פסק דין 1. בפני תביעה כספית שעילתה בסכסוך בין התובעת לנתבעת בכל הקשור לפירושו וישומו של חוזה ליסינג להשכרת רכב מס' 09-918-33 (להלן: "הרכב") אשר נערך ונחתם בין הצדדים ביום 13.10.92 (ת/1). 2. בכתב התביעה המקורי נתבעו החזרי כספים ונזקים שעילתם העיקרית הינה בגין עיכוב מסמכי הרכב בידי הנתבעת, דבר שהביא לכך שהתובעת לא יכלה לעשות שימוש ברכב במשך 13 ימים. הדיון ושמיעת העדויות בכל האמור לעילות תביעה אלה, התנהל בפני כב' השופטת י. שיצר. 3. עפ"י החלטת כב' השופטת שיצר, הותר תיקון כתב התביעה, ובעקבות זאת הוגש ע"י התובעת כתב תביעה מתוקן ולפיו הוספה עילת תביעה בגין אי החזרת סכום הפיקדון שהפקידה התובעת אצל הנתבעת ולא הוחזר לה. כתב התביעה תוקן לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, נשמעו ראיות: פרשת התביעה הסתיימה, והנתבעת השמיעה את עדיה אך ביקשה להשמיע עד נוסף שלא הוגש תצהירו. כן הורתה כב' השופטת שיצר (בהחלטה מיום 18.5.99), כי העדויות הנוספות ישמעו רק בעילה שנוספה בכתבי הטענות המתוקנים, וכך אף הוריתי אני ביום 25.10.99, לאחר שהתיק הועבר מכב' השופטת שיצר עפ"י החלטת כב' ס. הנשיא דאז כב' השופט א. טל. 4. בין הצדדים התנהל, בקשר להסכם שביניהם (ת/1), הליך קודם בה.פ. 175972/95 בפני כב' השופטת ה. גרסטל (אז, בבית משפט השלום בת"א). ביום 16.4.96 ניתן בו פס"ד (ת/7), וכאמור בסעיף 8 לפסה"ד, התקבלה בו "התובענה על כל חלקיה". עפ"י פסק דינה של כב' השופטת גרסטל, הועבר הרכב נשוא תובענה זו והמרצת הפתיחה, מהנתבעת לתובעת ונרשם ע"י התובעת בהתאם להמרצת הפתיחה (ת/6) [תצהיר אשר צנגר סעיף 6(13)]. 5. כאמור לעיל, במהלך הסכם השכירות, החל מיום 13.10.94 ועד ליום 25.10.94, עיכבה הנתבעת את מסמכי הרכב ברשותה בטענה, שבמועד זה, כתוצאה מפיגור בתשלום (נ/2) חבה לה הנתבעת, סך של 3,425.36 ₪. 6. לטענת ב"כ התובעת, ומנהל התובעת, אשר צנגר, בתצהירו, נחתם שובר הויזה (ת/10) על סך של 7,341 ₪ לכיסוי החוב הנטען של התובעת, כתוצאה מעיכוב מסמכי הרכב ע"י הנתבעת, שגרם לתובעת נזקים, ולפיכך יש לבטל התחייבות זו, ולהחזיר לתובעת את הכספים ששולמו כתוצאה מחיוב זה, אם בעילת כפיה כלכלית (סעיף 9ב לתצהירו של אשר צנגר) ואם בעילת חוסר תם לב (סעיף 16(א)(1) לתצהיר אשר צנגר). טענת הכפיה הכלכלית. 7. לטענת ב"כ התובעת, ת/10 מיום 24.11.94 בו שולם ע"י התובעת סך של 7,341 ₪ נחתם תחת אילוץ של כפייה כלכלית כאמור בת/12 אשר נשלח לנתבעת ביום 7.12.94 ע"י עו"ד יובל אזני ב"כ התובעת. כפייה כלכלית הוכרה בפסיקה כעילה לביטול חוזה בהתאם לסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, בשורת פסקי דין (ע"א 8/88 רחמים נ. אקספומדיה פ"ד מג (4) 95, ע"א 1569/93 מאיה נ. פנפדור פ"ד מח(5) 705). כפייה כלכלית היא מצב בו אדם מתקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו. כפיה כלכלית אינה לגיטימית כאשר צד משתמש באיום מפתיע שהנזק הצפון במימושו חמור ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא זה בו הצד השני פגיע ביותר עד כי הוא נאלץ להיכנע לו (ראה: א. זמיר ואח' הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי עמ' 117). ב"כ הנתבעת בסיכומיו טוען כי ת/10 לא נחתם תחת כפייה כלכלית, בין היתר, בשל כך שהתובעת היתה מיוצגת אותה עת ע"י עו"ד ומאחר ועבר פרק זמן של שבועיים ממועד החתימה ועד שהנתבעת הודיעה על ביטול ההסכם. אינני סבורה שפרק זמן של שבועיים חורג ממסגרת זמן סביר כהגדרתו בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), מה גם שהנטל להוכיח כי עברה התקופה הסבירה מוטל על הטוען זאת, והנתבעת לא נשאה בנטל האמור (ראה ע"א 10/81 כהן נ. גדע פ"ד לז(4) 635). כמו כן אין בעובדה שאת המשא ומתן מטעם המבקשת ניהל עו"ד, כדי לפגוע באפשרות של כפייה כלכלית (ראה: רע"א 7539/98 לוטם נ. בנק דיסקונט לישראל פ"ד נג(1) 721). אף על פי כן, אני סבורה, כי ת/10 לא ניתן לביטול בעילה של כפייה, שכן התובעת לא הוכיחה כי אי שיחרור הרכב, ביום בו נחתם ת/10, היה גורם לה נזק עתידי חמור ובלתי הפיך, שבגינו נאלצה לחתום על ההסכם , כנדרש בעילה של כפייה כלכלית. בתצהיריו במקום עדות ראשית, המקורי (סעיף 8ב) והמשלים (סעיף 9ב) של אשר צנגר מנהל התובעת, נאמר: "נאלצתי לחתום על מסמך מס' 2037 מיום 24.11.94 (ת/9 - ר.פ.א.) תוך כפייה לחץ ואילוץ ולאחר שלתובעת נגרמו כבר (ההדגשה שלי - ר.פ.א.) נזקים כבדים עקב עיכוב המסמכים והשבתת הרכב בעקבות זה". מכאן שגם לדידו של מנהל התובעת הנזקים לתובעת נגרמו בעבר. לא נטען ולא הוכח כי היה נגרם לתובעת נזק חמור ובלתי הפיך אם לא היתה חותמת על ההסכם וכתוצאה מכך הרכב לא היה מוחזר לה. כך גם בכתב התביעה המתוקן (סעיף 6(ב)) נאמר כי לתובעת נגרמו נזקים כבדים עקב עיכוב המסמכים, דא עקא, שגם כאן מדובר בנזקי העבר ללא טענה על נזק אשר עלול היה להיגרם בעתיד, נזק כבד ובלתי הפיך אשר בגינו חתם מנהל התובעת על ת/9. משלא הוכח כי אלמלא כחתימה על החוזה היה נגרם לתובעת נזק חמור ובלתי הפיך אין לקבל את טענת הכפייה הכלכלית. אוסיף עוד כי ת/10 נחתם ביום 24.11.94 [ראה ת/10 וכן תצהירו המשלים של אשר צנגר, סעיף 9(ב)], בעוד שעיכוב מסמכי הרכב נעשה בין התאריכים 13.10.94 - 25.10.94 (סעיף 7(א) לתצהירו המשלים של אשר צנגר). דהיינו, שבאותה עת לא היתה התובעת במצב של אילוץ ולחץ. די באמור לעיל על מנת לדחות את עילת הכפייה הכלכלית הנטענת. מאחר וב"כ הנתבעת לא העלה טיעון זה בסיכומיו, וההליך בעילה זו לא התנהל בפני, העדפתי להשתית פסק דיני גם על הנימוקים דלהלן. 8. בשאלה האם עיכוב מסמכי הרכב נעשה ע"י הנתבעת כדין, טוען ב"כ הנתבעת בסעיף 83 לסיכומיו: "הנתבעת תטען כי הרכב לא עוכב על ידה שלא כדין. כל שדרשה הנתבעת מן התובעת כי התובעת תפרע הכספים שנותרה חייבת לה ובמקרה אירע הדבר בעת שהרכב היה במוסך". בסעיף 85 חוזר ב"כ הנתבעת על טענתו לפיה לא עוכב הרכב. ואולם, לא כך עולה מחומר הראיות שבפני. בסעיף 7(א) לתצהירו המשלים של אשר צנגר נאמר: "החל מיום 13.10.94 ועד ליום 25.10.94 (סה"כ 13 ימים) עכבה הנתבעת בכוונה וללא כל עילה אמיתית שבדין את מסמכי הרכב ויתר המסמכים הנדרשים לצורך ביצוע רישוי שנתי במשרד התחבורה". בסעיף 13 לתצהירו במקום עדות ראשית של יצחק לובוביץ, סמנכ"ל וחשב הנתבעת, נאמר בעניין