פגיעה בגב בעת הרמת חולה סיעודית: 1. הוגשה תביעה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בפגיעה שנפגעה התובעת ביום 19.10.10, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק. 2. בשלב מאוחר יותר הוגש כתב תביעה מתוקן בו נטען לפגיעה בעבודה ולחילופין - למיקרוטראומה. 3. בישיבת הוכחות התברר שפגיעת המיקרוטראומה לא נבחנה כלל על-ידי פקיד התביעות. לכן הוחלט לדון תחילה בנושא הפגיעה בעבודה. לאחר מכן, נדחתה התביעה למיקרוטראומה על ידי פקיד התביעות ונקבע מועד נוסף להוכחות בסוגיית מיקרוטראומה. 4. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. נדון להלן בסוגיות שבמחלוקת. 5. פגיעה בעבודה התובעת עבדה ככח עזר במרכז הרפואי בלינסון משנת 1997 ועד 2012 במחלקה הגריאטרית. כך נאמר בתצהירה לגבי הארועים ביום 19.10.10: "ביום 19.10.10, ביום ג' בשבוע, בעבודתי במשמרת ערב באגף ב', בעת טיפול בחולה סיעודית, כאשר אנו אוחזים את הסדין מלמטה - אני אוחזת בצד אחד ומר מחמוד עתאמנה בצד השני - בעת ההרמה הרגשתי "קנאק" בגב החתון ומיד חשתי בכאב חד ודוקר בגב התחתון. אמרתי מיד למחמוד כי אני חשה כאב עז בגב והוא אמר לי שאקח אופטלגין - חרף הכאבים הקשים המשכתי לעבוד כי חשבתי שאולי בצעתי תנועה לא נכונה ושהכאבים יחלפו במהרה. יובהר, כל העת התייעצתי באופן בלתי רשמי עם רופאים מהמחלקה אשר סברו כי בצעתי תנועה לא נכונה והמליצו טפול שמרני - מנוחה ומשככי כאבים. סברתי שהכאבים יחלפו ונטלתי טיפול תרופתי לשיכוך כאבים. אולם,משהכאבים לא הרפו ואף התגברו, וכמו כן אף החלו להופיע זרמים לכיוון העכוז ורגל ימין, פניתי לקבלת טיפול רפואי בקופ"ח". (ההדגשה הוספה) 6. תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה ביום 10.2.11, כארבעה חודשים לאחר האירוע. בטופס נאמר: "בעת טיפול בחולה התחיל LBP". 7. עוד הוצגו מסמכים לפיהם התובעת התלוננה על כאבי צוואר עם הקרנה לשכמות בחודש אוגוסט 2010 והומלץ לבצע MRI. התובעת נסעה לחו"ל, לרומניה, לטיפול בכאבים מיום 4.10.10 ועד 18.10.10, יום לפני האירוע הנטען. 8. עוד הוצג תיעוד על פניה לרופא מיום 9.11.10, כ- 20 יום לאחר האירוע הנטען, בה נרשם: "כאבי גב תחתון אחרי טיפולים עם מים רדיואקבטיביים ברומניה". 9. בעדותה, הופנתה התובעת לדו"ח חדר מיון מיום 9.11.10, כ- 20 יום לאחר האירוע הנטען, בו נרשם כי "מזה שבועיים כאבי עמוד שדרה מותני" וכן "שוללת סיפור חבלתי". כך העידה התובעת: "... מכירה את הרפואה הפרוזדורית, כוחות עזר הוא כח מאד חזק אבל מבחינת הערכה הוא כח מאד חלש, כשהרגשתי את הכאב אמרו לי שעשיתי תנועה לא נכונה ומשכו אותי. אמרתי שאולי אני צריכה צילום ואמרו לי בשביל מה קרינה ולא צריך סי.טי, והתחלתי לקחת אופטלגין ואקמול ומשכתי לעבוד כי זה האופי שלי, לעבוד בגריאטריה לא כל אחד יכול, המשכתי ככה עד שיום אחד זה היה בלתי נסבל, התחלתי להרגיש הקרנה... 10. לטענת התובעת, בעקבות האירוע קיבלה "טיפול פרוזדורי" משמע טיפול מהרופאים איתם נפגשה בבית החולים. לטענתה לא פנתה לקופת חולים עד ליום 9.11.10. התובעת לא מסרה הסבר מניח את הדעת מדוע סיפרה לרופא ביום 9.11.10, על טיפולים ברומניה ולא על כאבי גב שהחלו במהלך העבודה בעת הרמת חולה, עת הרגישה "קנאק". כך גם לא מסרה הסבר משכנע מדוע לא אמרה זאת בחדר מיון. 11. על פי עדות התובעת, הפעם הראשונה בה סיפרה לרופא על פגיעה בעבודה, הייתה בחודש פברואר 2011 , שאז קיבלה תעודה ראשונה לנפגע בעבודה. לדברי התובעת: "... אמרתי לויסברוט שיש לי קושי בעבודה, אדם שהוא מאד כאוב קשה לו להתבטא ורק רוצה עזרה". 12. מטעם התובעת העיד מר מחמוד עתמאנה. על פי תצהיר התובעת, כאשר אירע האירוע בעבודה, אחזו שניהם בסדין שעל המיטה על מנת לטפל באחד המטופלים. העד נשאל בחקירה ראשית לפרטי האירוע והשיב שאינו זוכר במדוייק. אלה הפרטים שמסר: "שנינו עבדנו באגף ב', יצאנו לסיבוב במחלקה, היא טענה אחרי שסיימנו את הסיור שהגב שלה כואב והצעתי לה באותה תקופה שאם הגב כואב שתיקח משככי כאבים...". בחקירה נגדית השיב שאין מדובר בכאב שהחל בעקבות טיפול בחולה זה או אחר אלא בעקבות המשמרת כולה. עוד העיד שלא היה באותו יום מקרה ספציפי וכי בצעו את עבודתם הרגילה. כך אמר גם לחוקר המל"ל. 13. סיכום האמור מעלה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של אירוע תאונתי ביום 19.10.10 או בכלל, שאירע לה במסגרת העבודה. התובעת התלוננה על כאבי צוואר כבר מחודש אוגוסט. התובעת נסעה לטיפול ברומניה בכאבי הגב, ושבה לארץ ביום 18.10.10. התובעת פנתה לחדר מיון מספר ימים אחרי האירוע הנטען אך לא סיפרה דבר על אירוע בעבודה, ולהיפך - שללה סיפור חבלתי. העובדה שקיבלה "טיפולי מסדרון" בגין כאבי גב שמהם סבלה, אינה מוכיחה קיומו של ארוע תאונתי. כך גם אינני מקבלת את טענתה כי לא סיפרה על הארוע מחמת הכאבים שמהם סבלה. יש הבדל בין כאבים שהם תוצאה של מאמץ מתמשך בעבודה לבין כאב חד פעמי "קנאק", כפי שמתארת התובעת בתצהיר. 14. חברה לעבודה שעבד עימה, לא זכר אירוע ספציפי של "קנאק", כפי שטענה התובעת. העד העיד שהתובעת סבלה מכאבי גב קשים במהלך המשמרת. על פי התיעוד הרפואי שהוגש, התובעת אכן סבלה מכאבי גב קשים קודם ליום 19.10.10. אין בעדותו זו כדי להעיד על אירוע ספציפי של "קנאק" בעת משיכת סדין, כפי שטוענת התובעת. 15. לאור האמור אנו קובעים שהתובעת לא הוכיחה קיומו של אירוע תאונתי בעבודתה ביום 1910.10 או בכלל. 16. מיקרוטארומה כך נאמר בתצהיר התובעת: "החל משנת 1997 ועד חודש ינואר 2012 (15 שנה) עבדתי בתפקיד כוח עזר במרכז הרפואי בילינסון במחלקה הגריאטרית. כיום אני עובדת במחלקת אספקה סטרילית בחיטוי מכשירים אנדוסקופיים. המשמרות בהן עבדתי היו משמרות במשרה מלאה. משמרת בוקר - החל מהשעה 07:00 ועד לשעה 15:00, או משמרת ערב החל מהשעה 14:00 ועד לשעה 22:00. במהלך כל שנות עבודתי, משך כ-15 שנים, הנני משמשת כאמור כעובדת כוח עזר. תפקיד זה כרוך בטיפול (פיסי) והשגחה על חולים קשישים סיעודיים, וסיעודיים מורכבים. התפקיד כולל למעשה את כל הטיפול השוטף בחולים: "אני בצעתי כל העת תנועות הרמה והורדה של חולים - לצורך האכלתם, סיוע במקלחת, החלפת טיטולים, שינוי תנוחה ועוד - מדובר, בעצם, בתנועות חוזרות ונשנות דוגמת התכופפות והתרוממות (הרמה והורדה)." 17. בעדותה העידה התובעת שעבדה בכל התקופה מ- 1997 ועד ינואר 2012, ככוח עזר במחלקה גריאטרית, באופי עבודה דומה. 18. התובעת תארה את יום העבודה שלה: "במשמרת בוקר - מגיעים למשמרת, מפשיטים את החולה במיטה, מורידים לכסא גלגלים, דוחפים את הכסא לחדראחר, מנקים את החולה בכל הגוף. עוטפים במגבת. מוציאים עם עגלה בחזרה לחדר. מייבשים בכל הגוף. מלבישים, מרימים את החולה בע זרת הזרועות לצורך הנחת טיטול, הולכים מאחורי הכיסא, מכניסים ידיים מתחת לבית השחי ומושכים כדי להטיב את הישיבה. מעבירים לכסא גלגלים על גבי הטיטול הפרוש, מעבירים מהכסא למיטה. עבודה זו מתבצעת עד לשעה שמונה. לאחר מכן נעשית השגחה בזמן הארוחה שלא יפלו הצידה. לאחר הארוחה מסייעים לפזיוטרפיסטית בעבודתה, הרמה למיטה, החזקת המטופל ודאגה שלא יחליק, הכנה לארוחת צהריים, סידור של המיטה, החלפת טיטול, הרמה מהכסא למיטה. משמרת ערב - מקרה של רחצה (הכל כמו במשמרת בוקר), סבב החלפת טיטולים, הורדה מהמיטה לכסא, עזרה בסידור. מעבר לכך תארה מצבים של מצוקה, שמצריכים העברה לחדר מיון, נפילה של חולה, אובדן הכרה. 19. התובעת תארה פעולת ההרמה של החולה: "כל פעם זה הרמה בעזרת הזרועות וסיבוב לכיוון המיטה. סיבוב, השכבה של הגב, הרמת רגליים, סגירת דפנות". בנוסף, יש צורך למשוך את הסדין כדי למקם את המטופל על המיטה וכדי שאפשר יהיה להרים את הראש. 20. פעולות נוספות שהתובעת מבצעת במהלך המשמרת הן עזרה באכילה, בישיבה, החלפת טיטולים, סידור החדרים, הרמת כסאות, פינוי אוגרים בחדרי אמבטיה, הרמת שק לפיר שנמצא למעלה, ניקוי המיטות (למעט בשנתיים האחרונות), שינוע עגלה ענקית עמוסה באוכל. 21. סוגיית עבודתם של כוח עזר בבתי חולים ובמוסדות גריאטריים, נדונה פעמים רבות בפסיקה בהקשר של מיקרוטראומה. בפסקי דין רבים נקבע אופי העבודה אינו כזה שמקיים תשתית עובדתית בעילת מיקרוטראומה. ראו: עב"ל 175/03 רחל סויסה נ' המל"ל (מיום 26/10/06), עב"ל 208/10 ברכה גלעד נ' המל"ל (מיום 23/12/10), עב"ל 664/08 כרמלה חימוביץ נ' המל"ל (מיום 18/5/09), עב"ל 604/09 ילנה גולדיב נ' המל"ל (מיום 9/1/11), עב"ל 21703-04-11 צביה אשוול נ' המל"ל (מיום 10/5/12). 22. התובעת מתמקדת בפעולת ההרמה של חולים. על פי עדותה, ביצעה פעולה זו פעמים רבות במהלך משמרת. על פי עדותה, כל פעולת הרמה נעשית באופן דומה, אף שפעם מדובר על הרמה מכסא ופעם על הורדה ממיטה. 23. בישיבת 6/1/13 העידה התובעת שחלק מהחולים הרימה בעצמה (כ- 15) ואת השאר הרימה עם חברים לעבודה. גם מעדות מר עתמנה מוחמד עולה שעבדו בזוגות, אף כי לעיתים נאלצו להרים חולה לבד. 24. מדובר בתובעת שעבדה בעבודה פיזית קשה במשך כ- 15 שנה. במהלך העבודה ביצעה תנועות רבות ומגוונות כמפורט לעיל. פעולות ההרמה של חולים לא נעשו ברצף. על פי עדות התובעת, בכל פעם הרימה חולה ולאחר מכן ביצעה פעולות רבות ומגוונות - רחיצה, הלבשה וכו'. כאמור, חלק מההרמות נעשו ביחד עם חברים לעבודה. 25. לאור הפסיקה הנרחבת של בית הדין הארצי לעבודה ולאור העובדה שלא הוכחו תנועות רציפות דומות או זהות במהותן, אין מנוס אלא לדחות את התביעה. 26. סוף דבר, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. הרמת חולהעמוד השדרהכאבי גב / בעיות גברפואה