א. בתאריך 31.10.2000 טיילה המערערת עם כלבתה בגינה ברח' תרע"ד ברמת גן. בכתב אישום שהוגש נגדה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נטען, כי התרשלה בכך שאיפשרה לכלבה לטייל ברחוב ללא רצועה, וללא זמם בפיה. הכלבה נשכה גם את כלבתו של המתלונן באוזנה, וזו נזקקה לטיפול וטרינרי. בנוסף לכך, נשכה את המתלונן ברגלו וגרמה לו לפצע שהזקיק טיפול רפואי. בית משפט קמא (כב' השופטת מ' דיסקין) הרשיע את המערערת לאחר שמיעת ראיות, בעבירה על סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, שעניינו מעשה פזיזות ורשלנות בחיה. על הכרעת הדין הערעור בפנינו. בסיום הדיון עתר הסניגור, לחלופין, גם לביטול הרשעתה של המערערת וסיום ההליך ללא הרשעה, זאת הגם שנושא זה לא הועלה כלל בבית משפט קמא וגם בהודעת הערעור לא בא זכרו (בעיקרי הטיעון יש התייחסות מינימלית לאפשרות זו). שמענו לאורך שעה ארוכה, אולי ארוכה מדי, את טיעוני הצדדים. בחנו גם את האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה, ולאחר שכך נהגנו, דעתנו היא כי אין מקום להתערב בממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. ב. אלה עיקרי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. המערערת טיילה עם הכלבה כאשר הכלבה לא היתה קשורה. המערערת טענה בבית משפט קמא, כי הכלבה היתה קשורה בקולר לרצועה, וכי עובר לארוע הנשיכה השתחררה מהרצועה, משום שנבהלה בשל אבן שהשליך עליה המתלונן. בעקבות זאת, כאמור, הכלבה השתחררה, רצה לעבר המתלונן וכלבתו, התפתח עימות בין שתי הכלבות, שבסיומו, נפצעו גם המתלונן וגם כלבתו. בית משפט קמא קיבל לענין זה את גירסת המתלונן וקבע כממצא עובדתי כי הכלבה אכן לא היתה קשורה. הפגמים השונים שמנה הסניגור בבית משפט קמא בעדותו של המתלונן ונסיונו להשחיר את פניו, לא התקבלו על דעתו של בית משפט קמא. אליבא דבית משפט קמא, עדותו של המתלונן היתה עניינית, עקבית וסדורה. המתלונן העיד, כי באותו יום יצא עם כלבתו שהיא כלבה קטנה מסוג קוקר ספנייל, כשהיא קשורה בקולר לרצועה. מדובר בכלבה עדינה ונמוכה, כפי שניתן היה להתרשם גם מהתמונות שהוגשו לבית משפט קמא. בהגיעם לגינה התנפלה עליהם לפתע הכלבה מסוג פיטבול, כלבה גדולה "הנראית כמו צבוע גדול", ללא קולר ורצועה. כלבת המערערת נשכה את כלבתו של המתלונן, הוא נחלץ להציל את כלבתו וננשך בעצמו ברגלו. תאור עובדתי זה היה מקובל על בית משפט קמא ונקבע, כאמור, כממצא. כמו כן נקבע כממצא, אף זאת על פי גרסת המתלונן, כי עובר לארוע לא היתה כלבת המערערת קשורה. ג. בהודעת הערעור תקף הסניגור את ממצאיו של בית משפט קמא במיוחד לענין היות כלבת המערערת קשורה, עובר לארוע. אליבא דהמערערת, המתלונן עצמו אישר בבית המשפט, כי לא ראה את המערערת או כלבתה לפני הארוע ולכן לא יכול היה להעיד אם הכלבה היתה קשורה לפני כן או לא. המערערת טוענת, כי בהעדר גירסה פוזיטיבית על כך שהכלבה לא היתה קשורה קודם, לא היה בית משפט רשאי להגיע לממצא בנושא זה. איננו מקבלים את טיעונה של המערערת בנקודה זו. בית משפט קמא רשאי היה להגיע למסקנות באשר לקשירתה או אי-קשירתה של הכלבה, על סמך מכלול הנסיבות שבפניו, גם אם המתלונן לא ראה את הכלבה לפני ארוע הנשיכה. המערערת טענה בבית משפט קמא, כי הכלבה השתחררה משום