ערעור של אחות סיעודית שהרימה חולות שאושפזו במחלקה בה עבדה לטענתה, המשיבה 1 לא הדריכה אותה באשר לאופן שבו יש להרים חולים ולא קיימה תדריכים והנחיות בנושא זה. בנוסף, נטען כי לא עמדו לרשות הצוות אמצעים טכניים מספקים שיסייעו לה בהרמת חולים. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להחיל את תורת המיקרוטראומה על המקרה דנן, שכן לא הוכח שהמערערת סבלה בעבודתה מפגיעות זעירות חוזרות ונשנות שהצטברותן השתכללה לפגיעה שנגרמה לה עקב עיסוקה. נפסק כי לא הוכח שמדובר באמצעים פיסיים החורגים מרמת הסבירות ביחס למקצועה של המערערת, ומשלא הוכח קיומן של פגיעות זעירות חוזרות ונשנות, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין הפגיעות לבין אופי העבודה. הגם שניתן היה לדחות את התביעה גם בשלב זה, הוסיף בית המשפט המחוזי ובחן את טענות המערערת בדבר התרשלותה הנטענת של המשיבה 1 בהתייחס לכל אחד משלושת הארועים. לאחר שקבע כי המערערת לא המציאה את הפרטים הנדרשים לביסוס טענתה באשר לשני הארועים הראשונים (זה משנת 1997 וזה משנת 1998), עבר בית המשפט לבחון את האירוע משנת 2002 ומצא כי גם בהתייחס לאירוע זה לא הצליחה המערערת להרים את נטל ההוכחה כי המשיבה 1 התרשלה כלפיה. נקבע, כי לא זו בלבד שהמערערת שינתה גירסתה באשר לאופן התרחשות הארוע, אלא שהיא לא הביאה ראיות מספקות באשר למשקל של החולה מושא האירוע (נטען שהוא עמד על כ-150 ק"ג) ונמנעה מהעדתן של שתי האחיות שהיו מעורבות באופן פעיל באירוע זה. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המערערת בדבר אי קיום הדרכות והנחיות מצד המשיבה 1 באשר לאופן הרמת חולים, בהתבססו על כך שהמערערת עצמה - אחות שלה כעשרים שנות נסיון בעבודתה - אישרה כי היא יודעת באיזו דרך יש להרים חולים. בנוסף, נפסק כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אי קיום תדריכים והנחיות לבין האירוע הנטען והנזק שנגרם למערערת בגינו. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה של האחות בצלאל שעבדה שנים רבות במחלקה המדוברת, ממנה עלה כי לא זו בלבד שהמיטות במחלקה צוידו בידית שאיפשרה הגבהתן והנמכתן, אלא שעמד לשימוש המחלקה מנוף שנועד לסייע בהרמתם ובהורדתם של חולים אל וממיטותיהם. נקבע כי תנאי עבודתה של המערערת לא חרגו ממתחם הסבירות וכי האמצעים שעמדו לרשות הצוות היו יותר מסבירים. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת כי המשיבה 1 התעלמה מ"היסטוריית בעיות הגב שלה" ופסק, בנוסף, כי המערערת לא עמדה בנטל הקטנת הנזק המוטל עליה. המערערת תוקפת בערעורה את קביעותיו וממצאיו של בית המשפט המחוזי ושבה על טענותיה כפי שהועלו לפני הערכאה הדיונית. המשיבה 1 טוענת בתגובה כי בדין פסק בית המשפט המחוזי כי אין היא אחראית בנזיקין. לטעמה, דין הערעור להדחות הן מאחר שלא הוכחו האירועים כנדרש והן משנקבע כי המשיבה 1 סיפקה לצוות אמצעי עזר מתאימים להרמת חולים. בנוסף, צויין כי הרמתם ושינועם של חולים הינו חלק מתוכנית הלימודים בבית הספר לסיעוד ונהוג בבית החולים להצמיד לכל אחות מתחילה אחות ותיקה שתכשיר אותה במטלות היום-יומיות המוטלות על איש צוות במחלקה. לאחר ששמענו את טיעוני באי כוח הצדדים בדיון שנערך לפנינו, השתכנענו כי אין מקום לדחות את הקביעות והממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, וכי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיעה. בנוסף, לא מצאנו כי נפלה טעות כלשהי שבחוק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. משכך, אנו דוחים את הערעור מכוח סמכותנו על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. ערעורמבחן תלות (סיעוד)סיעוד