זה: "הרכב לא עוכב על ידי הנתבעת אלא שהה במוסך לשם ביצוע התיקונים הנדרשים. כתוצאה מן התאונה שנגרמה בזמן שהיה הרכב בחזקתה ובשליטתה של התובעת". אך בסעיף 17 לתצהירו, מודה למעשה לובוביץ, כי הרכב עוכב, אלא שלטענתו העיכוב נעשה כדין, כדלקמן: "הרכב לא עוכב על ידי הנתבעת שלא כדין ולכן טענות התובעת לעיכוב שלא כדין נעדרות כל אחיזה במציאות שכן התובעת נותרה חייבת לנתבעת כספים בגין עלויות הרכב". גם בחקירתו הנגדית (עמ' 11 שורה 6 לפרוטוקול) מעיד לובוביץ : "זה נכון שלא רצינו לשחרר לו את מסמכי הרכב עד שלא ישולם החוב לפי ת/10". 9. שני סעיפים מסדירים לעניינינו את זכות העיכבון: סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה תשל"א - 1970) הקובע את הזכות המהותית, וסעיף 11 לחוק המטלטלין תשל"א - 1971 המסדיר את הכללים להפעלת הזכות (ראה: ע"א 1776/97 ליבוביץ נ. אוברזון פ"ד נד(3) 49, ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ. י. גרוס, עו"ד, כונס נכסים פ"ד מד(3) 205). דרישת התשלום בעטייה עוכב הרכב מבוססת על נ/2 דרישה לתשלום בסך 3,424.36 ₪ הנובעת מפיגורים בתשלום כתוצאה מהפרש בין המחיר המוסכם בהסכם השכירות לבין מחיר קניית הרכב (סעיף 7(ב) לתצהירו המשלים של אשר צנגר). בסעיף 17 לתצהירו של לובוביץ נאמר כי העיכוב נעשה בגין חוב התובעת לנתבעת בגין עלות הרכב. בפסק דינה של כב' השופטת גרסטל נקבע כי כל התשלומים בגין עלות הרכב שולמו כדין, ופס"ד זה מהווה מעשה בית דין בכל האמור למחיר הרכב. גם לובוביץ העיד בחקירתו הנגדית כי כל השטרות שעליהם הוסכם בין הצדדים בת/1 - הועברו לידיו (עמ' 5 שורה 9 לפרוטוקול). אוסיף ואומר כי לא מצאתי בת/1 הוראה המאפשרת לנתבעת להגדיל את סכום רכישת הרכב עקב שינוי במחיר רכישתו ע"י הנתבעת. לאור כל האמור לעיל, איני רואה כל צורך להידרש לשאלה באיזה מחיר נרכש הרכב. מששולם כל הסכום שנקבע בהסכם הליסינג ת/1, כפי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת גרסטל, המהווה מעשה בית דין, וכפי שעולה מחומר הראיות שבפני, אני קובעת כי לא היתה כל עילה חוקית לעיכוב מסמכי הרכב. התובעת לא הפרה את חוזה השכירות באופן שהעניק לנתבעת זכות עיכבון בהתאם לסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות), ובמעשיה, הן בעיכוב הרכב בניגוד לת/1, והן בהחתימה את התובעת על ת/10 נהגה הנתבעת שלא כדין ולא תם לב. הפרת חובת תם הלב. 10. כאמור הנתבעת פעלה שלא בתם לב, הן בביצוע הסכם הליסינג (ת/1) והן בכריתת ת/10, התשלום שניתן ע"י התובעת לנתבעת כדי לשחרר את מסמכי הרכב, ונשאלת השאלה מהם הסעדים העומדים לרשות התובעת בגין הפרת חובת תם הלב. 11. בכל הנוגע להפרת חובת תום לב בעת ביצוע הסכם הליסינג חל סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). סעיף זה אינו כולל בחובו סעדים לתוצאות הנובעות מהפרתו. יחד עם זאת קבע כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק את הסעדים הנובעים מהפרת חובת תם הלב בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה נ. ביה"ד הארצי לעבודה (תקדין עליון 80(3) 987): "... לעתים תוצאות אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא מתן כח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה או שלילת כח הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה אינה משתכללת ואינה תופסת". התובעת טוענת לשני ראשי נזק בגין העיכוב: א. פיצוי בגין עיכוב המכונית שלא כדין אצל הנתבעת (צריך להיות מסמכי המכונית - ר.