ליקוי שמיעה עצבי דו-צדדי עם ירידה קלה בתדירויות הדיבור וירידה משמעותית בתדירויות הגבוהות, כאשר המדובר בליקוי שמיעה מושרה רעש. 1. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר בליקוי השמיעה ממנו סובל כ"פגיעה בעבודה", ותביעה זו הוכרה עקרונית ע"י הנתבע, בהחלטתו מ-25.4.07. יחד עם זאת, באותה החלטה, הודיע הנתבע לתובע, כי תביעתו להכיר בטנטון ממנו הוא סובל, לטענתו, כ"פגיעה בעבודה" נדחית, מאחר ולא מתקיים לגביו התנאי הקבוע בסעיף 84א'(ב)(3) לחוק. על החלטה זו של הנתבע מתאריך 25.4.07, לא הוגשה תביעה לבית הדין. 2. בתאריך 1.12.10 הגיש התובע תביעה נוספת למוסד לביטוח לאומי להכיר בהחמרה במצב הטנטון ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה". הנתבע במכתבו מיום 8.3.11 דחה את תביעת התובע בנימוק, כי כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות לא פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים, כך שלא מתמלאים בסעיף 84א'(ב)(1) לחוק. הנתבע הוסיף וטען, במעמד הדיון בתיק, כי גם לא חלה החמרה בשמיעה עצמה של התובע (ולא רק בטנטון), בהשוואה לתקופה הקודמת שהוכרה, כך שההחמרה הינה בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירויות הדיבור. נדגיש, כי עילת הדחיה המוזכרת במכתב הדחיה, כמו גם במכתב ההגנה (ס' 7 לכתב ההגנה), הינה, שאין הפחתה בשיעור של 25 דציבל, לפחות, בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הגבוהות. 3. הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה באשר לתשתית העובדתית, וכן הסכימו כי בית הדין ימנה מומחה יועץ רפואי מטעמו. 4. העובדות הרלוונטיות שהועברו למומחה הינם כדלקמן: א. התובע יליד 11/1950; ב. התובע עבד בתקופה מ-12/1970 ועד 1/2012 בחשיפה לרעש מזיק, כמשמעותו בחוק. עבודת התובע בחשיפה לרעש מזיק היתה במשך ששה ימי עבודה בשבוע; ג. תביעתו הראשונה של התובע להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון, הוגשה לנתבע בתאריך 17.8.06. תביעתו השניה של התובע להכרה בהחמרה במצב הטנטון, הוגשה לנתבע בתאריך 1.12.10. 5. הוראות סעיף 84 א' לחוק הינן כדלקמן: "(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה - (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה - (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - הטינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכל כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה - (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו - 4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". 6. בתאריך 2.5.12 מונה על ידנו ד"ר ברקו כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין אליו הופנתה תשתית עובדתית המצביעה על חשיפה לרעש מזיק בשנים 12/70 ועד 1/2012. לאחר שהמומחה קיבל את החלטת בית הדין ופרט את הרישומים בתיקו הרפואי של התובע ואת ממצאי בדיקות השמיעה השונות, ציין המומחה, כי על פי התמונה השמיעתית, בכל הבדיקות, ולמרות השוני ביניהן, אין ספק ששמיעת התובע, לפחות בתדירויות הגבוהות נפגעה מחשיפה לרעש. המומחה ציין, כי קיים הבדל בסיסי בין הבדיקות, בעיקר בכל הנוגע לתדירויות הדיבור, וכי חלק מתוצאות בדיקות השמיעה נשללות על ידי שתי בדיקות אוביקטיביות (ברה והדים קוכלריים). אשר על כן, הגיע המומחה למסקנה, כי על התובע לבצע ברור שמיעתי מקיפה במכון אחר, שלא קשור לברורים השמיעתיים הקודמים שעבר, והמומחה ביקש להפנותו למכון שמיעה של אוניברסיטת חיפה. בסופו של דבר, ביצע התובע בדיקת שמיעה נוספת באוניברסיטת חיפה, וכן ביצע בדיקות במרכז רפואי על שם שיבא במכון השמיעה והדיבור (אודיוגרם וכן בדיקת פוטנציאליים שמיעתיים מעוררים קצרי חביון). 7. ד"ר ברקו בחוות דעתו מ- 14.3.13, ציין את ממצאי הבדיקות הנוספות. באשר לבדיקה באוניברסיטת חיפה, ציין ד"ר ברקו כי בוצעה בדיקה של הולכת אוויר בלבד, ללא מוליכות עצם וללאSRT . מוליכות עצם, הינה בדיקה נדרשית לצורך קביעת ליקוי שמיעה בתדירויות הדיבור. כמו כן, ציין ד"ר ברקו, כי באוניברסיטת חיפה לא בוצעה בדיקת ברה ואף לא בדיקת מאפייני טנטון. לעומת זאת ציין ד"ר ברקו, כי במכון השמיעה בבית חולים שיבא בוצעה בדיקת שמיעה מלאה כולל מוליכות עצם ו-SRT, וכן בוצעה בדיקת הדים קוכלריים ובדיקת ברה, אם כי אין המדובר בבדיקת ברה לסף. בסיכומו של דבר הגיע ד"ר ברקו למסקנה שהתובע סובל מליקוי שמיעה עצבי דו-צדדי עם ירידה קלה בתדירויות הדיבור וירידה משמעותית בתדירויות הגבוהות, כאשר המדובר בליקוי שמיעה מושרה רעש. 8. המומחה ד"ר ברקו ציין, כי בהתאם לבדיקת השמיעה מ- 16.1.13, בבית החולים שיבא, קיימת ירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים, וזאת בתדירויות הדיבור. המומחה לא יכול היה להשיב על השאלה, האם בתקופה מ- 12/09 ועד 12/10, קיימת החמרה בליקוי השמיעה של התובע בשיעור של 20 דציבל, בכל אחת מהאוזניים. המומחה ד"ר ברקו אף חיווה דעתו, כי קיים תיעוד על טנטון קבוע וכי הפניות תכפו מאז שנת 2009. באשר לירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות ציין המומחה כי, הן לפי הבדיקה מ- 16.1.13, והן לפי בדיקות קודמות קיימת ירידה בשיעור של 25 דציבל לפחות בתדירויות הגבוהות. 9. אל המומחה הופנו שאלות הבהרה כאמור בהחלטה מ- 23.5.13. המומחה בתשובותיו ציין, כי הוא מסתמך על הברור השמיעתי מבי"ח שיבא מ-16.1.13, וכן על תוצאות חלק מבדיקות השמיעה שבוצעו בעבר, ואשר הינן דומות לאותו ברור מ- 16.1.13. המומחה אף ציין, כי במכון בוצעה בדיקת הדים קוכלריים שהיא בדיקה אוביקטיבית. המומחה מדגיש, כי כאשר קיימת בעיית אמינות בתגובות של נבדק, נותנים יותר משקל לבדיקות האוביקטיביות, כגון בדיקת הדים קוכלריים ובדיקת ברה לסף, ולטענתו, תוצאות בדיקות ההדים הקוכלריים, דומות. בנוסף לבדיקות אלה, ציין המומחה, כי קיימת בדיקת ברה לסף מ- 14.4.10. לאור בדיקות העזר האוביקטיביות במשולב עם בדיקות השמיעה ההתנהגותיות, הגיע המומחה למסקנה, כי לתובע בעיית שמיעה, אם כי לא חמורה כפי שהיא מוצגת בחלק מהבדיקות. המומחה גם הסביר, מדוע אינו מבסס את מסקנתו על הבדיקה מ- 14.4.10, שכן המדובר בבדיקת שמיעה שתוצאותיה אינן נתמכות על ידי בדיקת הדים קוכלריים וגם לא על ידי בדיקת ברה לסף. המומחה שב וציין, כי הוא מתקשה לומר, האם יש החמרה בתדירויות הדיבור בתקופה מ- 12/09 ועד 12/10. 10. אל המומחה הופנו שאלות הבהרה נוספות, כאמור בהחלטה מ- 8.12.13. המומחה שב וציין, כי לא הסתמך במסקנותיו, אך ורק על בדיקת שמיעה אחת, אלא על תמונה שמיעתית כוללת, ושוב הדגיש, כי את סף השמיעה בתדירויות הדיבור קובעים, אך ורק על סמך בדיקות שמיעה התנהגותיות ולא על יסוד ממצאי ברה או הדים קוכלריים שיכולים לתמוך באמינות הבדיקות ההתנהגותיות, אולם אינן מהוות תחליף לבדיקות אלה. המומחה השיב, במפורט, לכל שאלה שהופנתה אליו, ואף אישר כי סף שמיעה נקבע לפי מוליכות עצם, תוך שהוא מסביר כי בבדיקה מ- 4.2.07, קיים פער מינימלי חסר הסבר בין מוליכות עצם לבין מוליכות אוויר וה-SRT, הינו 20 דציבל דו צדדי, כך שהוא סבור, שסף השמיעה הנכון בתדירויות הדיבור, בהתייחס לבדיקה זו, הינו 20 דציבל. 11. הנתבע הודיע לבית הדין, כמפורט בהודעה מ-21.11.13, כי הוא חוזר בו מהטענה, לפיה נדרשת החמרה בליקוי שמיעה על מנת שהטנטון, אשר נדחה קודם לכן, יוכר כ"פגיעה בעבודה". הנתבע טען, כי הוא עומד על טענתו שלא התקיים האמור בסעיף 84א(א)(2) לחוק, ולכן אין להכיר בטנטון כ"פגיעה בעבודה". לטענת הנתבע, ההכרה הקודמת בליקוי השמיעה כ"פגיעה בעבודה", היתה על סמך פרשנות קודמת שניתנה לסעיף 84א' לחוק, ועל פיה לא נדרשת הפחתה בכושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל, לפחות. מאחר וכיום הפסיקה המחייבת הינה, הפחתה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור של 20 דציבל, חוזר בו, למעשה, הנתבע מהכרה קודמת שהכיר בעניינו של התובע. 12. בהקשר זה נציין שניים: ראשית, איננו סבורים, כי יש מקום שהנתבע יחזור בו מהכרה הקודמת בליקוי השמיעה כ"פגיעה בעבודה", הכרה משנת 2007; האם הנתבע, לאחר פסק-דינו של בית הדין הארצי בעניין דוד אלון, הודיע לכל המבוטחים, אשר לגביהם הוא הכיר בליקוי השמיעה כ"פגיעה בעבודה", שהוא חוזר בו מההכרה?! סביר להניח, כי הנתבע לא עשה, ואין מקום שהנתבע יחזור בו מההכרה, דווקא לגבי התובע. שנית, נציין, כי מכתב הדחיה מ- 8.3.11, המתייחס לעניין הטנטון, אינו מזכיר כלל את סעיף 84א(א)(2) לחוק, כנימוק השולל את זכאות התובע, אלא הטענה באותו מכתב דחיה הינה, שלא התקיימו תנאי סעיף 84א(ב)(1) לחוק. דהיינו, טענת הנתבע הינה, שכושר השמיעה בתדירויות הגבוהות לא פחת בשיעור של 25 דציבל, לפחות, בכל אחת מהאוזניים. גם בכתב ההגנה, לא העלה הנתבע טענה בנוגע לאי התמלאות סעיף 84א(א)(2) לחוק, אלא התייחס אך ורק לסעיף 84א(ב)(1) לחוק. 13. גם במעמד הדיון המוקדם טענות הנתבע היו, שלא היתה החמרה בשיעור של 20 דציבל בליקוי השמיעה, אולם הנתבע לא טען, כי הוא חוזר בו מההכרה בליקוי השמיעה כ"פגיעה בעבודה", ועניין ה-20 דציבל הוזכר בהתייחס לכך, שאין החמרה בשיעור כזה (עיין פרוטוקול הדיון מ-22.4.12). 14. אשר על כן, טענות הנתבע בסיכומיו, בהתייחס לאי התמלאות התנאי של הפחתה בכושר השמיעה של 20 דציבל - אינן מקובלות עלינו. יתר על כן, גם מחוות דעתו של המומחה עולה, כי קיימת הפחתה בשיעור של 20 דציבל. נדגיש, כי לצורך קביעה רפואית זו מתמנה מומחה, שהרי באותם מקרים שהדברים עולים בבירור מהאודיוגרם, אין צורך במינוי מומחה. דווקא במקרים המורכבים בהם קיימים מספר אודיוגרמים, וכן בדיקות נוספות, כגון בדיקת הדים קוכלריים ובדיקת ברה, נדרשת המומחיות של מומחה בתחום אף אוזן גרון, על מנת להגיע לקביעה הנכונה. איננו מוצאים מקום שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה ד"ר ברקו, בעניינו של התובע. 15. התובע בסיכומיו ביקש לאמץ את חוות דעתו של המומחה וטען, כי התעקשות הנתבע הינה בלתי מוסברת וכי לקבל את תביעתו. הנתבע בסיכומיו טען, באשר לאי התמלאות סעיף 84א(א)(2) לחוק, ולא חזר על טענותיו כי לא התמלאו תנאי סעיף 84א(ב)(1) לחוק. אין אף טענה כלשהי, שלא התמלאו תנאים אחרים מבין תנאי סעיף 84א(ב) לחוק. כאמור לעיל, טיעוני הנתבע בעניין, מעבר לכך שהינם סוטים ממכתב הדחיה, מכתב ההגנה ומכיוון הטיעון במעמד הדיון המוקדם, ועל כן מהווים הרחבת חזית, אף אינם ברורים, שכן קיימת הכרה משנת 2007, ואין מקום לחזור ממנה, ואף איננו מוצאים מקום שלא לאמץ את חוות דעת המומחה ממנה עולה, בבירור, כי קיימת ירידה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל, ובתדירויות הגבוהות בשיעור של 25 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים (תשובה ה' לתשובות מ-14.3.13) 16. לאור האמור לעיל , דין תביעת התובע - להתקבל, כך שהטנטון יוכר כ"פגיעה בעבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 17. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 4,500 ₪. 18. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שמיעההפרעות דיבור (ביטוח לאומי)