מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נשיכה של כלב ביד: 1. העובדות, הצדדים וההליך התובעת, ילידת 1974 (להלן: - "התובעת").   הנתבעים מתגוררים ברמת-השרון, והיו הבעלים של כלב מסוג מעורב בשם "פלפל" (להלן: - "הכלב").   ביום 18.8.98 טיילה התובעת עם כלבה, מסוג רועה גרמני, ברחוב יחיעם ברמת-השרון. בשלב מסוים ראתה את הנתבעת מס' 1, וכשלידה משוטט הכלב, כשהוא אינו קשור ברצועה וללא זמם לפיו. לפתע, חצה הכלב את הכביש וזינק לעבר כלבה של התובעת, ולכשניסתה התובעת להפריד בין הכלבים הניצים, נעץ הכלב את שיניו בידה של התובעת (להלן: - "האירוע").   לטענת התובעת, נגרמו לה נזקי גוף בגין הארוע, בגינם הגישה את תביעתה הנדונה.   הנתבעים, הגישו כתב הגנה ובו טענו, כי הנתבעת שיחררה את הכלב בסוף הטיול הלילי, וזאת במדרכה מול ביתה של הנתבעת, והכלב רץ לתוך חצר בית הנתבעת דרך המוסך. לטענת הנתבעים, בשלב זה זינק כלבה של התובעת, אשר לא היה (גם הוא) קשור ברצועה וללא זמם לפיו, לכיוון המוסך והחל לתקוף את הכלב, ללא כל התגרות מצד הכלב. בשלב זה, בעוד שני הכלבים מתקוטטים, רצה התובעת לתוך המוסך, והחלה לחבוט באמצעות אלה מעץ על גבו של הכלב בנסיון להפריד בין הכלבים, ובשלב זה ננשכה ע"י מי מהכלבים. עוד טענו הנתבעים, כי מאז אותו היום התדרדר מצבו של הכלב שהוכה, עד שמת ביום 20.8.1998.   בישיבת יום 18.3.2002 הסכימו הצדדים, כי ינתן בתיק פסק-דין של פשרה עפ"י סעיף 79א לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וזאת בהסתמך על המסמכים שהגישו הצדדים.   2. נכותה של התובעת מטעם התובעת נבדקה התובעת ע"י שני מומחים רפואיים: - הראשון - ד"ר מאיר נסינג (אורטופד), אשר קבע לתובעת 19% נכות לצמיתות כדלקמן: - 10% בגין פגיעה בדרגת חומרה קלה בעצב המדיאני הימני ו-10% בגין צלקות מכערות ורגישות באמה ובשורש כף יד ימין. השני - הנוירולוג ד"ר אריה קוריצקי, אשר קבע לתובעת 10% בגין נזק חלקי לעצב המדיאני מימין ו-10% בשל כאב מתמיד, הנובע משילוב של נזק שרירי מקומי ונזק לעצם הרדיאלית.   מטעם הנתבעים, נבדקה התובעת ע"י שני מומחים רפואיים אחרים: - הראשון - פרופ' דן מלר, מומחה לפלסטיקה, אשר העריך את נכותה האסתטית בגין הצלקות בשיעור 2%; והשני - הנוירולוג פרופ' גולדהמר, אשר קבע כי לא נגרם כל נזק לעצב, וכי לא נותרה כל נכות שהיא בתחום הנוירולוגי.   נוכח הפער שבין קביעות המומחים, מינה בית המשפט את הנוירולוג, פרופ' ירניצקי, כמומחה בלתי תלוי מטעם בית המשפט, ובחוות-דעתו מיום 3.10.2001 קבע המומחה, כי אין כיום כל עדות קלינית או מעבדתית לפגיעה בעצב המדיאני. מאידך - עקב ההפרעה המכאיבה והקושי התפקודי, וכן האפשרות של פגיעה קלה ביותר בעצב הרדיאלי השטחי, קבע פרופ' ירניצקי נכות צמיתה בשיעור של 2% עפ"י סעיף 29(11) מותאם לסעיף 34 א-ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.   בתשובות הבהרה מיום 25.11.2001 הבהיר פרופ' ירניצקי, כי קיימת מגבלה תפקודית קלה ביותר, ועל פיה נקבע שיעור הנכות, וכאשר הפגיעה האפשרית בעצב הרדיאלי גורמת בדרך כלל לכאב, המוגבל לאיזור הפיזור התחושתי של העצב בלבד.   4. ההליך הפלילי משטרת ישראל חקרה את נסיבות האירוע. בעדותה במשטרה העידה התובעת, כיצד הבחינה בנתבעת ובכלב, וכיצד צעקה לעברה פעמיים: "תחזיקי את הכלב, אני עוברת", ואילו הנתבעת ענתה לה פעמיים: "זה בסדר, הוא לא עושה כלום". כשהכלב תקף את כלבה של התובעת, פנתה התובעת לנתבעת שתבוא לעזרתה, כדי להפריד בין הכלבים, אך הנתבעת פחדה להתקרב ולא עשתה דבר. בחקירתה במשטרה הודתה התובעת, כי היכתה את הכלב במקל, שאותו היא נוהגת לשאת כשהיא מטיילת עם כלבה, וזאת על מנת לנסות ולהפריד בין הכלבים. הנתבעת אישרה בחקירתה במשטרה, כי התובעת ביקשה ממנה שוב ושוב שתחזיק את הכלב, וכי הנתבעת השיבה לה, כי אין בכך כל צורך, וכי הכלב של הנתבעת הוא שנשך את ידה של התובעת.   נגד הנתבעת הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בגין רשלנות בהחזקת חיה: עבירה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והתיק הפלילי התנהל בפני כב' השופט דוד רוזן. בפני כב' השופט רוזן העידו התובעת וכן שכנה בשם יפה לוי, אשר הכלב של הנתבעת התנפל על הכלב שלה וגרם לו לצליעה קשה. כן העידה עדה זו, כי הכלב היה אימת השכונה, וכי נהג להסתובב מחוץ לבית לבדו ונשך כלבים אחרים, אם כי לא נשך אנשים. בישיבת יום 5.11.2001 הודתה הנתבעת בעובדות כתב האישום.       5. עדויות נוספות שהובאו בעקבות הוראת בית-המשפט בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, הגישה התובעת את התצהירים הבאים: - א. תצהירה של התובעת. ב. תצהירו של אבי מנדלר, שהיה שכן של הנתבעים, ואשר כלבו סבל מנחת זרועו ושיניו של הכלב ללא כל התגרות, וכי האירוע התרחש לנגד עיניו ברחוב, והכלב לא נראה שותת דם לאחריו. ג. תצהירה של יפה לוין, שכנה, שתארה כיצד הכלב הפחיד והטיל מוראו על כלבי השכונה וילדיה. ד. תצהירה של נאוה גינת, שגם כלבה ננשך ע"י הכלב שהתרוצץ חופשי ברחוב.   מטעם הנתבעת הוגשו התצהירים הבאים: - א. תצהירה של הנתבעת. ב. תצהיר של נטע תור, שכן של הנתבעים ופעיל בתחום הכלבנות. למרות שתצהירו לא נוסח כחוות-דעת, הרי שנעשה בתצהיר נסיון ליתן חוו"ד, לפיה - אילו הכלב של התובעת היה קשור ברצועה, ואילולא השתמשה התובעת באלה שבידה והיכתה את הכלב, ואילולא התיצבה בין הכלבים בעת הקרב ביניהם ואולי גם הייתה נמנעת מלהתקרב לבית הנתבעים, אזי האירוע לא היה קורה. ג. תצהירו של עמוס מילשטיין, שכן של הנתבעים, אשר ראה את הכלב שותת דם לאחר הארוע, ויכול להעיד, כי התובעת נהגה לטייל עם כלבה ללא רצועה וזמם וכשנבוט עץ בידה.   6. דיון לאור כל העדויות האמורות, ומבלי שנחקרו המצהירים בפני, ומשנבצר ממני להתרשם מהם התרשמות ישירה, ניתן בזהירות להגיע אל המסקנות העובדתיות הבאות: -   א. הכלב נהג לשוטט, מידי פעם, מחוץ לבית הנתבעים, כשהוא אינו קשור ברצועה וללא זמם לפיו. ב. הכלב כבר נשך מספר פעמים כלבים אחרים, והיה בבחינת "שור מועד". ג. התובעת נהגה לטייל עם כלבה ללא רצועה וללא זמם לפיו. ד. כלבה של התובעת היה כלב שקט ונוח. ה. התובעת נהגה לצאת לטייל עם כלבה, כשהיא חמושה באלת עץ, כדי להגן מפני אנסים וכלבים אחרים. ו. כשראתה התובעת את הכלב המשוחרר, צעקה שוב ושוב לנתבעת שתשמור על הכלב, אך הנתבעת הרגיעה אותה, והשיבה שאין בכך כל צורך. ז. כשעברה התובעת עם כלבה, התנפל הכלב על כלבה של התובעת. ח. התובעת ביקשה להגן על כלבה, ולכן היכתה באלת העץ שבידה את הכלב, והכלב נשך את התובעת בידה.   7. החבות סעיף 41א וסעיף 41ב לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובעים בזו הלשון: -   "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.   41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים."   