טראומה עקב נשיכת כלב

בפסיקת בית המשפט הודגש כי היקף האחריות כולל כל סוג התנהגות שמקורו בכלב ואין צורך בקיומו של מגע פיזי, נשיכה של הכלב או פעולה תוקפנית שלו כלפי הניזוק. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזק נפשי עקב נשיכת כלב: העובדות וטענות הצדדים התובעת, ילידת 1934, תושבת כפר יונה. לטענת התובעת, בתאריך 22.7.07 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, בעת שהלכה בסמטת האלה בכפר יונה, יצא לפתע מחצר ביתם של הנתבעים 1 ו- 2 כלב השייך להם, ונשך אותה כ - 25 נשיכות באזור המותן, העכוז ויד ימין (להלן: "האירוע" או "אירוע הנשיכה"). התובעת נתקפה בכי היסטרי והובהלה לבית חולים מאיר, שם טופלה במשככי כאבים וזריקות, ולאחר מכן שוחררה לביתה. אלא שלטענתה האירוע הטראומתי הותיר את חותמו עליה, ומאז היא סובלת מנכות נפשית ומפגיעה תפקודית, והיא תובעת את נזקיה מהנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים"), כבעלי הכלב וכמי שהורשעו בחע"מ 50652/07 מועצה מקומית כפר יונה נ' בכר בחמישה סעיפי אישום ביחס לאירוע נשוא התביעה (להלן: "פסק הדין"), ומהמועצה המקומית, בהיותה זו שאמורה לפקח על כלבים משוטטים ולמנוע את הסיכון הטמון בהם, אך לא מילאה את תפקידה וגרמה לסיכון להתממש. 2. הנתבעים הכחישו אחריותם לאירוע וטענו באמצעות עורך דין נשיכת כלב כי זה לא התרחש, וגם אם התרחש כלבם לא היה מעורב בו, אלא ארבעה כלבים אחרים שהסתובבו באופן חופשי ברחוב יהודה הלוי בכפר יונה - כפי שנמסר על ידי התובעת עצמה סמוך לאחר האירוע. גם המועצה הכחישה את אחריותה לאירוע, וטענה כי באופן שוטף היא דואגת להסדיר את נושא החזקת כלבים ומניעת סכנה לציבור, היא טיפלה בכל התלונות שהגיעו אליה אודות כלבים משוטטים או מסוכנים, ומעולם לא קיבלה כל תלונה אודות הכלב הספציפי נשוא התביעה. לטענת המועצה, ככל שתמצא אחראית, הרי על הנתבעים מוטלת חובה לשפות אותה בגין כל חיוב שתחויב בו, וזאת בשל רשלנותם כבעלים ומחזיקים של הכלב, ועל כן הגישה כנגדם הודעת צד ג'. כל הנתבעים הכחישו את נזקיה הנטענים של התובעת. 3. על מנת להוכיח טענותיה בשאלת האחריות והנזקים שנגרמו לה, הגישה התובעת תצהיר מטעמה וכן ואת תצהיריהם של ענת ואיציק ניסן (בנה וכלתה), מלכה צרור ורינה כהן (בנותיה), וכן צירפה את חוות דעתו של ד"ר דניאל בקר, מומחה בתחום הפסיכיאטרי, אשר בדק את מצבה וקבע נכותה בגין האירוע. מטעם המועצה הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר אנוך פיאר דן, דיסק ותמונות שצולמו על ידי חוקרים ששלחה, וחומר רפואי הנוגע למצבה הרפואי של התובעת. מטעם הנתבעים לא הוגשו תצהירים במועדים שנקצבו, וחרף ארכות שניתנו להם לא פעלו כדי לקדם את ההליכים, עד שבסופו של דבר, ומשלא שולמו ההוצאות שהטלתי בגין האיחור, לא התרתי הגשת תצהירים מטעמם (ראה החלטות שניתנו ב- 5.1.11, 5.9.11, 8.9.11, 12.1.12). אחריות הנתבעים 4. התובעת טענה שאחריות הנתבעים לאירוע נקבעה בפסק הדין שניתן כנגדם בהליך הפלילי, בו הורשעו בעבירות שונות הנוגעות לאירוע ולהחזקת הכלב שלא כדין, ולפיכך ומכוח סעיף 41 א לפקודת הנזיקין, מוטלת על הנתבעים אחריות מוחלטת ועליהם