שהמתלונן זרק עליה אבן. בית משפט לא קיבל טענה זו ובכך אין מקום להתערב הן משום שמדובר בממצאי מהימנות מובהקים והן משום שאין בגירסה, על פניה, כל הגיון. וכי מדוע ישליך המתלונן - אדם מן הישוב -אבן על כלבה זרה לו, כלבה המטיילת כשהיא צמודה לבעליה ומוחזקת ברצועה, וזאת כאשר הוא עצמו מטייל עם כלבתו. דחיית הטענה בדבר זריקת האבן - מותירה את גירסתה של המערערת, לפיה הכלבה השתחררה בפתאומיות משום שנבהלה, תלושה מהמציאות וחסרת כל בסיס עובדתי. לפיכך, נותרה בעינה המסקנה, כי הכלבה לא היתה קשורה. לכך נוסיף, כי עד סוף הדרך וגם במהלך עדותה בבית המשפט, לא ידעה המערערת להסביר, כיצד בדיוק השתחררה הכלבה מתוך הקולר שאמור היה להיות צמוד לצווארה, ובצדק ציין בית משפט קמא, כי נתון זה נותר ללא מענה. לא ברור האם השחילה הכלבה את ראשה דרך הקולר החוצה, קרעה את הקולר או כל אפשרות אחרת. התוצאה היא, כי כנתון עובדתי אנו מאמצים את קביעת בית משפט קמא כי הכלבה לא היתה קשורה. ד. השאלה הבאה היא, האם יש לראות בהתנהגותה של המערערת התרשלות. לענין זה, די לנו בכך שבאי-הקשירה הפרה המערערת חובה שבחוק. בזמן הארוע, סעיף 7ב' לפקודת הכלבת, 1934 היה עדיין בתוקף. על פי סעיף זה: "לא יוציא בעלים כלב לרשות הרבים אלא כשהוא קשור ברצועה או שרשרת". סעיף זה בוטל והוחלף מאוחר יותר בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002, הקובע בסעיף 11(א) כי "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן: "החצרים") אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר". לא נטען ולא הוכח בבית משפט קמא, כי האזור בו טיילה המערערת עם הכלבה ושבו התרחש הארוע, הוא אזור שהוכרז על ידי ראש הרשות המקומית כאזור שבו לא תחול החובה האמורה בסעיף קטן (א) שצוטט לעיל (סעיף 7ב(ב) לפקודת הכלבת). זו טענת הגנה שהנטל לטעון ולהוכיח אותה מוטל היה על המערערת. ההוראה שבפקודת הכלבת חלה על כל כלב, מסוכן או שעשוע. הפרת הוראה חוקית מהווה על פי הדין אינדיקציה לקיומה של רשלנות. לדעתנו בנסיבות הענין יש בהפרת הוראה זו כדי לבסס את רשלנות המערערת בכך שהחזיקה את הכלבה לא קשורה. הנטל עבר אל שכם המערערת להוכיח, שחרף הפרת החובה עדיין אין מדובר ברשלנות. נטל זה לא הורם. אכן, חובת השכנוע מוטלת, עד סוף כל הסופים, על התביעה, אולם משלא הורם הנטל הטקטי שעניינו הבאת ראיות לכך שאין התרשלות בדרך שבה נהגה המערערת, הרי נותרה בעינה המסקנה דלעיל. ה. הסניגור הפנה לענין זה לע"פ 385/89, 3934/90 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו(1)1, כאשר לטענתו, בפסק דין זה נקבע שעצם העובדה שכלב היה משוחרר - עדיין אינה מצביעה על כך כי בעליו נהג ברשלנות. כן נקבע כי נדרשת הוכחה של רשלנות ברמה גבוהה לעניין סעיף 338(6) לחוק העונשין. לענין זה נאמר כדלקמן: פסק הדין בענין אבנת ניתן בשנת 1991, דהיינו, לפני תיקון 39 לחוק העונשין. תיקון 39 הנ"ל הגדיר את הרשלנות, הגדרה שלא היתה קיימת בחוק קודם לכן. כיוון שכך, ספק בעינינו אם פסק הדין בענין אבנת יכול היום להתוות את ההלכה לענין הרשלנות הנדרשת לסעיף 338 לחוק העונשין וראה גם ע"פ (חיפה) 1396/04 דיין אהרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(2004). ו. הסניגור טען, כי על התביעה מוטל הנטל להוכיח כי הכלב הספציפי שמדובר בו, הוא כלב מסוכן. לענין זה אין די בסוג הכלב, אלא אם כן הוא נמנה עם הכלבים המסוכנים, כפי שהוגדרו בחוק הסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג - 2002. כזכור, חוק זה טרם בא לעולם בזמן הארוע. לדעת הסניגור, נטל ההוכחה לענין מסוכנותו של הכלב מוטלת לעולם על התביעה. התביעה צריכה לעשות זאת, כך לשיטתו, בדרך של המצאת חוות דעת מקצועית, אולי וטרינרית, כי אכן מדובר בכלב מסוכן. רק אם מדובר בכלב מסוכן - נאסר על בעליו לשחרר אותו ורק אז ניתן לראות בשחרורו משום רשלנות. איננו מקבלים טענה זו. התרגום המעשי של שיטתו של הסניגור, יחייב כל בעל כלב להצטייד מראש בחוות דעת באשר למסוכנותו של הכלב, וכך יוטל נטל בלתי סביר על בעלי הכלבים. אין לדרישה מעין זו כל אסמכתא בלשון החוק, ואיננו חושבים שמן הראוי להטיל אותה. בית משפט קמא ציין את הנתונים העובדתיים מהן הסיק שמדובר בכלב מסוכן, ביניהם גודלו של הכלב. מקובל עלינו שגודלו של הכלב איננו אמת מידה אבסולוטית. יתכן כלב גדול ונוח לבריות, ואילו כלב קטן יהיה עצבני ונשכן. עדיין כפי שציין בית משפט קמא, כאשר משחררים כלב גדול, במקום שבו עובר הציבור, ומסתובבים כלבים זרים טמונות בכך סכנות. לענין זה אנו מפנים גם לדברים שנאמרו בע"פ (מחוזי ב"ש) 7332/00, מדינת ישראל נ' אלון דניאל, (לא פורסם)(2001): "כלבים גדולים בכוחם להפחיד ולגרור תגובות המתפרשות, לעיתים, על ידי הכלבים בצורה הפוכה מכוונת המגיבים ותחת סימני פחד הם קולטים רצון לתקוף. המסוכנות נלמדת לא רק ב"אופיו" של הכלב שמדובר בו, אלא גם בשדר שהוא משדר כלפי כולי עלמא, הן לעולם הכלבים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות לעולם הילדים או אפילו המבוגרים הנתקלים בו". נוסיף, כפי שאמרנו לעיל, כי החובה על פי החיקוק שהיה בתוקף בזמן הארוע, סעיף 7ב(א) לפקודת הכלבת, להוציא כלב רק כשהוא קשור, חלה על כל סוגי הכלבים. סוף דבר, מקובלים עלינו ממצאיו של בית משפט קמא, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. כמונו כבית משפט קמא, אנו קובעים כי המערערת לא קשרה את כלבתה בזמן הארוע. הכלבה תקפה את כלבתו של המתלונן, נשכה אותה ואת המתלונן עצמו וזאת בשל רשלנותה של המערערת שאיפשרה לה להסתובב חופשי. לפיכך, אנו דוחים את הערעור לענין ביצוע העבירה. ז. כפי שציינו בפתיח, בסיומו של הטיעון בפנינו עתר הסניגור לחלופין, לסיום ההליך ללא הרשעה. הסניגור הפנה לענין זה למשמעות ההרשעה עבור המערערת, כאשר בפיו שני טיעונים בהקשר זה. האחד, המערערת פעילה בנושא של סיוע ועזרה לבעלי חיים וידועה בתחום זה. ההרשעה פוגעת בה רגשית בהתחשב באמונותיה ורגישותה בנושא זה. הטיעון הנוסף עניינו, תוכניותיה העתידיות של המערערת. המערערת היא אם חד-הורית, היא שוקלת את האפשרות להגר לארה"ב. קיומה של הרשעה עלולה להקשות עליה בקבלת אשרה ולטרפד את תוכניותיה. שקלנו את עתירתה החלופית של המערערת, ונראה לנו כי לא נוכל להענות גם לעתירה זו. נתחיל במה שכבר ציינו, דהיינו, כי העתירה כלל לא הועלתה בבית משפט קמא וגם לא בהודעת הערעור. היא נטענה רק במרומז ובעקיפין, בעיקרי הטיעון בלבד. תפקידנו כערכאת ערעור לבדוק את שיקולי בית משפט קמא, גם לענין זה, שמא נפלה בהם טעות. אין זה מן הראוי כי עתירה מעין זו שהיא חלק מהותי בהליך - תובא לראשונה בפני ערכאת הערעור, שכן, הלכה היא כי הדיון בערכאת הערעור אינו הזדמנות למקצה שיפורים. אולם, לא נסתפק רק באמירה זו ונראה לנו, כי גם בפן המהותי אין במקרה זה הצדקה לסיום ההליך ללא הרשעה. איננו רואים לחזור על מושכלות יסוד בתחום זה, ולפיהם משנקבע כי בוצעה עבירה, מן הראוי כי הרשעה תבוא בצדה. לשמחתנו, במקרה הנוכחי הנזק שגרם, ככל הנראה, לא היה קשה. עדיין התנהלותה של המערערת היתה רשלנית וקביעת הנורמה איננה, בהכרח, פונקציה של התוצאה. לכך נוסיף את השיקולים המקובלים בנושא זה, לרבות דרך התנהלותה של המערערת. עיון בתיק בית משפט קמא מצביע על כך שכל שלב ושלב במשפט לווה בקשיים. דחיות אין ספור עד לישיבת ההקראה וגם לאחריה, שנבעו בחלקם מאי התייצבות המערערת, כאשר בדרך פנתה המערערת גם לגופים אחרים, כגון היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים. כן טענה להגנה מן הצדק ואף ביקשה דחיות בשמיעת הראיות כדי לעתור לבג"צ. היא אף לא הופיעה בצורה מסודרת להוכחות ואף הוצאה נגדה פקודת הבאה. התנהלותה של המערערת לכל אורך הדרך, לרבות הדיון בפנינו, איננה מצביעה על הפנמת העובדה שאכן נהגה שלא כשורה. אדרבא, לשיטתה, היא נהגה כהלכה. זכותו של כל נאשם, לרבות המערערת בפנינו, לנהל את ההליך הפלילי עד תומו ולמצות כל אפשרות שהחוק מעמיד לרשותו. עדיין בהתנהלותה של המערערת אין משום הפנמה כי אכן ביצעה עבירה. הפנמה היא אחד הקריטריונים החשובים לענין הימנעות מהרשעה ואיננו סבורים כי קריטריון זה התמלא במקרה הנוכחי. העדר ההפנמה מתבטא גם בעמדתה של המערערת בתאור הארוע, כאשר היא ובא כוחה, הכפישו את המתלונן וניסו להציגו באור שלילי, כשקרן, מעליל וסחטן. נסיונות שנדחו מכל וכל על ידי בית משפט קמא. לכך נוסיף, כי לא שוכנענו שיגרם למערערת נזק בלתי פרופורציונלי מהרשעתה. ליבת טיעוניה של המערערת בנושא זה הינה במישור הרגשי ומאומה לא מעבר לכך. עבודתה המבורכת בהענקת טיפול לבעלי חיים, בוודאי לא תפגע עקב ההרשעה. תוכנית אפשרית בעתיד להגירה או לנסיעה לארצות הברית וקשיים בקבלת ויזה, אינם יכולים להחשב כפגיעה בלתי מדתית במערערת, ובמיוחד כשלא הוכח שקיומה של הרשעה מסוג ההרשעה בפנינו תחסום את דרכה בפני קבלת ויזה. התוצאה היא, כי גם בנושא זה לא ראינו מקום להתערב ואנו דוחים את הערעור. בשולי הדברים נעיר, כי אין זה ראוי שתיק כזה, עם שני עדים (מתלונן ונאשם) יתנהל במשך תקופה כה ארוכה. על בית המשפט לנצל את סמכויותיו, לשמוע את הראיות בהעדרו של נאשם שאינו מתייצב לדיון. למרות שהוזהר על כך. אין גם כל הצדקה להעניק דחיות רבות כל כך טרם ההקראה. דחיות חוזרות ונשנות מעמיסות על יומנו של בית המשפט עומס מלאכותי ומיותר. כן רצוי שבית המשפט ידרוש, כי תשובה לכתב האישום תהיה מפורטת ותתייחס לכל עובדה ועובדה, ולא יסתפק בתשובה סתמית וכללית של "כופר". תשובה מפורטת חוסכת, בסופו של דבר, זמן במהלך ההוכחות, שכן היא עשויה לחסוך את הצורך בהבאת ראיות מסויימות וחוסכת דיונים מיותרים. ניתן היום י"ב ב אדר א, תשס"ח (18 בפברואר 2008) במעמד הצדדים דבורה ברלינר, סג"נ אב"ד זאב המר, סג"נ שופט תחיה שפירא שופטת קלדנית: חנהכלבבעלי חייםמשפט פליליאלימותנשיכת כלב / תקיפת כלבתקיפה