קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיפוי המדינה מחברת ביטוח בגין פגיעת חייל בתאונת דרכים: 1. ביום 30.8.98 היה רכב מס' 65-892-04 מבוטח אצל הנתבעת, חב' ביטוח. באותו יום נהג ברכב החייל (להלן - "הנפגע"). הנפגע היה מעורב בתאונת דרכים עצמית. כתוצאה מכך, כנטען, נגרמו לנפגע נזקי גוף קשים. 2. התביעה שבפניי הוגשה על ידי מדינת ישראל - משרד הביטחון (להלן, גם "המדינה"). נטען כי הנפגע הוכר כדין כנכה על ידי קצין התגמולים, בהתאם להוראות חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן - "חוק הנכים"). מכוחו של חוק הנכים נאלצה המדינה לשלם לנפגע, והיא אף עתידה להמשיך ולשלם לו תגמולים בהתאם להוראות חוק הנכים בסכום של 575,119 ₪. המדינה מוסיפה ומציינת כי אילו בחר הנפגע לתבוע את הנתבעת, הוא היה זכאי לקבל פיצויים על מלוא נזקיו כתוצאה מן התאונה וזאת בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפלת"ד"). לנוכח זאת הגישה המדינה תובענת שיפוי נגד הנתבעת, אף בהתאם להוראות חוק הנכים. 3. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. בלב כתב הגנתה ניצבו שורה של טענות מקדמיות מכוחן היא עתרה לסלק התביעה על הסף. ב"כ הצדדים הסכימו, לעניין זה, כי יוגשו טיעוני ב"כ הצדדים באשר לטענות הסף האמורות. לאחר שהונחו בפניי סיכומי הטענות הגיש ב"כ המדינה לעיוני פסק דין חדיש שניתן על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה ב-רע"א 2368/08 אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן - "פרשת אבנר"). מכוח יתרונה הדיוני של הנתבעת היתרתי לה להגיש טיעונים משלימים, בעקבות הגשת פסק הדין בפרשת אבנר. 4. מחומר הטענות שבפניי עולה שיש להידרש לשתי טענות סף של הנתבעת. מכוח הראשונה, נטען כי התביעה התיישנה. בדעתי, כמבואר בהמשך, לדחות טענה זו. מכוח השנייה, נטען כי יש לדחות התביעה על הסף משום טעמי מניעות או העדר עילת תביעה. בדעתי, כמבואר בהמשך, להיענות לטענה זו. מכך תיגזר דחיית התביעה על הסף, כמבוקש על ידי הנתבעת. 5. אפתח בשאלת ההתיישנות. תאונת הדרכים ארעה ביום 30.8.98. התביעה שבפניי הוגשה ביום 12.8.10, לכאורה לאחר 12 שנים. ועם זאת, בהגינותו הידועה, מודה ב"כ הנתבעת כי לנוכח המתחייב מדעת הרוב של כב' השופטים גולדברג וחלימה ב-ע"א 340/86 פ"ד מג(4) 195 (להלן - "הלכת כדורי"), לא עומדת לזכותה של הנתבעת טענת ההתיישנות. כך, לנוכח פסק דינו של השופט גולדברג על פיו יש להתייחס לתביעת שיפוי של המדינה, מכוח חוק הנכים, כאל תביעה עצמאית ולא כאל תביעה "תחליפית". לאורה של קביעה זו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום עשיית התשלום בפועל הראשון של המדינה. לנוכח נתון זה מודה ב"כ הנתבעת, לכאורה, כי הוא אינו יכול להתגדר בטענת התיישנות. נוסיף ונציין כי הלכת כדורי הלכה בנתיבה של הלכה קודמת לה, היא זו שנקבעה ב-ע"א 165/59 אפריאט ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד טו(1) 134 (להלן - "הלכת אפריאט"). 6. וחרף כל אלו סבור ב"כ הנתבעת כי במספר הזדמנויות ראה בית המשפט העליון לרמוז על כך שדעתו לא נוחה מהלכת כדורי. וכך, ב-ע"א 1162/96 וייס נ' מאק פ"ד נג(2) 79 (להלן - "פרשת וייס") רשם כב' השופט אנגלרד כי "אציין, בדרך אגב, כי מן הראוי היה לעיין מחדש בהלכה הרואה בתביעת השיפוי של המדינה לפי חוקי התגמולים של הצבא תביעה עצמאית ולא תביעה בדרך תחלוף... בנסיבות המקרה הנדון, אין לנו צורך לעסוק בשאלה זו, הגורמת, בין היתר, לסיבוכים ניכרים בסוגיית ההתיישנות" (עמ' 87). 7. ועוד סומך ב"כ הנתבעת על פסק דינו של כב' השופט ריבלין ב-ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק עמית, פ"ד נ"ז(4) 433 (להלן - "פרשת עמית") בו נרשם כי "ייתכן שהיה ראוי לגזור את מעמדה של המדינה במסגרת חוקי התגמולים על פי מעמדו של המוסד לפי חוק הביטוח הלאומי ולראות גם בתביעתה תביעת תחלוף. ואכן האפשרות הזו עלתה בפסיקת בית המשפט, מפי השופט אנגלרד, בפרשת וייס" (עמ' 441). 8. ואולם, מקום שבית המשפט העליון, בשתי הפרשות האמורות, לא ראה, כסמכותו המובהקת, לשנות מהלכת כדורי, נהיר שבית משפט השלום לא יעשה כן. אך ככל שהיה ספק בעניין זה סתם את הגולל על אפשרות זו פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בפרשת אבנר. שם נדון סיווגה של תביעת שיפוי של המדינה מכוח הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל-1970 (להלן - "חוק הגמלאות"). לאחר דיון ועיון סבורה הייתה השופטת פרוקצ'יה כי לעניין מירוץ ההתיישנות יש לסווג את עילת התביעה של המדינה כעילת שיפוי עצמאית, המתגבשת החל משלב הכרתה של המדינה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת, ולקבל גמלה מוקדמת. כתנא דמסייע לקביעתה נסמכה השופטת פרוקצ'יה על ההסדרים הקיימים בחוקי התגמולים, ובהם חוק הנכים. בסוקרה את ההוראות האמורות, תוך שהיא נסמכת בהסכמה בין השאר על הלכת כדורי, רשמה השופטת פרוקצ'יה כי "הפרשנות המוצעת לתביעת השיפוי של המדינה על פי חוק הגמלאות מתיישבת עם התפיסה הטמונה בחוקי התגמולים, אף כי שלא כמותם, לא נדרש בענייננו לאפיין את מלוא מרכיבי העילה על פי חוק הגמלאות ודי להתמקד במאפיינים הרלוונטיים לטענת ההתיישנות" (סעיף 47). כך, לאחר שהשופטת מציינת כי הכרעתה אף "משתלבת השתלבות הרמונית עם ההסדרים הקיימים בחוקי התגמולים - חוק הנכים ... בעניינם, נפסק כי מדובר בעילות שיפוי של המדינה בעלות סממנים עצמאיים, בדומה לעילת השיפוי בענייננו" (סעיף 46). בחינת פסק הדין מעלה כי בפני השופטת פרוקצ'יה אף עמדו ההלכות בפרשת וייס ובפרשת עמית. לנוכח כל אלו הנני דוחה את טענת ההתיישנות ואבוא לדון בטענת הסף השנייה. 9. סעיף 36(א) לחוק הנכים קובע כי "חייל משוחרר או נכה אשר זכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים לפי חוק זה, והוא זכאי, בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה...". לענייננו קובעת הוראת ס"ק (1) על פיה החייל "רשאי לנקוט בצעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד;". 10. הנתבעת טוענת, אף אין הכחשה מצד המדינה, כי טרם שהגיש הנפגע תביעתו בהתאם לחוק הנכים הוא הגיש תביעה נגד הנתבעת בהתאם להוראות חוק הפלת"ד וגבה מן הנתבעת תשלומים תכופים בסכום של 17,000 ₪. לא זו אף זו: הנפגע פנה בתביעה נגד המל"ל, לקבלת קצבת נכות כללית. תביעתו נענתה. המל"ל הגיש דרישת שיבוב נגד הנתבעת והיא שילמה למל"ל סכום של 37,000 ₪. רק בעקבות כל אלו הגיש הנפגע את תביעתו בהתאם לחוק הנכים. לנוכח כל אלו אמור היה קצין התגמולים לשלח ריקם את פניו של הנפגע. משלא נעשה כן אין זאת אלא שהמדינה הכירה בתביעתו של הנפגע, אם כמתנדבת ואם בטעות. אם כך ואם כך היא לא נאלצה לשלם לנפגע כל תשלומים. ומשכך, מכל מקום לא נוצרה עילה למדינה להגיש תביעה כנגד הנתבעת. 11. טיעוני ב"כ המדינה, להדיפת טענות אלו, דחוקים ביותר. הטענה הראשונה היא שהנפגע גבה בשני ההליכים, הן מכוח חוק הפלת"ד והן בגין נכות כללית, סכומי כסף צנועים ביותר. משכך, לא קיים פיצוי כפול. הנפגע זנח את תביעתו מכוח חוק הפלת"ד, מטעמים אלו או אחרים. בנסיבות אלו, כך הטענה, אין לנעול בפני הנפגע את שערי התביעה על פי חוק הנכים. בדעתי לדחות הטענה האמורה. חוק הנכים אינו תולה עצמו בשאלה לעניין גובה הסכום אותו גבה הנכה, אלא בעצם הגבייה. אכן הוא מתיר לנפגע לנקוט בהליכים משפטיים הן בהתאם לחוק הנכים והן בהתאם לחוק האחר, כל עוד הוא אינו גובה מכוחם של שני חוקים אלו. 12. וככל שקיים ספק מבהיר השופט אנגלרד, בפרשת וייס הנ"ל, כי "אם שולמו לו (לנכה - ש.ל.) פיצויים על פי העילה הנזיקית, הנכה מאבד באופן אוטומטי את זכאותו לתגמולים על פי חוק הנכים. אובדן הזכאות הוא מוחלט ואין לנכה אפשרות לחזור בו" (עמ' 86). השופט אנגלרד לא מדבר על גובה הפיצויים, אלא על עצם גביית פיצויים על פי העילה הנזיקית. ואכן לא יעלה על הדעת, לטעמי, לבחון את הרציונאל של הוראות חוק הנכים באופן המאפשר לנכה לא רק לנקוט בהליכים מכוח שני חוקים, אלא אף לגבות מכוחם, תוך שבית המשפט נאלץ לערוך בחינה מדוקדקת, בכל פרשה ופרשה, לעניין גובהם של סכומים. פרשת הדרכים שניצבת בפני הנכה היא כאשר הוא צריך לגבות תשלום פלוני. החלטתו אז, לעניין הוראות חוק הנכים, היא קריטית. די, איפוא, היה בכך שהנתבעת שילמה לנפגע מכוח חוק הפלת"ד, על מנת שתגיע אל המבוקש. משעה שאף שילמה למל"ל, קל וחומר. 13. הטענה השנייה של הנתבעת תולה עצמה בתיבה "כאחד". אכן, כך נטען, "כל עוד שאין בפנינו מקרה של גביית כספים בשל נזקיו של נכה בעת ובעונה אחת, על פי שני 'חוקים מתחרים', הדבר איננו אסור" (סעיף 14). על כך משיב, ובצדק רב, ב"כ הנתבעת, כי "מדובר בטענה חסרת כל היגיון. מה רוצה המדינה? שהפקדת ההמחאה של המבטחת והכנסת הכספים לחשבון הבנק של הנפגע על ידי המדינה יתרחשו בו-זמנית? ורק אז לא ניתן יהיה לפרוע את ההמחאה? האם מלשון החוק עולה כי חייבת להיות חפיפה בזמנים? ההפך הוא הנכון. החוק קובע מפורשות כי משמימש הנפגע את זכויותיו מכוח חוק אחד, הוא לא יהיה זכאי לממש זכויותיו מכוח החוק האחר" (סעיף 7 לתשובת ב"כ הנתבעת מ-7.4.11). לדברים האמורים אני מסכים. אכן, אין ספק כי הביטוי "כאחד" הוא ביטוי לא מוצלח שיכול לאצור בחובו רב-משמעות. האם, לשיטת הטוען, תהא הכוונה לתשלום שנעשה באותו יום, שמא באותה שעה, שמא באותה דקה? נהיר כי פרשנות תכליתית, המבקשת לעמוד על כוונתו של המחוקק, אינה יכולה להלום פרשנות דחוקה זו, שתרוקן את ההוראה, אפקטיבית, מכל תוכן. שהרי היא תהפוך את יישומו לנדיר שבנדיר, אם לא כמעט לאפסי. 14. לנוכח כל אלו הנני נענה לטענת הסף השנייה. 15. לפיכך הנני דוחה על הסף את התביעה. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. צבאתאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסהשיפויחיילים