תביעה להכיר בצרידות כפגיעה בעבודה לפי הלכת המיקרוטראומה מכח הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ" ה- 1995 (להלן - החוק). 2. העובדות הרלוונטיות נקבעו בהסכמת הצדדים כדלקמן: א. משנת 1981 עובד התובע כמורה של"ח בבתי ספר תיכוניים. ב. עד לשנת 1991 לערך, שבוע העבודה של התובע היה מפוצל, כשיומיים בשבוע היה מלמד בכיתות בין 4 ל-6 שעות יומיות כ-35-40 תלמידים בכל כיתה. עבודה הדורשת דיבור בקול רם. ג. שלושה עד ארבעה ימים נותרים בשבוע, היה מלמד ומדריך בימי שדה בשטח, אף יותר מ-6 שעות ביום כולל ההכנות. לעיתים היו ימי השעה של יותר מכיתה אחת. ד. בנוסף היה התובע מארגן ומלווה של הטיולים השנתיים בבתי הספר, טיול שנתי של שכבה (טיולים בין יום אחד ל-4 ימים), כאשר מדובר בכ-4 כתות ויותר בממוצע, בצירוף מורים ומורים מלווים וכד'. ה. אופי העבודה כמורה של"ח, מדריך ואחראי על טיולים שנתיים, מצריך שיחות טלפון רבות מאוד, דיבור פרונטאלי רב ובקול רם וכאשר מדובר ביציאה לשטח, אזי הדיבור הינו בטונים גבוהים או בצעקות, על מנת להתגבר על תנאי השטח, דיבור הנוחים וכיו"ב. כמו כן יש את ביצוע ההפעלות והחלק החברתי אשר גם הוא תחת חסות התובע וגם הוא מצריך שימוש בטונים גבוהים של דיבור, דיבור שוטף לאורך זמן ובתנאי אקוסטיקה קשים מאוד בנוכחות עשרות רבות של אנשים. ו. בעשרים השנים האחרונות עד היום, התובע מלמד בכיתות ושלושה ימים נוספים בשבוע בממוצע הוא מדריך בטיולים בשטח בימי שדה. ז. בשלושה השנים האחרונות בנוסף להיות התובע מורה לשל"ח, הוא מדריך קבוצות פעם בשבוע עד פעמיים, תלוי בימים החופשיים משל"ח. גם עבודה זו דומה לעבודה כמורה של"ח ומצריכה דיבור בטונים גבוהים, התגברות על תנאי שטח ודיבור בפני עשרות אנשים. ח. בעשר השנים האחרונות, התחיל התובע לסבול מצרידות, ומעת לעת התקשה לדבר למשך יומיים שלושה וטיפל בענין באמצעות כדורים לכאבי גרון ובהתאם להנחיות הרופאים. ט. לפני כשנתיים, התחיל התובע לסבול מצרידות חריפה במיוחד ולמשך תקופה ארוכה, ולאחר בדיקה רפואית נתגלה כי אחד ממיתרי הקול שלו משותק. י. התובע ביצע טיפולים רבים, יש שיפור מועט מאוד במצבו, אולם הוא סובל מצרידות חריפה כל הזמן. הואיל ואין באפשרות התובע להפסיק לעבוד הוא ממשיך בעבודתו ועם סבל וכאבים מרובים. התובע מוותר על עבודות מסוימות ועל עבודה עם קבוצות גדולות. יא. כיום התובע עושה שימוש במכשירי עזר שרכש על חשבונו, בהמלצת הרופא המטפל. בין היתר התובע עושה שימוש במגבר קול אישי. יב. כתוצאה מהצרידות התובע סובל מכאבים בגרון ובמיתרי הקול, קושי חריף בדיבור, נזקק למנוחה מרובה ללא דיבור. יג. התובע אינו מעשן ואף פעם לא עישן. 3. בהחלטה מיום 6.1.13 מונה פרופ' דב אופיר כמומחה יועץ רפואי (להלן - המומחה) והופנו אליו השאלות הבאות: "א. מהן הפגימות הרפואיות מהן סובל התובע? ב. האם קיים קשר סיבתי בין הפגימות הרפואיות לבין תנאי עבודתו של התובע המפורטים בסעיף 3 לעיל? ג. האם השפעת העבודה על מצבו הרפואי של התובע הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים? ד. האם ניתן לומר כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסדרה של פגיעות זעירות כאשר כל אחת מהפגיעות ניתנת לאיתור בזמן מסוים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה, הינה בלתי הפיכה, כך שבצירופן הופיע אצל התובע נזק שהוא התופעה ממנה סובל התובע כיום (מיקרוטראומה ) או שמא מדובר בהליך תחלואתי מתמשך?". ביום 27.1.13 השיב המומחה לשאלות בית הדין בזו הלשון: "א. לתובע היה שיתוק מיתר קול ימני. התופעה מוכרת ולא נדירה, הסיבה לשיתוק המיתר לא ידועה. בשני שליש של המקרים מיתר הקול חוזר לנוע וזה מה שקרה גם במקרה הנדון כאן. בביקורים האחרונים המצויים בתיק: 16.11.11 ,10.8.11 שני מיתרי הקול נעים היטב. מה שגורם כעת לצרידות היא אטרופיה (הדלדלות) של שני המיתרים. כנראה שזה היה קיים גם קודם לארוע שיתוק מיתר הקול אלא התובע לא הגיע לפני הארוע לבדיקת רופא אא"ג. ב. עבודתו בהוראה והדרכה, כולל מאמץ של מיתרי הקול, בשום אופן אינה הגורם לשיתוק מיתר הקול וגם לא לאטרופיה של המיתרים. העבודה בהוראה והדרכה עלולה לגרום צרידות עקב שחיקת מיתרי הקול ולכן ניתן לזקוף חלק קטן מצרידותו לחובת עבודתו. לסיכום, תנאי עבודתו לא גרמו ורק החמירו במידה מועטה את הצרידות של התובע. ג. כן. ד. רובו של המצב הקים הוא תוצאת מצב תחלואי שאינו קשור לעבודתו". 4. ביום 5.8.13 הופנו למומחה שאלות ההבהרה כדלקמן: "א. קבעת בחוות דעתך כי עבודה בהוראה והדרכה עלולה לגרום לצרידות עקב שחיקת מיתרי הקול ולכן ניתן לזקוף חלק קטן מהצרידות לחובת העבודה. אם כן, מדוע לא ניתן לומר גם כי עקב שימוש ושחיקה של מיתרי הקול, נגרמה הצרידות של התובע כולה או חלקה המירבי מעבודתו? על פי מה קבעת כי רק חלק קטן נגרם מהשחיקה? ב. קבעת בחוות דעתך, כי מה שגורם לצרידות היא אטרופיה של מיתרי הקול וכי זו לא יכולה להיגרם מעבודה בהוראה והדרכה. כיצד גם קבעת כי האטרופיה הייתה קיימת קודם לשיתוק מיתרי הקול? ג. בהעדר כל הסבר אחר לקיומו של השיתוק ו/או האטרופיה, ומשנקבע כי יש החמרה של המצב עקב עבודתו של התובע, והואיל ולתובע אין כל גורמי סיכון אחרים, האם לא נכון לקבוע כי תנאי עבודתו הם הגורמים המשפיעים על צרידותו של התובע?". 5. ביום 25.8.13 השיב המומחה לשאלות ההבהרה כדלקמן: א. התובע הוא מורה של"ח מאז 1981. פעילותו כרוכה במאמץ יתר של מיתרי הקול ולכן סבל מצרידות קלה. צרידות זו הייתה קיימת קודם לאירוע שיתוק מיתר הקול אלא שהתובע לא הגיע לפני האירוע לבדיקת רופא אא"ג וגם לא פנה בגין צרידותו זו בתביעה למל"ל. ביולי 2010 ארע לו שיתוק של מיתר הקול הימני, אירוע אשר אינו קשור כלל לפעילותו כמורה. עקב ההחמרה הדרסטית בצרידותו, כתוצאה משיתוק מיתר הקול, פנה בתביעה למל"ל. כיצד אני יודע כל זאת? בביקור אצל הרופא התעסוקתי ב - 31.8.10 נרשם: "לדבריו גם בעבר הייתה לו צרידות קלה אך לפני חודשיים חלה החמרה דרסטית. " גם ד"ר יעקב כהן, מומחה אא"ג, כותב ב - 26.7.10 : "צרידות חדשה מזה כשבועיים. (קודם לא היה קול צלול אך לא כמו עכשיו)" האירוע של שיתוק מיתר הקול הימני והצרידות הקשה שנגרמה עקב כך ארע ביולי. התביעה בגין הצרידות הקשה הוגשה ב - 16.8.10 . בינתיים מיתר הקול חזר לנוע. בביקורים האחרונים המצויים בתיק: 6.11.11 ,10.8.11 שני מיתרי הקול נעים היטב. נותרה הצרידות הקלה שהיא תוצאה של מאמץ של מיתרי הקול בעבודתו בהוראה ובהדרכה. ב. ראה הסברי בתשובה הקודמת. צרידות קלה הייתה קיימת קודם לאירוע שיתוק מיתר הקול אלא שהתובע לא הגיע לפני האירוע לבדיקת רופא אא"ג וגם לא פנה בגין צרידותו זו בתביעה למל"ל. ג. אם התביעה היא על צרידות קשה עקב שיתוק מיתר הקול, יש לדחות התביעה כי זו לא תאונת עבודה וככל מקרה שיתוק מיתר הקול חלף. אם התביעה היא על צרידות קלה עקב עבודתו, יש לקבל התביעה כי זו תאונת עבודה". 6. בסיכומיו מסתמך התובע על חוות דעתו של המומחה כמו גם על תשובתו לשאלת ההבהרה ככזו התומכת בקבלת התביעה. לטענת התובע המומחה אישר כי ככל שהתביעה אינה עוסקת בשיתוק מיתרי הקול אזי יש לקבל את התביעה כתאונת עבודה. ב"כ התובע מדגיש כי הקביעה אם הצרידות הינה קלה או חמורה יותר ומה הנכות שיש לקבוע בגינה- מסורה לוועדה הרפואית ולא למומחה הרפואי. הנתבע טוען מנגד כי יש לדחות את התביעה, וזאת משקובע המומחה כי אין קשר בין תנאי עבודתו של התובע לשיתוק מיתרי הקול ממנו סבל. התובע לא הגיש כל תביעה על הצרידות הקלה שהייתה קיימת תקופה ארוכה בטרם הגיש תביעה רק על החמרה שגם היא חלפה לה. 8. לאחר שנתנו דעתנו לטענותיו של כל צד, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות. 9. ככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליהן ולא יסטה מקביעותיהן, אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.6.05; עבל 167/07 עמרם אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 11.5.08). בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעל הדין (דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.11.99; עב"ל 341/96 שמעון מליחי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377). 10. במקרה שבפנינו, עולה מחוות הדעת ומתשובות המומחה לשאלות ההבהרה, כי המומחה אינו מוצא קשר סיבתי בין השיתוק במיתרי הקול והצרידות הקשה שנגרמה בעטיו לבין תנאי עבודתו של התובע. יש להדגיש כי מטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע עולה כי התביעה הוגשה בגין שיתוק במיתרי הקול בלבד. על כן כל ניסיון לקשור בשלב זה בין הצרידות הקלה ממנה סובל התובע ואשר לפי חוות הדעת הייתה קיימת אצל התובע עוד קודם לאירוע שיתוק מיתרי הקול- אינו יכול להתקבל. 11. חוות דעת המומחה מפורטת ומנומקת, בחוות הדעת ובתשובותיו לשאלות ההבהרה נותן המומחה מענה לשאלות שהופנו אליו, באופן מפורט ומנומק. המומחה מבהיר כי התביעה בגין הצרידות הקשה הוגשה ב- 16.8.10 כאשר מתיעוד רפואי מיום 31.8.10 נלמד כי ההחמרה הדרסטית במצבו של התובע הייתה חודשיים קודם לכן וקודם לכן סבל התובע מצרידות קלה אשר בגינה לא פנה לטיפול רפואי וגם לא פנה בתביעה למוסד. המומחה אף מסביר כי בינתיים מיתר הקול חזר לנוע וכיום שני מיתרי הקול נעים היטב ונותרה רק הצרידות הקלה. 12. המומחה קובע מפורשות כי "אם התביעה היא על צרידות קשה עקב שיתוק מיתרי הקול, יש לדחות את התביעה כי זו לא תאונת עבודה ובכל מקרה שיתוק מיתר הקול חלף". בתשובותיו לשאלות מדגיש המומחה כי עבודתו בהוראה והדרכה, כולל מאמץ של מיתרי הקול, בשום אופן אינה הגורם לשיתוק מיתר הקול וגם לא לאטרופיה של המיתרים. 13. נוכח האמור, היננו מאמצים את חוות דעת המומחה. לפיכך התביעה בגין שיתוק מיתרי הקול - הצרידות הקשה - נדחית. אף באשר לצרידות הקלה, כעולה ממכלול חוות דעתו של המומחה, השפעת העבודה על מצבו זה של התובע היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים ועל כן, לא ניתן להכיר בצרידות קלה זו כתאונה בעבודה. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודהצרידותמיקרוטראומה