קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצול דיון לקביעת נכות ביטוח לאומי / פיצול הדיון על 2 נכויות בביטוח לאומי: 1. התובע עבד שנים רבות כדוור, ולאחר פרישתו לגמלאות הוכר על ידי הנתבע (להלן גם: "המוסד") כנפגע בעבודה על פי פסק דינו של בית דין זה מיום 17.6.07 (ב"ל 1801/05, מותב בראשות כבוד השופטת אורית יעקבס - להלן: "פסק הדין הראשון") בגין פגיעות בברכיו ובגב התחתון על יסוד תורת המיקרוטראומה. בהתאם לקביעות פסק הדין הראשון זומן התובע לוועדות רפואיות שונות לגבי כל אחת מהפגימות, כשבסופו של הליך קבעו לו הוועדות הרפואיות לעררים (להלן בהתאמה: "הוועדה" או "הוועדות"), 10% נכות צמיתה בגין הפגימה בגב ו- 19% בגין הפגיעה בברכיים. התובע ערער על החלטות הוועדות (ב"ל 1165/09, מותב בבית דין זה בראשות כבוד השופט מירון שוורץ - להלן: "פסק הדין השני") במספר טענות, כשהראשונה שבהן הייתה הטענה כנגד המוסד שפיצל את הדיון בפגימות השונות חרף העובדה כי אלו נדונו במשותף בפסק הדין הראשון והן נוצרו בהתבסס על תשתית ראייתית ועובדתית אחת. בפסק הדין השני מיום 10.9.09 קבע בית הדין בכל הנוגע לסוגיית הפיצול כי "המערער רשאי להגיש תביעה נפרדת כנגד החלטת פקיד התביעות ככל שיהיה בכך צורך", ומכאן התביעה שבפנינו. 2. טענות התובע בתמצית כפי שהועלו בכתב התביעה: א. פעולותיהן של הוועדות בכל הנוגע לפיצול הדיון בפגימות על יסוד הוראת פקיד התביעות של המוסד מנוגדות לאמור בפסק הדין הראשון הקובע בחלקו האופרטיבי כי: "פגיעותיו של התובע בגבו התחתון ובברכיו הן בגדר 'פגיעות בעבודה' על דרך המיקרו טראומה". בא כוח התובע פנה שלש פעמים לפקיד התביעות בדרישה שלא לפצל את הדיון ולמצער להפנות את התובע למקור חוקי עליו מבוססת החלטה זו, אך לא נענה, ופקיד התביעות המשיך להנחות את הוועדות לפעול באופן שאינו תואם את המסכת העובדתית שבגינה נקבע כי התובע נפגע בעבודה בגבו ובברכיו בשל עבודתו רבת השנים כדוור. ב. התובע טען כי טעה המוסד עת קיצץ מהמענק שניתן לו בגין כל אחת מהפגימות בנימוק שהשתהה בהגשת התביעה, בפרט שעה שמדובר בתביעה על דרך המיקרוטראומה. 3. תמצית טענות הנתבע כפי שעלו מכתב ההגנה: החלטת המוסד ולפיה יש להתייחס לליקויים כפגימות נפרדות התקבלה כדין. התובע עצמו הגיש למוסד תביעות נפרדות בגין כל אחת מהפגימות (התביעה להכרה בעניין הגב הוגשה ביום 2.9.04 ואילו התביעה להכרה בברכיים הוגשה ביום 31.8.04), דחיית התביעה על ידי הנתבע נעשתה בשני מכתבים נפרדים ועצם הגשת התביעה במסגרת פסק הדין הראשון בגין שתי הפגימות יחדיו נעשה מטעמי נוחות בלבד. אין מדובר באירוע אחד (כתאונה) ולכן קיימת הצדקה להפריד בין הפגיעות, והראיה היא שאף הוועדות קבעו כי מועדי תחילתה של כל נכות שונים זה מזה (הגב - החל מ-31.10.02 והברכיים - החל מ-1.3.03). המוסד טען כי הוא שילם לתובע מענקים כדין בגין כל אחת מהפגימות על יסוד סעיפים 107 ו-296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). דיון והכרעה 4. מעיון במסמכים עולה כי ביום 31.8.04 מילא התובע טופס "הודעה על פגיעה בעבודה" אותו הגיש למוסד, ובו הלין כי: "במהלך הזמן התחלתי לסבול מבעיות בגב תחתון ובברכיים ופרשתי מהעבודה עקב הבעיות הרפואיות שנתגלו בגב וברגליים (ברכיים+קרסול שמאלי)" (ההדגשה אינה במקור). ביום 2.9.04 הגיש התובע תביעה נוספת להכיר בו כנפגע בעבודה בגין פגיעה בגב על דרך המיקרוטראומה. בתצהיר שהגיש התובע, וב"כ המוסד ויתר על חקירתו אודותיו במעמד דיון ההוכחות, התייחס התובע לתביעה הראשונה מיום 31.8.04 והצהיר כי הגיש תביעה אחת לשתי הפגימות על בסיס מסכת עובדתית אחת, אלא שגב' זאוי כוכבה פקידת התביעות הורתה לו למחוק את התביעה בגין הגב ולהגישה בנפרד. ואכן, המוסד פעל לפי הנחייה זו וביום 24.1.05 שיגר לתובע שני מכתבים שבכל אחד מהם דחה את תביעתו להכיר בפגיעה אחרת - בגב או בברכיים. גרסתו של התובע לא נסתרה על ידי המוסד, ולא הוגשה מטעמו של המוסד תע"צ של גב' זאוי המציגה גרסה עובדתית אחרת, כך שניתן לקבוע כי התובע אכן הגיש למוסד תביעה אחת בגין שני האברים שנפגעו. 5. בעקבות פסק הדין הראשון פנה התובע שוב למוסד בתביעה שהגיש ביום 15.7.07 ובה ציין את פרטי הפגיעה כך: "פגיעה בגב תחתון ובברכיים על דרך המיקרוטראומה במסגרת עבודה ברשות הדואר". הווה אומר: גם בתביעה זו צירף התובע את שתי הפגיעות גם יחד. המוסד העביר את התביעה לוועדות המחוזיות ולאחר שהגיש התובע ערעור על מסקנותיהן דנה הוועדה לעררים בישיבתה מיום 2.12.08 בפגיעה בגין הברכיים בלבד של התובע וציינה כי במקביל מתנהל תיק מיקרוטראומה בעניין הגב. הוועדות דנו בנפרד בכל אחת מהפגימות, ללא שנימקו את הפיצול בין התביעות, וללא שהגיבו לפניות בא כוח התובע מיום 8.7.07, 27.11.07 ו- 6.1.09 שטען כנגד פיצול זה בהתבסס על פסק הדין הראשון. 6. תקנה 11(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") קובעת: "דרגת נכותו של נפגע אשר נפגם מספר פגימות באותה פגיעה בעבודה תהא שווה לסכום האחוזים הנקובים בתוספת לצד כל אחד מהפגימות האמורות בחישוב כמפורט להלן..". תקנה 12 דנה בנסיבות לצירוף דרגות נכות, וקובעת: הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק (להלן - דרגת הנכות המצטברת) הן אלה: (1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף הנכויות; בפסקה זו, "הכנסה" - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק; (2) צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה: (א) קצבה במקום מענק; (ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16. בסיכומיו טען ב"כ המוסד כי הדרך הנכונה בה היה על התובע לילך הייתה הגשת בקשה לצירוף נכויות על פי תקנה 12, אלא שהתובע ביקש להימנע מלהגיש בקשה מעין זו בשל המשוכה שחשש לעבור בעניין התנאי הדורש שהכנסותיו תצומצמנה בשיעור של 50% או יותר. איננו מקבלים עמדה זו של המוסד. תקנה 12 היא פועל יוצא של הוראת סעיף 121 לחוק הקובע בהמשך לסעיף 120 (הדן בסייג לקביעת דרגת נכות - קרי: חשבון "עובר ושב"), כי: "על אף הוראות סעיף 120 רשאי השר לקבוע, באישור ועדת העבודה והרווחה, נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה', אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה העבודה" (ההדגשה אינה במקור). סעיף 121 דן במקרה בו כבר נקבעה נכות שבגינה שולמה קצבה או ממשיכה להשתלם ולא בכזו שטרם שולם בגינה כיוון שהיא טרם נקבעה כנכות ובוודאי ככזו המזכה בקצבה, ומכאן שאין מקום לטענת המוסד ולפיה במקרה מושא התובענה יש לראות בשתי הפגיעות שאירעו במהלך תקופות רציפות בעבודתו של התובע כמקנות שתי נכויות מעבודות שונות וממילא להיזקק לתקנה 12. הדברים עולים בקנה אחד עם האמור בדברי בית הדין הארצי (דבע מא/0-147 המוסד לביטוח לאומי - קרטנשיין יג (1) 211), שעמד על ההיגיון העומד בבסיס סעיף 63א לחוק (הוא סעיף 121 לחוק בנוסחו הקודם): אין כל קושי לעמוד על הטעם וההיגיון שבסעיף 63לחוק, עת בא עם חקיקת חוק הביטוח הלאומי ומדובר בשורת פגיעות מתאונת עבודה. מקורו של הרעיון שביסודו של הסעיף היא הבעיה שהייתה קיימת עוד בטרם נחקק חוק הביטוח הלאומי וזכויותיו של עובד שנפגע בתאונת עבודה נקבעו על-פי חוק פיצויי תאונות עבודה משנת .1947אז חשוב היה הכלל שאין מצרפים נכויות מתאונות שונות, כי הרי האחריות הייתה על כל מעביד ומעביד וצירוף היה מקשה על קבלה לעבודה של נכה מתאונה קודמת. הטעם שבכלל זה המשיך לפעול עם חקיקת חוק הביטוח הלאומי, משום שניתן היה לאמור שבגין תאונות קודמות קיבל כבר הנפגע פיצוי בהתאם לחוק דאז. הטעם חדל לפעול משחלפו השנים ורוב הבעיות עקב מעבר בין שיטה לשיטה חלפו ולא היו עוד. על כן בא סעיף 63א ומרכך במידה מסוימת את התוצאה שרואים בנפגע קטעים קטעים של פגימות במקום לראות את מצבו כשלמות. מצב זה, שבו עדיין לא בוטל כליל סעיף 63, במידה ומדובר בצירוף נכויות מתאונות עבודה, מחייב פירוש ליברלי של סעיף 63א לחוק ופירוש דווקני תקנות מכוח אותו סעיף, במידה ואותן תקנות יש בהן כדי לצמצם. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהמקרה מושא התובענה אינו המקרה ביחס אליו יש ליישם את תקנה 12, כטענת המוסד. 7. סקירת ההחלטות השיפוטיות שניתנו על ידי בית הדין במסגרת פסק הדין הראשון מצביעות אף הן על כך שאין מקום במקרה דידן לעשות שימוש בתקנה 12 אלא יש לראות בנכויות השונות כנובעות מפגיעה אחת בעבודה ולשקללן על יסוד תקנה 11. ונבאר. קודם שנתן את פסק הדין הראשון, דן בית הדין בבקשת התובע כי הפגיעות תוכרנה בדרך של מיקרוטראומה. בהחלטתו מיום 1.8.06 (שצורפה כנספח לכתב ההגנה) סקר בית הדין את שלש תקופות עבודתו השונות של התובע כדלקמן: התקופה הראשונה - בין השנים 65'-86', עבודה כדוור שחילק דואר בין הבתים והעמיס על גבו בדרך כלל שק אחד במשקל 15 ק"ג (עמ' 2 להחלטה). התקופה השנייה - בין השנים 86'-91', עבודה בדואר אויר-ים, בה סחב התובע שקים "מאוד כבדים", שאת תכולתם שפך על שולחן עמוק ומיין לשקים שונים לפי ארצות, כשכל זה בעמידה ממושכת. לאחר שהשק התמלא והגיע למשקל שנע בין 25-30 ק"ג, היה צורך להעמיסו ולהעבירו לפינה במרחק של כעשרים מטר ממקום המיון. התובע העיד כי הרים בין 200-300 שקים ביום. התקופה השלישית - מ-1991 ועד 2003 מיין דואר בסניף המרכזי בחיפה כשבארבע השנים האחרונות קודם התובע לתפקיד של מנהל מחלקת מיון, אך שב והעיד כי עבד הרבה יותר קשה הואיל וכל החלוקה התבצעה בארץ והקצב היה מהיר יותר. לדבריו, בשנתיים האחרונות לא יכול היה ללכת. בית הדין קיבל את גרסתו המהימנה של התובע בכל הנוגע לתבנית העסקתו כפי שתוארה לעיל. בית הדין מינה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי של הפגיעות לעבודתו של התובע, תוך שהוא קובע כי: בהתחשב בתיאור העובדתי של עבודת התובע, לאורך כל שנות עבודתו וחרף טענות ב"כ הנתבע, כפי שהן פורטו בסיכומיו, הרינו סבורים כי יש לקבוע כי התובע אכן ביצע סדרה של תנועות דומות במהותן, חוזרות ונשנות, במסגרת עבודתו ארוכת השנים כ דוור. העובדה שישנה בעבודת התובע יותר מסדרה אחת של תנועות חוזרות ונשנות, אין בה כדי למנוע קיום של תשתית ראייתית נדרשת לבדיקה האם נגרם לתובע נזק זעיר מצטבר. זאת, בהתחשב כי בהתאם להלכה הפסוקה אין דרישה כי תהיה, דווקא, אותה סידרה של תנועות במהלך כל שעות העבודה, או במינימום של שעות ביום, אך יש צורך כי הפעולה תחזור על עצמה במהלך פרק זמן יחסית ממושך, דרישה שמתקיימת בעניינו של התובע. (ולענין זה ראה בל (ת"א-יפו) 3262/02 בוז'ו מיכל נ. המוסד לביטוח לאומי, פס"ד חלקי מיום 25/7/04 וכן בל (נצרת) 2173/04 ויצמן חיים נ. המוסד לביטוח לאומי, החלטה מיום 17/5/05).   אנו ערים לפסיקה בעניין יישום תורת המיקרוטראומה בעניין בעיות גב ובכל זאת קובעים כי במקרה שלפנינו אין לשלול, בשלב זה ובטרם ימונה מומחה רפואי את קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לבין הליקויים מהם הוא סובל, לרבות הליקויים בגב ו התחתון. 8. לאחר שמינה בית הדין מומחה ופסל את חוות דעתו, מינה מומחה נוסף, שקבע בחוות דעתו כי יש מקום להכיר בקשר הסיבתי במנגנון המיקרו טראומה בין עבודתו (ובעיקר בשנים 65-86) לבין מחלת הברכיים. מנגד, נקבע על ידי המומחה, כי אין קשר סיבתי בין עבודתו למחלת הגב. לאחר קבלת חוות הדעת הפנה בית הדין למומחה שאלות הבהרה הנגזרות מהקביעות העובדתיות בדבר עבודתו של התובע, והמומחה השיב כי הרמת שקי דואר במשקל של 15 ק"ג אינם נחשבת כמי שעלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לגב. לעומת זאת הרמה וסחיבה של משאות במשקלים של 25-30 ק"ג משך עשרות או מאות פעמים כל יום תורמת למחלה "ובמידה שקביעה זו נכונה אני מוסיף גם את מחלת הגב התחתון למחלת הברכיים כמחלה שראוי להכיר בתרומת העבודה להתפתחותה במנגנון המיקרוטראומה". בית הדין קיבל את עמדת המומחה ולאור קביעתו בהחלטתו הקודמת שב וקבע כי "התובע אכן הרים מידי יום מאות שקי דואר במשקלים של 25-30 ק"ג במשך שנים, תקופת עבודתו בדואר אויר ים" (עמ' 10 לפסק הדין הראשון, ש' 17-18). כתוצאה מכך קבע כי הן באשר לברכיים והן באשר לגב קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין עבודתו של התובע על יסוד תורת המיקרו טראומה. בכל הנוגע לבעיות הגב ייחס אכן בית הדין את הפגיעה בו לשנות עבודתו של התובע בדואר אויר ים, ולכאורה רק בגין תקופה זו הוכר הפגיעה בגב ככזו. ברם, אין בכך כדי לקבוע כי פגיעה זו באה כפגיעה נפרדת לאחר הפגיעה בברכיו של התובע. המומחה הרפואי לא קבע כי הפגיעה בברכיו של התובע נגרמה רק כתוצאה מעבודתו כדוור המחלק דואר בין הבתים אלא כתב כי הנזק נגרם לו "בעיקר" בין השנים הללו. לא נשללה בכל חוות הדעת כמו גם בפסק הדין האפשרות שהפגיעה הוסיפה והתהוותה גם לאחר שנת 1985 עד הגיעה לתוצאה הסופית שהובילה לדרגת הנכות בשיעור משוקלל של 19% בגין שתי הברכיים. הן המומחה והן בית הדין נמנעו מלייחס פגיעות לפי תקופות עבודה, הגם שהן בהחלטה והן בפסק הדין הראשון הגדיר בית הדין את התקופות השונות באופן ברור. גם הוועדה קבעה כי נכותו הצמיתה של התובע בגין ליקוי הברכיים החלה ביום 1.1.03 ולא ייחסה אותה לתקופה שקודם לכן, ויתירה על כך: דווקא לפגיעה בגין הגב, שהתרחשה בין השנים 86- 95 נקבע מועד תחילה ביום 31.10.02 (נספח י' לכתב התביעה) ואילו לפגיעה בגין הברכיים, שהנתבע מייחס אותה לתקופה קודמת, נקבעה נכות צמיתה החל מיום 1.1.03 (נספח ט' לכתב התביעה). המסקנה המתבקשת היא שאין לקבל את עמדת המוסד, ואין לראות בפגיעות ככאלו שנבעו משתי עבודות שגרמו לנכויות נפרדות. 9. לאור תקנה 11 ולאור האמור לעיל אנו קובעים כי אכן היה על המוסד לדון במאוחד בליקויים הנובעים שניהם מאותה פגיעה בעבודה ובתור שכאלה לשקללם על פי התקנות ולקבוע כי התובע זכאי לגמלה ולא למענק. 10. משהגענו למסקנה זו אין צורך לדון בטענת התובע באשר לשיהוי שחל בהגשת התביעה ובחישוב השגוי שנפל לטענתו בחישוב המענק בגין כל אחת מהפגיעות והמוסד יפעל על פי סעיף 114 לחוק לתשלום הגמלה לאחר ששילם את המענק. 11. לאור התוצאה אליה הגענו ישלם המוסד לתובע בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין סך של 4,000 ₪. 12. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. נכותפיצול הדיוןדיוןביטוח לאומי