פ.א.) - סעיף 6(א)1 וסעיף 22 לסיכומי ב"כ התובעת, בסך 100$ ליום. ב"כ התובעת מסתמך על סעיף 22.4 להסכם השכירות, כאמור בסעיפים 19(2), 19(3) לתצהירו של אשר צנגר, אלא שסעיף זה עוסק בפיצוי שחב השוכר למשכיר אם לא יחזיר את הרכב בזמן, ולא ניתן ללמוד גזרה שווה שחיוב כזה קיים גם במקרה בו בעל הרכב, המשכיר, מעכב את הרכב או את מסמכיו. יחד עם זאת כפי שקבעתי לעיל, עיכוב מסמכי הרכב, ובעקבותיו עיכוב הרכב, נעשה שלא בתם לב ולכן זכאית התובעת לפיצויים (ראה: בג"צ שירותי תחבורה לעיל). הגעתי לכלל מסקנה כי הפיצוי לה זכאית התובעת היא עלות שכירתו של רכב חלופי ל- 13 יום - תקופת העיכוב, שכן סכום זה מגשים גם את עקרונות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קרי פיצוי בעד הנזק שנגרם. את גובה הסכום ניתן לחשב בהתאם לעדות יצחק לובוביץ סמנכ"ל הנתבעת שבקיא בתחום השכרת רכב עקב עיסוקו ועיסוק הנתבעת. בהתאם לסעיף 36 ות/15, עלות השכרת רכב ל- 25 ימים בתקופה הרלבנטית לעניינינו, הינה כ- 2,500 ₪ דהיינו כ- 100 ₪ ליום. אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך 1,300 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 13.10.94 (מועד עיכוב הרכב). ב. התובעת מבקשת כי יוחזר לה סך של 2,570.64 ₪ (ת/15) קיזוז בגין שכירת רכב חלופי. התובעת לא הצביעה על הוראה בחוזה השכירות המקנה לה זכות לרכב חלופי, למעט בקרות למכונית נזק טוטאלי (אובדן מלא). מאידך נאמר בתצהירו של שמחה שיינברג, מנכ"ל הנתבעת בתקופה הרלבנטית לתביעה, כי מתן רכב חלופי לתובעת היה לפנים משורת הדין, וכי התובעת עשתה ברכב החלופי שימוש של 25 ימים מעבר לתקופה שאושרה לה (סעיף 11 - 12 לתצהירו), וכך נאמר גם בסעיף 36 לתצהירו של יצחק לובוביץ. עדויות אלה לא נסתרו ונתמכו, לגבי גובה הסכום בנ/8 - שלא היתה טענה מצד התובעת לגבי נכונותו. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה. 12. כאמור איני סבורה כי ת/10 נכרת תחת לחץ וכפייה כלכלית המצדיק את ביטולו, אולם, הנתבעת נהגה כלפי התובעת שלא בתם לב, בעת כריתת ההסכם. החובה לנהוג בתם לב בעת המשא ומתן לכריתת חוזה מעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים. הסעיף מקנה לנפגע מחוסר תם לב, גם במקום בו נכרת חוזה, את הזכות לפיצויים בשל הנזק שנגרם לו (סעיף 12(ב) לחוק החוזים). כאמור קבעתי לעיל כי לא היה מקום לדרישת הנתבעת לתשלום ההפרש בין עלות הסכם הליסינג לבין עלות רכישת הרכב ע"י הנתבעת, ככל שהיה, ולפיכך זכאית התובעת להחזר הסכום ששולם ביתר בסך של 3,224 ₪, החזר שיביא את תובעת למצב בו היתה נמצאת לולא נחתם החוזה, ויפצה את התובעת על הנזק שנגרם לה. מסכום זה לא קוזז החזר המדד ביתר, ולכן לא אדרש לדרישת החזרו. אני קובעת כי סכום זה 3,224 ₪ שנגבה שלא כדין, יוחזר לתובעת כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 24.11.94. 13. התובעת תבעה החזר בגין תשלום נוסף בסך 772 ₪ ששילמה בת/10. משקבעתי שאין בחתימת ת/10 משום כפייה כלכלית, אין מקום לביטול סעיף בהסכם, שנחתם ע"י התובעת (ראה: ע"א 4839/92 גנז נ. כץ פ"ד מח(4) 744). יתר על כן מסעיף 19.4 לת/1 עולה כי סכומי הביטוח המקיף ניתנים להגדלה בהתאם לדרישת חברת הביטוח. מאחר ולא נטען ולא הוכח כי סכומי הביטוח המקיף לא הוגדלו, אני דוחה את הדרישה להחזר הסכום. אין בתוספת שהוכנסה לחוזה בכתב יד בסעיף 19.3 כדי לבטל את סעיף 19.4 שלא נמחק מהחוזה ולבטל את החיובים שבו. גם אשר צנגר העיד כי שילם בעבר הפרשי ביטוח מקיף (עמ' 7 שורות 24 - 25), לטענתו בטעות, אולם משלא מחה על תשלום זה אני סבורה כי הסכים לו. כאמור אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה. תשלום הפרשי הצמדה ביתר. 14. בסעיף 12 לעיל, ניתן לתובעת פיצוי בגין מלוא הדרישה לתשלום ביתר. מאחר והנתבעת עצמה קיזזה את הפרשי ההצמדה בת/10, איני נדרשת עוד לסוגיה זו, ואני דוחה התביעה בגין ראש נזק זה. עגמת נפש ואובדן ימי עבודה. 15. בסעיף 26 לסיכומי התובעת מתבקש פיצוי בגין הפסד ימי עבודה ועגמת נפש שנגרמו לתובעת ולמנהלה. מנהל התובעת אינו בעל דין בתובענה, ולא הוכחה זהות בין התובעת לבין אדם מסויים. כל שנאמר בתצהירו של אשר צנגר בעניין זה היה כי הוא מנהל החברה, ואף לא נאמר כי הוא בעל המניות העיקרי בחברה. בנסיבות אלה אין מקום לפצות את החברה או את מנהלה בגין עגמת נפש ואובדן ימי עבודה. (ראה: ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה ואח' תקדין עליון 99(2) 1304, ע"א 345/89 נאות דוברת נ. מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ פ"ד מו(3) 350, 359) החזר הפיקדון. 16. טענת החזר הפיקדון עלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן. הנתבעת קיבלה מהתובעת שיק פיקדון על סך 10,026 ₪ בתוספת מע"מ, סכום שבצירוף הפרשי הצמדה וריבית עמד ביום הגשת כתב התביעה המתוקן (6.6.99) על סך של 21,191 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ 25,005 ₪). אין מחלוקת כי סכום הפיקדון לא הוחזר לתובע (עמ' 6 שורה 10 - 11 לפרוטוקול עדות לובוביץ). נושא הפיקדון עוגן בהסכם בין הצדדים בסעיפים 7.1 - 7.5 להסכם. סעיף 7.3 קובע כי הפיקדון יוחזר לתובעת - השוכרת תוך 15 ימים מתום תקופת השכירות. סעיף 7.2 קובע כי הפיקדון יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן. סעיף 7.1 מבהיר מפורשות כי הפיקדון אינו חלק משלומי הסכם השכירות אלא להבטחתם, ונקבע כי הוא יוחזר לתובעת. לטענת הנתבעת, אין להחזיר לתובעת את הפיקדון שכן היא לא עמדה בכל התחיבויותיה לתשלום עבור הרכב. דין טענה זו להידחות. כפי שכבר ציינתי לעיל, הן מחומר הראיות שבפני, והן מפסק דינה של כב' השופטת גרסטל בה.פ. 175972 המהווה מעשה בית דין לעניינינו, עולה כי התובעת עמדה בכל התחיבויותיה כלפי הנתבעת, ולפיכך היה על הנתבעת להחזיר לה את הפיקדון. על הנתבעת להחזיר לתובעת את סכום הפיקדון בסך 21,191 ₪ בתוספת מע"מ (18% כשיעורו ביום מתן השטרות) השווה ל- 25,005 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (6.6.99). טענת הקיזוז. 17. לטענת הנתבעת יש לקזז מסכום התביעה את שטר 33 שלא נפרע על ידה, וסכומים ששילמה בגין תשלומי ביטוח חובה ומקיף. א. לקיזוז שטר 33 - שטר זה עפ"י עדותו לובוביץ נמסר לנתבעת (עמ' 5 שורה 8 לפרוטוקול). בכך מילאה התובעת את התחיבותה לנתבעת. משבחרה הנתבעת לא לממש את השטר אין לה אלא להלין על עצמה. כדי להסיר ספק זכאית הנתבעת לפעול למימוש השטר, ולחילופין לקזזו מסכום התביעה בתנאי שכנגד הקיזוז, תמסור את השטר לידי התובעת. ב. לקיזוז ביטוח החובה - פסק דינה של כב' השופטת גרסטל (ת/7) ניתן בחודש אפריל 1996. העברת הבעלות בפועל ברכב נעשתה רק בחודש אוגוסט 1996, שכן קודם לכן לא ניתן היו בידי התובעת מסמכי הרכב הדרושים לשם כך, ולפיכך בחודש יולי 1995 היה הרכב בבעלות הנתבעת. יחד עם זאת אני דוחה את טענת הקיזוז בגין ביטוח החובה, שכן חובת התשלום בגינו היתה מוטלת על התובעת, שכך אף נהגה. לובוביץ העיד בחקירתו שביטוח החובה שולם ע"י התובעת בנפרד (עמ' 5 שורות 23 - 24 לפרוטוקול). לא ברור מדוע "התנדבה" הנתבעת לשלם את ביטוח החובה כאשר הרכב לא היה ברשותה, אם כי בבעלותה, וזאת בניגוד להסכם. מכל מקום אין היא זכאית להחזר בגין סכום זה, שלא היתה חייבת לשלמו, ואותו שילמה התובעת דרך קבע בכל תקופת ההסכם. ג. לקיזוז הביטוח המקיף - שונה הדבר בכל האמור לגבי הביטוח המקיף. עפ"י החוזה שבין הצדדים, תשלום זה היה מוטל על הנתבעת כחלק ממחיר העסקה, וביטוח זה שולם בכל תקופת ההסכם ע"י הנתבעת (בניגוד לאמור בסיכומי ב"כ הנתבעת סעיף 18). אכן, כל עוד ההסכם היה בתוקף, גולם התשלום במחיר שנקבע בהסכם עצמו, אולם עם תום ההסכם ומשהמשיכה הנתבעת לשלם את הביטוח המקיף, היה על התובעת להחזירו לה. בהתאם לתצהירו של לובוביץ [סעיף 5(ג)(2)(11)] שלא נסתר ונתמך בנ/12, נ/13, שילמה הנתבעת סך של 6,334 ₪ בגין הביטוח המקיף, ואותו יש לקזז מסכום התביעה בהתאם לתשלומים כפי ששולמו בפועל: 1,558 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.9.95 (אמצע התקופה). 4,776 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.4.96 (אמצע התקופה) סוף דבר. 18. התובעת זכאית לפיצוי בגין אלה: א. עיכוב שלא כדין - 1,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 13.10.94 ב. גביית חוב שלא כדין 3,424 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 24.11.94. ג. החזר פיקדון - 25,005 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה המתוקן 6.6.99). מסכומים אלה יש לקזז את סכומי הביטוח המקיף ששילמה הנתבעת כדקךמן: א. 1,558 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.9.95. ב. 4,776 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.4.96 כמו כן זכאית הנתבעת לקזז את סכומו של שטר 33 כשהוא משוערך, וזאת אם ורק כנגד מסירת השטר לידי התובעת. 19. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ע"י התובעת ועד למועד התשלום ע"י הנתבעת, וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזהרכבליסינג