מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה קלה עקב נשיכת כלב: עניינה של התביעה באירוע מיום 6.3.09 במסגרתו לפי הטענה תקף כלב של הנתבעים את בן התובעת ואת כלב משפחת התובעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי בעקבות האירוע מת כלב התובעת ואין גם מחלוקת כי בנה ננשך. בסופו של יום, לא נדרש הבן לניתוח או תפירה של מקום הנשיכה, אלא רק לחבישה וקבלת אנטיביוטיקה. מחומר שהוצג בפני וכן מהכרעת דין (כב' השופט ברקלי), במסגרת ת.פ. 4205-09, שהוגש כנגד הנתבעת, בגין האירוע - עולה כי הנתבעת טיילה עם אחרת ועם בנה (יש מחלוקת בדבר היות הבן נוכח באירוע). עם הנ"ל היו שני כלבים של הנתבעים, האחד קטן מסוג פקינז והשני גדול (כלב זאב מעורב). מנגד הגיע, בן התובעת ובעלה הדוחף תינוקת בעגלה, כאשר איתם כלבם, כלב פינצ'ר קטן (הכלב כונה כלב פינצ'ר על ידי הצדדים ולפיכך יקרא כך גם על ידי, אף שבעדויות צוין למען הדיוק כי הוא מסוג "טרייר - צעצוע רוסי"). בין הכלבים התפתחה תגרה אשר במסגרתה תקף הכלב הגדול של הנתבעים את כלב הפינצ'ר וגרם למותו. כמו כן במהלך התגרה ננשך בן התובעת, אשר עובר לכך הרים את הפינצ'ר על ידיו. הצדדים חלוקים, בין השאר, באשר לשאלה מי נשך את בן התובעת: - לטענת התובעת בנה ננשך מהכלב הגדול של הנתבעת, עובר לנפילת כלבה ארצה מידי בנה. - לטענת הנתבעים החלה התקרית דווקא עת שכלב התובעת, הפינצ'ר, התנפל על כלבם הקטן ואז בא לעזרתו כלבם השני, הוא הכלב הגדול. באותה עת, הרים בן התובעת את כלבו על ידיו, אך לאחר מכן השליכו ארצה ושם הוא הותקף על ידי אותו כלב גדול. לטענת הנתבעים, את הנשיכה של בן התובעת בידו, גרם דווקא כלב התובעת וזאת בעת בהלתו במהלך האירוע ועובר לנפילתו ארצה. במסגרת ההליך הפלילי האמור לעיל, לא התייצבו לעדות העדים מטעם משפחת התובעת (עקב שינוי כתובת, הם לא קיבלו זימון בכתב ומטעם שלא הוברר, לא הועיל זימונם הטלפוני, ר' שם עמ' 4, לפרוטוקול מיום 5.4.11). כב' השופט ברקלי סירב לדחות הדיון ולאחר שמיעת העדים שבחרו להתייצב, פסק כי לא ניתן לקבוע במידה הנדרשת למשפט פלילי כי אכן כלב הנתבעים גרם לנשיכת הילד, להבדיל מכלב התובעת. באותו תיק לא הייתה מחלוקת ששלושת הכלבים היו ללא זמם וללא רצועה. אעיר כי בעדויות שבפניי, לא הייתה מחלוקת כי לא זה היה מצב הדברים ולכלב הקטן של הנתבעים הייתה רצועה. מטעם התביעה הוגשה חוו"ד של ד"ר רן טליסמן, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית והאסתטית - אשר מצא אצל בן התובעת, חמש צלקות קטנות ללא הפרעה תפקודית. נקבע בחווה"ד כי כ"א מהצלקות אינה מכערת, אך לעמדת המומחה, כולן ביחד עונות לקריטריון של צלקות מכוערות לפי סעיף 75(1)ב. הצלקות הן על גב יד שמאל. המומחה העיר שהילד משתייך לחברה החרדית ולכן בהתחשב בכך שזה אחד מהאזורים היחידים החשופים, עלולים סימנים אלו לפגוע בהתנהלות החברתית. את הנכות העמיד המומחה על 10% והציע להפעיל את תקנה 15. עוד הוגשה חוו"ד של ד"ר עודד שלומאי, פסיכולוג קליני, שבדק את אשרון ותמרה בלטזר, שהם ילדי התובעת (יוער כי התביעה מטעמיה לא הגישה חוות דעת של פסיכיאטר). חוו"ד הייתה בעיקרה תיאורטית ובחלק ההתייחסות לילדים הייתה ההתייחסות משותפת ללא אבחנה בין השניים. נאמר כי הילדים סובלים מPTSD- . רמת ההפרעה נובעת באופן ישיר הן ממתקפת הכלב הגדול והן ממותו של הפינצ'ר והיא מוערכת כחמורה עד חמורה מאד, כאשר תמרה סובלת קצת יותר. "הכאב הנפשי והעיסוק הכפייתי של הילדים וההורים גם יחד במאורעות הללו, מסכנות את ההתפתחות הנפשית של שניהם להיות אנשים שחיים ברמת סבל והתפתחות נורמאלית כפי שמצופה ומתבקש בגילם". לאור האמור, המליץ ד"ר שלומאי, על טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע, למשך שנה, בנוסף לטיפול משפחתי. הטיפול הומלץ "למשך השנה הקרובה". חוות הדעת ניתנה ביום 17.10.10. בסופו של יום נשמעו עדים כדלקמן; מצד התביעה - התובעת, בנה, בעלה וגב' בקוש. מצד הנתבעים - הנתבעת, בנה וגב' רוזנברג. יוער כי בתחילה לא היו שני הצדדים מיוצגים, בעוד בהמשך פנתה התובעת לייצוג. לדברי הנתבעים הם נאלצו לייצג עצמם מחמת חסרון כיס. בנסיבות אלה, נהגה גמישות וכן סלחנות רבה במהלך ההליך עם שני הצדדים, חרף מחדלים אלה ואחרים. כך לדוגמא התקיים ההליך בגין כלל נזקי משפחת התובעת, אף שרק היא מצוינת כתובעת בכותרתה (עם הערה בתוכן שהיא מייצגת את ילדיה, ללא ציון שמם ופרטיהם), כך גם ניתנה אפשרות להגשת חוות דעת בשלב מאוחר, ארכות רבות וכן ביום שמיעת הראיות עצמן, נערכה הפסקה של מעל לשעתיים וחצי במהלך היום, כדי לאפשר הבאת עדים נוספים לנתבעת (ובעיקר את בנה אשר סברה כי אין צורך בהתייצבותו וניתן להסתפק בהגשת עדותו בפני כב' השופט ברקלי). יוער כי האמור היה למעשה בהסכמת הצדדים. מאחר ובסופו של יום פנתה התובעת לייצוג משפטי ומטבע הדברים מבוקש גם שכר טרחה לבאת כוחה, לא ברי שיש לנהוג באותה סלחנות גם עם התביעה ולחלופין ראוי כי האמור ישפיע על שכה"ט הנפסק. מכל מקום - מקום בו לא הועלו טענות (אשר היו יכולות להטען) והיה בכך למעשה הסכמה שבשתיקה, הלכתי בדרכם של הצדדים, הן בעת שמיעת התיק והן במועד מתן הכרעה זו. עוד טרם אדרש לעדויות שנשמעו ולהכרעתי אני מוצאת להעיר כי התרשמותי הכוללת הייתה שמדובר באירוע מצער ומטבע הדברים, ללא כוונת זדון. חרף ניסיונות שנעשו מטעם הנתבעים להתנצל ולפצות התובעת, בחרה זו לנקוט בעמדה תקיפה הדוחה כל יד מושטת לעברה, אשר אף ניכרה, בסופו של יום במיצוי ההליכים המשפטיים, עד תום והעדר נכונות לכל גמישות (חרף ניסיונות בית המשפט לייעל ולחסוך בזמן שיפוטי). בנוסף - התרשמותי הייתה כי התובעת מנפחת האירוע מעל לפרופורציה סבירה וזאת גם במטרה לעשיית ממון. אומנם העובדה שלנתבעים אין ביטוח לנזקים ממין זה הנתבע, אינה יכולה להוות שיקול בעת פסיקת הפיצוי, אך קשה היה להתעלם מבחירת התובעת שלא לנסות ולהגיע להסכמה באשר לפיצוי אשר מחד גיסא יהא הולם ומאידך גיסא, יאפשר גם למשפחת הנתבעים להמשיך בחייהם. על גישה זו - אין אלא להצטער. ומכאן לגופם של דברים; בכתב התביעה - נטען כי ביום האמור טיילה משפחת התובעת (הורים ושלושה ילדים ובהם תינוקת שהייתה אז בת מספר חודשים) - עם כלבם הקטן (ר' תמונה, מוצג ב'). בו בזמן טייל הנתבע עם כלבו שהינו גדול ומאיים, וזה תקף את בנה של התובעת שהנהיג את כלבם. נטען כי אירוע דומה התרחש עת הייתה התובעת בהיריון, אך אותו אירוע הסתיים ללא תוצאות הרסניות. בכתב התביעה נטען למקרים קודמים נוספים, ור' שם. באירוע הנדון, נפגע בנה של התובעת, אשרון - בכף ידו משני צידיה ופונה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי בבית חולים. במשך חודש הייתה ידו מגובסת או חבושה והוא סבל מכאבים בעקבות הנשיכה. בנוסף, בת התובעת (תמרה), החלה לסבול מפחדים קשים כתוצאה מהתקיפה המתוארת. גם אשרון סובל מפחדים ומאז האירוע מסתובב עם מקל בידו להניס כלבים שעלולים לתוקפו. נטען לאחריות הנתבעים כבעלי הכלבים. עוד נטען כי במקרה הנדון היה הכלב התוקף, ללא רצועה וזמם וגם בכך יש להעיד על רשלנות הנתבעים. כפי שיובהר להלן, הדברים אשר בתביעה הועלו ביחס לנתבע, יוחסו בסופו של יום לנתבעת וכן חלו שינויים נוספים, כמו ההסכמה שהתובעת עצמה כלל לא נכחה במקום בעת הנשיכה. הנתבעים הכחישו בהגנתם את כל סעיפי התביעה וטענו כי ברשותם שני כלבים, האחד מסוג פקינז והאחר מעורב. נטען כי כלביהם ידידותיים וכל ילדי השכונה משחקים איתם. עוד נטען כי באירוע בגינו הוגשה התביעה, לא היה מעורב הכלב הגדול של הנתבעים אלא הכלב מסוג פקינז וכי דווקא כלבם של התובעים, מסוג פינצ'ר, הוא שתקף. לפי הנטען, בנם של התובעים הרים את כלבו בידיו, ולאחר שכלב זה נשך את הבן בידו, הוא הניף אותו למעלה וגרם למותו כשזה נפל על הרצפה. נטען כי כלב הנתבעים, ניגש לכלב התובעים, לאחר שזה מת. למרות הנטען, שלחו הנתבעים שליחים לברר את שלום הילד והתברר כי התובעים נמצאים בארץ כתיירים ולכן לא חיסנו את ילדיהם והם אינם מבוטחים בביטוח בריאות כלשהו. תצהירי העדים; תצהירי התביעה: התובעת, הגב' בלטזר חנה - חזרה בתצהירה על האמור בכתב התביעה. היא הצהירה כי היא לא נכחה באירוע, אך זה התרחש במרחק של כעשרים מטרים מהבית והיא שמעה את צעקת בנה. לתצהיר צורפו תמונות המתעדות הפגיעה בסמוך לאירוע. עוד צורפו מסמכים המלמדים על אשפוז הבן בימים 6.3.09- 7.3.09. בהתאם לתצהירה בערב האירוע ועוד טרם פונה הילד לבית החולים, הגיעה הנתבעת עם חברתה לבית התובעים וביקשה סליחה. העדה סילקה אותה בצעקות, שכן ביקשה בעבר מספר פעמים לרסן את הכלב. צורפה עצומה מטעם השכנים, בדבר קריאה לריסון הכלב שסומנה ד'. אעיר כי העצומה שצורפה אינה חתומה ואינה נושאת תאריך. הבן חזר מבית החולים במוצאי שבת והחל להתלונן על חוסר תחושה באצבעות. בעקבות תלונותיו הוא אושפז שוב ביום 8.3.09 למשך שלושה ימים, שבמהלכם נחוג חג הפורים. פצעיו של הבן היו חמורים עד שהוא טופל באנטיביוטיקה וחבישות. באותה העת, היו התובעים תיירים בארץ ולא החזיקו בביטוח בריאות. לעניין הכלב הוצהר כי זה מת מפצעיו במוצאי השבת וביום 8.3.09 הוגשה תלונה למשטרה. במהלך חודש יולי 2011, קיבלה העדה הודעה כי ניתן גזר דין בעקבות התלונה שהוגשה. במסגרת גזר הדין נפסק פיצוי לתובעת בסך 1,000 ₪, שישולם בחמישה תשלומים. העדה הצהירה כי לא התייצבה לדיון מחמת טעות בהבנה וכי לו הייתה מתייצבת הייתה טוענת לנזק משמעותי יותר. העדה הצהירה כי בעקבות התאונה היה בנה במצב נפשי של ניתוק. ד"ר שלדון, פסיכולוג ילדים, טיפל בבן ובמשפחה במשך חודש. המשפחה לא המשיכה בטיפולים בשל מצוקה כלכלית, אם כי היה ברור כי הילד נזקק להמשך הטיפולים. במשך חודש נמנע הבן מללכת לביה"ס והוא סבל מכאבים אפילו במגע ביד. במשך מספר חודשים, נמנע ממשחק עם ילדים אחרים ובתחילה אף הלך כשידו צמודה לגופו, מחשש לפגיעה נוספת. עד היום סובל הילד מתחושת הפחד והוא מסתובב עם מקל כמגננה. החלק האחרון של התצהיר מהווה למעשה תחשיב של הנזקים שנגרמו לה ולמשפחתה, כדלקמן: הוצאות רפואיות בסך של 23,100 ₪ (הוצאות אמבולנס - 900 ₪; נסיעות לבית החולים וטיפול בבית החולים 10,000 ₪; טיפול פסיכולוגי 12,000 ₪; תרופות ותחבושות- 200 ₪). עלויות בגין אובדן הכלב בסך של 10,000 ₪ (הכלב עצמו 6,500 ₪ וכאב וסבל לבני המשפחה 3,500 ₪). השחתת חליפת וחולצת שבת בעלות של 900 ₪. עלויות ניתוח לטשטוש הצלקות שעל יד הבן- 50,000 ₪. עלויות חווה"ד שצורפו בתמיכה לתביעה - בסך של 6,500 ₪. עלות טיפול נפשי לשני הילדים למשך שנה- 54,752 ₪ ולבסוף התבקש סך של 245,248 ₪ עבור כאב וסבל (התבקש אפוא - סכום כולל העולה על 390,000 ₪). מר בלטזר ולדימיר, בעל התובעת, שנכח במקום האירוע, הוסיף והצהיר כי הוא טייל עם בנו והתינוקת בעגלת תינוק. בדרכם חזרה - לא ראו את הכלב הגדול של הנתבעים, אך בן התובעת שחשש מהכלב האמור, הרים את כלבו הקטן בידיים ליתר ביטחון ולאחר מכן הניחו על הארץ. קרוב יותר לבית התובעים, ראו את הכלב הגדול ובמרחק מה את הנתבעת מתהלכת עם כלבה הקטן. כלב התובעים, רחרח את הכלב הקטן של הנתבעים וזה החל לנבוח. או אז שמע זאת הכלב הגדול והחל רץ לכיוון העד, במורד הרחוב. ברור כי הכלב לא היה קשור. הבן כבר החזיק את כלב המשפחה בידיו ועל אף שהעד אמר לו ללכת הביתה, הוא לא הספיק ואז התרחשה התקיפה המתוארת. באשר לכלבם הצהיר כי פנו לווטרינר במוצ"ש והכלב מת בזרועותיה של הבת תמרה. המשפחה עברה תקופה קשה. התובעת כל כך הצטערה ולא הצליחה להניק עוד את בתה התינוקת. המשפחה פנתה לטיפול נפשי, אך מחמת קושי כלכלי לא יכלה להתמיד בו מעבר לחודש. בשיחה שיזמה המשפחה עם הנתבע 1 מבית החולים, הוא אמר שקיים ביטוח. בתצהיר בן התובעת מר אשרון בלטזר, נאמר כי הלך עם אביו ביום 6.3.09 לסיבוב בשכונה לאחר סעודת שבת. בדרכם חזרה כשהגיעו בסמוך לבית הנתבעים, הוא הרים את כלבו, מפאת חששו מכלב הנתבעים. 70-50 מטרים לאחר בית הנתבעים, הניח את הכלב על הארץ. לאחר 10-5 מטרים נוספים, הבחינו העד ואביו בנתבעת הולכת עם חברתה. העד, שחשש כי כלבה של הנתבעת באזור, שב והרים את כלבו. הנתבעת הלכה עם כלב קטן מסוג פקינז, אשר נוכח כלבו של העד, החל נובח. בנקודה זו שני הכלבים הנוכחים נבחו ואז הגיח הכלב הגדול של הנתבעת ותקף את העד ואת כלבו. העד הצהיר כי ראה את אביו בועט בכלב שתקף. לאחר שהעד הצליח לשחרר את ידו מפיו של הכלב התוקפן, נכנס עם אביו לבית המשפחה. כשהגיעו, הוזמן אמבולנס ועוד בטרם הגיע, נכנסה הנתבעת והתנצלה אך אם העד, ביקשה ממנה ללכת. העד הצהיר כי בבית החולים הוא טופל בכדורים ונחבש. הוא שהה בבית החולים עד לצאת השבת ושוחרר. ביום א' בלילה, התנפחה ידו והוא שב לבית החולים, שם אושפז למשך שלושה ימים נוספים. במהלך האשפוזים קיבל זריקה נגד טטנוס וטופל באנטיביוטיקה דרך הוריד. לאחר שחרורו התקשה בהרמת דברים מהרצפה, שכן כל הנמכה של היד הייתה כרוכה בכאבים. גם במות כלב המשפחה היה כדי להשפיע על מצבו ועל מצב משפחתו. כלב הנתבעת נלקח למשך שבועיים מביתו. הבן טען בתצהירו כי מאז האירוע ועד היום הוא פוחד מכלבים, הגם שלא זה היה המצב קודם לכן. הוא חלק על כך שבן הנתבעת נכח באירוע. לדבריו הייתה שם רק הנתבעת וחברתה (שלא הגיעה להעיד). הוא חלק על הטענה שננשך מכלבו והצהיר כי בעת הנשיכה, היה גבו של כלבו, מופנה אל בטנו של העד. במצב כזה, לו אכן היה העד ננשך ע"י כלבו, היה צפוי לראות סימן של הניב של הכלב בקרבת הזרת של העד ושן טוחנת בקרבת האגודל. אלא שבמקרה זה סידור השיניים היה לדבריו הפוך. עוד הצהיר כי כלב המשפחה טופל היטב ולא הייתה שום סיבה שינשוך אותו. לדידו, עוצמת הפגיעה וגודל השיניים, כפי שמתבטא מרישומן על ידו של העד, אינם עומדים בקנה אחד עם הטענה. הוא הוסיף כי הטענה שננשך שלא ע"י כלב הנתבעת, עלתה רק בשלב הגשת התביעה ועד אז הנתבעת שיתפה פעולה ואף מסרה לתובעים מסמכים רפואיים של כלבה כשנשאלה האם חוסן. באשר למצב ידו, הצהיר כי הוא מעוניין לעבור ניתוח פלסטי לטשטוש הצלקות. כמו כן, טופל העד אצל פסיכולוג, על העלויות הכרוכות בכך. לתצהיר זה צורפו מסמכים מתיק המשטרה, אליהם אדרש להלן בהכרעה. הגב' רחל בקוש, גרה בעבר מול בית הנתבעים, במשך שנתיים ותארה את כלבם כרע ותוקפן. לטענתה הכלב לא היה קשור והילדים פחדו ממנו. בערב הנדון, סעדה העדה אצל שכנים וכשחזרה התרשמה מהמולה ברחוב והגיע אמבולנס לפינוי בן התובעת. העדה הצהירה כי כל יום הייתה בעיה עם הכלב התוקף, שלא היה חגור. באשר לבן התובעת, הצהירה כי מדובר בילד מקסים וטוב, צדיק שמכבד אנשים. ידו של הבן הייתה חבושה והוא סבל. הכלב של התובעת שננשך אף הוא, שכב על הספה ובבוקר לא התעורר. האירוע היה מאד קשה והנתבעים אפילו לא ביקשו סליחה. לשלמות התמונה יצויין כי מטעם התביעה הוגש בנוסף תצהיר של הגב' איריס דרעי, כדי לתמוך, בין השאר, בטענה לפחד בעת המעבר ליד בית הנתבעים בגלל כלבם. עם זאת, עדה זו לא התייצבה להיחקר על תצהירה ולפיכך איני רואה צורך להידרש לתוכנו. אעיר כי עלה ביום שמיעת ההוכחות, שהנתבעים פנו לעדה (או ליתר דיוק לבעלה) וככל הנראה מטעם זה היא לא התייצבה להעיד. עם זאת, התובעת מטעמיה, נמנעה מלזמן את אותה עדה באמצעות בית משפט, אף שידעה כי קיימת אפשרות שאותה עדה לא תתייצב ללא זימון כאמור. תצהירי ההגנה: הנתבעים הגישו תצהיר עליו חתמו שניהם. בתצהיר הפנו להליך הפלילי ולכך שמחמת הספק נדחתה שם הטענה כי כלבם הוא שפגע ביד התובעת. נטען כי התובעים הוזמנו לדיונים, אך בחרו שלא להתייצב אליהם. הנתבעים הצהירו כי שלושת הכלבים שהיו מעורבים באירוע, לא היו קשורים לרצועה. האירוע התרחש בשעת לילה מאוחרת והרחוב היה שרוי בעלטה חלקית. האמור, בתוספת הקור, מנע מאנשים לצאת לרחוב לטייל. הכלב הגדול נולד בבית הנתבעים לפני שתים-עשרה שנים והנתבעים גידלו גם את אמו. הכלב מעולם לא היה מעורב באירועי תקיפה. מדי בוקר ממתינים ילדים להסעת בית הספר, מול בית הנתבעים ומלטפים את כלבם ולטענתם, הורים רבים הסכימו להעיד על כך. את הכלב פונטש, מסוג פיקינז, קיבלו הנתבעים לפני כשבע שנים, בעודו גור. הכלב הגדול מיד אמץ את פונטש. לכן כאשר כלב הפינצ'ר של התובעים תקף את הפיקינז, הגן עליו הכלב הגדול. הנתבעים תיארו כי בעת טיול התרחק כלבם הקטן כדי להתפנות, כלב התובעים קפץ עליו בליווי נביחות צרחניות. הנתבעת אמרה להם להרים מהר את כלבם ובן התובעת אכן עשה כן, אך באותה עת שמע כבר כלבם הגדול את הנביחות ורץ למקום. ממש כאשר ילד התובעת, הרים את כלבו על ידיו, העיף אותו הכלב הגדול והשליך אותו מידיו וכאשר היה שרוע על הרצפה תפסו בצווארו וניער אותו. נטען כי האירוע היה שניות ספורות ויצא משליטה לנוכח צעקות הילד. נטען כי כלב התובעת, הוא כלב פינצ'ר, ידוע בהיותו נשכן, קל רגליים וזריז. אכן בסמוך לאירוע, הגיעה הנתבעת לבית התובעים, כדי לברר אם כלבם מחוסן, שאם לא כן היה עליה לרוץ עם כלב הנתבעים לווטרינר. הנתבעים סרבו לדבר איתה וגם לא רצו למסור מה שלום בנם. מכל מקום, הנתבעים ראו את הבן מתהלך ברחוב, מספר ימים לאחר מכן כשידו אכן חבושה, אך ללא מקל או חפץ אחר להגנה, כנטען. הנתבעים הכחישו היות כלבם מסוכן, תוקפן או בעל עבר, כנטען מנגד. נאמר עוד בתצהיר כי משפחת הנתבעים מוכרת ביישוב והנתבע אף דאג למשפחת התובעים לארגזי מזון מדי יום שישי, מתוך מודעות למצבם הכלכלי הקשה (האב היה בחו"ל רופא שיניים והאם אחות, אך בארץ, לפי הטענה, לא קיבלו אישורים לעבוד בכך). עד לאירוע סייעה משפחת הנתבעים למשפחת התובעת, בהסעות אל מחוץ ליישוב ובחזרה אליו. הם ציינו שגב' דרעי שנתנה תצהיר מטעם התביעה, אמרה שלא ידעה על מה חתמה ובניה משחקים עם הכלב, ללא חשש. הם כפרו בטענות גב' בקוש והדגישו גם עזרה שניתנה על ידם לזו. צוין כי גם לנ"ל כלב, אשר עימו היא מסתובבת ללא רצועה וצוין סכסוך בנושא בית הכנסת, תוך רמיזה כי ביסוד מתן התצהיר עומד סכסוך אישי. הוכחש מצב נפשי קשה ממנו סבלה בת התובעת, שנצפתה בשבת הסמוכה לאירוע משחקת עם חברותיה בבית הכנסת. נטען כי בפורים, שהיה בסמיכות לאירוע, זו נראתה שמחה ומאושרת, כיתר בנות כתתה. צוין עם זאת כי לבת היו קשיי הסתגלות, עם בנות כתתה עוד לפני האירוע, כתוצאה מחוסר התאמה וילדותיות. על אף האמור, בת התובעת שחקה עם חברות ובהן בנות משפחת בקוש ולאחר האירוע המשיכה בטיוליה עם אמה, אחיה ואחותה התינוקת בעגלה. לאחר האירוע נשלח כלב הנתבעים להסגר של שבוע, בעוד באותה עת נחגגו נישואי הבן והשמחה לקתה בחסר. גם בנם יוסף יצחק, שהיה אז בן 7, נפגע מהאירוע בו נכח, אך תודות לתשומת הלב והתמיכה המשפחתית המשיך בחייו. הוצהר כי הנתבעים אינם מיוצגים מחמת חסרון כיס. גם הם נדרשים לעיתים לגמח"ים והם מוצאים פרנסתם מחנות קטנה לתשמישי קדושה, בחולון. מדובר למרב בטעות אנוש מצערת ואף הם שילמו מחיר יקר ונגרמה להם עוגמת נפש והם מאמינים שכך נגזר מההשגחה ויש להפיק לקחים לעתיד. הנתבעים ביקשו להצהיר ולהזכיר כי כל המעשה לא היה מתרחש, לולא החל כלב התובעים, לנבוח על כלב הנתבעים. הנתבעים הגישו עוד את תצהיר בנם יוסף יצחק זכריש, קטין בן אחת-עשרה שנים. הבן הצהיר כי היה עם אמו וחברתה במועד האירוע וכי לא ברור לו כיצד כלבם הגדול השתחרר. הוא טען כי בן התובעת שנפגע, העיף את הכלב שהחזיק בידיו למעלה ואז תקף אותו כלב הנתבעים. עוד הוסיף כי אמו הבחינה שבעל התובעת עזב את עגלת התינוקת והיא רצה לאחוז בה שלא תדרדר. בשלב זה, נשמעה זעקת בן התובעת שננשך. בהתאם לתצהירו - בן התובעת ננשך מכלב התובעת ולא מכלב הנתבעים ("הכלב שלו נשך אותו"). מטעם הנתבעים הוגש עוד תצהיר של גב' סנונית בר שנכחה באירוע, אישרה נוכחות בן הנתבעים בו, אך ציינה כי אינה יכולה למסור פרטים מדויקים מחמת הזמן שחלף ומהירות חילופי הדברים. עדה זו לא התייצבה לעדות ולפיכך אין מקום להידרש לתצהירה. עוד הוגשו הודעות נוספות של שכני הנתבעים אברהם ששון ומיכל רוזנברג-סובר, התומכים באופי הנוח של כלב הנתבעים והעדר סכנה ממנו בעבר. האישורים צורפו ללא שנערכו כתצהיר ובסופו של יום התייצבה לעדות רק הגב' מיכל רוזנברג, אשר אישרה האמור בהודעה, תחת אזהרה ונחקרה על כך. הכרעה: ביום 28.1.13 נחקרו העדים והצדדים גם סיכמו טענותיהם בתום הדיון. כפי שצוין כבר לעיל, בעוד התובעת פנתה לייצוג והייתה מיוצגת בדיון, את הנתבעים ייצגה הנתבעת בעצמה, אשר גם חקרה את העדים כמיטב יכולתה וכן סיכמה. מטבע הדברים ומאחר ואינה משפטנית, גלשו טענותיה לעיתים לדברים אשר לא רק שאינם רלוונטיים, אלא גם לא הוכחו (כך לדוגמא טענותיה בסיכומים באשר למצב הכלכלי הקשה הנוכחי של משפחתה). כמו כן - לאחר שהבינה כי בית המשפט יתעלם מתצהיר שנותנו לא התייצב לחקירה, היא ביקשה שהות להביא עדים ובהסכמת ב"כ התובעת הופסק הדיון וחודש לאחר כשעתיים וחצי, עת התייצב בן הנתבעים וגב' רוזנברג הנ"ל לחקירה. המחלוקת העיקרית שעלתה בין הצדדים הייתה בשאלה מי נשך את יד בן התובעת; בעוד לטענת התביעה הנ"ל ננשך על ידי הכלב הגדול של הנתבעים, טענו הנתבעים כי הנשיכה עצמה הייתה מכלב התובעת, אשר עת התנגד לכך שבן התובעת ירים אותו (מאחר ורצה לשחק עם הכלב הקטן של הנתבעים), נשך - את יד מרימו. נטען כי רק אז, מחמת הכאב מהנשיכה, נזרק כלב התובעת, על ידי בן התובעת ונפגע לאחר מכן מנשיכת כלב הנתבעים. באשר למחלוקת זו העידו בסופו של יום - מצד אחד בעל התובעת ובנה ומנגד - בן הנתבעים. יוער כי חקירת בן הנתבעים אשר בעת העדות היה כבן 11 וחצי, הופסקה בטרם הושלמה וזאת עת פרץ בבכי וסירב לשוב לאולם (ר' עמ' 23 לפרוטוקול). על אף שאין בידי לקבוע כי בן התובעת לא אמר אמת בעדותו, לאחר שקילת