1. תביעה להכיר בפגיעה התחתון כ""פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי נדחתה ע"י הנתבע במכתב הדחיה מתאריך 15.4.12. הנתבע טען, כי לא הוכחו אירועים תאונתיים זעירים, וכי המדובר במחלה שהתפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי, ובלא קשר סיבתי רפואי בין תנאי העבודה למחלה. 2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 27.11.12, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה). במסגרת אותן עובדות, פרטנו את מהות עבודתה של התובעת שעבדה בטיפול בקשישים במשך כשבע שנים, ציינו כי עבודתה כללה פעולות מגוונות, אולם קבענו, כי ניתן לבודד פעולה אחת שחזרה על עצמה מספר ימים ביום, ואשר יש בה כדי להשפיע על מצב הגב - היא פעולת הרמת הקשישים ממיטתם והעברתם לכיסא גלגלים, לצורך האכלה או רחיצה. ד"ר אהוד ראט מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות, בהתייחס לקיומה של פגיעה בדרך של מיקרוטראומה. 3. בחוות דעתו של ראט, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 20.12.12, השיב המומחה, כי התובעת סובלת ממחלת ניוונית של עמוד השידרה, כי תנאי עבודתה החמירו במידה חלקית את מחלתה, כי לא ניתן לומר שכל פעולה שביצעה התובעת הכרוכה בהרמת הקשישים, גרמה לה לנזק מיזערי ובלתי הפיך. המומחה ציין, כי התובעת נחבלה בגבה בגיל 17, לאחר שקפצה מגובה של שתי קומות. המומחה ציין, כי הרמת הקשישים השפיעה בעיקר על הגב התחתון, וכן ציין, כי יש לייחס את עיקר מצבה לרקע הקודם, לחבלה בגיל צעיר ולמצב תחלואתי משני לחבלה ולשינוי ניווני משני לאורך השנים, ולדעתו, השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גומרים אחרים. 4. בעקבות בקשת התובעת, ניתנה על-ידינו החלטה בתאריך 12.5.13, המפנה למומחה שאלות הבהרה, וזאת בהתייחס למידת תרומתן של תנאי העבודה על החמרת מחלתה של התובעת בהשוואה ליתר הגורמים. המומחה בתשובתו, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 23.6.13, ציין, כי מידת תרומתם של תנאי העבודה על מחלת התובעת, היתה מזערית - פחותה מ-20%, בהשוואה ליתר הגורמים. 5. התובעת הגישה סיכומים בכתב מטעמה ובהם טענה, כי אין לייחס משקל כה רב לחבלה שנחבלה בגיל 17, לעומת הטיפול בקשישים שבו החלה בשנת 2004, ולכן, אין לקבל את חוות דעתו של המומחה, לפיה השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. התובעת טענה, כי יש לקבל את התביעה ולקבוע, כי עבודתה עם הקשישים החמירה את מצבה, ולאפשר לה לעמוד לפני ועדה רפואית. הנתבע הגיש סיכומים מטעמו ובהם ביקש, לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין, מה גם שלטענת הנתבע, אין תשתית עובדתית לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה. 6. דין תביעת התובעת להידחות, לאור חוות דעתו של המומחה, ממנה עולה, בבירור, כי השפעת עבודתה של התובעת עם הקשישים על מצב גבה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות פגיעתה בגב בעת קפיצה מגובה שתי קומות שארעה בהיותה בת 17, והתהליך הניווני המתמשך בעקבות הפגיעה מהקפיצה. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "... הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק. בהתאם לחומר שבפניו, קבע המומחה באופן חד משמעי כי הליקוי בשמיעה לא נגרם ולא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש וכי מצבו של המערער הינו תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל. משכך, הרי שקביעת בית הדין קמא לפיה לא קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש, נכונה." קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון, ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק, שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה - היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי. עיין לענין זה גם בעב"ל 215/05 מוריס מגיירה נ. המוסד לביטוח לאומי, בו נפסק: "כמו כן אין חזקה שבדין כי כל ליקוי רפואי הינו בגדר "פגיעה בעבודה" אלא אם הוכח אחרת. ההיפך הוא הנכון, ליקוי אינו נחשב כ"פגיעה בעבודה" אלא אם הוכח הקשר הסיבתי, הרפואי והמשפטי, בין הליקוי לבין טראומה או טראומות מצטברות בעבודה. אף במחלת מקצוע יש להוכיח קשר סיבתי כאמור אף כי קיימת בענין זה חזקה שבדין." ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377). עיין גם בעב"ל 615/08 ישראל גרינהיים נ. המוסד לביטוח לאומי, בו חזר בית הדין הארצי ופסק כי יש ליתן משקל מיוחד לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין (ועיין גם בעב"ל 683/07 לוי מצליח נ. המוסד לביטוח לאומי עב"ל 138/07 מיכאל סלע נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 471/07 אסתר אביסרור נ. המוסד לביטוח לאומי). 7. אשר על כן, התביעה נדחית. 8. אין צו להוצאות. 9. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. הכרה בתאונת עבודהביטוח לאומי