לפצות אותה בגין כל הנזקים שגרם לה הכלב. מנגד, טענו הנתבעים בסיכומיהם, כי פסק הדין הינו רק ראיה לכאורה שמשקלה מועט, וכשמוסיפים לכך את הפגמים שנפלו בהליך הפלילי ובמסקנות פסק הדין עצמו, המסקנה היא שכלבם לא היה מעורב בתקיפת התובעת. הנתבעים הוסיפו, כי ככל שיתברר שכלבם הוא שתקף את התובעת הרי שעומדת להם ההגנה המנויה בסעיף 41 א לפקודת הנזיקין, ולפיה התובעת התגרתה בכלב ו/או נכנסה לחצר ביתם שלא כדין, ולפיכך אין לחייב אותם באחריות לנזקים שנגרמו לה. 5. פסק הדין צורף לכתב התשובה שהגישה התובעת, וכך קבעה כב' השופטת טלמור: "עליי לציין כי מהימנה עליי ללא כל סייג עדותם של עדי התביעה. עדותם הייתה כנה, רצינית, אחראית ומדויקת. נחה דעתי כי זכורים היו להם כל פרטי התרחשות האירועים וכי ניתן לסמוך על עדותם. לא כך באשר לעדות הנאשמת 1 (היא הנתבעת 1 - ג.צ) עדות אשר אין אני נותנת בה אמון. עדותה היתה בלתי כנה, חמקנית, נתגלו בעדותה אי דיוקים רבים וניכר היה כי מנסה להרחיק עצמה ואת נאשם 2 בעלה (הוא הנתבע 2 - ג.צ) מן הארוע נשוא הדיון הכל בניסיון שלא לשאת באחריות לקרות האירועים נשוא כתב האישום. נאשם 2 בחר שלא להעיד כלל. קובעת אני בקבלי את גרסת עדת התביעה ניסן שמחה כי ביום 22.7.07 בשעה 12:15 הלכה מביתה שברחוב יהודה הלוי בכפר יונה לבית הדואר, בדרך חזרה מבית הדואר שינתה גב' ניסן את מסלול הליכתה וחזרה מרחוב סמטת האלה זאת מאחר וחששה מהכלבים ששוטטו ברחוב יהודה הלוי. בסמוך לשער החצר של בית בנה, אליו רצתה להגיע, במרחק הושטת יד משער חצר זו, תקף אותה מאחור כלב אשר נשך אותה מספר רב של פעמים (25 פעמים). גב' ניסן צעקה ולשמע צעקותיה הרמות נאשמת 1, בנה, חברתו של הבן הגיעו ממקום מגורי נאשמת 1 הסמוך למקום מגורי בנה של גב' ניסן והכניסו את הכלב הנושך לבית הנאשמים". מסקנתו הסופית של פסק הדין היתה: "כלבם של הנאשמים הוא זה שתקף ונשך את גב' ניסן במועד, במקום ובשעת האירוע נשוא כתב האישום שעה שהיה משוחרר ומשוטט ברשות הרבים ללא רצועה ומחסום לפיו" (ההדגשה שלי - ג.צ). לאור מסקנה זו, הרשיע בית המשפט את הנתבעים בחמישה אישומים שונים, בעבירות הקשורות בהחזקת כלב ללא רשיון, ללא לוחית זיהוי ושבב אלקטרוני, ללא חיסון נגד כלבת, הוצאת הכלב למקום פתוח מבלי שהוא קשור ופיו חסום, וכן הורשעו הנתבעים בכך שלא דיווחו על האירוע לווטרינר העירוני, לא לקחו את הכלב לבידוד לאחר הנשיכות, כשהנתבעת 1 היתה מעורבת במסירת מידע כוזב ביחס לפרט מהותי הקשור בכלב (עבירות על פי סעיפים 18 (א) (ב) ו-(ג) לחוק להסדרת הפיקוח על הכלבים תשס"ג - 2002; סעיף 10 לחוק העזר לכפר יונה (פיקוח על כלבים) התש"ן - 1989; ולפי סעיף 12 לפקודת הכלבת, 1934). 6. מדובר בפסק דין חלוט אשר קביעותיו ומסקנותיו מדברות בעד עצמן, ולא יכול להיות ספק כי כלבם של הנתבעים הוא אשר תקף את התובעת, במקום ובנסיבות המתוארות בתביעה. אכן, נכונה טענת הנתבעים לפיה הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי הינם אך ראיה לכאורה לאמור בו, אולם הדרך לסתור את אותן קביעות מוגבלת, ועל המבקש לעשות זאת "ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין" (סעיף 42 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971). הנתבעים לא ביקשו להביא כל ראיה לסתור את קביעות פסק הדין המרשיע, ובפועל לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לבסס טענה מטענתם, כאילו נפלו פגמים בניהול ההליך. מכאן, שאחריותם של הנתבעים נקבעה זה מכבר ועליהם לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאירוע הנשיכה. אחריות המועצה 7. התובעת טענה כי האחריות לאירוע מוטלת גם על המועצה, כרשות מקומית שלא מילאה את תפקידה על פי חוק - בכך שלמרות שידעה על תופעת הכלבים המשוטטים, איפשרה להם להסתובב באין מפריע בשטח ציבורי המצוי באחריותה, ולא נקטה בפעולות כדי למנוע אירועים מסוג זה. המועצה טענה כי כלבם של התובעים לא היה כלב משוטט, ואף אם יסתבר שהיה כזה - אין באפשרותה להימצא בכל מקום ולהשגיח כי כל בעל כלב בכל חצר ימנע מכלבו גישה לרחוב. המועצה הוסיפה, שהיא פועלת כמיטב יכולתה למנוע את הסכנה הנשקפת לציבור מכלבים משוטטים, והיא טיפלה בכל התלונות שהגיעו אליה בנושא זה. אין מחלוקת שמועצה מקומית חבה חובת זהירות כלפי תושביה, ובכלל זה חייבת לנקוט באמצעי זהירות על מנת למנוע את הסכנה הטמונה בכלבים משוחררים המשוטטים ברשות הרבים, ויכולים להוות סיכון לציבור. השאלה היא האם הוכח שהמועצה הפרה את חובתה ולא פעלה כראוי למניעת האירוע בו נפגעה התובעת. התובעת ביססה את טענותיה באשר להפרת החובות המוטלות על המועצה בשלושת אלו: מקרים נוספים בהם הותקפו עוברי אורח על ידי כלבים משוטטים באזור מגורי התובעת. עובר לאירוע הועברו למועצה תלונות רבות בנושא כלבים משוטטים באזור מגוריה של התובעת, אך והיא התעלמה מהן. באזורי מגורי התובעת עדיין מצויים כלבים משוטטים, וראיה לכך מצויה בתמונות שצולמו וצורפו לתצהירים מטעם התובעת. ואולם, לאחר שסקרתי את העדויות והראיות בתיק, לא מצאתי כי די בהם כדי להוכיח את התרשלות המועצה. 9. באשר למקרי תקיפה קודמים - התובעת מסרה בעדותה כי לא נכחה באף אחד מהמקרים הנטענים בתצהירה, ולא ראתה אירועים בהם תקפו כלבים אנשים באזור מגוריה, אלא רק שמעה עליהם מפי אחרים, וכך גם העידו העדים מטעמה. איציק ניסן (להלן: "איציק"), בנה של התובעת, מסר ש"לגבי כל התקיפות אלו דברים ששמעתי מפי אחרים" (עמוד 17 שורות 10-12)). גם ענת ניסן (להלן: "ענת"), כלתה של התובעת, אשר טענה בתצהירה כי הייתה עדה למקרה בו תקף כלבם של הנתבעים ילדה שרכבה על אופניים, מסרה בעדותה שלא ראתה את מקרי התקיפה במו עיניה, אלא רק שמעה ילדה "צורחת כי הוא נבח... לא ראיתי אם הוא היה קשור בשרשרת" ( עמוד 27 שורות 21-26). ענת אמנם סיפרה גם על אירוע נוסף בו הותקפה אישה על ידי כלב, אך גם במקרה זה לא ראתה את ההתרחשות אלא רק את האישה לאחר האירוע (עמוד 28 שורה 16). העובדה שהתובעת ואיציק הזכירו בתצהיריהם שמות של שכנים אחרים, אשר לטענתם הותקפו על ידי כלבים באותו אזור, אף היא אינה בעלת משקל בשעה שהם עצמם לא העידו. מדובר אפוא בעדויות שאינן עדויות ישירות וככאלה משקלן מועט, מה גם שהעדים הם בעלי אינטרס בתוצאות ההליך. 10. באשר לטענה בדבר תלונות שהועברו למועצה בעניין כלבים משוטטים, גם הפעם מסרה התובעת בעדותה שלא היא עצמה התלוננה אלא ילדיה (עמוד 23 שורה 24, עמוד 24 שורה 11), ואולם, גם בסוגיה זו לא הובאה כל ראיה היכולה לבסס פניה למועצה עובר לתאונה בעניין שוטטות כלבים; ענת ואיציק מסרו בתצהירם שהתלוננו במועצה עשרות פעמים על כלבים משוחררים באזור מגוריה של התובעת. אלא שבעדותם לא פירטו אודות התלונות, ואף סייגו את דבריהם באופן שלא ניתן להבין האם נערכו פניות מסודרות למועצה בעניין, מתי נערכו הפניות, מה היה תוכנן ובאילו נסיבות נעשו. כך למשל, ענת ציינה בעדותה שרק שמעה את בעלה פונה לתברואן, אך אינה זוכרת תאריכים ואחר כך שינתה מעדותה ומסרה: "אני בעצמי עשיתי את כל הדברים, לא בעלי. לא יכולה להגיד תאריך אבל היה יותר מפעם אחת" (עמוד 28 שורות 1-5). איציק, אשר ציין בתצהירו כי התלונן לפחות 5-6 פעמים במוקד 106 של המועצה, גם לפני שהתובעת ננשכה, מסר בעדות ש"התלוננתי פעמיים במוקד 106" - מסר ולא פירט (עמוד 16 שורות 27-28). אף העתק חמשת התלונות שצורפו לתצהירו של איציק (נספחים ב'1 - ב'5), אשר לטענתו מהוות רק חלק מדיווחיו למוקד 106 בעניין הכלבים, אינן מבססות תלונה שהועברה למועצה לפני האירוע. תלונה אחת נושאת את תאריך האירוע, שלוש תלונות נוספות הועברו כשנה לאחר מכן, ואילו התלונה החמישית, והיחידה אשר קדמה לאירוע, אינה רלבנטית לענייננו, וקשורה לכניסת עיזים לגינת ביתם. בכל אלה אין כדי לבסס את גרסת התובעת כי אכן התקיימה בשטח המועצה תופעה ידועה של כלבים משוטטים, אשר הועברה למועצה והיא נמנעה מלפעול בעניין. אף הטענה כי לא תועדו מלוא הפניות שנערכו למועצה נטענה בעלמא ולא נתמכה בכל ראיה, שעה שניתן היה להוכיח פניות כאלו בנקל. כך למשל, באמצעות דף פירוט שיחות שבוצעו למוקד, או על ידי זימון תברואן המועצה או כל גורם אחר במועצה, בפניו התלוננו ילדיה של התובעת על שוטטות כלבים. 11. גם התמונות שצורפו לתצהירו של איציק (נספח א' לתצהירו), אין בהן לשנות ממסקנתי, שכן מאותן תמונות - אשר בשתיים מהן מצולמים שני כלבים יושבים בצד הכביש ובתמונה שלישית כלב אחר משוטט בכביש ללא רצועה - לא ניתן להבין באילו נסיבות ובאיזה מקום צולמו, ואף עדותו של איציק לפיה "זה מה שיצא לצלם" אינה מבהירה סוגיה זו. ואוסיף, כי אף אם היו מובהרות נסיבות הצילום - אין בתמונות בודדות של כלבים בשטח פתוח, כדי לבסס תופעה קבועה של שוטטות כלבים ברשות הרבים, וכהוכחה לרשלנות ולהזנחה של הרשות כלפי תושביה. 12. בשולי הדברים יוער, כי תיאור חששם והימנעותם של התובעת ובני משפחתה מן האפשרות להיתקל בכלב משוטט באזור מגוריהם, כפי שעלה בתצהיר מטעמם - על אף היותו טבעי ומובן לאור האירוע בו הייתה מעורבת התובעת, אינו יכול לשמש כראיה פוזיטיבית וממשית לרשלנות המועצה בטיפול בכלבים משוטטים, ואין בעובדה זו לבדה כדי להטיל על המועצה אחריות בנזיקין. 13. סיכומו של דבר - לא הובאה כל ראיה המבססת את הטענה כי הופנו למועצה דיווחים אודות כלבים משוטטים או משוחררים באזור מגורי התובעת, וכי המועצה לא נקטה אמצעים מספיקים לאכיפת החוק, ולפיכך דין התביעה כנגד המועצה להדחות. מצבה הרפואי של התובעת 14. כתוצאה מהאירוע נזקקה התובעת לטיפול רפואי בבית החולים, שם עברה חיטוי וחבישה של פצעי הנשיכה, קיבלה זריקות, משככי כאבים ותרופות (נספח ב' לכתב התביעה). כמתואר בדו"חות הרפואיים (נספח ד' לכתב התביעה), פצעיה של התובעת התמקדו ב"מותן ועכוז ימין יותר מ- 25 סימני נשיכה עד גודל 4 ס"מ, יד ימין סימן נשיכה בגודל 1 ס"מ, על העכוז 3 המטומות גדולות עם פגיעה בשלמות העור". לטענת התובעת, בעקבות האירוע היא החלה לסבול מפחדים ומתחים, היא חוששת לצאת מפתח ביתה ללא ליווי, ונזקקת לטיפולים פסיכולוגיים, לתרופות הרגעה ולנוגדי דיכאון. התובעת הוסיפה, כי בעקבות האירוע החלה לסבול מכאבים ברגליים ומקשיי הליכה, הפרעות בשינה, אובחנה כסובלת מתסמונת פוסט טראומתית, קוצר נשימה, יתר לחץ דם, פריחה בעור ונימול ברגליים. התובעת הציגה את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר דניאל בקר, אשר בדק אותה ביום 3.11.08, והעריך את נכותה בגין תסמונת פוסט טראומתית בשיעור של 15%, בהתאם לתקנות 34 (ב) ו- (ג) לתקנות המל"ל (ת/6). ד"ר בקר ציין, כי על פי המכתבים מהתחנה לבריאות הנפש שהציגה לו התובעת, היא "סובלת מתסמונת פוסט טראומטית על רקע התקיפה של הכלב. לדעתם היא אינה מסוגלת לתפקד ומצבה מידרדר, למרות הטיפול התרופתי. אף הומלץ להכניס מטפלת הביתה על מנת להשגיח על מצבה" (עמוד 4 לת/6). 15. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר אנוך פיאר דן, אשר בדק את התובעת ביום 4.8.09, ומתוך המסמכים ובדיקת התובעת מצא כי אמנם התובעת עברה אירוע טראומטי אשר הוביל לפוסט טראומה, אך נותר רושם שהיא "מגזימה בצורה מגמתית", ועל כן העריך את נכותה בשיעור של 5% לפי תקנות 34 (א) ו- (ב). 16. המומחים נחקרו על חוות דעתם, ובמהלך החקירה הוצג תיקה הרפואי של התובעת בקופת חולים (נ/1); תיקה האישי במשרד העבודה והרווחה (נ/2); תצהיר תשובות של התובעת לשאלון ששלחה המועצה (נ/3); סרט ותמונות של התובעת שצילם חוקר מטעם המועצה (נ/4). כעולה מעדותו של ד"ר בקר, בקביעת נכותה של התובעת הוא הסתמך על דבריהם של התובעת ובנה (עמוד 44 שורה 25), ועל חלק מן התיעוד הרפואי, הנוגע "לאירוע הנשיכה ולמסמכים הרפואיים (ש)היו סביב האירוע" (הדגשה שלי - ג.צ, עמוד 38 שורה 13-14). כך, ציין ד"ר בקר, כי התרשם שלאחר האירוע חלה אצל התובעת "ירידה כללית, יש דברים שהיא הפסיקה לעשות בגין החרדות שהתעוררו אחרי האירוע" (עמוד 41 שורה 22) וזאת למרות ש"החלק שהיה אצל שירותי הרווחה לא היה בפני", וגם: "עד כמה שידוע לי בעת האירוע של הנשיכה לא היתה לה עזרה בבית" (עמוד 45 שורה 1-5). בהמשך החקירה נשאל המומחה: "ש. אתה אומר שכל חוות הדעת שלך נסמכת על מה שאמרה התובעת ומה שאמר בנה. מדוע לא מצאת לנכון להביא היום מסמך שהוא כה מהותי כמו התרשומות שלך לגבי התלונות של התובעת והבן. בפנינו יש חוות דעת שאנחנו לא רואים על מה היא מסתמכת. ת. כתבתי מפיה והשאלה האם רשמתי בחוות הדעת את מה שכתבתי בתרשומות. זו כבר האמינות שלי". (עמוד 47 שורה 25-28, עמוד 48 שורה 1-2). מכאן, שד"ר בקר מבסס את חוות דעתו ומסקנותיו בעיקר על התרשמותו מהתובעת ומדברים שמסרו היא ובנה במהלך הבדיקה. 17. מטעם המועצה העיד ד"ר אנוך פיאר דן, שתיאר את התרשמותו מהתובעת בדברים הבאים: "אישה לא משכילה. בהחלט מניפולטיבית בשלב שאני בדקתי אותה. כשאדם לא משתף פעולה או משתף פעולה באופן מגמתי ונותן תשובות אבסורדיות קשה מאוד להעריך את האינטליגנציה... אני טוען שהיתה מגמתית והגזימה. כאשר יש פער כל כך בולט בין התיאור של האנמנזה ושל היסורים עם פירוט יוצא מן הכלל ולעומת זה בבדיקה מאוד אלמנטרית הכל תשובות ליד, זה באופן ברור מצביע על נסיון להראות תמונה הרבה יותר חמורה, או על חוסר שיתוף פעולה או על מגמתיות" (עמוד 55 שורה 1-4, עמוד 56 שורה 14-23). עוד מסר ד"ר אנוך בעדותו, שלצורך הכנת חוות הדעת "עיין בכל המסמכים" שבתיקה הרפואי של התובעת וסקר אותם בחוות דעתו בעמודים 1 -2 (עמוד 62 שורה 17). ד"ר אנוך סיכם את עדותו בדברים הבאים: "הייתי צריך לעשות הערכה בין העובדה שהסימנים הם מובהקים של פוסט טראומה לבין ההגזמה שנראתה לי גדולה. כשהייתי צריך לשקול כתבתי שהאבחנה נכונה ובשל ההגזמה 5% משקפים עדיין את העובדה שיש פגיעה תפקודית ושאכן יש פגיעה נפשית" (פרוטוקול עמוד 61 שורה 22-25). ד"ר אנוך נחקר על מסקנתו לפיה התובעת הגזימה בתיאור נזקיה, וכך השיב: "ת. ...כשאדם לא משתף פעולה או משתף פעולה באופן מגמתי ונותן תשובות אבסורדיות קשה מאוד להעריך את האינטליגנציה... אדם חסר השכלה באופן מוחלט החיים מלמדים אותו כשהוא הולך לקנות לחם ואומרין לו שלחם עולה 4 ₪ ויש לו 10 ₪ הוא צריך לקבל עודף והוא יודע כמה. הסיכוי שאדם מהישוב ידע א'-ב' אחרי 60 שנה או משהו דומה שנים שהוא תושב המדינה, הוא לאין שיעור יותר גדול מאשר בכלל. אותו דבר לגבי 2+2... ש. היתה בפניך אישה שידעת שהיא אלפביתית וציפית שהיא תשיב לך נכון. ת. לא ציפית בכלל. יש סיכוי שהיא תענה. אבל כשזה מגיע למספר האצבעות בידיים ואיזה יום היום, או באיזה חודש אנחנו נמצאים, זה מצביע על משהו. ש. זה מצביע על אמינות אם היא לא יודעת את הא'-ב'. ת. זה מצביע על מגמתיות". (פרוטוקול עמוד 55 ש' 2-4, 27-28, עמוד 56 ש' 1-7). אם כן, קביעתו של ד"ר אנוך יוצאת מנקודת הנחה כי התובעת אכן סובלת מסימנים "מובהקים" של ההפרעה הפוסט טראומטית, אלא שאותם סימנים אינם עולים עד כדי פגיעה תפקודית משמעותית, כפי שהציגה התובעת באופן מגמתי ומוגזם. 18. מכאן, שגדר המחלוקת בין המומחים נעוצה בפער שבין קביעת תתי סעיפים (א) ו- (ב) לבין תתי סעיפים (ב) ו- (ג) לתקנה 34 לתקנות המל"ל, ובשאלה האם התובעת סובלת מ"סימנים קלים" של התסמונת, או שמא מדובר ב"סימנים אובייקטיבים וסובייקטיבים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה". לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת עדותם של המומחים, אני סבורה שהקביעה המתאימה בעניינה של התובעת היא זו המתוארת בסעיף 34 (ב). הן מומחה התובעת והן מומחה המועצה הסכימו, כי התובעת אכן סובלת מסימנים מובהקים של ההפרעה הפוסט טראומתית. לא מדובר אך בסימנים קלים, ומטבע הדברים בנסיבות אלה קיימת הגבלה מסוימת בכושר תפקודה של התובעת. עם זאת, מקובלת עלי קביעתו של ד"ר אנוך, בכל הנוגע להגזמה הניכרת שנמצאה בדבריה של התובעת באשר לתפקודה בפועל, וזאת לנוכח היקף של המסמכים הרפואיים שעמדו לנגד עיניו, והעובדה שבדיקתו נערכה כשנה לאחר בדיקתה של התובעת על ידי המומחה מטעמה. מסקנה זו עולה גם מחקירתה של התובעת; התובעת מסרה בתצהירה כי מאז תקיפת הכלב נפגע תפקודה, והיא חדלה מכל פעילות התנדבותית, חדלה מלהגיע למתנ"ס, והיא מתקשה לתפקד בבית כמו בעבר. ואולם, התובעת לא הביאה כל ראיה עדכנית המצביעה על מגבלה בולטת בכושר תפקודה, ואף במסגרת חקירתה - כשנתבקשה לפרט נתונים אשר יכולים ללמד על מגבלה בולטת בתפקוד - מסרה את תשובותיה בצורה מתחמקת, גורפת ומגמתית. כך למשל, כאשר נשאלה התובעת מדוע צורפו לתביעתה מסמכים הנוגעים לטיפולים פסיכולוגיים רק עד שנת 2008 [נספחים ט', יא', יב', יד', טו') השיבה: "הלכתי רק לרופאת משפחה שלי... לא שמרתי אף קבלה. מי אמר לי לשמור. הייתי צריכה טיפולים פסיכולוגיים. הרופאה בדקה אותי ושלחה אותי. אמרתי שאני רוצה טיפול פסיכולוגי. אין לי ניירות על זה" (עמוד 19 שורה 18-22). בהמשך, כאשר נשאלה התובעת מדוע לא צרפה כל מסמך המעיד על כך שהפסיקה את פעילותה במתנ"ס או כמתנדבת בביטוח לאומי עקב האירוע, או מדוע לא זימנה לעדות גורם אשר יעיד על כך, השיבה "מה פתאום שיבואו להעיד בשבילי?", "מי חושב על הדברים האלה?", "למה לי להביא נייר? יש לי תעודה בבית שאני מתנדבת" (עמוד 13). זאת ועוד, כאשר נשאלה האם מי מילדיה מחזיק כלב בביתו, השיבה "לא יודעת. אולי יש כלב. לא יודעת. מלכה גרה בקומות וכל היתר בבית פרטי. אני מפחדת אפילו מגור קטן" (עמוד 21 שורה 3-4). תשובה של חוסר ידיעה על המתרחש אצל ביתה אינה אמינה, מה גם שבעדות הבת, רינה כהן, התברר שהיא מחזיקה בכלב בביתה ושהתובעת מגיעה לבקר אצלה (עמודים 33-34 ), וכשאלה הם פני הדברים, הרי שהמסקנה היא שהתובעת אכן מגזימה בתיאור מצבה ובסימפטומים המאפיינים את התנהגותה, ואני קובעת את נכותה בשיעור של 10%. חישוב הנזק עזרת הזולת לעבר ולעתיד 22. התובעת הינה אישה מבוגרת כבת 78 שנים, שלטענתה עובר לאירוע הייתה בריאה ותפקדה באופן עצמאי ומלא, התנדבה במסגרת הביטוח הלאומי, ואף הייתה פעילה במתנ"ס השכונתי. לגרסתה, בעקבות האירוע היא נאלצת להיעזר בבתה רינה כדי לבצע את עבודות הבית, אותן הייתה מורגלת לעשות בכוחות עצמה, והיא אינה יוצאת עוד מביתה ללא ליווי. גם ילדיה של התובעת, איציק ורינה, טענו בתצהיריהם כי מאז האירוע השתנה מצבה של התובעת, היא מתקשה בעבודות הבית ונזקקת לעזרה בכל פעולה בסיסית. גם התובעת העידה שלא רק ש"עשתה הכל לבד" ולא קיבלה עזרה מילדיה, אלא אפילו עזרה להם בעצמה. אלא שבחקירתה התברר שהתובעת סבלה בעבר מבעיות רפואיות שונות, אשר גרמו לירידה בתפקודה עוד קודם לאירוע, וכשנשאלה על עצמאותה בניהול משק הבית, וכשהוצגו בפניה מסמכים שונים (נ/2) לפיהם כבר בשנים 1998 ו- 2003, פנתה לשירותי הרווחה על מנת לקבל "עזרה ביתית" והדבר אף אושר לה, היא בחרה להתחמק ממענה כנה וטענה כי לא היתה שם כלל. (ראה בעמודים 18 שורות 27-28, עמוד 21 שורות 9-11, ועמוד 22. ראה גם מסמכים מיום 1.11.98, מיום 25.4.99 ומיום 29.5.05, נספחים לנ/2; "שאלון מידע רפואי - סיעודי" מיום 4.2.98, שם נרשם תחת "צרכים מיוחדים" שהתובעת זקוקה לעזרה ביתית). גם מהתיק הרפואי של קופת החולים (נ/1) עולה תמונה דומה, לפיה סבלה התובעת מבעיות רפואיות שונות, לרבות קוצר נשימה, כאבים בחזה, אירועים מוחיים, כאבי רגליים ובעיות לב, ואף ממצב נפשי מעורר, אשר היו בעלי השפעה על תפקודה עוד קודם לאירוע בו הותקפה ע"י הכלב. (ראה, בין היתר, תיק קופת חולים בעמודים 6-8, 12, 26, 47-49, 65, 80, 86-87, ו- 91 ומסמכים מיום 26.5.78, 31.8.98 ו- 26.10.00 לנ/1). הנה כי כן, לא רק שלא הובאו ראיות המעידות על עצמאותה המלאה של התובעת בתקופה שקדמה לאירוע, אלא שהוברר שבניגוד לטענותיה גם לפני האירוע היא תפקדה באופן לקוי, וככל הנראה נזקקה לעזרה בניהול משק הבית, גם אם לא באופן רצוף וקבוע. לטעמי, הצגת המגבלות מהן היא סובלת ככאלה הקשורות לאירוע בלבד הינה מופרזת, ואינה משקפת את המצב האמיתי. עם זאת, אין ספק שהנכות בודאי לא הטיבה את מצבה, ויש להניח כי סמוך לאחר התאונה, בתקופת ההחלמה, התעורר צורך אמיתי וממשי בעזרה תכופה שניתנה ע"י ילדיה הקרובים, ולנוכח שיעור הנכות והמגבלה ממנה היא סובלת, יש מקום לפיצוי כולל גם בגין עזרה מסויימת לעתיד, ובהתחשב בגילה אני מעמידה את הסכום על דרך האומדן בשיעור של 8,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 23. התובעת טענה להוצאות בגין שירותים רפואיים להם נזקקה, וביניהם טיפולים פסיכולוגיים ותרופות. ביחס לטיפולים פסיכולוגיים - התובעת קיבלה טיפול במרפאה לבריאות הנפש במשך כשנה מאז האירוע, ומאז שנת 2008 לא פנתה לקבל טיפול נוסף. אמנם בחומר הרפואי ישנה הפניה של רופאת המשפחה להמשך טיפול נפשי, אלא שהתובעת לא פעלה ולא עשתה שימוש בהפנייה זו, לא במסגרת קופת חולים ולא במסגרת המרפאה לבריאות הנפש, הגם שדרך זו היתה מוכרת לה (נספחים ו' ו- יד' לכתב התביעה). בנסיבות אלה ובשעה שהמומחים אינם קובעים את הצורך בטיפולים לעתיד, אינני פוסקת פיצוי על כך. ביחס להוצאות רפואיות אחרות - התובעת הציגה קבלות על הוצאות שונות שנגרמו לה כתוצאה מהאירוע, היא לא נחקרה על כך באופן מעמיק, ואני סבורה כי יש לפצותה בגין הוצאותיה באופן גלובלי, בסך של 2,500 ₪. כאב וסבל 24. כתוצאה מהאירוע ומתקיפת הכלב נגרמה לתובעת טראומה נפשית שהותירה אצלה נכות לצמיתות, היא נחבלה, נזקקה לטיפול רפואי ונפשי, ואין ספק שנשיכות מרובות כפי שנמצאו אצלה גורמות לכאב ולסבל ממשיים. בהתחשב בכל האמור לעיל, ובין היתר בזמן שחלף מאז האירוע ובגילה של התובעת, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 30,000 ₪. סוף דבר 25. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים 1 ו- 2 אחראים, יחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהאירוע כדלקמן: א. עזרה לעבר ולעתיד - 8,000 ₪ ב. הוצאות שונות - 2,500 ₪ ג. כאב וסבל - 30,000 ₪ סה"כ 40,500 ₪ סכום הפיצויים ישולם ע"י הנתבעים 1 ו-2 בתוך 21 יום מהיום, ולאחר מכן יצטרפו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום בפועל. כמו כן ישאו הנתבעים 1 ו-2 בהוצאות התובעת בגין ההליך (כולל הוצאות חוות דעת רפואית), ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ. 26. התביעה כנגד המועצה נדחית, ועמה נדחית ההודעה לצד ג'. התובעת תישא בהוצאות המועצה (הנתבעת 3) כולל שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪. נשיכת כלב / תקיפת כלבכלבבעלי חיים