מכלול הראיות שנשמעו וסבירות הגרסאות אני מוצאת להעדיף את גרסת התביעה ואנמק מסקנתי להלן; ראשית - יש לזכור כי בסופו של יום מדובר בעדות אחת של ילד צעיר (ובעת האירוע אף צעיר יותר) כנגד שתי עדויות נגדיות. כך, אל מול טענות בן הנתבעים בעדותו (ר' העדות בעמ' 23-20) נמסרה גרסה שונה משמעותית, לא רק על ידי עד אחד אלא שניים; בן התובעת אמר מפורשות כי "הכלב שלכם הגדול קפץ עליי ונתן לי ביס" (ראה עמ' 11 שורה 13) וגם אביו, עת נשאל האם בוודאות ראה שהכלב של הנתבעים הוא שנשך, השיב: "כן, ראיתי את זה" (ר' עמ' 9 ש' 6). שנית - גרסת הנתבעים מוחלשת לנוכח השינויים וההתפתחויות שחלו בגרסת הנתבעת. כך בעוד בבית המשפט בדיון שבפניי טענה כי לא ראתה את אירוע הנשיכה עצמו (ר' עמ' 15 ש' 12-7) ואף הסכימה, בנסיבות אלה, שיכול להיות שכלבה הוא שנשך הילד (ר' שם ש' 15) - מנגד במשטרה לא רק שהודתה למעשה שראתה האירוע, אלא אף אישרה את גרסת התביעה. כך, בהודעה שמסרה במשטרה ביום 20.4.09, אמרה כי עת שבן התובעת משך את כלבו, "כתוצאה מזה קיבל נשיכה מהכלב שלי בכף היד, זה מה שהיה" (ר' בנספח לתצהיר בן התובעת, ש' 7-6 להודעה). בדומה, גם עת העידה בפני כב' השופט ברקלי, לא טענה שלא ראתה האירוע (כמו בעדותה בפני) - אלא העלתה למעשה את הגרסה שהובאה הפעם באמצעות בנה (ר' החל מעמ' 6 לפרוטוקול שם מיום 5.4.11). יוער כי דברי הנתבעת במשטרה ("כתוצאה מזה קיבל נשיכה מהכלב שלי בכף היד"), מהווים למעשה גם הודאת בעל דין. שלישית - גרסת הנתבעים מוחלשת בהעדר עדה רלוונטית, ומתן הסבר מספק למחדל זה. הצדדים לא היו חלוקים על כך שביחד עם הנתבעת הייתה אישה נוספת, סנונית הנ"ל. מטעם הנ"ל הוגש אומנם תצהיר, בו נטען כי אינה יודעת מה בדיוק התרחש, אך היא לא טרחה להתייצב לחקירה, באשר לגרסתה זו. כמו כן, הנתבעת עצמה עת נשאלה מדוע אותה עדה נוספת לא הובאה לעדות - טענה במקום אחד כי זו כלל אינה זוכרת את האירוע (ראה עמ' 17, שורה 12) אך מנגד, במקום אחר, אמרה כי אף פעם לא שאלה אותה מה היא חושבת על האירוע (ראה עמ' 17, שורה 15). רביעית - בשונה מגרסת הנתבעים הייתה גרסת בעל התובעת ובנה - עקביות לא רק בבית המשפט, אלא גם במשטרה. כך, בעל התובעת בהודעה שמסר ביום 8.9.09 אמר כי הכלב הגדול של הנתבעים נשך את בנו בידיו כאשר החזיק את כלבם (ר' בהודעתו שצורפה לתצהיר בן התובעת, החל מש' 13) וכך גם הבן אמר בהודעתו מיום 16.3.09, כי ננשך על ידי הכלב הגדול כאשר החזיק בכלבו ורק לאחר מכן נפל כלבו מידו (ר' בהודעתו החל מש' 9). חמישית - יש ליתן את הדעת לכך שסביר יותר שמי שידו ננשכה, הוא שידע לציין מי הנושך, מאשר עד אחר, שעמד יותר בריחוק. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שבעל התובעת ובנה טענו שניהם כי בן הנתבעים כלל לא היה במקום. אף שהנחתי היא כי הבן אכן היה שם (יוזכר כי הוא העיד גם בהליך הפלילי) - מכל מקום, סביר, בנסיבות אלה, שהוא היה יותר מרוחק ממקום הנשיכה. כאשר קיימות שתי עדויות תואמות ועקביות של אנשים שעמדו בסמיכות רבה יותר (ואחד מהם גם אינו קטין), סביר יותר שניתן לסמוך על האמור בהן, מאשר על האמור בעדות של ילד צעיר מאוד, אשר ככל הנראה, עמד גם בריחוק מה. שישית - אף שאין אני מקבלת ניתוח ב"כ התובעת באשר למיקום הניב או השן הטוחנת של הכלב לנוכח תוצאות הפגיעה (לטעמי מדובר בהנחות, שלא הוכחו כנדרש, עת לא ידוע האם בעת החזקת הכלב, היד הייתה עם האצבעות כלפי מעלה או מטה. אכן, לא בכדי אף ב"כ התבועת התבלבלה בטענה זו בעת סיכומיה והקלדנית נדרשה לשוב ולתקן הטיעון) - לא ניתן להתעלם מנגד מכך שעלה מתמונות שהוצגו כי דובר בנשיכה לכל רוחב היד. קשה להלום לאחר צפיה בנשיכה - כי זו תגרם מנשיכת לוע של כלב קטן. כך גם, עלה מתמונה שהוצגה כי לפחות שן אחת חדרה לכל עובי היד ואף האמור נראה, על פני הדברים, כעולה בקנה אחד עם נשיכת כלב גדול. שביעית - הגרסה שכלב התובעת נשך את בנה שהוא למעשה בעליו ומוכר לו - פחות סבירה. שמינית - יש לזכור כי בן הנתבעים לא השלים את עדותו בבית המשפט. אף שלא מצאתי להורות על הוצאת תצהירו, לא יכול להיות ספק כי נפגעה זכות התובעת לנסות ולהפריך טענותיו וממילא אין ליתן משקל מלא לאותה עדות. על יסוד כלל האמור, מספר העדויות התומכות בגרסת התביעה, סבירותה וייתר התמיכות דלעיל - נראה כי בבחינת מעבר מבחן הסבירות, כנדרש בהליך האזרחי, עמדה התביעה בחובתה, להוכחת הגרסה לה טענה. יש לזכור כי בהליך הפלילי שהתקיים, לא רק שלא נשמעו כלל העדויות מצד משפחת התובעת (אשר כאמור לא התייצבה לעדות, במועד שנקבע), אלא גם נדרש מבחן גבוה יותר, לאורו מחמת הספק שנותר נמנע כב' השופט ברקלי מלקבוע שהילד ננשך דווקא מכלב הנתבעים. עת מדובר בתביעה אזרחית די ברמת הוכחה נמוכה יותר, והדברים ידועים. ולו בבחינת הערות אגב (מאחר והצדדים התייחסו לכך), אציין כי מסקנתי המבכרת גרסת התביעה, היא ללא שנתתי משקל לכך שהנתבעת אישרה לבית החולים כי כלבה מחוסן וכן ללא שנתתי משקל לכך שמסרה את זה להסגר. צודקת הנתבעת בדבריה כי עת שהיא נשאלת על דבר חיסון הכלב, עליה להשיב וכן כי עת היא נדרשת למסור הכלב להסגר - עליה לעשות כן, אף אם היא חולקת על כך שהוא זה שנשך. יש ליתן את הדעת עוד לכך שהנתבעת לא חלקה על כך שכלבה נשך את הכלב של התובעת וגרם למותו, ודי גם בנשיכה זו, כדי שתשתף פעולה עת נדרשה לכך, כפי שאכן עשתה. סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הכלול בסימן ד'1, קובע כדלקמן: "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם ע"י כלב, חייב בעליו של הכלב או שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצידו של הבעלים". בדברי ההסבר של הצעת החוק נאמר כי - "נוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי כלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה" (ה"ח 2104, כ"ב בשבט התשנ"ב, 27.1.1992, 505). לנוכח ההכרעה העובדתית כי כלב הנתבעים הוא שנשך, לא היה עם רצועה ולא עם מחסום והוראות החוק דלעיל, נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שיש מקום להטיל על הנתבעים אחריות לנזקים שנגרמו מאירוע התקיפה. עם זאת, יש לדון האם אין מקום להפחתת אשם תורם; בעת העדויות עלה כי בסופו של יום, אין מחלוקת שבעוד הכלב הקטן של הנתבעים כן היה קשור ברצועה (בשונה מהכלב הגדול), אין זה המצב ביחס לכלב התובעת, אשר לא היה קשור ולא היה עם מחסום (ר' עמ' 7 ש' 23, עמ' 8 ש' 4 וכן עמ' 10 ש' 20 וש' 24). ב"כ התובעת טוענת כי גם לו היה כלב התובעת עם רצועה, היו מתרחשים אותם אירועים וכי מטעם זה אין מקום לקביעת אשם תורם. לטענה זו - איני מסכימה. לא ניתן לשלול כי לו היה כלב התובעת עם רצועה, לא היה כלל בן התובעת מרים את זה על ידיו (להבדיל מריצה עימו, כשהנ"ל נותר על רצפה, כדי להתרחק מהמקום וכיו"ב) ואז לא הייתה מתרחשת הנשיכה. קיים גם קושי מוסרי מסוים, עת מבקשת התביעה להחמיר עם הנתבעים מאחר וכלבם לא היה קשור, בעוד הם לוקים באותו מחדל. אכן, אין מחלוקת כי כלב התובעת קטן יותר וניתן להניח שגם מסוכן פחות, ברם - ידוע כי גם כלב קטן יכול לחולל מהומה ובמיוחד בעת מפגש בין מספר כלבים וממילא גם על זה להיות תחת שליטת בעליו. באשר לגובה האשם התורם - קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי פ"ד נח(1) 1, 21-22 (2003)). לאחר ששקלתי את העובדה ששניים מהכלבים היו ללא רצועה, ואת ההבדל בגודלם - אני מוצאת לקבוע כי יופחתו בגין אשם תורם 20% אחוזים מהנזק, בשים לב לחלק של משפחת התובעת באירוע. טרם אפנה לראשי הנזק אני מוצאת עוד להוסיף כי לא ראיתי צורך להתייחס לעדויות הנוספות באשר ל"אופי" הכלב של הנתבעים. הובאו שתי עדויות נגדיות וספק אם ניתן לבטוח באיזה מהן. כך, התרשמתי כי העדה שהובאה מטעם התביעה נתונה בסכסוך כלשהו עם משפחת הנתבעים, ומנגד - העדה שהובאה מטעם הנתבעים, הכירה אותם במועדים רחוקים מהאירוע ולא ברי שניתן לסמוך על עדותה באשר למורא שהיה ברחוב ,מכלב הנתבעים, במקום מגוריהם הקודם ולפני מספר שנים. עוד יש להעיר כי עלה מהעדויות שהתובעת מטעמיה לא חיסנה את ילדיה, ובעת האירוע לא היה גם למשפחתה ביטוח בקופת חולים כלשהי. ממילא, עלויות הטיפולים וההוצאות במקרה דנן, הם חריגים וגבוהים מהמקובל, בתיק ממין זה. אעיר עוד באופן כללי כי עת התייצב בן התובעת, ביקשתי ממנו להתקרב לדוכן כדי לבחון הפגיעה שנותרה (ואשר לא היה ניתן לראותה ללא שיתקרב כאמור). אף שניתן לראות על כף יד שמאלו צלקות שנותרו מהנשיכה, לטעמי אלה אינן בולטות, אינן מכוערות וקיימת סבירות גבוה מאוד כי לא תעשה כל פעולה רפואית נוספת בגינן. החזר הוצאות רפואיות; מטעם לא ברור לא הוצגו קבלות, אלא מסמכים חלופיים שונים. בנוסף, לא ברי שכל ההוצאות עומדות במבחן החובה לפעול להקטנת הנזק ו/או כי יש מקום להטילן על הנתבעים, בשים לב לריחוק מהאירוע (באשר לנדרש בראש זה, ר' בסעיף 11 לעיל). כך, לא הוצגה קבלה מפסיכולוג אשר נטען כי טיפל בבני משפחת התובעת לאחר האירוע, אלא מסמך בו זה מפרט תאריכי טיפול, למי ניתן, משך הטיפול והעלות (העלות הכוללת עומדת על 10,117 ₪). ברי מהאמור בשולי המסמך שהתמורה טרם שולמה (עוד משנת 2009). נרשם כי עורך הדין (שהיה אז אמיר גשרי), יעביר מהתשלום שיתקבל בתביעה. הטיפול ניתן גם לאחות של אשרון וכן לתובעת ולבעלה, כאשר ספק אם יש מקום לחלק מעלות זו, עת שהתובעת ובתה, כלל לא נכחו באירוע ואינן במעגל הנפגעות הישירות. יוער עוד כי ככל שההורים העריכו פגישה קשה מצפייה בכלב הפגוע, היה זה מחובתם לפעול לכך שהילדים לא יחזו במותו. כך גם לא הוצגה קבלה על תשלום לבית החולים, אלא מסמך בו נטען לעלות כוללת בסך 9,742 ₪. אף הקבלה בגין תשלום לאמבולנס לא אותרה על ידי. מאחר ושני הצדדים נהגו כאמור חירות רבה בסדרי הדין והראיות, אני מוצאת שלא למצות הדין בעניין מחדלים אלה עם התובעת ולפסוק בגין כלל ההוצאות סכום גלובלי בסך 20,000 ₪ בשווי נוכחי. סכום זה משקף החזר בכלל הראשים שהתבקשו ברכיב זה (לרבות עלות מוערכת של נסיעות לבית חולים ותרופות), אך בהפחתה מסוימת של חלק מהעלות הפסיכולוגית הנראית מרוחקת מכדי להטילה על הנתבעים והמשקפת המחדל הראייתי מלהציג קבלות בגין כל הנדרש. כן הובאה בחשבון תוספת הצמדה וריבית בשים לב לחלוף הזמן. יוער עוד כי לא ברור הצורך לפינוי באמצעות אמבולנס, מקום בו עלה כי בעל התובעת ובנה, הלכו רגלית בישוב בניסיון לאתר רופא וזאת עובר לזימון האמבולנס (ר' עמ' 12 ש' 21-6. יש ממש בהנחת הנתבעת שם, כי רופא לא הסכים לקחת אחריות, מחמת בחירת התובעת שלא לחסן ילדיה). נזקים בגין אובדן הכלב; איני מוצאת שיש מקום לפיצול הפיצוי בגין כאב וסבל, באופן שחלקו יינתן בגין עוגמת הנפש הכרוכה במות הכלב ובתהליך עד לאותו רגע ופיצוי נפרד ייפסק בגין הפגיעה ביד הבן. הכאב וסבל יידון אפוא להלן כאחד. באשר לשווי הכלב שמת; לא הוצגה קבלה באשר לעלות רכישתו ואיני מוצאת שניתן להסתפק בתכתובת המייל שצורפה, כהוכחה מספקת לעלות נטענת בסך 6,500 ₪. היה ניתן וצריך - להביא ראיות ממשיות באשר למחירי השוק (ברי גם כי אין מחיר אחד וככל רכישה בשוק, מדובר גם במו"מ ותנאים נוספים המשפיעים על המחיר, כגיל הכלב, "ייחוסו" וכיו"ב). יוער כי אף בדיקה שטחית ביותר באמצעות האינטרנט מעלה מחירים נמוכים משמעותית מהנטען. שוב, בשים לב לחרות שנטלו שני הצדדים - איני מוצאת למנוע מהתובעת כל פיצוי לנוכח המחדל הראייתי, ואני מוצאת לפסוק סכום גלובלי בסך 1,500 ₪ (אשר עולה גם על חלק מהצעות המחיר הקיימות בשוק). החזר חליפה וחולצה שהושחתו; בשים לב להצהרת התובעת באשר לעלות הביגוד שהושחת וחלוף הזמן אני פוסקת פיצוי בסך 1,000 ₪ בשווי נוכחי. עלויות ניתוח; ד"ר טליסמן מטעם התביעה - מודה בחוות דעתו כי לא רק שאין כל הפרעה תפקודית מהצלקות, אלא כל צלקת בנפרד, גם אינה מכערת. לאחר שראיתי את הצלקות שנותרו במצב היום, אין אני מסכימה עם קביעתו הנוספת (שניתנה לפני כשנתיים וחצי), כי כמקבץ, אלה עומדות בגדר הקריטריון של צלקות מכערות. ברי כי התובע לא יעבור כל ניתוח בגין הנ"ל ואין גם קביעה בחוות הדעת האמורה כי הדבר אפשרי או מומלץ וכן לא עלות משוערת. בשים לב לאמור - אין מקום לטעמי לפסוק פיצוי בראש זה ודי בכך שהפיצוי בגין כו"ס, ישקף לא רק את הטראומה והכאב בסמוך לפגיעה, אלא גם את הצלקות הפיזיות שנותרו. טיפול נפשי נוסף; על אף האמור בחוות דעתו של ד"ר שלומאי, לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי אף ברכיב זה. אף אם אתעלם מכך שנותן חוות הדעת הוא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, ואף אם אתעלם מהאמירות הכלליות שבה, ללא אבחנה מספקת לטעמי בין שני הילדים - איני מוצאת לאמץ ההמלצה. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בהמלצה שניתנה לפני מעל לשנתיים ואין מחלוקת כי אף שהומלץ בה על טיפול למשך שנה - "בשנה הקרובה", כדי לעבד את הטראומה, בחרו ההורים שלא לפנות לטיפול זה. באשר לטענה כי זה לא ניתן מחמת חסרון כיס, לא שוכנעתי אף בכך עת עלה כי לבעל התובעת יש עסק של מעבדה ליציקת עבודות מתכת, עבור רופאי שיניים (ר' בשולי עמ' 5). הטענה כי הטיפול לא ניתן מפאת חסרון כיס, מסופקת גם לאור העובדה שעלה כי התובעים הצליחו לטענתם למצוא דרך לקבל טיפול (בעלות לא מבוטלת, לפי הנטען) וזאת בסמיכות לתאונה, ללא כל תשלום אלא על בסיס התחייבות לתשלום עתידי. אני מוצאת להוסיף - כי לא התרשמתי שנותרה פגיעה אצל בן התובעת מעבר לצלקות. בעניין זה אפנה לכך שכאשר נשאל הבן כיצד הוא מרגיש היום, הוא התקשה להשיב, הרהר ממושכות, הפנה מבטו לאמו כדי לקבל הנחיה ולבסוף אמר: "נשארו לי תוצאות, אני מרגיש... לא יודע... אי אפשר להסביר את זה" (ראה עמ' 12, שורות 24-23). רק בהמשך (בחקירה חוזרת) ניסה לטעון שמוגבלות שיש לו בלימוד, יסודה באירוע ועוד טען כאילו זו החלה בעקבות הנשיכה. לטעמי עדותו בנקודה זו לא הייתה משכנעת כלל (ראה בעניין זה החקירה החל מעמוד 12, שורה 22 ועד ראש עמוד 14). כאב וסבל; בעת פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל במקרה דומה, סקרתי כבר בעבר פסיקה שניתנה בהקשר זה ומתוך שלל מקרים שבחנתי, הפנתי שם למקרים הבאים: א. בע"א 326/88 צימרמן נ. גבריאלוב, פ"ד מו(1) 353 - נדון מקרה בו ילד בן ארבע וחצי נכנס לחצר שבה שהה כלב וננשך. נכותו הרפואית הועמדה על 10% בתחום הפסיכיאטרי ושיעור זהה בתחום הפלסטי. נקבע עוד כי יש לייחס לאמו של התובע רשלנות בשיעור של 20% ובסופו של יום הועמד הפיצוי בגין כאב וסבל על 15,000 ₪. (נראה כי מקרה זה נדון על בסיס עילת הרשלנות, בטרם התווספה הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין). ב. בת.א (שלום-תל אביב יפו) 93307/00 סטיינוב נ. אבידן, מיום 16.1.02 - הוגשה תביעה בגין היזק על ידי כלב. לתובע באותו מקרה, נגרם שבר פתוח ומעיכה של הגליל המרוחק של האגודל. התובע עבר תפירה והחזרה של השבר. בהמשך נגרם לתובע זיהום ברקמות והוא עבר כריתה של חלקי עור. נכות התובע הועמדה על 10% והוא שב לעבודתו רק לאחר 11 חודשים. באותו מקרה הועמד הפיצוי בגין כאב וסבל על 30,000 ₪. ג. בת.א (שלום-רחובות) 3157/02 סדוב נ. דגן, מיום 14.12.03 - דובר במקרה בו התובעת ניזוקה מנשיכת כלב ונכותה האורטופדית מהאירוע הועמדה על 7% כמו כן היא סבלה מצלקת על גב כף שמאל. באותו מקרה - התובעת אושפזה, נותחה בהרדמה מלאה, והייתה באי כושר תפקודי במשך חודש. ברכיב של כו"ס נפסק לה סך של 35,000 ₪. ד. בת.א (שלום-קריות) 1091/03 ברגמן נ. אוליאל, מיום 6.12.04 - הועמדה הנכות הרפואית - פלסטית של התובע על 5%-10% ונפסק לו סכום של 14,000 ₪ בגין כאב וסבל, אשר היה שם ראש הנזק היחיד, בגינו פוצה התובע. ה. בת.א. (שלום - ירושלים) 4668/05 מאור סיסו נ. דליה מלאוסי, מיום 20.6.06 - נדון מקרה נשיכה של ילד כבן 16, בעטיו נקטע חלק מהאצבע השלישית בכף רגלו הימנית. ברכיב של כאב וסבל נפסק לתובע זה סך של 32,000 ₪. עוד הפניתי למקרים בהם נפסקו סכומים נמוכים משמעותית או להיפך סכומים גבוהים יותר. באשר לסכומים נמוכים יותר ר' בין השאר - בר"ע (מחוזי - באר שבע) 278/95 גוזלן נ. בלן, מיום 11.12.95; ת.א (שלום עפולה) 2351/02 קרסוטין נ. אריאל, מיום 28.4.04; ת.