינטון. המוסד הכיר בפגיעה בשמיעה באוזן שמאל כמחלת מקצוע. בית הדין האזורי מינה בהסכמת הצדדים מומחה רפואי, ד"ר אנגלנדר, (להלן: המומחה), אשר התבקש להביע את דעתו בדבר קיום קשר סיבתי בין חשיפת המערער לרעש מזיק לבין ליקוי השמיעה ממנה סובל באוזן ימין. לאחר שעיין בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם כל אחד מהצדדים (חוות הדעת של פרופ' סגל מטעם המערער וחוות דעתו של ד"ר ברמה מטעם המוסד) ובתיק הרפואי של המערער, הגיע ד"ר אנגלנדר למסקנות הבאות (להלן - חוות הדעת הראשונה): "בדיקת השמיעה האחרונה שבידי מראה כי עקומת השמיעה באוזן ימין דומה מאד לעקומת השמיעה באוזן בבדיקת הסקר משנת 1970. כלומר, לא חל כמעט שינוי בשמיעה באוזן זו, מצד שני, קיים שינוי בולט בשמיעה באוזן שמעלובה (צריך להיות -'שמאל ובה', ע.ר) לדעתי יש בהחלט סממנים הנובעים מליקוי שמיעה מושרה רעש. ליקוי שמיעה כזה ילווה בסבירות גבוהה בטינטון ולדעתי אין זה משנה אם הטינטון הוא חד או דו צדדי להיפך יתכן לפעמים כי טינטון חד צדדי יהיה אפילו יותר טורדני ומפריע בתפקוד מאשר טינטון דו"צ. לא ברור לי לחלוטין מקור ליקוי השמיעה באוזן ימין אולם אילו לא היה קיים ליקוי כזה סביר כי העקומה האודיומטרית בימין הייתה נוהגת בדיוק באופן סימטרי כמו משמאל ולכן אם בשמאל יש ליקוי של 20 דציבל בשמיעה לדיבור הרי כך היה אמור להיות גם באוזן ימין. לפיכך בהסתמך על ליקוי שמיעה של 20/20 דציבל מגיעים לתובע (המערער, ע.ר) לפי סעיף 72(1)(א)1 - 0% נכות. בשל הטנטון מגיעים לו לפי סעיף 72(4)דII - 10% נכות". על יסוד חוות הדעת הראשונה, בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי אין ליקוי שמיעה באוזן ימין ודחה התביעה, זאת בין היתר, מש"לא חל כמעט שינוי בשמיעה באוזן זו" כלשון המומחה, בשונה מאוזן שמאל. בית הדין האזורי החליט לדחות את תביעת המערער גם לעניין הטנטון, מן הטעם שהמומחה לא התבקש לחוות את דעתו לגבי הליקוי, וכי ממילא בנסיבות מקרה זה לא התמלאו דרישות החוק בסעיף 84א(א), ובסעיף 84א(ב) לחוק, ואף לא הדרישות שנקבעו בהלכה הפסוקה (פרשת ברלכיס) לעניין פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, כפי שיפורט עוד בהמשך. הליך הערעור על החלטת בית הדין האזורי לדחות את תביעתו של המערער, הוגש הערעור שלפנינו, ובו העלה המערער את הטענות הבאות: אין חולק שהמערער נחשף לרעש מזיק בשתי האוזניים. לפיכך, משנקבע (בחוות דעתו של פרופ' סגל), שעל פי האמור בתיק הרפואי המערער החל את עבודתו בשנת 1969 כאשר שמיעתו תקינה, יש להסיק כי ליקויו היא תוצאה מהחשיפה לרעש מזיק במקום העבודה. המומחה בחוות הדעת הראשונה קבע, בין היתר, שאמורה להתקיים סימטריה בין שתי האוזניים, גם לעניין ליקוי בהם, ובלשונו: "סביר כי העקומה האודיומטרית בימין היתה נוהגת בדיוק באופן סימטרי כמו משמאל ולכן אם בשמאל יש ליקוי של 20 דציבל כך היה אמור להיות גם באוזן ימין". נכון היה אילו בית הדין האזורי היה מכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, אף שמדובר בפגיעה "משולבת", וככל שיהיה מקום לבצע "ניכוי מצב קודם" בשל ליקוי אחר שאיננו קשור לחשיפה לרעש, יבוצע ניכוי זה על ידי הוועדה הרפואית בהתאם. על כל פנים, נטען, כי קיומו של מצב קודם איננו שולל הכרה בפגיעה בפני עצמה. מנגד, טען המוסד כי בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער בהסתמך על חוות דעת מפורטת ומבוססת של מומחה רפואי שמונה על ידו, ואשר שלל באופן מפורש את קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה באוזן ימין לבין תנאי עבודתו. הלכה פסוקה היא, שאין בית הדין סוטה מקביעות רפואיות בחוות דעתו של מומחה שמונה על ידו, אלא בשל קיומה של הצדקה יוצאת דופן, אשר איננה קיימת במקרה זה. במהלך הדיון בערעור הסכימו הצדדים להפנות למומחה שאלת הבהרה נוספת, שזו לשונה: "האם במקרה הנוכחי ליקוי השמיעה באוזן ימין, כולו או חלקו, הוא כתוצאה מחשיפה לרעש? בתשובתו יתייחס המומחה לחוות דעתו של פרופ' סגל מיום 16.11.2008 ושל ד"ר ברמה מיום 7.1.2008". על שאלת ההבהרה השיב המומחה את התשובה הבאה (להלן - חוות הדעת השנייה): "עקומת השמיעה משמאל מעידה כי מר שאולי נחשף לרעש ונגרם לו ליקוי שמיעה בשל כך. עקומה זו היא ברורה ונראה לי כי אין עוררין על כך. השאלה היא לגבי אוזן ימין. ובכן חשיפה לרעש הייתה ללא ספק גם באוזן הימנית אולם עקומת השמיעה הינה בעייתית. יש לחלק את עקומת השמיעה מימין לשני חלקים. החלק האחד עד 3000 הרץ כפי הנראה איננו נובע מהחשיפה לרעש שכן הוא גם אינו עומד בקריטריונים המתבקשים. מאידך, החל מ-3000 הרץ לכיוון התדירויות הגבוהות קיים שקע ברור ב-4000 הרץ כמתבקש בליקוי שמיעה מושרה רעש. מכאן שליקוי השמיעה מימין לפחות בחלקו זה נובע מהחשיפה לרעש. לא נראה לי כי ניתן לקבוע אם בכלל את השפעת החשיפה בתדירויות הנמוכות ומהי מידת הנזק שנגרמה לתובע בתדירויות הללו" (הדגשות שלי - ע.ר). לאחר עיון בשתי חוות הדעת של המומחה, בית דין זה החליט להפנות אל המומחה שאלה נוספת, שזו לשונה: "בחוות דעתך ציינת כי לולא הליקוי באוזן ימין הייתה העקומה האודיומטרית בימין נוהגת באופן סימטרי לעקומה באוזן שמאל בה נמצאה ירידה בכושר השמיעה בשיעור העולה על 20 דציבל כתוצאה מחשיפה לרעש. לאור האמור, הינך מתבקש לשוב ולבחון את החומר הרפואי שהונח בפניך ולענות על השאלה, האם סביר יותר להניח כי למערער ירידה בכושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל ומעלה בתדירויות הדיבור באוזן ימין הנובעת מחשיפה לרעש. המומחה יתן דעתו לטענת המערער, לפיה ליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש פוגע, בדרך כלל, באופן סימטרי בשתי האוזניים, ולפיה ניתן לקבוע את השפעת החשיפה לרעש באוזן ימין בתדירויות הדיבור על פי הקיים באוזן שמאל". על שאלה נוספת זו, השיב המומחה את הדברים הבאים (להלן - חוות הדעת השלישית): "השפעת הרעש היא על התדירויות הגבוהות ולכן בכל הקשור בתדירויות הללו קיימת ירידה בשמיעה מעל 20 דציבל בכל התדירויות הגבוהות כנראה בשל החשיפה לרעש. כפי שכתבתי יתכן ואוזן ימין במידה והיתה בריאה מלכתחילה היתה נוהגת כמו האוזן השמאלי. הירידה בשמיעה בתדירויות הנמוכות נובעת ללא ספק בחלקה ממצב של תחלואה אך בחלקו גם מחשיפה לרעש. אינני סבור כי ישנה אפשרות לקבוע את מרכיב הנזק בתדירויות הנמוכות למרכיביו השונים כלומר מהי השפעת הגורם התחלואתי ומהי השפעת הרעש על כך אולם נראה לי יותר סביר כי במקרה הנדון השפעת התחלואה על ליקוי השמיעה בימין בתדירויות הנמוכות גדולה מאשר השפעת הרעש. נכון כי חשיפה לרעש בדרך כלל תגרום לליקוי שמיעה סימטרי בין האוזניים, אולם זה כמובן בתנאי שנקודת ההתחלה של שתי האוזניים תהייה שווה. במידה ובאוזן אחת יש מלכתחילה ליקוי שמיעה כזה או אחר הרי ברור כי לא תהייה כאן סימטריה..." (הדגשות שלי - ע.ר). דיון והכרעה סעיף 84א לחוק שינה את המשטר המשפטי שנהג קודם לכן, וקבע למעשה הסדר ספציפי הנוגע לליקוי שמיעה וטנטון עקב חשיפה לרעש, וזאת על ידי קביעת תנאים שבלעדיהם לא יוכרו ליקויים מסוג זה כפגיעה בעבודה. הנשיא בדימוס סטיב אדלר עמד על תכליתה של חקיקת סעיף 84א בהרחבה בפרשת ברכליס, ונביא כאן רק מקצת דבריו: "תכלית התיקון לחוק, כפי שאנו מבינים אותה, הייתה לקבוע תנאי סף מקדמיים, שבדיקתם תטייב את האבחון בין מי שאכן סובל מליקוי שמיעה ומטינטון מושרי רעש מזיק במקום העבודה, לבין מי שליקוי השמיעה והטינטון מהם הוא סובל אינם קשורים בקשר סיבתי לתנאי העבודה ואינם בעלי נפקות תפקודית". בסעיף 84א(א) קבע המחוקק שלושה תנאי סף להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, והם: [א] חשיפה לרעש התקפי ומתמשך בעבודה. [ב] ירידה בכושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים. [ג] פרק הזמן שחלף מיום שתועד ליקוי השמיעה לראשונה ברשומה רפואית ועד להגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי. כאמור, השאלה הרובצת לפתחנו בהליך זה נוגעת לתנאי הסף השני. לעניין זה, נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי הגענו למסקנה כי סעיף 84א(א)(2) הינו תנאי סף טכני הראוי שיתפרש לפי פשט הכתוב. הווה אומר, די בכך, שימצא במבוטח ליקוי שמיעה של 20 דציבל ומעלה, אשר מקורו, לפחות באופן חלקי, הינו מחשיפה לרעש מזיק כדי שיתקיים התנאי השני, ואין צורך, שליקוי השמיעה יגרם כולו מחשיפה לרעש מזיק. אנו רואים בקיומו של קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לבין הרעש המזיק - כנתון מספיק למילוי תנאי הסף הקבוע בסעיף 84(א)(2). פרשנות זו מתיישבת עם ההלכה, לפיה במקרה של ספק בנוגע לפרשנות הוראה מחוק הביטוח הלאומי נוטים אנו לפרש מונחים, הגדרות וזכויות לטובת המבוטחים. ומהכלל אל הפרט - בהליך זה, דעותיהם של הצדדים לפנינו נחלקו רק באשר להתקיימותו במערער של התנאי הקבוע בסעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי, שזה לשונו: "כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים". הצדדים הסכימו כי קיימת ירידה של "20 דציבל לפחות" באוזן ימין, אך נותרו חלוקים בשאלת מידת הקשר הסיבתי הנדרש בשלב זה וקיומו. כאמור, לטענת המוסד, כבר בשלב זה נדרש קשר סיבתי מלא בין הפחתת השמיעה לבין החשיפה לרעש בעבודה. לעומת זאת, טען המערער, כי די בקשר סיבתי חלקי על מנת לעבור את משוכת סעיף 84א(א)(2). עוד הוסיף המערער וטען, כי אף אם נדרש קשר סיבתי מלא, הרי שיש לשאול את המומחה האם קיימת הפחתה של לפחות 20 דציבל אותה ניתן לייחס באופן בלעדי לחשיפה מרעש. משהגענו למסקנה, כי נדרש בשלב זה קשר סיבתי חלקי בלבד בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש חזק, טענתו של המוסד לעניין העדר קיומו של קשר סיבתי מלא כנימוק לאי הכרה בליקוי באוזן ימין כפגיעה בעבודה - דינה להידחות. כאמור, קבע המומחה בחוות דעתו השלישית כי קיימת השפעה מעורבת של תחלואה וחשיפה לרעש על ההפחתה בשמיעה בתדירויות הדיבור, בזו הלשון: " הירידה בשמיעה בתדירויות הנמוכות נובעת ללא ספק בחלקה ממצב של תחלואה אך בחלקו גם מחשיפה לרעש. אינני סבור כי ישנה אפשרות לקבוע את מרכיב הנזק בתדירויות הנמוכות למרכיביו השונים כלומר מהי השפעת הגורם התחלואתי ומהי השפעת הרעש על כך". המומחה סבר איפוא גם הוא , שליקוי השמיעה באוזן ימין נובע באופן חלקי מגורם של רעש. לאור כל האמור לעיל, אין עוד צורך להפנות שאלת הבהרה רביעית למומחה , כפי שהוצע על ידי הצדדים, כל אחד על פי ניסוחו הוא. אשר על כן, אנחנו קובעים כי המערער עמד בתנאי סעיף 84א(א)(2) באשר לפגיעה באוזן ימין, ולכן יש לראות את ליקוי השמיעה ממנה הוא סובל כ"פגיעה בעבודה". טענת הטנטון משהגענו למסקנה כי ליקוי השמיעה באוזן ימין של המערער הינו בבחינת פגיעה בעבודה, עלינו להידרש כעת לטענת המערער המשנית בנושא הטנטון, ממנו הוא סובל לדבריו. לטענת המוסד, אין זכר לטענה אודות טנטון במסגרת ההליך בבית הדין האזורי. טענה זו לא מדויקת, מאחר והמערער העלה טענותיו לגבי הטנטון כבר בהודעתו הראשונית למוסד מיום 28.1.2006, ובכתב התביעה המתוקן. כמו כן נזכר עניין זה בהודעה על עובדות מוסכמות בבית הדין האזורי, שם נאמר כי "התובע סובל מירידה בשמיעה וטנטון". יחד עם זה, יש לבחון, האם מתקיימים לגבי המערער לעניין הטנטון כל תנאי הסף המצטברים הקבועים בסעיף 84א(ב), שזהו לשונו: (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית. תנאי הסף להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון בסעיף 84א לחוק נועד, כאמור, לסייע בבחינת האותנטיות של התלונות, הדבר חשוב במיוחד לעניין הטנטון אשר הנו ליקוי סובייקטיבי שלא ניתן לאישור אובייקטיבי ישיר. הנשיא אדלר עמד על נקודה זו כבר בפרשת ברכליס שם הוסבר כי "התיקון לחוק לעניין הטינטון נבע, בין השאר, מן העובדה שטינטון אינו ניתן לאבחון ודאי ומוחלט בבדיקות ובמדדים מדוייקים ואובייקטיביים (כגון בדיקת דם) וכן ש"תכלית התיקון לחוק, כפי שאנו מבינים אותה, הייתה לקבוע תנאי סף מקדמיים, שבדיקתם תטייב את האבחון בין מי שאכן סובל מליקוי שמיעה ומטינטון מושרי רעש מזיק במקום העבודה, לבין מי שליקוי השמיעה והטינטון מהם הוא סובל אינם קשורים בקשר סיבתי לתנאי העבודה ואינם בעלי נפקות תפקודית". לטענת המערער, יש לראות אותו כמי שסובל מטנטון, זאת משנקבע על ידי מומחה בית הדין כי "ליקוי שמיעה כזה ילווה בסבירות גבוהה בטנטון". כמו כן, לטענתו הוא עומד בכל תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א(ב) ובכלל זה אף בסעיף 84א(ב)(3), וכי לא קיימת בדין דרישה לצרף של תלונות דווקא במסגרת סעיף זה ולכן תלונתו משנת 1992 וזו המאוחרת יותר מספיקות. המוסד סומך ידיו על קביעותיו של בית הדין האזורי מטעמיו אף בנוגע לטענת הטנטון. עוד הדגיש המוסד בהקשר זה כי מאז חקיקת סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, הרי שליקוי השמיעה והטנטון הינן שתי פגימות נפרדות ועצמאיות. מוסיף המוסד וטוען, כי משנקבע על ידי בית הדין האזורי, שאין להכיר בליקוי השמיעה באוזן ימין כפגיעה בעבודה, הרי שלא נתמלאו כל תנאי סעיף 84א(א) לחוק, וממילא אין מקום להכיר בטנטון בהתאם לתניה הקבועה בסעיף 84א(ב) לחוק זה. לחילופין נטען, כי המערער אף לא עומד בתנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי לפי הלכת ברלכיס, הקובעת כתנאי להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה, פניות חוזרות ונשנות בעקבות פגיעה בתפקוד שתועדו ברשומה רפואית. לטענת המוסד פניות כאלה לא הוכחו. יתירה מזאת, בבדיקת שמיעה מיום 19.8.2003 אף צוין "ללא טנטון, אטימות או סחרחורת". אף שבית הדין האזורי דחה תביעתו של המערער להכרה בליקוי שמיעתו באוזן ימין כפגיעת עבודה, מצא הוא לנכון לדון גם ברכיב הטנטון ודחה אף אותה מהטעמים הבאים: "המומחה אשר מונה מטעם בית הדין לא נתבקש לחוות דעתו בנוגע לטנטון, אלא רק לשאלת הקשר הסיבתי.. בנוסף, עילת הטנטון אינה עומדת בדרישות החוק וההלכה הפסוקה בפרשת ברכליס... דרישות התובע (המערער כאן, ע.ר) לא עמד בתנאי החוק בעניין פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי אשר תועדו ברשומה רפואית. כל שנמצא היא תלונה אחת בעניין הטנטון סמוך למועד הגשת התביעה, אשר אינה מלמדת על פגיעה בתפקוד. אמנם קיים רישום בגיליון הרפואי מטעם המוסד לביטוח לאומי המלמד על טנטון אשר הופיע לראשונה כתלונה בשנת 1992, אולם, פרק הזמן שחלף ממועד זה ועד להגשת התביעה קוטע את רצף התלונות אשר דרוש כי יהיו חוזרות ונשנות. זאת ועוד, המומחה הרפואי מנסח קביעתו כ"סבירות גבוהה" לטנטון ברם, אין כל מסמך המעיד על כך". לעניין יישום סעיף 84א(ב)(3) במקרה זה, הסתמך בית הדין האזורי על האמור בפרשת ברכליס: "על פי דרישת סעיף 84א(ב)(3) לחוק, הרי ש"הפגיעה בתפקוד עקב הטנטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועדו ברשומה רפואית". בסעיף זה נקבעו איפוא תנאים מקדמיים כדלקמן: (א) פגיעה בתפקוד עקב הטינטון; (ב) אשר חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי; (ג) תיעוד ברשומה רפואית של הפניות לטיפול רפואי. דרישות אלו תואמות את תכלית הסעיף. ליקוי שמיעה וטינטון דרכם להתפתח משך זמן רב; בשלב שבו הליקויים האמורים מתחילים להציק למבוטח בפועל ולהפריע לתפוקדו חזקה היא שהוא יפנה לבירור בנדון, לבדיקות ולטיפול רפואי. זאת, במהלך הטבעי של חייו ולא לצורך הגשת תביעה בלבד. ברשומות הרפואיות מתועדות בין השאר, תלונות המבוטח. רעש תמידי באוזניים, היינו טנטון, מפריע למבוטח כאמור לעיל וגורם לסבל ואך סביר שהוא יזכיר סבל זה, על היבטיו מפריעי התפקוד, בביקוריו אצל רופאיו ויתלונן בגין זאת". בכללם של דברים, לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי לעניין הטנטון. נציין בעניין זה את פניותיו של המערער לטיפול רפואי בנושא הטנטון שאלה הן - [1] בבדיקת שמיעה במכון אודיולוגי אריה מיום 19.8.2001 נכתב בסיבת ההפנייה: "חשוף לרעש, לאחרונה חש בירידה בשמיעה בעיקר ב-RT. ללא טנ (כנראה היה צריך להיות - ללא טנטון. ע.ר)." [2] בבדיקה אודיולוגית מיום 31.1.2006 במרכז הרפואי "אסף-הרופא" נכתב שהמערער מתלונן על טנטון. [3] בגיליון רפואי של המוסד מיום 20.6.2006 נכתבה תלונתו של המערער בנוגע לליקוי השמיעה והטנטון. בחלקו התחתון של הגיליון נכתב בדיווח של ד"ר סוסנובסקי מיכאל כי "הטנטון כתלונה, מופיע לראשונה ב-1992". [4] 24.6.2008 - ביקור אצל ד"ר וולפסון שלמה, רופא א.א.ג. תיעוד על ליקוי שמיעה בעיקר באוזן ימין ועל עבודה ברעש (ללא אזכור של טנטון). בפרשת ברכליס נקבע כי יש לפרש את הדרישה בדבר הפניות חוזרות ונשנות, כפניות העולות לפחות על שתי פניות אקראיות. וכן, כי מדובר בפניות שנעשו במשך פרק זמן משמעותי, שאינו מתמצה בחודשים ספורים לפני הגשת התביעה למוסד. לפיכך, נפסק שם כי אין להביא במניין הפניות לטיפול רפואי, פניות שנעשו לאחר הגשת התביעה למוסד. במקרה שלפנינו, עובר להגשת התביעה למוסד, ניתן להצביע על פנייה אחת לטיפול רפואי בעניין הטנטון: בשנת 1992 (על סמך תיעוד המוסד). בדיקת השמיעה מיום 19.8.2001 אינה כוללת בדיקת מאפייני טנטון ולא צוינה תלונה על טנטון ויתכן שאף להפך, כאמור. לפיכך, אין להביאה במניין הפניות לטיפול רפואי בשל הטנטון. יתר הפניות לטיפול רפואי נעשו לאחר הגשת התביעה למוסד. הנה כי כן, בעניינו של המערער יש תיעוד של פנייה אחת בלבד (משנת 1992) לגבי טנטון, הרי שאין מתקיים במערער אף הדרישה הראשונית של שתי פניות אקראיות לטיפול רפואי בטנטון. אף אם הייתה מופיעה טענה לטנטון בבדיקה מיום 19.8.2001 הרי שחלפו קרוב לעשר שנים מאז התלונה האחרונה בשנת 1992, דבר שבהחלט איננו יכול ללמד על בעיית טנטון מתמשכת אשר גרמה למערער פניות חוזרות ונשנות במהלך הזמן כפי שנדרש בהלכה הפסוקה. סוף דבר תוצאת הדברים היא איפוא, כי המערער ממלא אחר תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי לעניין הכרה בליקוי שמיעה באוזן ימין כפגיעה בעבודה. המערער איננו ממלא אחר התנאי הקבוע בסעיף 84א(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי בדבר "הפניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי" בשל הטנטון, ולכן בדין נדחתה תביעתו להכרה בטנטון כפגיעת עבודה במקרה זה. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו, ללא צו להוצאות. שמיעהתעופה