היא הנותנת - מהוראתו של סעיף 41א לפקודה נובעת אחריותם של הנתבעים לפצות את התובעת בגין נזקיה, ברם עפ"י הוראתו של סעיף קטן 41ב(1) קמה הגנתם של הנתבעים, משהתגרתה התובעת בכלב, ע"י כך שהתערבה במריבה והיכתה אותו באלת העץ. את רשלנותה התורמת של התובעת אני אומדת בנסיבות המקרה בשיעור של 25%.     8. נזקיה של התובעת   א. הוצאות עבר התובעת הציגה קבלות בגין תרופות, ביקורים אצל רופא ופיתוח תמונות. הקבלות מסתכמות בסכום משוערך של 1,312 ₪, ובתוספת פיצוי בגין נסיעות לצרכי טיפולים, יפסק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך של 1,500 ₪.   ב. הפסדי שכר בעבר עובר לארוע היתה התובעת סטודנטית, ולטענת התובעת נעדרה מעבודתה מיום התאונה ועד ליום 21.1.1999, קרי - למשך כחמישה חודשים. מאידך, יש לציין, כי התובעת הציגה 2 תלושי שכר בלבד: לחודש יולי 1998, לפיו השתכרה 5,066 ₪; ולחודש אוגוסט 1998, לפיו השתכרה סך של 1,350 ₪ בלבד. לא הוצגו כל אישור ו/או אסמכתא, לפיהם התעתדה התובעת להמשיך ולעבוד גם במהלך שנת הלימודים, או למצער - כי עשתה כן בעבר (להבדיל, כאמור, מעבודה זמנית במהלך חופשת הקיץ בלבד). הלכה מושרשת היא, כי יש להוכיח הן את עצם קיומו של הנזק המיוחד והן את גובהו (וראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2)800, 809; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255).   לפיכך, ומשבפסק דין של פשרה עסקינן, יפסק לתובעת מחצית הסכום המלא בגין חמישה חודשי אי כושר במעוגל, קרי - הסכום של 10,000 ₪.   למעלה מן הצורך יצוין, כי התובעת לא טענה בתחשיב הנזק שהוגש מטעמה להפסדי שכר חלקיים למן תום תקופת אי הכושר ועד היום.   ג. הפסד כושר השתכרות בעתיד כעולה מהצהרתו של ב"כ התובעת, התובעת סיימה את לימודיה. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי נכותה של התובעת פגעה ביכולתה של התובעת לסיים את לימודיה על הצד הטוב ביותר. יחד עם זאת, משנפגעה התובעת בידה הדומיננטית - מחד, ולאור שיעור הנכות הנמוך - מאידך, מן הראוי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי של 25,000 ₪, המחושב לפי 1.25% מהשכר הממוצע במשק (במעוגל).   ד. כאב וסבל לאור נכותה הרפואית, כפי שנקבעה ע"י פרופ' ירניצקי, ולאור הצלקת שנותרה לתובעת בידה, כפי שהיא נראית בתמונות, אשר צורפו לחוות-הדעת של פרופ' מלר, יפסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסכום של 20,000 ₪.   9. סיכום סופו של יום אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין נזקיה תוצאת האירוע כדלקמן: -   א. בגין הוצאות העבר - 1,500 ₪ ב. בגין הפסדי שכר בעבר - 10,000 ₪ ג. בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד - 25,000 ₪ ד. בגין כאב וסבל - 20,000 ₪ סה"כ - 56,500 ₪   מתוך הסך של 56,500 ₪ יופחת השיעור של 25% בגין תרומת רשלנותה של התובעת.   התוצאה הסופית היא איפוא, כי הנתבעים יחויבו לפצות את התובעת בסכום של 42,375 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, וכן ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט בגין אגרת המשפט ושכ"ט המומחים הרפואיים בסכום של 5,000 ₪ בלבד, לאור העובדה כי קביעת המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט תאמה בסופו של דבר את קביעותיהם של המומחים מטעם הנתבעים.   הסכום הכולל והסופי של 57,291 ₪, שעל הנתבעים לשלמו, ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   כלבבעלי חייםידייםנשיכת כלב / תקיפת כלב