לטענת המערערת, בעקבות הרמת משקל כבד סובלת מירידה בשמיעה, רחשים וצפצופים מטרידים באוזן שמאל. המערערת גרסה כי לא פנתה מייד לטיפול רפואי, כיוון שסברה כי התופעות תחלופנה מעצמן. לאחר מספר בדיקות, אשר בוצעו על ידי גורמי רפואה שונים, התגלה למערערת כי היא סובלת מחרשות פתאומית עם תופעת טנטון וכי אף היום היא לוקה בשמיעתה וסובלת מטנטון וסחרחורות, על רקע הרמת משקל כבד בעבודתה. ההליכים ופסקי הדין, בבית הדין האזורי ובבית דין זה המערערת הגישה לבית הדין האזורי תביעה נגד המוסד, בעילת מיקרוטראומה, (ב"ל (תל אביב-יפו) 3693/05 שמואלה אפק - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 5.8.2007)) (להלן- ההליך הקודם), אשר נדחתה על ידי השופטת אפרת לקסר ונציגי הציבור מר אברהם בקשי והגב' דליה קלישבסקי, ביום 5.8.2007, מן הטעם כי לא הוכחה תשתית עובדתית ראויה לפי תורת המיקרוטראומה וכי גרסת המערערת נמצאה לא מהימנה. על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית הדין הארצי. בפסק דיננו מיום 28.5.2008, בהמלצת בית הדין, ובהסכמת הצדדים, החזיר בית דין זה את עניינה של המערערת לבית הדין האזורי על מנת לברר תחילה האם המערערת אכן עבדה בפועל בתקופה הרלוונטית, בחודש אוקטובר 2002, או האם שהתה בחופשה בחודש זה, שאז נשמט הבסיס העובדתי לקרות אירוע כלשהו שעלול היה לגרום לפגיעה בשמיעה. עוד פסקנו כי בית הדין האזורי יכריע בשאלה האם המערערת חייבת להוכיח אירוע תאונתי חד פעמי במועד מסויים כטענת המוסד, או האם, בהתאם לטענת המערערת, מאחר ומדובר בפגיעה שאינה שגרתית ומסוג נדיר, אין חובה להוכיח אירוע ספציפי חד פעמי במועד מוגדר, כיוון שלא ניתן להבחין בנזק באופן מיידי. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו מיום 29.1.2012 כי המערערת לא עבדה ביום 20.10.2002, בו לטענתה אירע האירוע בעבודה. מסקנה זו של בית הדין קמא התבססה על מספר נימוקים, ואלה העיקריים שביניהם: בתביעתה למוסד, ציינה המערערת כתאריך הפסקת עבודתה את יום 1.9.2002, כלומר, חודש וחצי לפני האירוע הנטען בעבודה. בעדותה בהליך הקודם, בפני השופטת לקסר, המערערת נשאלה ארוכות בעניין זה, אך לא הייתה בעלת תשובה של ממש לשאלות שנשאלה: "ש. את הגשת את התביעה ב-22/7/04 למל"ל (נ/1) ואז ידעת כבר שחזרת לעבודה לעוד חודש אז למה אז לא כתבת בטופס התביעה מתי סיימת את העבודה בצורה נכונה? ת. לא היה לי תלושי משכורת. לא היה לי הוכחות ובגלל זה כתבתי את ספטמבר כי אלה הפיטורין הראשונים שלי. עד ספטמבר היו לי הוכחות. אני לא זכרתי בדיוק את התאריכים כי לא היה לי הוכחות והיה לי בלאגן שלם אז. רק בחודש האחרון הלכתי למזכירות וביקשתי מהם והם הוציאו לי בקושי. אחרי הדיון האחרון קבלתי את התלוש האחרון." בנוסף, המערערת מסרה בהודעתה לחוקר כי בפרק הזמן שלאחר סיום עבודתה (1.9.2002), המערערת עבדה בקיבוץ במקומות אחרים, ולא בחדר האוכל. בהליך הקודם, השופטת לקסר לא קיבלה את גרסת המערערת באשר לתקופת עבודתה ואף בהליך הנוכחי, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי עבדה ביום 20.10.2002. העד מטעמה של המערערת, מר אלדד מגל (להלן- מר מגל), העיד כי אין רישומים ביחס לעבודת המערערת בחודשים 9-10/02, מפני שמדובר ברישום ידני שלא נותר במשרדי הקיבוץ. במכתב שצורף לתצהיר המערערת, ציין מר מגל כי: "בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2002 עקב בעיות במקום העבודה לא התבצע רישום עבודה מסודר, אולם שמואלה עבדה בתקופה זו בצורה חלקית". יחד עם זאת, המערערת צירפה לתצהירה תלושי שכר, בהם צוין כי שהתה בחופשה בחודשים 10/02 ו-11/02. בית הדין קמא סירב לקבל את הסברה של המערערת לפיו נפלה טעות בתלוש השכר לחודש 10/02. בית הדין ציין כי לא ניתן להעלות טענה זו בחלוף שנים כה רבות וטענה זו אינה מתיישבת עם רישומה של המערערת עצמה בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, בו צוין כי סיימה עבודתה ביום 1.9.2002. בית הדין הוסיף וציין כי אין בפניו "אירוע תאונתי", כך שאף לו הייתה מתקבלת גרסתה של המערערת, לפיה עבדה באותו יום, הרי שיש לקבוע כי המערערת הייתה עסוקה בעבודה שגרתית במטבח ובחדר האוכל במועד זה, וכי לא אירע דבר חריג כלשהו מעבודתה הרגילה. לאור האמור, הגיע בית הדין קמא לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המערערת להוכיח שעבדה ביום 20.10.2002- המועד בו לטענתה התרחש האירוע בעבודה. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור בערעורה טענה המערערת כי בית הדין האזורי התעלם מראיות אותן הציגה: בהתאם לתצהירו של מר מגל, המערערת עבדה עד לסוף חודש 10/02, למעט התקופה בה הושעתה שלא כדין בחודש 9.02; לפי תלושי השכר של המערערת היא הועסקה בתקופה זו, ולפי עדותה, פוטרה בחודש 9.02 ולאחר התנגדותה שבה לעבודה לאחר כשבועיים והוסיפה לעבוד עד לחודש 10.02; לפי עדותו של מר מגל, בעקבות ההפרטה שעבר הקיבוץ לא נותרו ימי חופשה לחברי הקיבוץ לאחר 1.9.02; בעדותו, מר מגל תמך בגרסת המערערת כי "לאחר הבירורים שהביאו להפסקת עבודת המערערת של כמה שבועות, חזרה המערערת לעבודה של מס' שבועות..."; מר מגל אף שלל בעדותו את האפשרות לפיה המערערת עבדה במקומות אחרים, מלבד חדר האוכל בשנת 2002; במכתב השחרור מבית החולים כרמל, בו אושפזה המערערת לצורך בירור מיום 7.11.02-12.11.02 - תיארה המערערת כי "לפני כשבועיים חשה בטנטון באוזן שמאל... לאחרונה הרימה משאות כבדים." לאחר אשפוזה, אובחנה ירידת שמיעה פתאומית. עוד טענה המערערת כי בית הדין האזורי טעה כאשר הסתמך על פסק הדין בהליך הקודם כראייה. לטענת המערערת, בית הדין הסתמך על ההליך הקודם באשר לקביעה לגבי מהימנות המערערת, ופסק ללא דיון של ממש בראיות. המערערת ציינה כי המוסד לא הגיש את פסק הדין בהליך הקודם כראייה. כמו כן, בית הדין נסמך על הודעת חוקר המוסד מתוך פסק דין האזורי, אשר לא הוגשה כראייה בתיק. עוד נטען כי מדובר בעילות שונות בשני ההליכים- הליך זה עוסק באירוע תאונתי, לעומת ההליך הקודם העוסק במיקרוטראומה. המערערת הוסיפה וטענה כי אף התיעוד הרפואי תומך בקיומו של אירוע תאונתי: מהכרטיס הרפואי עולה כי לאחר בדיקת א.א.ג על ידי ד"ר טימין, המערערת הופנתה לבית החולים לצורך אשפוז לבירור מצבה, עקב חשד לבעיה עצבית באוזן שמאל; מבדיקות השמיעה שנעשו למערערת עולה כי היא סובלת מחרשות פתאומית עם תופעת טנטון, ואף היום היא לוקה בשמיעתה, וסובלת מטנטון וסחרחורת, על רקע הרמת משקל כבד בעבודתה; ד"ר איסמן שמואל, מומחה לא.א.ג. - ציין באבחנתו כי למערערת ליקוי שמיעה פתאומי באוזן שמאל "יתכן משנית להרמת משאות כבדים"; בחוות דעתו של ד"ר גבריאל רוזן, מומחה לא.א.ג., נקבע חד משמעית כי המערערת לוקה בחרשות פתאומית וטנטון, הקשורים סיבתית לעבודתה. הודגש בחוות דעתו של ד"ר רוזן כי אפיונה של פגיעה זו איננה על דרך המיקרוטראומה, אלא נובעת מאירוע חד פעמי: "גם חרשות פתאומית שייכת לקטגוריה זו. אין כאן פגיעות חוזרות במערכת האוזן הפנימית, אלא נזק חד פעמי..." כלומר, לפי מסקנתו של ד"ר רוזן, פגיעתה של המערערת הינה כתוצאה מהרמת משא כבד בעבודתה. המערערת ביקשה מבית הדין להכיר בפגיעה בשמיעתה כפגיעת עבודה ולחילופין, להשיב עניינה לבית הדין קמא לשם מינויו של מומחה בתחום הא.א.ג., אשר יבחן את הקשר שבין האירוע בעבודה לבין שמיעתה. בישיבת קדם הערעור מיום 3.4.13, ובהתאם להסכמות הצדדים, המוסד הכתיב לפרוטוקול טיעוניו, שנחשבו לסיכומים מטעמו והמערערת הגישה סיכומיה בכתב. בא כוח המוסד טען כי המדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא. המערערת לא הוכיחה כי עבדה ביום האירוע הנטען ובעצמה אמרה, בטרם קיבלה ייעוץ משפטי, כי סיימה עבודתה כבר בחודש 9.2009. אף תלושי השכר שצירפה המערערת לתצהירה אינם תומכים בטענה כי עבדה ביום האירוע הנטען בעבודה. כמו כן, העד מטעמה של המערערת לא אישר כי עבדה בחודש 10.2009, וכל עדותו התבססה על השערות. לפי עדותו של אותו עד, המסמך לפיו פוטרה המערערת בסוף חודש 9.2009 סביר יותר, לאור הארגון מחדש שעבר המשק בחודש זה. לטענת המוסד, אין להתעלם מקביעות המהימנות של ההליך הקודם ומהעובדה שלאחר שנדחתה תביעת המערערת בעילת מיקרוטראומה באותו הליך, היא שבה ומנסה לטעון כי הנזק נגרם לה בעקבות אותו אירוע נטען בעבודה. המדובר בחוסר תום לב מצידה של המערערת. נטל ההוכחה להוכיח כי התקיים האירוע בעבודה מוטל על המערערת, אך היא לא עמדה בו. אף המסמכים הרפואיים אינם תומכים בטענת המערערת באשר לקיום האירוע, כיוון שאין כל ראיה לפיה המערערת פנתה לטיפול רפואי ביום האירוע הנטען בעבודה. לפיכך, יש לדחות את הערעור לאור הסתירות הרבות בגרסת המערערת והקביעות בדבר אי מהימנותה בשני הליכים משפטיים נפרדים. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית אשר נפרשה לפניו, ופסק דינו ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על האמור, נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור במסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה וראתה את העדים. במקרה שלפנינו לא מצאנו מקום לחרוג מכלל זה. לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי המערערת לא עבדה ביום 20.10.2002, המועד בו לטענתה אירע האירוע בעבודה. בית הדין קמא ביסס מסקנתו על העובדה כי בטופס התביעה למוסד, המערערת ציינה כתאריך הפסקת עבודתה את יום 1.9.2002, כלומר, חודש וחצי לפני האירוע הנטען בעבודה. במסגרת ההליך הקודם, המערערת מסרה בהודעתה לחוקר כי בפרק הזמן שלאחר סיום עבודתה (1.9.2002), המערערת עבדה במקומות אחרים ולא בחדר האוכל. בנוסף, בהליך הקודם, לא התקבלה על ידי בית הדין גרסת המערערת באשר לתקופת עבודתה. קביעותיו של בית הדין בהליך הקודם הינן מבוססות ואין כל מניעה להסתמך עליהן. בית הדין האזורי פירט את הראיות השונות לפיהן אף בהליך בפניו המערערת לא הוכיחה כי עבדה ביום 20.10.2002. לפי תלושי השכר שצירפה המערערת לתצהירה, המערערת שהתה בחופשה בחודשים 10.02 ו-11.02. נקבע על ידי בית הדין כי סברת המערערת, לפיה נפלה טעות בתלוש השכר לחודש 10.02, אינה מתיישבת עם רישומה של המערערת עצמה בטופס התביעה למוסד, בו צוין כי סיימה עבודתה ביום 1.9.2002. בית הדין הוסיף כי אין מדובר ב"אירוע תאונתי", כך שאף לו הייתה מתקבלת גרסת המערערת לפיה עבדה ביום 20.10.2002, הרי שהמערערת הייתה עסוקה בעבודה שגרתית במטבח ובחדר האוכל, ולא אירע דבר שונה כלשהו מעבודתה הרגילה. הנה כי כן, מכל האמור לעיל, עולה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיום אירוע בעבודה מוגדר במועדו, אותו ניתן לקשור לליקוי השמיעה והטנטון מהם היא סובלת, ולפיכך, אין מנוס מדחיית ערעורה. סוף דבר הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות. הרמת משקלשמיעה