פסק דין השופט יגאל פליטמן: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת אפרתי; בל 1466/02) אשר קיבל את תביעת המשיב להכרה בטנטון כמחלת מקצוע. 2. עיקרי העובדות, עליהן אין חולק, המובאות בפסק דין קמא הינן כי: א. המשיב עובד מעל 30 שנה ככבאי אש בתחנת מכבי אש בגבעתיים. ב. המשיב חשוף לרעש מזיק כמופיע במכתב של המוסד לבטיחות וגיהות לגבי כבאים. ההליך בבית הדין קמא: 3. בית הדין קמא העביר את עניינו של המשיב לחוות דעתו של פרופ' דוב אופיר כמומחה מטעם בית הדין. בחוות דעתו הראשונה מיום 6.4.03 (להלן: "חוו"ד הראשונה") קבע המומחה כזאת: "א. על פי שתי האודיוגרמות בתיק (22.5.01 ו - 13.8.01) לתובע ליקוי שמיעה חושי עצבי, דו צדדי, בכל תדרים. על פי תבנית האודיוגרם לא נגרם ליקוי שמיעה זו מרעש. לפיכך אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש בעבודה לבין ליקוי השמיעה של התובע. ב. תנאי עבודתו של התובע השפיעו הרבה פחות על ליקוי השמיעה שלו מאשר גורמים אחרים." 4. בהמשך, הורה בית הדין, לבקשת המשיב להפניית שאלות ההבהרה ולצירוף מסמכים רלוונטיים,להעביר למומחה מסמכים נוספים ובכללם ממצאי בדיקת שמיעה של המשיב מיום 6.8.03. על סמך נתונים חדשים אלו התבקש המומחה לחוות דעתו בשנית. 5. בחוות דעתו השנייה מיום 22.5.05 (להלן:"חוו"ד שנייה") קבע המומחה כזאת: "א. על פי בדיקות השמיעה (6.8.03, 13.8.01, 22.5.01) לתובע ליקוי שמיעה קל ביותר בכל התדרים, ותלונת טנטון. בכל שלושת בדיקות השמיעה קיימת ירידת שמיעה ברורה בתדר 4000 הרץ אשר מעידה כנראה על נזק מרעש. לפיכך סביר בעיני כי קיים קשר סיבתי בין הטנטון לבין תנאי עבודתו. ב. השפעת תנאי עבודתו של התובע על הטנטון גדולה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים." 6. למתן שאלות הבהרה למומחה, המתייחסות, בין היתר, לסתירה בין הקביעות השונות בשתי חוות הדעת וכן נוכח השימוש במונח "כנראה" בחוות דעת המומחה. 7. פסק הדין של בית הדין האזורי: בית הדין קבע כזאת: "משקבע פרופ' אופיר, על סמך הנתונים החדשים שהועברו אליו, כי לדעתו קיים קשר סיבתי בין הטנטון של התובע לבין תנאי עבודתו, וכי השפעת תנאי עבודתו של התובע על הטנטון גדולה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים - הוכח הקשר הסיבתי הנדרש ודין התביעה להתקבל." 8. תמצית טענות הצדדים בערעור: בהליך קדם הערעור ביקשו הצדדים, למען קצר זמן ההתדיינות, להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם שירשמו וייחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי על סמך סיכומים אלה וכל החומר בתיק יינתן פסק הדין על ידי המותב. לוז טענות המוסד המערער: (1) טעה בית הדין קמא עת סירב לבקשת המערער להעביר למומחה שאלות הבהרה באשר מדובר בסתירה מהותית בין שתי חוות הדעת אשר ניתנו על ידי אותו מומחה. הלכה פסוקה היא כי כאשר קיים ספק לגבי הרלוונטיות של שאלת ההבהרה יש להתירה. (2) טעה בית הדין קמא בהסתמכו על חוות דעת המומחה הרפואי בפסיקתו באשר היא רצופת סתירות אשר עליהן לא ניתן מענה. (3) טעה בית הדין קמא עת ייחס לחוות הדעת השנייה משמעות אופרטיבית הגם כי המומחה השתמש בביטוי "כנראה". הלכה פסוקה היא כי אין בביטוי מסוג זה בכדי להוכיח קשר סיבתי. על כך השיבה ב"כ המשיב כי: (1) המוסד לא ערער על החלטת בית הדין קמא, מיום 1.2.06 (להלן:"ההחלטה"), לפיה נדחתה בקשת המוסד להעברת שאלות הבהרה למומחה ולכן המוסד אינו יכול לערער כיום, בערעורו על פסק דינו של בית הדין, על ההחלטה אשר הפכה לחלוטה. (2) המוסד דרש לקבל חוות דעת נוספת על בסיס נתונים חדשים ורלוונטיים ולכן הוא אינו יכול כעת, באמצעות הודעת הערעור, לחזור בו מהסכמותיו ולדרוש הבהרה לחוות דעת קודמת שלדידו לא הייתה רלוונטית. (3) חוות הדעת הראשונה התבססה על נתונים שגויים וחסרים. חווות הדעת השנייה החליפה את הראשונה ואינה ברת השוואה אליה. (4) המוסד ניסה ליצור רושם מוטעה, בפני בית דין זה, לפיו כביכול ניתנו שתי חוות דעת סותרות מטעם אותו מומחה באותו עניין ועם אותן נתונים. זאת הגם כי רק חווות הדעת האחרונה היא הרלוונטית ולכן אין מקום לטענה בדבר קיומן של סתירות. הגשת הודעת הערעור בדרך זו הינה הגשת ערעור "בידיים שאינן נקיות". (5) יש לבחון כל חוות דעת לפי נסיבותיה גם במקרים של שימוש במילים דוגמת "יתכן" בחוות דעת, וכי במקרה של ספק בחוות דעת יש לפעול לטובת המבוטח וכפי שנקבע בפסיקה. דיון והכרעה: 9. נקדים ונאמר כי לאחר שעיינו בטענות הצדדים כפי שמצאו ביטויים בכתב ובעל פה סבורים אנו כי דין הערעור להתקבל. 10. על פני הדברים קיימת סתירה פנימית בחוות דעת המומחה בהתייחסותו לבדיקת השמיעה מיום 13.8.01 פעם אחת, לאורה, הוא שולל קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש ללקוי השמיעה ופעם שנייה הוא סובר, כי קיימת ירידה בשמיעה כנראה עקב נזק מרעש. 11. נוסיף ונעיר כי לא היה מקום להכיר בפגיעה בעבודה דנן בהסתמך על הקביעה לפיה "קיים קשר סיבתי בין הטנטון של התובע לבין תנאי עבודתו"; זאת מאחר והטנטון צריך להיגזר מליקוי שמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה. 12. הנה כי כן, בנסיבות האמורות, נוכח היעדר הבהירות העולה מחוות הדעת השנייה, באנו לכל מסקנה כי יש להתיר למוסד להציג למומחה את שאלות ההבהרה שהועלו בבקשת המוסד לבית הדין קמא מיום 26.10.05. 13. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל. הערעור מתקבל. ההליך מוחזר לבית הדין קמא על מנת שיעביר את שאלות ההבהרה מטעם המוסד כאמור וימשיך בבירור ההליך. אין צו להוצאות. מחלת מקצוערפואהשמיעהקשר סיבתי