המומחה בחוות דעתו מיום 23.3.01 פרט העובדות והיה מודע לעובדה כי התובע היה חשוף בעבודתו כשרת בבית הספר גם לרעש של צלצולים והשמעת מוסיקה באמצעות מערכת הכריזה לרבות לארוע התאונתי מיום 2/97, היינו כי התובע עבד באותו מועד עם מקדחה רוטטת ומאז והחל לחוש טנטון באוזנו השמאלית, ירידה בשמיעה באוזן שמאל לרבות סחרחורות. המומחה היה ער לעובדה, כי התובע מודה שסובל מליקוי שמיעה באוזן ימין משנת 1976.   מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ליקויי שמיעה שרת בבית ספר: 1. מדובר בתביעה להכיר בליקוי שמיעה באוזנו השמאלית של התובע בגין ארוע תאונתי מ- 2/97 הכל כמפורט בהחלטת בית הדין מיום 27.3.01.   ההחלטה הנ"ל הינה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.   כמו כן יצויין, כי התובע טען כי בגין הארוע הנ"ל החל לחוש ברעשים וצפצופים באוזן שמאל.   2. בית הדין מינה את ד"ר א. ברקו למומחה יועץ רפואי. למומחה הופנו השאלות הבאות: א. מהי המחלה ממנה סובל התובע. ב. האם קיים קשר סיבתי בין "הארוע התאונתי" מפברואר 97' לבין הטנטון וירידה בשמיעה לרבות סחרחורות מהן סובל התובע מאותו מועד, לטענתו. ג. או שמא, ליקוי השמיעה והטנטון באוזנו השמאלית נובעים ממצב קודם, לרבות בגין תהליך תחלואתי.   3. מהעובדות שפורטו בהחלטת בית הדין עולה, כי אין מחלוקת כי התובע סובל מליקוי שמיעה באוזן ימין ואולם ליקוי זה אינו נשוא פסק הדין.   4. המומחה בחוות דעתו מיום 23.3.01 פרט העובדות והיה מודע לעובדה כי התובע היה חשוף בעבודתו כשרת בבית הספר גם לרעש של צלצולים והשמעת מוסיקה באמצעות מערכת הכריזה לרבות לארוע התאונתי מיום 2/97, היינו כי התובע עבד באותו מועד עם מקדחה רוטטת ומאז והחל לחוש טנטון באוזנו השמאלית, ירידה בשמיעה באוזן שמאל לרבות סחרחורות. המומחה היה ער לעובדה, כי התובע מודה שסובל מליקוי שמיעה באוזן ימין משנת 1976.   בחוות הדעת מציין המומחה בין היתר, כי עפ"י בדיקת שמיעה מיום 29.5.97 צויין, כי התובע חירש באוזן ימין וסובל מליקוי שמיעה עצבי באוזן שמאל עם שמיעה שמורה בתדירויות הדיבור . "שקע" אופייני לפגיעת רעש בתדירות 6,000 עד 80 דציבל. כן צויין בחוות הדעת, כי עפ"י בדיקת שמיעה מ- 20.11.97 ו- 15.11.99 מדובר בליקוי שמיעה עצבי באוזן שמאל עם עקומת שמיעה יורדת.   "בסיכום ומסקנות" מציין המומחה, כי אין מדובר בתובע שהיה חשוף למפלסי רעש מזיקים תקופה ממושכת שהיתה עשויה לפגוע בשמיעתו. גם הסימפטום של סחרחורת, עד כדי צורך בטיפול באגיסרק, אין מקורו בחשיפה לרעש. לפיכך, שואל המומחה ממתי ומהי הסיבה לחירשות באוזן ימין, שללא ספק לא נגרמה ע"י חשיפה לרעש והתובע אינו טוען זאת. לעומת זאת, באוזן שמאל קיים ליקוי שמיעה שצורת העקומה היא בהחלט סוגסטיבית לליקוי שמיעה מחשיפה לרעש, (ההדגשה לא במקור - י.ה) לדעת המומחה, קיימות שתי אפשרויות עיקריות הקושרות הופעה של סחרחורת, טינטון וליקוי שמיעה באוזן שמאל: א. מחלת מנייר - זוהי מחלה של האוזן הפנימית שאינה קשורה לחשיפה לרעש. ב. פיסטולה של אחד החלונות המקשר בין האוזן הפנימית והתיכונה והופעתה יכולה להגרם ע"י מאמץ , אך לא ע"י חשיפה לרעש. אין לשלול את האפשרות שהמאמץ של עבודה עם מקדחה רוטטת יכלה לגרום לפיסטולה. קיום או אי קיום פיסטולה מסוג זה ניתן להוכחה רק בדרך כירורגית, אולם המומחה אינו מציע לתובע ניתוח באוזנו השומעת היחידה.   תשובות המומחה לשאלות בית הדין הינן כדלקמן: א. סובל מחירשות באוזן ימין וליקוי שמיעה עצבי באוזן שמאל, יחד עם טינטון וסחרחורת. לא מדובר במחלה שמחשיפה לרעש. ב. קיימת אפשרות שכאמור, לא ניתנת להוכחה, בין הארוע התאונתי מפברואר 97' לבין הטנטון, הירידה בשמיעה והסחרחורת מהן סובל (פיסטולה). ג. קיימת בה במידה, האפשרות שליקוי השמיעה והטינטון באוזן שמאל, לרבות הסחרחורת הן בגין תהליך תחלואתי רגיל (מחלת מנייר).     5. הנתבע הגיש בקשה להמציא שאלות הבהרה למומחה ובית הדין אישור בקשתו, לאחר קבלת תגובת התובע.   בתשובה לשאלה: האם התובע סובל באוזן שמאל מאותה מחלה כמו באוזן ימין, השיב המומחה: כי קיימת סבירות די גבוהה, 15 - 20 אחוז שבאוזן שמאל מדובר באותה מחלה.   בתשובה לשאלה, מה הסיכוי הסטטיסטי שאכן בתנאי העבודה של התובע התפתחה פיסטולה והאם מדובר בסיכוי גדול או קטן, השיב המומחה: כי קיימת אפשרות כזו וכי מדובר בתופעה הרבה פחות שכיחה ממחלת מנייר ובוודאי בחולה שסובל כבר, ככל הנראה, ממחלת מנייר באוזן אחת. הסיכוי של פיסטולה במקרה שלפנינו הוא קטן מאוד.   בתשובה לשאלה, לאור התשובה הקודמת לענין הפיסטולה, האם השפעת תנאי העבודה של התובע על הסיכוי להתפתחות פיסטולה כאמור, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים שאינם קשורים בעבודתו של התובע, השיב המומחה: "כי ברור שהשפעת תנאי העבודה של התובע על הסיכוי להתפתחות פיסטולה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים שאינם קשורים בעבודתו".   6. הנתבע בסיכום טענותיו טוען, כי לאור האמור בחוות דעתו של המומחה לרבות התשובות לשאלות ההבהרה, יש לדחות התביעה. הנתבע מדגיש, כי נשוא התביעה הוא ליקוי כתוצאה מרעש וגם אם קיימת אפשרות ערטילאית שאינה ניתנת להוכחה לקשר בין המאמץ שבמקדחה הרוטטת לקיומה של הפיסטולה, הרי שמאמץ כזה לא הוכח.   כן נטען כי התובע לא הוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין הארוע בעבודתו לבין הליקויים מהם סובל באוזנו השמאלית, מאחר ומסקנת המומחה היא כי התובע סובל ממחלה טבעית, הרי שגם הליקוי והטנטון קשורים לאותה מחלה ולא לארוע כלשהו.   המומחה מעלה סברה בדבר קיומה של פיסטולה .   הסבירות שלתובע מחלת מנייר בשל העובדה כי הוא חירש באוזן ימין וסובל מסחרחורת שנים רבות לפני הארוע, וכפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שבתיק בית הדין, היא הגיונית ומתקבלת על הדעת.   הנתבע מפנה לאמור בחוות דעתו של ד"ר ברמה שהוגשה מטעמו ואשר שולל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה באוזן שמאל לתנאי עבודתו של התובע.   התובע טוען בסיכום טענותיו, כי מעולם לא הוגדר כסובל ממחלת מנייר. באשר לסחרחורות טוען, כי אלה לא התלוו לאיבוד שמיעה באוזן ימין, אלא רק לאחר עבודה מאומצת מלווה ברעשים במקום עבודתו, בה השתמש במקדחה אשר הובילה לפגיעה בשמיעה באוזן שמאל ורק למקרה זה התלווו סחרחורות, כפי שציין בכתב תביעתו.   7. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח קיום קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה באוזנו השמאלית לבין הארוע התאונתי מ- 2/97 ו/או תנאי עבודתו שפורטו בהחלטת בית הדין.   יצויין, כי טענת התובע בסיכום טענותיו, כי הסחרחורות מהם סובל, התלוו רק לארוע התאונתי באוזנו השמאלית - לא הוכחה, ואינה עולה מהמסמכים הרפואיים שבתיק בית הדין ושצויינו ע"י הנתבע בסיכום טענותיו. למשל, אישור רפואי מיום 16.1.88 חתום ע"י ד"ר זילברמן, סיכום מחדר מיום מיום 17.1.88 ותרשומת מיום 28.1.97 מכרטיס מעקב רפואי של התובע. באישורים אלה ובטרם האירוע צוין כי התובע סובל מסחרחורת ללא ציון קשר סיבתי לאוזן השמאלית.   המומחה - יועץ רפואי קובע בחוות דעתו באופן חד משמעי, כי "באוזן שמאל קיים ליקוי שמיעה שצורת העקומה היא בהחלט סוגסטיבית לליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש". כמו כן קובע, כי באוזן שמאל אובחן ליקוי שמיעה עצבי עם "שקע" אופיינו לפגיעת רעש וזאת על סמך בדיקות שמיעה שבוצעו סמוך לארוע התאונתי מ- 2/97.   מאידך, בתשובותיו לשאלות בית הדין ובאפשרויות שהעלה בחוות דעתו לקשירת קשר סיבתי רפואי בין תופעת הסחרחורות, הטנטון באוזן שמאל וליקוי השמיעה, מעלה מספר השערות ונוקט בלשון כי אין לשלול את האפשרות שהמאמץ של עבודה עם מקדחה רוטטת יכול לגרום לפיסטולה. כמו כן טוען, כי קיימת אפשרות שכאמור, לא ניתנת להוכחה בדבר קשר סיבתי רפואי בין הארוע התאונתי מ- 2/97 לבין הטנטון , הירידה בשמיעה והסחרחורת מהם סובל התובע. וממשיך וקובע, כי קיימת, בה במידה, האפשרות שליקוי השמיעה והטנטון באוזן שמאל, לרבות הסחרורת הן בגין תהליך תחלואתי רגיל (מחלת מנייר).   "בדב"ע נג/57-0 וייס - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) צויין הכלל, כי "המילה 'יתכן' משמעה אפשר שכן ואפשר שלא". עוד נקבע בפסק דין זה, כי על העותר להכיר בפגיעה בעבודה להביא ראיות פוזיטיביות להוכחת טענתו על קיום התנאים להכרה בפגיעה בעבודה. בדב"ע נו/ 197-0 המוסד לביטוח לאומי - קוהן בתיה (לא פורסם) נאמר, כי "נראית לנו הטענה כי כאשר חוות הדעת הרפואית נוקטת בלשון 'יתכן' ולא בלשון חד משמעית הרי שאין בכך כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה לעבודה". ועוד נאמר בדב"ע נו/ 310-0 בנימין דיין - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), "... כי תשובת מומחה על קשר אפשרי בין מחלה לבין עבודתו של המבוטח בנוסח של 'יתכן' אינה מספיקה כדי להצביע על הקשר הסיבתי הנדרש בחוק. [ההדגשות הוספו - ס.א)"   צוטט מפסק דינו של כב' הנשיא בדב"ע נה/ 116-0 המוסד לביטוח לאומי - איטה שטיין (לא פורסם).   אין מחלוקת, כי לשון חוות הדעת אינה חד משמעית. המומחה מרבה להשתמש במילים "קיימת אפשרות" או "אין לשלול את האפשרות" ובנסיבות אלה נפסק, כי אין בנוסח זה ממידת ההוכחה המספקת המוטלת על התובע להוכחת הקשר הסיבתי הנדרש להכרת תאונת עבודה (דב"ע נג/ 160-0 תחייה בורקום - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); ערעור ביטוח לאומי 81/96 משה בצלאל - המוסד לביטוח לאומי. 8. מטרת מנוי של מומחה, יעוץ רפואי חייב לספק לבית הדין את הייעוץ הדרוש לו בשאלה העומדת להכרעה כחלק מהראיות לענין קשר סבתי רפואי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו.   אולם בית הדין הוא זה שמכריע בשאלת הקשר הסבתי המשפטי. לחוות הדעת הרפואית חשיבות רבה בנושא כאשר היא משקפת את ה"אני מאמין" של איש הרפואה האמין על התהליכים הפיסיולוגיים העשויים לחול בגופו של אדם בנסיבות אלה או אחרות.   בית הדין, בבואו לקבוע קשר סבתי משפטי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו משתדל להגיע למסקנה שיש בה מידה סבירה של ודאות רפואית ממאורע מסוים או משורת מאורעות ומכיר ביותר מסבה אחת לתוצאה פגיעתית מסוימת (דב"ע לא/17-0, המוסד לבטוח לאומי נ. הרשקוביץ, פד"ע ב' 177).   העולה מהאמור לעיל, כי יועץ מומחה רפואי, היינו יועץ ותו לא, בית הדין אינו חייב לאמץ חוות דעתו, וזו אינה "סוף פסוק", ההכרעה אם ארוע מסוים הינו תאונת עבודה, הן או לא, הוא הכרעה בשאלה משפטית שעל בית הדין לענות בה (דב"ע מט/ 185-0, זהבה בודנר נ. המוסד, פד"עכא, 171).   9. במקרה הנדון, אף אם לשון חוות הדעת אינה חד משמעית בתשובה לשאלות מסויימות שהופנו למומחה, ניתן להסיק מהאמור בחוות הדעת ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי התובע סובל באוזנו השמאלית מליקוי שמיעה שצורת העקומה תואמת ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש וזאת בהסתמך על בדיקות שמיעה אובייקטיביות. בנסיבות אלה, כאשר בית הדין שוקל, בסופו של דבר, הוכחת קיום קשר משפטי בין הארוע התאונתי לבין ליקוי השמיעה באוזן שמאל, כאשר אין כל טענה בדבר תלונה על ליקוי שמיעה, סחרחורת וטנטון באוזן זו טרם הארוע התאונתי, שכן כל המסמכים הרפואיים המציינים תלונות על סחרחורת של התובע אינם מתייחסים לליקוי שמיעה באוזן שמאל אלא כנובעים מחירשות התובע באוזן ימין טרם הארוע התאונתי. כל אלה מובילים למסקנה, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיום קשר סיבתי בין הארוע התאונתי לבין ליקוי השמיעה והטנטון באוזנו השמאלית ויכול אף הסחרחורות מהן סובל, ודי בכך כדי להעתר לתביעתו ולקבוע, כי מדובר ב"תאונת עבודה".   10. לפיכך - דין התביעה להתקבל.   המשיב ישלם למערער הוצאות בשיעור 1,500 ₪ כולל.   ערעור בזכות תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה. דיני חינוךשמיעהבית ספר