תביעת המערער להכיר במחלת האסטמה ממנה הוא סובל לטענתו, כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. רקע עובדתי המערער, יליד 1948, עבד בין השנים 1991-1995 בחברת "אפריאט יוסף קבלנות בע"מ" (להלן - החברה), שעסקה בהקמת מערכות ביוב חדשות, יציקות בטון, תיעול, הנחת צינורות ביוב ומים וחיבורם לבריכות חדשות וקיימות. ביום 6.2.2005 הגיש המערער תביעה למשיב (להלן - המוסד) להכרה במחלת האסטמה ממנה הוא סובל, לטענתו, כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה. בתביעתו תיאר המערער, כי במסגרת עבודתו הועסק בעבודתו ביוב, הנחת צנרת וניקיון קווי ביוב תעשייתיים, וכי מחלת האסטמה נגרמה לו בעת שנחשף לגזים רעילים בעבודתו. בהודעתו לחוקר המוסד הבהיר המערער, כי לאמיתו של דבר לקה במחלת האסטמה עוד בעת שעבד בחברה לייצור צמיגים בשם "אליאנס", שם עבד במשך כ-20 שנה, ונחשף לאבק ולפיח שכן בחלק הארי של עבודתו שם עבד כפועל ייצור. עוד טען המערער, כי סימני המחלה התגלו אצלו עוד בשנת 1985, אז החל "לירוק דם ולסבול מקוצר נשימה... למעשה מאז אני סובל מהבעיות נשימה ובמשך השנים ישנן עליות וירידות." עוד מסר המערער לחוקר, לראשונה ובניגוד לנטען בתביעה למוסד, כי למעשה בעבודתו בחברה רק נגרמה לו החמרה במחלת האסטמה, בה לקה קודם לכן, כאמור. המוסד דחה את התביעה, מן הטעם שלא הוכחו אירועים תאונתיים זעירים, תוך כדי ועקב עבודתו של המערער, אשר הביאו למחלתו, ומשאין כל קשר בין תנאי עבודתו של המערער ובין מחלתו. משכך הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי. יצויין, כי במהלך ישיבת ההוכחות בבית הדין האזורי התברר, כי המערער הגיש תביעה קודמת למוסד בעבר ובה טען כי מחלת האסטמה נגרמה לו בעת שעבד בחב' אליאנס. תביעה זו נדחתה. פסק הדין האזורי בפסק דינו העיר בית הדין האזורי, כי הגם שהמערער חש, לדבריו, בהחמרה במצבו כבר בחלוף 3 או 4 שנים מאז שהחל את עבודתו בחברה, הרי שהגיש את תביעתו למוסד רק בחלוף למעלה מ- 10 שנים מתום עבודתו בה. עוד ציין בית הדין האזורי, כי המערער לא נתן הסבר לשיהוי זה, וכי נראה שתביעה זו הוגשה נוכח דחיית התביעה הקודמת. מכל מקום, כפי שציין ב"כ המוסד, שיהוי זה הביא לקושי אמיתי בבירור העובדות כהווייתן, מה גם שבמועד בו הוגשה התביעה ועובר לבירורה, החברה לא הייתה קיימת עוד. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי את גרסת המערער לאופן עבודתו ולחשיפה לגזים רעילים, לטענתו, כפי שעלתה מכתבי בית הדין שהגיש ומעדותו, וכן הצביע בית הדין על סתירות שונות שנפלו בגרסתו. עוד פירט בית הדין את גרסאותיהם של מר יוסף אפריאט, שהיה הבעלים ומנהל החברה בתקופה הרלבנטית (להלן - מר אפריאט), אשר תיאר תמונה עובדתית שונה מזו שתיאר המערער. עוד ציין בית הדין כי המערער לא צירף לתביעתו תעודה רפואית לנפגע בעבודה, אלא כל שצירף הוא אישור מרופא קופת החולים מיום 5.1.2006, אשר נראה כי הוכן לקראת התביעה, ובו נרשם בסעיף התלונות: "עתה החמרה בקוצר הנשימה שיעול ליחה מרובות (כך במקור - י.פ.), עבד לאחרונה בניקוי בריכות ביוב". בית הדין הזכיר כי המערער סיים את עבודתו בחברה בשנת 1995. בפרק הממצאים באותו מסמך נכתב כך: "תפקוד ריאות: חסימה קלה ביותר בסמפונות קטנים בלבד". בסעיף האבחנות נרשם: "שיעול" ו"ברונכיטיס כרונית". כלומר, אין ממצא בדבר מחלת האסטמה שממנה סובל המערער לטענתו. המוסד צירף תיעוד רפואי משנת 1987, מועד בו אושפז התובע בגין בעיית נשימה, בתקופת עבודתו באליאנס, ולפיו כבר אז נמצא ליקוי זעיר בבדיקת תפקודי הריאה. בחוו"ד רופא המוסד שצורפה אף היא מטעם המוסד, נקבע כי בשני המסמכים הרפואיים האמורים נרשמה למעשה הפרעה דומה, קלה במהותה. משמע, הסיק בית הדין האזורי, לא זו בלבד שאין עדות לאסטמה אלא שאף אין עדות להחמרה. עוד הסביר בית הדין האזורי בפסק דינו, כי גרסת המערער, בעיקרו של דבר, נסמכה על חשיפתו, לטענתו, לגזים רעילים בכל תקופת עבודתו בחברה ובמשך מרבית שעות היום לכל הפחות, כאשר עסק בעבודות ביוב, וכי לטענתו זה היה עיסוקו העיקרי בחברה. אלא שמחומר הראיות מצטיירת תמונה אחרת, ולפיה החברה עסקה בביצוע מגוון עבודות, אשר המערער הועסק בכולן, ובהן: עבודות בטון, יציקות, טפסנות, הנחת צינורות ביוב חדשים וחיבורם לבריכות קיימות וחדשות, ועוד. בית הדין קבע, כי אף שאכן בעבודתו בהנחת צינורות ביוב נחשף המערער לגזים רעילים, לא היה זה בתדירות ולמשך פרקי זמן ארוכים כפי שטען, כפי העולה מעדותו של מר אפריאט, שנמצאה מהימנה בעיני בית הדין. כך, למשל, בעוד שהמערער טען כי עבד בהנחת צינורות ביוב תוך כדי עמידה בתוך ביוב זורם, לפרקי זמן שבין שעה לשעה וחצי לכל חיבור, וכי מדובר היה תמיד בחיבור לבריכות קיימות, הרי שבחקירתו הנגדית של המערער עלה כי חלק מן ההתחברויות נעשו לבריכות חדשות, בהן עוד לא זרם כלל ביוב, וכי גם בחיבור לבריכה קיימת ביצע המערער את עבודתו כאשר הוא עומד על דופן בטון מוגבהת, ולא בתוך הביוב עצמו. עוד עלה מעדותו של מר אפריאט, כי לעיתים בוצע החיבור מצידה החיצוני של הבריכה ולאו דווקא מבפנים, וכי משך זמן ההתחברות תלוי בשאלה אם הייתה קיימת הכנה לחיבור או לא, וכי פרק הזמן שציין המערער לכל חיבור הוא פרק הזמן המקסימלי. עוד הסביר מר אפריאט, כי ההתחברות לבריכה קיימת לא בוצעה ברציפות אלא בהפסקות, ורק לאחר שמכסה הבריכה הורם והבריכה נשארה פתוחה לפרק זמן שאפשר לגזים להתנדף. בית הדין הדגיש, כי זאת רק לגבי החיבור לבריכות, שהיה רק חלק מעבודתו המגוונת כאמור של המערער בחברה. נוכח האמור התרשם בית הדין קמא, כי המערער הגזים בתיאור חשיפתו לגזים בעבודתו, וכי אין כל תימוכין אובייקטיביים לגרסתו באשר לתדירות ולמשך חשיפתו אליהם. משכך קבע כי המערער לא הרים תשתית עובדתית מיקרוטראומטית להוכחת תביעתו. בית הדין העיר, כי בתביעתו טען המערער גם כי נחשף לאבק, בעת שעבד בפרוייקט מטעם החברה בהקמת מחלפי נתב"ג ואלוף שדה, במשך שנה וחצי, אולם משהמערער לא הביא אף לא ראשית ראיה לטענתו זו, ולא פירט את תנאי עבודתו שם, דינה להידחות. עוד העיר בית הדין, כי למעשה המערער כלל לא טוען כי מחלתו נגרמה לו כתוצאה מעבודתו בחברה, אלא טוען להחמרתה בלבד עקב עבודתו שם. אלא שהמערער לא הביא כל ראיה להחמרת מחלתו, נוכח האמור לגבי המסמכים הרפואיים שצירף. זאת ועוד. כעולה מהמסמכים הרפואיים, כלל אין עדות לכך שהמערער אכן לוקה באסטמה. לקראת סיום התייחס בית הדין האזורי לראיות נוספות שהוצגו מטעם המערער: האחת - עדותו של מר חלומי סלח, רע"ן מים ושפכים במשרד לאיכות הסביבה, אשר מסר עדות כללית ביותר בהתייחס לכך כי שפכים מכילים בד"כ מגוון רחב של מזהמים שונים, ועם זאת הדגיש בעדותו, כי הוא אינו מכיר את המערער ולא את תנאי עבודתו, וכי עדותו נסמכת על בסיס תיאורטי בלבד, ולא מתייחסת למקרה הספציפי של המערער. לפיכך קבע בית הדין כי אין בעדות זו כדי לסייע לגרסת המערער; השנייה - חוו"ד של ד"ר יהושע גושן, מומחה לרפואה תעסוקתית, שצורפה מטעם המערער, אשר גם לגביה קבע בית הדין כי אין בה כדי לסייע לגרסת המערער, שכן כל שנאמר בה הוא כי המערער סבל מפגימה בריאות עוד לפני תחילת עבודתו בחברה, וכי לא ניתן לדעת מה היה מצב תפקודי הריאה במהלך עבודתו בחברה ואף לא בסיומה, באין הערכה תפקודית עובר להפסקת עבודתו או בסמוך לה. נוכח האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור בערעורו טען המערער, כי מחומר הראיות עולה כי נחשף לגזים של ביוב לתקופה של לפחות שנתיים וחצי, לפחות כ- 5 שעות מדי יום. לפיכך טען המערער כי הונחה תשתית עובדתית מיקרוטראומטית מספקת למינוי מומחה רפואי. עוד טען המערער כי בית הדין האזורי לא פירש נכונה את עדות מר אפריאט, וכי לא היה מקום ליתן לה משקל יתר, משדרך כלל הוא לא היה נוכח בעת ביצוע העבודה. עוד טען כי בית הדין נתן משקל יתר לסתירות בגרסת המערער, שאינן כה מהותיות. כמו כן כוון הערעור כנגד החלטת בית הדין קמא שלא לאפשר צירופו של מסמך חתום מטעם מר אפריאט המעיד על חשיפת המערער לגזים ולאבק בעבודתו. בישיבת קדם הערעור הוחלט כי הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל חומר התיק. לאחר ישיבת קדם הערעור הגיש המערער בקשה לצירוף ראיה, והיא החלטת ועדה רפואית בנכות כללית מיום 17.1.1996, לפיה נקבעו לו 40% נכות בגין מחלת האסטמה. ב"כ המוסד התנגד לצירוף הראיה בשלב זה שכן היא אינה רלבנטית לערעור זה, ומשמדובר בראיה ישנה, שלא הייתה כל מניעה להציגה בשלב מוקדם יותר. בהחלטה מיום 2.7.2013 נקבע כי ההכרעה בבקשה תינתן במסגרת פסק הדין. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והדגיש כי לפי עדות מר אפריאט עצמו עובדיו עבדו ללא מסכות, ועבדו רק בעבודות ביוב במשך שנתיים בפרוייקט שביצעו עבור עיריית רעננה. עוד טען כי לא היה מקום לדחות את עדותו של מר סלח. ב"כ המוסד הדגיש בסיכומיו כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, והצביע על הסתירות הרבות שנפלו בגרסת המערער המצדיקות את דחיית ערעורו. עוד הצביע ב"כ המוסד על השיהוי הרב בהגשת תביעתו של המערער, שלא ניתן לו כל הסבר, וכן הדגיש כי לא עלה כל צורך במינוי מומחה רפואי. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, בעיקרו של דבר, מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו. כמו כן מקובלות עלינו טענות המוסד בסיכומיו. על האמור נוסיף את הדברים הבאים. ראשית ייאמר, כי אכן הערעור מכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא בפסק דינו, וכנגד התרשמותו מן העדויות והראיות שהוצגו לפניו. ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שמצאה הערכאה הדיונית או בהתרשמותו של בית הדין ממהימנות העדויות שנשמעות לפניו. לא מצאנו בטענות המערער טעם לחרוג מכלל זה. בית הדין קמא הצביע על סתירות פנימיות שנפלו בגרסת המערער, בין גרסתו באשר לתיאור תנאי ואופן עבודתו בתביעתו לבית הדין לעומת גרסתו בתביעתו למוסד, לעומת דברים שאמר לחוקר המוסד ולעומת חקירתו הנגדית. עוד הצביע בית הדין על כך שמעדותו של מר אפריאט, שבית הדין קמא מצא אותה מהימנה ועקבית, עולה תמונה שונה במהותה לגבי תנאי עבודת המערער. לאחר בחינת סתירות אלו וכלל הראיות שהונחו לפניו הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי אכן עבד תוך חשיפה לגזים רעילים הנובעים מביוב משך מספר שעות בכל יום, וכן כי לא הוצגה אף ראשית ראיה לטענות המערער בדבר חשיפתו לאבק בעבודתו. עוד קבע בית הדין קמא, כי מהות המחלה לה טוען המערער לא הוכחה, שכן במסמך הרפואי היחיד שהציג כלל לא נכתב כי המערער סובל ממחלת האסטמה. כמו כן לא מצא בית הדין כל עדות לכך שמצבו הרפואי של המערער הוחמר, בכלל או עקב עבודתו בחברה בפרט, וזאת נוכח העובדה שבשנת 1987 נמצאו אצל המערער תסמינים דומים לאלו שנמצאו בבדיקה משנת 2006, וזאת כפי שקבע גם רופא המוסד. עוד יש לציין לגבי חוו"ד רופא המוסד, כי הוסבר בה שנוכח פער הזמנים הגדול בין תום עבודתו של המערער בחשיפה לגזים, בשנת 1995, ובין מועד הגשת תביעתו למוסד, כ- 10 שנים לאחר מכן, הסבירות שמחלת האסטמה ממנה סובל המערער, אם בכלל, תוחמר היא אפסית, שכן בדרך כלל אסטמה תעסוקתית מוטבת עם הפסקת החשיפה. עוד הסביר רופא המוסד, כי העבודה במערכות ביוב איננה ידועה כגורם סיכון להתפתחות או להחמרת מחלת האסטמה. יוזכר, כי בהתאם לפסיקתנו, טרם שימנה בית הדין מומחה רפואי, על הנפגע להוכיח תשתית עובדתית מיקרוטראומטית, כלומר, יש להוכיח "פגיעות חוזרות ונשנות זהות דומות במהותן במשך זמן ממושך ובתדירות גבוהה כדי שניתן יהיה להניח אותן בפני המומחה" (דב"ע נו/268-0 לוי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ב 504, המצטט מדב"ע מב/90-0 שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ז 93). משאלה הם פני הדברים, ומשלא הונחה תשתית עובדתית מיקרוטראומטית לחשיפה לגזים רעילים מביוב בעבודת המערער באופן שיכול היה לגרום, או להחמיר, את מחלת האסטמה ממנה הוא סובל לטענתו, ומשאף לטענתו בדבר חשיפה לאבק לא הובאו כל תימוכין, ברור מדוע לא מצא בית הדין קמא כל טעם למנות מומחה רפואי, ואף לא מחמת הספק. משכך, דין טענות המערער בעניין זה להידחות. אשר לטענות המערער בדבר החלטת בית הדין קמא שלא לאפשר צירוף ראיה נוספת מטעמו, היא אישור מעסיקו לשעבר בדבר תנאי עבודתו, ייאמר, כי ממילא זנח המערער טענה זו בסיכומיו. מעבר לנדרש יצוין כי אין חולק כי המערער נחשף בעבודתו לגזים או לאבק, כפי שמבקש הוא להוכיח באמצעות המסמך מטעם מעסיקו לשעבר, אלא שלא הוכחו מידת ומשך החשיפה, ומכאן שאין במסמך זה כדי להועיל להוכחת גרסתו. אשר לראיה שביקש המערער לצרף לערעורו ייאמר, כי נוכח תוצאתו של הערעור מתייתרת הבקשה ממילא. גם כאן ייאמר מעבר לנדרש, כי אכן מדובר במסמך ישן, משנת 1996, שלא הייתה כל מניעה להציגו בשלב מוקדם יותר של ההליך, ואשר בוודאי היה מצוי בחזקתו של המערער מזה שנים. עוד ייאמר, כי להחלטות בנכות כללית אין נגיעה לקביעות בדבר פגיעה בעבודה, נוכח נטל ההוכחה השונה. אשר על כן, מתאשר בזאת פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. אסטמהרפואההכרה בתאונת עבודהביטוח לאומי