א. (שלום-חיפה) 3008/03 צנעני שמעון נ. כהן אהרון, מיום 23.12.05; ת.א (שלום-חדרה) 3028/04 רבחי נ. אלקלעי, מיום 11.9.05; ת.א (שלום-חיפה) 5991/04 גייפמן נ. שוורץ, מיום 5.12.06 ו- ת.ק. 4656/06 (ירושלים) לוריא נ. וירמן, מיום 3.5.07 - אשר בכולם נפסק פיצוי פחות מ- 10,000 ₪. באשר לסכומים גבוהים יותר - ר' עוד ומנגד ת.א (שלום-תל אביב יפו) 37782/03 קנובל נ. סיני, מיום 14.6.06, שם נדון עניינו של קטין בן 5, שננשך על ידי כלב. נכותו של התובע הועמדה על 12%, מהם 10% בגין הצלקות בחזית הפנים באזור עין שמאל ו-2% בגין פגיעה אפשרית בעיניים. התובע אושפז ונותח ובשקלול של הנזק שנגרם לו, גילו הצעיר, הצער והטראומה שעבר הועמד פיצויו בגין נזק לא ממוני על 50,000 ₪. ר' עוד ת.א (שלום- כפר סבא) 6863/03 ארוטי נ. כהן, מיום 12.4.07, שם תבעו אב ובתו נזקיהם מהיתקלות עם כלב. לא הייתה מחלוקת כי רק האב ננשך וכי נזקיה של הבת הם לא ממוניים. בשונה מהקטין דנן (אשר לא נדרש אף לניתוח), במקרה שנדון שם - נגרם לאב שבר בפיקת ברך ימין והוא נותח ואושפז למשך תשעה ימים. ברכו הייתה מקובעת למשך שלושה חודשים בהם ממילא היה מושבת. לאב נפסק בגין כאב וסבל פיצוי בסך 50,000 ₪ ובאשר לבת, שהייתה קטינה באותה העת, נקבע כי פיצוי סמלי בסך 500 ₪, יהא ראוי בנסיבות העניין. ר' גם ת.א. (שלום - ירושלים) 10905/05 גורדו שרית נ. עדיקא אברהם, מיום 9.11.09 - שם בגין 7% נכות נפסק סך של 60,000 ₪ בגין כאב וסבל, בנסיבות בהן הוכרה נכות זמנית משמעותית. את הפסיקה דלעיל, הבאתי בפסק דיני בת"א (י-ם) 15643/06 אפרים סופר נ. יעקב אבו בן אליהו (ניתן ביום 20.12.09). המקרים בהם הרחבתי לעיל בסעיף 36, מתאימים להשוואה עם המקרה דנן (כמובן בשינויים המתחייבים, ביחס לכל מקרה ומקרה באשר לגיל הנפגע, מהות וחומרת הפגיעה וכיוצ"ב) ומשקפים בקירוב את הסכומים, אשר לטעמי ראוי לפסוק במקרים ממין אלה. במקרה סופר הנ"ל פסקתי בגין כאב וסבל פיצוי בסך 22,500 ₪. בשונה מאותו מקרה- במקרה דנן, גיל הבן הנפגע היה גבוה יותר, לא נדרש ניתוח והצלקת היא ביד שמאל ולא כמו שם גם במצח. מנגד - במקרה דנן, קיים גם הסבל הכרוך במות כלב התובעת וההליך עד לאותו מועד. בשים לב לכלל האמור, אני מוצאת להעמיד הפיצוי גם במקרה זה על אותו סכום, כלומר 22,500 ₪. מתוך סכום זה 20,000 ₪ הם בגין הנשיכה והפגיעה בבן התובעת והיתרה בגין הסבל הכרוך במות הכלב (בהתאם לסכום שהתבקש בסיכומים, בגין הכו"ס הכרוך במות הכלב, ר' עמ' 27 ש' 26). אני מוצאת להוסיף בשולי הדברים כי התרשמתי שהנתבעת פנתה אל התובעת בניסיון ליישב ההדורים ואף הוצע תשלום בגין הכלב שמת, ברם ניסיונות אלה נתקלו בדלת אטומה (ר' לדוגמא הדברים בעמ' 5 לפרוטוקול, באשר לקללה אשר נטען כי לה זכתה הנתבעת, בעת פניה לתובעת ברחוב). כפי שציינתי בפתח הדברים, אין אלא להצטער על כך. עוד אעיר כי לא מצאתי שהמקרה דנן הוא המקרה המתאים לבקשת ב"כ התובעת לפסוק סכומים מרתיעים בגובהם, כדי לוודא שבעלי כלבים יפעלו לביטוח כלביהם. אכן לא יכולה להיות מחלוקת כי כך ראוי שיהיה (ועוד יותר מכך ראוי שהכלב יהיה עם רצועה ומחסום לפיו), ברם אין מקום שקריאה לכך תבוא דווקא בתיק זה; תיק בו עלה כי גם כלב התובעת לא הוחזק כדין בעת הטיול ברחוב, לא נודע אם כלב התובעת היה מבוטח (עלה כי לא היה אף ביטוח רפואי לבני המשפחה, עובדה אשר כשלעצמה הגדילה הפיצוי הנפסק), לא נותרה פגיעה צמיתה משמעותית ובשים לב לפועלה החיובי של הנתבעת באירוע (אשר הייתה טרודה בהתאם לעדותה המקובלת עלי, בתפיסת עגלת תינוקת אחרת של התובעת, אשר נראה כי הידרדרה, עת האב היה שקוע בבנו האחר). לאור התרשמותי מהמצב הכלכלי הנוכחי של הנתבעים (להבדיל ממצבם בעבר, עת היו לטענתם בין נותני מתן בסתר למשפחת התובעת) - נראה כי גם הסכום הנפסק בזאת, הוא מרתיע מספיק ומאזן גם את שיקולי השבת המצב לקדמותו, פיצוי הולם והרתעה. טרם סיכום יש להזכיר עוד כי יש להפחית סכום המשולם כפיצוי לניזוק. מכוח הכרעה פלילית, מהנזק הנישום בתביעה האזרחית; ר' ת.א. (מחוזי י-ם) 1421/99 שמחה נ. חברת פז גז ירושלים בע"מ (ניתן ביום 21.5.01, כב' השופט זילברטל), ר' עוד ת.א. (מחוזי י-ם) 2031/08 אטלן יוני רוברט סמואל נ. שרגא רוזנברג (ניתן ביום 15.10.09, כב' השופטת אפעל גבאי). באשר למהותו האזרחית של פיצוי שנפסק לניזוק בהליך פלילי ר' גם רע"פ 9727/05 פלוני נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 8.8.07) וכן ע"פ 1281/06 בורשטיין נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 16.4.08). סיכום; בהמשך לכל האמור - אני מעמידה אפוא את הפיצוי הכולל על 45,000 ₪ ולאחר הפחתת אשם תורם (20%), על הנתבעים לשלם עוד סך של 36,000 ₪. מסכום זה יש להפחית עוד את הסכום אשר שולם (או ישולם) מכוח גזר הדין בהליך הפלילי, בסך 1,000 ₪ ולפיכך נותר לנתבעים לשלם סך של - 35,000 ₪. מעבר לאמור יחזירו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט - הכוללות החזר אגרת בית משפט והחזר כל תשלום שבוצע למי מהמומחים מטעם התביעה וזאת כנגד הצגת קבלה בגין כל הוצאה ותוספת ריבית והצמדה מהמועד בו שולמה. עוד ישלמו הנתבעים בגין שכ"ט ב"כ התובעת (אשר לא ייצגה מתחילת ההליך) - סך כולל של 7,000 ₪. כלל האמור ישולם בתוך 45 יום מהיום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב