קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לעיכוב מסירת כלב / הסגר כלב שנשך: 1. ביום 13.6.11 הגישה המבקשת בקשה דחופה לעכב את מסירת כלבתה לבידוד במאורת-בידוד, על פי פקודת הכלבת, 1934 (להלן: הפקודה). המשיבה לבקשה היא המועצה המקומית כפר יונה. בידוד הכלבה נדרש, על פי הפקודה, לאחר שדווח למשרד הבריאות, נפת נתניה, כי ביום 10.6.11 נשכה הכלבה ילד בן חמש. המבקשת טענה בבקשתה כי מדובר בכלבת בית של משפחתה, אשר המליטה לאחרונה (בראשית יוני). המבקשת ציינה כי הכלבה לא חוסנה כנגד כלבת בשל הריונה, אך היא מטופלת על ידי הוטרינר, ד"ר דורון צור. המבקשת ביקשה - חלף הבאתם של הכלבה וגוריה למאורת הבידוד - לבודד את הכלבה בתוך ביתה, תוך פיקוח צמוד של הוטרינר ותוך דיווח לוטרינר הרשותי ככל שיידרש. המבקשת טענה כי בידוד הכלבה וגוריה במאורת הבידוד הציבורית יביא למות הגורים ועלול לפגוע גם בכלבה. היא טענה כי מקום שניתן להשיג את תכלית החקיקה בדרך שלא תפגע באופן זה בכלבה ובגוריה, על הצער ועוגמת הנפש שכרוכים בכך עבור בעלי הכלבה (משפחת המבקשת, שבה שלושה ילדים שמטפלים בכלבה וקשורים אליה) - אזי יש לאפשר את בידוד הכלבה בביתם, מבלי להביאה עם גוריה למאורת הבידוד הציבורית. המבקשת הסתמכה על פסק דינו של כב' השופט מסארווה ב-בש"א 4419/06 אביב אילון, עו"ד נ. הרופא הוטרינר המחוזי בחדרה (בימ"ש השלום בחדרה; להלן: עניין אילון), שם נפסק כי ביהמ"ש מוסמך לאשר את הבידוד "הביתי", חלף הבידוד במאורת בידוד ציבורית; וכן על אימוצו של פסק-דין אילון ב- בש"א 1084/08 ליבוביץ נ. מנהל השירותים הוטרינריים (בימ"ש השלום בראשון לציון). ביום 14.6.11 נתתי, במעמד צד אחד, צו ארעי כבקשת המבקשת והוריתי על מתן תגובת המשיבה. 2. ביום 15.6.11 הגישה ב"כ המשיבה תגובה מפורטת ומנומקת כנגד הבקשה. ראשית, טענה ב"כ המשיבה כי לביהמ"ש אין סמכות להיעתר לבקשת המבקשת. הטעם לכך הוא שבסעיף 4 (1) (ב) לפקודה נקבע באופן חד משמעי, כי בעל כלב (בענייננו) שנשך אדם, חייב לקחתו למאורת הבידוד הקרובה ביותר. הוראת חוק זו היא ברורה, קוגנטית, ואינה מותירה כל מרווח לפרשנות או לחלופה. מאורת בידוד היא רק מאורת בידוד ציבורית, כמוגדר בסעיף 3 לפקודה. ב"כ המשיבה טוענת כי לנוכח הוראות הדין המפורשות הללו, אין לביהמ"ש סמכות להתיר כל דרך אחרת של בידוד לגבי כלב שנשך אדם. הטעם הענייני לחובה חד משמעית זו שבפקודה טמון בסכנה הרבה שבמחלת הכלבת, שהיא מידבקת וחשוכת מרפא. ב"כ המשיבה טענה כי רק במאורת בידוד ציבורית מתקיימים התנאים המקצועיים הדרושים לבידודו המלא של הכלב שנשך, במשך עשרת הימים הקריטיים שלאחר הנשיכה (עשרה ימים, כיוון שאם הכלב נגוע בכלבת, יתגלו סימני המחלה תוך תקופה זו). ב"כ המשיבה צירפה לתגובתה את הצעת החוק לתיקון פקודת הכלבת (מס' 5), התשס"ט - 2009 (הצ"ח התשס"ט, 326). שם הוצע לתקן את סעיף 3 לפקודה על ידי הוספת המילים: "הנתון לשליטתו של הרופא הוטרינר העירוני", לגבי מקום שייקבע כמאורת בידוד, וזאת על מנת להדגיש כי מאורת בידוד יכולה להיות רק מאורת בידוד ציבורית, וכי בידוד כלב שנשך אדם, כנדרש על פי הפקודה, לא יוכל להיעשות במקום אחר ממאורת בידוד ציבורית. בדברי ההסבר לתיקון זה צויין, בין היתר, עניין אילון, ופסק-דין נוסף, שבהם התירו בתי המשפט בידוד "פרטי", והוסבר כי החלטות אלה של בתי המשפט סיכלו את התכלית שביסוד הסגרת הכלב שנשך לידי גורם שלטוני, "שהוא הגורם המוסמך ביותר לשם הבטחת בידודו (של הכלב), ביצוע תצפית עליו ונקיטת פעולות מנע בהתאם לצורך". התיקון המוצע בפקודה נועד למנוע "הסגר בית" ולהבטיח כי בידודה של החיה שנשכה יבוצע רק במקום שנתון לשליטתו של הוטרינר העירוני. על פי כל אלה טענה ב"כ המשיבה כי יש לבטל את הצו הארעי שניתן, לבקשת המבקשת, ולהורות לה להביא את הכלבה וגוריה לאלתר למאורת הבידוד העירונית. 3. ביום 16.6.11 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים ובהשתתפות הוטרינר הרשותי במשיבה, ד"ר אודי זהרוני. לאחר ששמעתי בהרחבה את המבקשת ואת ב"כ המשיבה וכן הסברים מקצועיים שמסר ד"ר זהרוני, החלטתי לקבל את עמדת המשיבה והוריתי למבקשת למסור את הכלבה וגוריה למאורת בידוד ציבורית. בשל השעה המאוחרת ניתן במעמד הצדדים רק החלק "האופרטיבי" של ההחלטה, והנימוקים לה מובאים בנפרד, בהחלטה זו. 4. במהלך הדיון התבררו הדברים הבאים: הכלבה היא קטנה למדי (משקלה כשישה ק"ג). היא בת כשנתיים ומוחזקת בידי המבקשת ומשפחתה כשנה. הכלבה לא חוסנה מעולם כנגד כלבת. המבקשת מסרה, כי כאשר קיבלה את הכלבה היא סברה שחוסנה, אך בדיעבד הסתבר שלא חוסנה. כאשר המבקשת רצתה לחסן את הכלבה, היתה הכלבה בהיריון, מצב שלא איפשר לבצע את החיסון. הכלבה המליטה, כאמור, בראשית יוני. המבקשת טענה כי אינה יודעת אם הכלבה אמנם נשכה את הילד, אך ציינה כי מדובר בבנם של מכרים קרובים שלה ושל בעלה, שנהג לשחק עם הכלבה תכופות. הילד הגיע לביתם כעשרה ימים לאחר ההמלטה וניסה להרים את אחד הגורים, וכנראה שאז נשכה אותו הכלבה. כפי שצויין, הכלבה לא חוסנה כנגד כלבת. בעת הדיון לפני חלפו שישה ימים מאז הנשיכה, ובמהלך הימים הללו בודדה המבקשת את הכלבה בתוך הבית, ללא כל יציאה החוצה. הוטרינר שמטפל בכלבה, ד"ר צור, בדק אותה ביום שקדם לדיון, והמבקשת הציגה מסמך שערך ולפיו הכלבה בריאה ואינה מגלה כל סימני מחלה. המבקשת הביעה נכונות לעמוד בכל תנאי שיידרש לצורך הבטחת בידודה של הכלבה במשך ארבעה ימים נוספים, עד חלוף עשרה ימים ממועד הנשיכה, לרבות הכנסת הכלבה לתוך כלוב, באופן שימנע בריחתה, תיצפות עליה, דיווח לוטרינר הרשותי, וכל תנאי שיידרש. הוטרינר הרשותי, ד"ר זהרוני, מסר כי נועץ בעניינה של המבקשת עם מנהל השירותים הוטרינריים בשדה, ד"ר עוזרי, וכן עם הממונה הישיר עליו, הוטרינר המחוזי, ד"ר וסרמן, ושניהם הודיעו לו כי אין סמכות על פי הפקודה לאשר בידוד חלופי למאורת בידוד ציבורית, וכי אין להסכים לחלופה כזאת מטעמים של הגנת הציבור מפני מחלת הכלבת, כפי שיפורט להלן. בהתאם לכך, נותרה המשיבה בעמדתה ולפיה אין ניתן להסכים לבידוד הכלבה בבית המבקשת בשום תנאי שהוא. 5. למחלוקת שלפני פן משפטי ופן ענייני-מקצועי. בפן המשפטי, הנושא מוסדר בפקודה. אין מחלוקת כי הוראות הפקודה דורשות שבידוד הכלב שנשך יבוצע במאורת בידוד ציבורית (עירונית) ואינן מעניקות שיקול דעת לרשות כלשהי (לרבות ביהמ"ש) לאשר הסדר בידוד חלופי. כמו כן, אין באף דין ספציפי רלבנטי (למשל: פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש] ותקנותיה; חוק הרופאים הוטרינריים, התשנ"א - 1991 ותקנותיו) הוראה ספציפית, שממנה ניתן לשאוב סמכות לאשר הסדר של בידוד כלב שנשך שלא במאורת בידוד ציבורית. המבקשת טוענת כי למרות זאת, יש בסיס משפטי לסמכות של ביהמ"ש לאשר הסדר חלופי לבידוד במאורת בידוד ציבורית. הבסיס המשפטי הנטען בנוי מצירוף של "סמכות טבועה" של ביהמ"ש; ביחד עם תורת הפרשנות התכליתית, שכבר היכתה שורש בפסיקה; ובהתייחס, בהקשר זה, גם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תמציתו של טיעון זה היא כי בעידן חוקי היסוד - מרחק עשרות שנים משנות ה- 30 של המאה הקודמת, שאז נחקקה הפקודה - הוסטה נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי לבין ההתחשבות בפרט, באופן שכיום ניתן משקל רב יותר להתחשבות בצורכי הפרט ובמצוקתו, ככל הניתן, תוך שמירה על האינטרס הציבורי החיוני. לכך יש להוסיף את עניין הפרשנות התכליתית (על פי משנתו של כב' הנשיא [בדימ.] ברק, בספריו: פרשנות תכליתית במשפט ובפסקי הדין הרבים שבהם יושמה תורה זו). הטיעון לעניין זה הוא כי במקרה דנן תכלית החקיקה היא להבטיח את בידודו, באופן רצוף, של הכלב שנשך, במשך עשרת הימים שלאחר הנשיכה. זה אשר נדרש על מנת לבדוק אם במועד הנשיכה היה הכלב נגוע בכלבת, אם לאו, ואין תכלית החקיקה משתרעת מעבר לכך. אם תכלית זו ניתנת להשגה באמצעים, שפגיעתם בפרט (בעלי הכלב) חמורה פחות מאשר הפגיעה האפשרית כתוצאה משהותו של הכלב במאורת בידוד ציבורית (במקרה דנן: בעיקר החשש למות הגורים, ואף חשש לנזק לכלבה) - אזי עיקרון הפרשנות התכליתית, ביחד עם סמכותו "הטבועה" של ביהמ"ש, יכולים להוות מקור-סמכות לביהמ"ש לסטות מההוראות הספציפיות של הפקודה ולהתיר בידוד חלופי "ביתי", תוך קביעת תנאים שיהיה בהם כדי לאזן בין אינטרס הציבור לבין האינטרס של בעלי הכלב. על פי טיעון זה, יש לביהמ"ש סמכות "טבועה" ליצור איזון חדש כזה, שיבטא באופן ראוי ו"מודרני" יותר את נקודת האיזון המתאימה בין האינטרסים הנוגדים; לעומת ההוראות הנוקשות שבפקודה, שאין בהן איזון-אינטרסים כזה, כראוי בימינו אלה. מנגד טוענת ב"כ המשיבה כי "עוצמת" האינטרס הציבורי - לנוכח הסכנה הרבה ממחלת הכלבת, שהיא מידבקת וחשוכת-מרפא - מחייבת שלא לסטות מההוראות הקוגנטיות של הפקודה לעניין בידודו של כלב שנשך במאורת בידוד ציבורית. לטענתה, מתן אישור על ידי ביהמ"ש להסדר-בידוד, בסטייה מהוראות הפקודה, יגרום לסיכולן של הוראות הדין ועלול אף לפגוע באינטרס הציבורי למנוע הפצה של מחלת הכלבת. כפי שצויין, עמדה זו באה לידי ביטוי בהצעת החוק הממשלתית לתיקון פקודת הכלבת, אשר נזכרה לעיל. 6. בעניין אילון אישר ביהמ"ש חלופת-בידוד בביתו של בעל הכלב, אך אני מקבלת את טיעונה של ב"כ המשיבה, כי יש לאבחן בין עניין אילון (ופסקי הדין שניתנו בהסתמך עליו), לבין ענייננו. מספר טעמים לכך: ראשית, בעניין אילון התקיים הדיון בביהמ"ש, לגוף הבקשה, רק לאחר שחלפו עשרה ימים מאז הנשיכה, כך שעניין הצורך בבידודו של הכלב הפך תיאורטי. במובן זה, הפסיקה בעניין אילון היא בגדר "אמרת אגב" ולא פסיקה "אופרטיבית" (מדובר אמנם בפסק דין של בימ"ש השלום, שאינו מהווה תקדים מחייב, אך ניתן כמובן לשקול אותו, לגופו, כאשר בימ"ש אחר מתלבט באותה סוגייה). לעומת זאת, במקרה דנן טרם חלפו עשרה ימים ממועד הנשיכה, ועל כן אין מדובר בעניין תיאורטי אלא בהכרעה בעלת תוצאות "אופרטיביות". שנית, הדיון בפסק דין אילון התמקד בשאלת סמכותו של בימ"ש השלום להיזקק לתקיפה - ישירה או עקיפה - של אקט של רשות מינהלית. מעשה-הרשות שבו דובר היה הוראה של הוטרינר הרשותי, או המחוזי, שניתנה לפי סעיף 4 א' לפקודה. סעיף זה מסמיך רופא וטרינר ממשלתי, על פי שיקול דעתו, להורות לבעליה של חיה למסור אותה למאורת בידוד, אם מצא שהיה מגע בין החיה (כלב, בענייננו) לבין אדם, וכי יש חשש להדבקה בכלבת כתוצאה ממגע זה. אולם בענייננו אין מדובר בסעיף 4 א' לפקודה אלא בסעיף 4 שלה, שדן במקרה שבו החיה (כלב, בענייננו) נשך אדם. במקרה כזה אין הפקודה מקנה שיקול דעת לגבי מקום הבידוד, לא לוטרינר ממשלתי ולא לגורם אחר. יתרה מזאת, סעיף 4 (1) לפקודה, שבו עסקינן, אינו עוסק באקט של הרשות, אלא מטיל חובות ישירות על בעל הכלב, ובהן החובה להביאו למאורת הבידוד הקרובה ביותר (סעיף 4 (1) (ב) לפקודה, שהוא שעומד במרכז הדיון דנן). סעיף זה לא נדון בפסק הדין בעניין אילון. כשמדובר באכיפת חובה, אשר הדין מטיל באופן ישיר על האזרח, אין רלבנטיות לדיון הנרחב בפסק דין אילון בעניין הדרכים לתקיפת החלטתה של רשות מינהלית. מהטעמים הללו לא יכולתי להסתייע בפסק הדין בעניין אילון, לצורך ההכרעה במחלוקת שלפני. 7. רבות נכתב על היותה של הסמכות "הטבועה" או "הטבעית" שבידי ביהמ"ש, בגדר "סוס פרא", אשר יש לנקוט זהירות-יתר בטרם רוכבים עליו; כיוון שמדובר בסמכות כללית וערטילאית, שאין לה גבולות ברורים ומוגדרים. על כן לא יפנה ביהמ"ש למקור-סמכות זה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר הוא סבור שהדבר הכרחי לעשיית צדק, ולאחר שבחן ווידא ככל הניתן כי השימוש במקור-סמכות זה לא יפגע באינטרסים חשובים אחרים. מקל וחומר כך, כאשר מתבקש ביהמ"ש לאשר מעשה או הסדר שעומד בניגוד לדין. במקרה כזה יסתייג ביהמ"ש ביתר שאת להיעתר לבקשה כזאת על בסיס סמכות "טבועה"; גם אם מתבקש, במצורף לכך, מתן "סעד חוקתי ישיר", על פי העקרונות הכלליים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל פרשנות תכליתית, מבלי שסעד כזה עבר את התווך של חקיקה ספציפית לגבי העניין שבמחלוקת (קרי: מניעת כלבת; דרכי הבידוד של כלב שנשך אדם). בחינת הפן המשפטי, כשלעצמו, מעמידה איפוא ספק אם זה המקרה הראוי לאשר סטייה מהוראות הדין (פקודת הכלבת), בהתבסס על העקרונות הכלליים שהועלו כמקור לסמכות ביהמ"ש לעשות כן. אין צורך שאקבע מסמרות בסוגייה זו, שאינה פשוטה, כיוון שהגעתי למסקנה כי במקרה דנן, הפן הענייני-מקצועי מכריע כנגד אישור של בידוד "ביתי", תוך סטייה מהוראות הפקודה. 8. הפן הענייני-מקצועי הובהר בעדותו ובהסבריו של ד"ר זהרוני. הוא הסביר כי בשנים האחרונות הפכה מחלת הכלבת בישראל מכלבת סילבטית, שמקורה בחיות בר, לכלבת אורבנית, שמקורה בכלבים ובחתולים. הוא מסר כי בשנה האחרונה אירעו 53 מקרים של כלבת, רובם מנשיכות של כלבי בית. ד"ר זהרוני ציין כי האפשרויות לאבחן כלבת לא התפתחו ולא השתנו, מאז שנות ה- 30 של המאה הקודמת, ועל כן ההסדר שבפקודה עודו "עדכני", מהיבט זה. הדרך היחידה לקבוע אם כלב שנשך נגוע בכלבת אם לאו, מבלי להמית את הכלב על מנת לבדוק את מוחו, היא: לבודד אותו באופן מוחלט ורצוף, במשך עשרת הימים הקריטיים שלאחר הנשיכה. אם הכלב אינו מראה סימני כלבת לאורך כל עשרת הימים הללו, אזי לא היה נגוע בכלבת בעת הנשיכה. הדרישה העיקרית לגבי בידודו של הכלב היא איפוא - להחזיקו בבידוד מוחלט ולמנוע את יציאתו או בריחתו ממנו, באופן שניתן יהיה לתצפת עליו ברציפות וודאית, במשך עשרת הימים הקריטיים שלאחר הנשיכה. ד"ר זהרוני הסביר כי כלב שנגוע בכלבת ינסה תמיד לברוח ממקום שבו הוא מוחזק, והמחלה גורמת לכך, שהכלב יפעיל כוח עצום, הרבה מעל למשוער על פי גודלו ומשקלו. על כן, הבטחת בידודו של הכלב ומניעת יציאתו ממקום הבידוד אינה פשוטה, אם הכלב נגוע בכלבת. כלובי בידוד-הכלבת אשר במאורת הבידוד הציבורית בנויים ומאובטחים באופן שמותאם לצורך למנוע לחלוטין אפשרות שכלב נגוע בכלבת יימלט מהמקום. יש קושי ברור להבטיח ולוודא כי בידוד הכלב בבית ייעשה באופן רצוף בתוך כלוב, וכי כלוב-בידוד "ביתי" אמנם מותאם לתנאי שצויין. ד"ר זהרוני לא הטיל ספק ברצונם הטוב של המבקשת ובעלה ובכנות התחייבותם לנקוט כל צעד דרוש על מנת להבטיח את המשך הבידוד של כלבתם בתוך ביתם. החשש שהעלה היה מפני יצירת תקדים - בפסק דין "אופרטיבי" שניתן טרם חלפו עשרה ימים מאז הנשיכה - אשר יפתח פתח מסוכן: "אני מבקש להעמיד את בית המשפט על כך שפריצת הגדר במקרה אחד, שבו לא יחוייבו בעלי הכלב למוסרו למאורת בידוד ציבורית בהתאם לחוק, עלולה ליצור תקדים שישפיע על מקרים רבים שבהם צריך להסגיר כלבי בית למאורת הבידוד הציבורית. אני חושש שבעלי כלבים יסתמכו על פסה"ד הזה על מנת שלא להסגיר את הכלבים כנדרש, ובכך אנו פותחים פתח מסוכן" (בעמ' 3 לפר'). שוכנעתי מדברים אלה. אני סבורה כי ככל שיש מקום לבחינה מחדש של נקודת האיזון הראוייה בין ההכרח לוודא בידוד כנדרש של כלב (או בעל חי אחר) שנשך אדם, לבין ההתחשבות ברצונם של בעלי הכלב למנוע מסירתו למאורת בידוד ציבורית - אזי בחינה כזאת צריכה להיעשות על ידי גורמים מקצועיים מתאימים ולהביא להסדר שבדין (במילים אחרות: רגולציה, בדרך כלל בתקנות), שבו ייקבעו באופן מפורט התנאים לאישור של בידוד שלא במאורת בידוד ציבורית. כל עוד לא נשקל ולא נחקק הסדר כזה - וראינו לעיל כי בהצעת חוק ממשלתית מלפני כשנתיים הובעה עמדה נחרצת כנגד הסדר כזה - אני מקבלת את עמדת המשיבה, כי אין זה נכון שבית המשפט יפתח פתח לאישור בידוד-כלבת שלא במאורת בידוד. בית המשפט רואה לפניו את המקרה המסויים שעומד כעת לדיון: מדובר בכלבה קטנה יחסית, אשר לאורך שישה ימים מאז הנשיכה לא נתגלו בה סימני מחלה; אשר בעליה מרשימים ברצינותם וביכולתם, לכאורה, לבודד אותה בביתם, ואשר הלב נחמץ לנוכח מצוקתם וחששם לגורל הגורים והכלבה במאורת הבידוד הציבורית. כאשר "תכלית החקיקה": הבטחת בידודה של הכלבה למשך ארבעה ימים נוספים, נראית כה קרובה להשגה גם בבידוד הביתי - נמשך ביהמ"ש, מטבע הדברים, להיעתר לבקשתם-תחינתם של בעלי הכלבה. אולם אין בידי ביהמ"ש הכלים הדרושים על מנת להגדיר באופן הנדרש את התנאים שחייבים להתקיים לצורך הבטחת בידודו של הכלב, את אופן הפיקוח על כך, ופרטים רלבנטיים אחרים. אין בידי ביהמ"ש הכלים הדרושים על מנת להגדיר באילו מקרים, אם בכלל, ניתן לאשר בידוד-כלבת "ביתי", ובאילו מקרים אין ניתן לאשרו. ללא הגדרה ברורה כזאת, צודקת המשיבה בחששה, פן מתן אישור על ידי ביהמ"ש לבידוד-כלבת "ביתי" יפתח פתח מסוכן, אשר בהעדר הגדרות וגבולות ברורים עלול להתרחב כדי "פתחו של אולם", ובכך - לסכל את תכלית החקיקה של הפקודה ואף לסכן את הציבור. על כן הגעתי למסקנה כי אפשרות של בידוד-כלבת "ביתי" צריכה להיות מוסדרת על ידי המחוקק, ככל שיימצא מקום לכך, ואל-לו לביהמ"ש לפתוח בעניין מסוכן זה פתח בלתי מוגדר לחריגה מהוראות פקודת הכלבת. 9. ד"ר זהרוני הסכים כי לצורך קיום התכלית הרפואית-מקצועית של הבידוד, די בעשרת הימים שלאחר הנשיכה, ואין הכרח כי הכלבה וגוריה יוחזקו במאורת הבידוד הציבורית במשך עשרה ימים מיום הסגרתם לשם (על פי סעיף 4 (2) לפקודה). על כן המליץ ד"ר זהרוני שביהמ"ש יורה כי הכלבה וגוריה ישוחררו ממאורת הבידוד הציבורית ביום האחד-עשר שלאחר הנשיכה (היינו, ביום 21.6.11), כפוף כמובן לכך שלא נתגלו בהם סימני המחלה, וכן - לחיסון הכלבה כנגד כלבת במועד האמור. הוריתי בהתאם לכך, בהחלטה שניתנה בתום הדיון. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב