1. לא נמצא כי התובע נחשף בעבודתו לרעש העולה על המותר, כקבוע בסעיף 84א(א)(1) לחוק; לא מתקיים התנאי של הפחתת כושר השמיעה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים (סעיף 84א(א)(2) לחוק); וכן, התנאי של פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי (סעיף 84א(ב)(3)). עובדות: 2. בדיון מיום 05.09.12, הסכימו הצדדים על מינוי מומחה-יועץ רפואי לבית הדין, על פי העובדות הבאות (החלטת בית הדין מיום 24.10.12): "א. התובע יליד 1954. ב. עד שנת 2009 עבד התובע בתור נהג גורר כשהוא חשוף לרעש מזיק. ג. החל משנת 2009 עבד התובע על משאית גרירה, בין 8 ל- 10 שעות נהיגה. ד. החל מיום 01.03.09, הוגבל התובע על ידי רופא של שירות התעסוקה לנהוג במשאית רק 6 שעות ביום. ה. מאותו מועד, למשך תקופה של שבעה-שמונה חודשים העסיק התובע נהג באופן לא קבוע. התובע היה מתלווה לנהג בין שלוש לארבע פעמים בשבוע למקומות שהנהג אותו העסיק, לא הכיר ולא ידע איך להגיע אליהם. ו. התובע לא הקפיד על נהיגה של עד 6 שעות ביום, כפי שהורה לו הרופא, לפעמים נהג שעתיים לפעמים 10 ו- 11 שעות". 3. על יסוד העובדות שפורטו לעיל והחומר הרפואי שהומצא לבית הדין, מונה ד"ר א. ברקו, כמומחה יועץ רפואי לבית הדין ("המומחה"), והוא נתבקש להשיב לשאלות הבאות (ראו החלטה מיום 24.10.12): "(א) האם סובל התובע מליקוי שמיעה, ואם כן - האם זו ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור, האופיינית לחשיפה מרעש מזיק? (ב) האם כושר שמיעתו של התובע פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בממוצע בתדירויות הדיבור בלבד? (ג) מהו המועד בו תועד לראשונה ליקוי שמיעתו של התובע ברשומה הרפואית, כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996? (ד) במידה ואכן מדובר בירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור, שנגרמה גם בגין תהליך תחלואי וגם בגין חשיפה לרעש, האם השפיע מה שאירע בעבודה על הופעת ליקוי השמיעה ובאיזו מידה? רק במידה וניתן לקבוע, כי התובע סובל מליקוי שמיעה בתדירויות הדיבור האופייני לחשיפה מרעש מזיק, שנגרם כתוצאה מחשיפתו לרעש בעבודה וכושר שמיעתו פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים - מתבקש המומחה להשיב על השאלות הבאות, אשר מתייחסות לתביעת הטנטון: (ה) באשר לטנטון - האם התובע עומד בתנאי סעיף 84א' (ב) (1) לחוק, כך שכושר שמיעתו בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים? (ו) האם הטנטון תועד ברשומה רפואית לפני שהתובע חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק? במידה וכן - נבקשך לנקוב את מועדי הפניות ואת שמו של הרופא בפניו הועלו פניות אלו, האם מדובר ברופא משפחה או רופא א.א.ג? (ז) האם תפקודו של התובע נפגע עקב טנטון באופן שחייב פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית? במידה וכן- נבקשך לנקוב במועדי הפניות ואת שמו של הרופא בפניו הועלו פניות אלו". 4. בחוות דעתו מיום 11.11.12 השיב המומחה לשאלות הדין, כך: "סיכום מסקנות עיון במכלול בדיקות השמיעה, כולל בדיקות עזר אובייקטיביות (OAE ו- BERA לסף) מעלה את המסקנות הבאות: 1. שעקומות השמיעה אינן אופייניות ואינן תומכות בליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. סובל, לכל היותר, מליקוי שמיעה עיצבי מינימלי, בעיקר בתדירויות גבוהות, כשתדירויות הדיבור כמעט ולא נפגעו. בחלק מהבדיקות אין אפילו פער של ממש בין תדירויות דיבור ותדירויות גבוהות, כשבפגיעה בשמיעה לרעש התדירויות הגבוהות נפגעות באופן בולט לעומת תדירויות דיבור. 2. בין 2008 ו- 2012 שמיעתו לא השתנתה. 3. ברוב רובן של בדיקות השמיעה שמיעתו הממוצעת בתדירויות הדיבור לא פחתה בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. 4. גם בדיקות OAE ו-BERA לסף אינן תומכות בירידה בשמיעה של ממש, אפילו בתדירויות גבוהות. לכן תשובותיי לשאלות כב' השופט רם כהן הן: א. סובל, לכל היותר, מליקוי שמיעה עיצבי מינימלי בתדירויות הגבוהות. הירידה בשמיעה, ממנה סובל, אינה נובעת ואינה אופיינית לליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. ב. כושר שמיעתו הממוצע של התובע, בתדירויות הדיבור, לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. ג. תלונה ראשונה על ליקוי שמיעה תועדה לראשונה בתאריך 2.4.08 ואילו בבדיקת שמיעה בתאריך 6.4.08. ד. ליקוי השמיעה, ממנו סובל, נובע מתחלואה או גיל". 5. ניתנה לצדדים האפשרות להציג שאלות הבהרה למומחה (החלטה מיום 22.11.12). ב"כ התובע עתר בבקשה להציג שאלות הבהרה למומחה, ולאחר שנתקבלה תגובת הנתבע, ניתנה החלטה לפיה הבקשה נדחית ועל הצדדים להגיש סיכומים, וכך הם עשו (החלטה מיום 26.02.13). טענות הצדדים: 6. ב"כ התובע אמנם טוען בסיכומיו ש"טעתה הוועדה הרפואית כאשר קבעה כי לא התמלאו התנאים להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה". אולם ככל הנראה הכוונה היא לקביעת המומחה. ליקויי השמיעה ממנו סובל התובע, הינו כתוצאה מתנאי עבודתו והחשיפה לרעש מזיק לאורך תקופת עבודתו, שנמשכה מעל ל- 40 שנה. הבדיקה שנערכה לתובע הייתה בדיקה קצרה ולא מעמיקה, וכן נערכה על רכב שהינו חדיש לעומת הרכבים שהיה נוהג בהם. ולכן יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעמו, בה נקבע כי בשתי האוזניים פחת כושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות. 7. מנגד טוען ב"כ הנתבע כי יש לדחות את התביעה בהתבסס על חוות דעת המומחה, לפיה ליקוי השמיעה של התובע איננה אופיינית לליקוי שמחשיפה לרעש אלא נובע מתחלואה או גיל. דיון והכרעה: 8. ביום 01.04.05 נכנס לתוקפו תיקון מספר 79 לחוק, במסגרתו נחקק סעיף 84א לחוק שכותרתו "ליקוי שמיעה", וזו לשון סעיף 84א לחוק: "(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". סעיף 84א לחוק חל על תביעות להכרה בליקוי שמיעה כתוצאה של פגיעה בעבודה אשר הוגשו מיום 01.04.05 ואילך. בענייננו: התובע הגיש תביעה לנתבע להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה ביום 21.11.11 (כעולה ממכתב הדחייה, מיום 29.02.12 - צורף לכתב התביעה), ולכן חלות במקרה דנן הוראות סעיף 84א לחוק. 9. על תכליתו של סעיף 84א לחוק עמד בית הדין הארצי בעב"ל 53/08 לאוניד ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 02.10.08), באומרו: "סעיף 84א לחוק נועד לצמצם באופן משמעותי את מספר המקרים שליקוי בשמיעה ובמיוחד טינטון יוכרו כפגיעה בעבודה, על ידי קביעת תנאים המצביעים על קשר סיבתי הדוק בין הליקויים לתנאי העבודה ועל אותנטיות התלונות בגין הטינטון". ובהמשך: "תכלית התיקון לחוק, כפי שאנו מבינים אותה, הייתה לקבוע תנאי סף מקדמיים, שבדיקתם תטייב את האבחון בין מי שאכן סובל מליקוי שמיעה ומטינטון מושרי רעש מזיק במקום העבודה, לבין מי שלקוי השמיעה והטינטון מהם הוא סובל אינם קשורים בקשר סיבתי לתנאי העבודה ואינם בעלי נפקות תפקודית" (ההדגשה שלי - ר.כ.). 10. שניים מהתנאים המקדמיים להכרה בליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש כפגיעה בעבודה הוא, כי "המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק" וכן "כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים" (סעיף 84א(א)(1) ו- 84 א(א) (2) לחוק). המומחה קבע בחוות דעתו "שעקומות השמיעה אינן אופייניות ואינן תומכות בליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. סובל, לכל היותר, מליקוי שמיעה עיצבי מינימלי, בעיקר בתדירויות גבוהות, כשתדירויות הדיבור כמעט ולא נפגעו. בחלק מהבדיקות אין אפילו פער של ממש בין תדירויות דיבור ותדירויות גבוהות, כשבפגיעה בשמיעה לרעש התדירויות הגבוהות נפגעות באופן בולט לעומת תדירויות דיבור" (סעיף 1 עמ' 2 לחוות הדעת). הנה כי כן עולה ספק אם התובע בכלל נחשף לרעש מזיק כנדרש החוק. אולם אם בעניין החשיפה לרעש מזיק, כמוגדר בחוק, עולה הספק לעניין הדרישה שבסעיף 84א(א)2 - כלל אין ספק בעיני המומחה אשר קבע מפורשות כי "כושר שמיעתו הממוצע של התובע, בתדירויות הדיבור, לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזנים" (סעיף ב' עמ' 3 לחוות הדעת). בסוף חוות דעתו קבע המומחה כי ליקוי השמיעה, ממנו סובל, נובע מתחלואה או גיל (סעיף ד' בעמ' 3 לחוות הדעת). אמנם המומחה אינו נדרש להצביע על הגורם למצבו הרפואי של המבוטח, אולם בעניינינו הוא אפיין את הסיבות לכך. 11. לאור האמור, ברור שלא מתקיים בתובע תנאי הסף המקדמי, הנזכר בסעיף 84א(א)(ב) לחוק. משכך, דין התביעה להכרה בליקוי ממנו סובל התובע בשמיעתו, כפגיעה בעבודה - להידחות, רק מטעם זה (ההדגשה שלנו - ר.כ.). 12. משנדחתה תביעתו של התובע להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל, ממילא לא התקיימו התנאים המקדמיים הקבועים בסעיף 84א(א) לחוק, כדי להכיר בטנטון כפגיעה בעבודה. לפיכך, גם תביעתו זו נדחית. 13. אשר לטענת התובע שיש להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו, ד"ר אלי ולדנר, נעיר: א. שלא כנטען ע"י בא כוח התובע, אין מדובר בחוות דעת מקצועית המוגשת לבית הדין, בכותרת המסמך נכתב "אישור רפואי - אלי X וחוות הדעת כלל אינה מפרטת את הנדרש בחוות דעת מקצועית כגון השכלתו של המומחה, ניסיונו המקצועי ופירוט הרקע הרפואי של התובע. ב. ממצאיו של ד"ר ולדנר היו כדלקמן: "לסיכום מר X סובל מליקוי שמיעה בעיקר בתדרים הגבוהים הנובע מחשיפה לרעש והמלווה בטינטון קבוע". בניגוד לטענת התובע, ד"ר ולדנר לא קבע כי יש ירידה בשמיעתו של התובע בשיעור של 20 דציבל בשתי האוזניים. ובכלל ממצאיו הם באשר לפגיעה בתדירויות הגבוהות, בעוד שלפי ההלכה יש לבחון את הפיחות בשמיעה הנזכר בסעיף 84א(א)(2) לחוק בממוצע תדירויות הדיבור (עב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד אלון (ניתן ביום 12.11.08)). ג. די בכך כדי לקבוע שאין בפנינו חוות דעת רפואית כנדרש; ואין באמור באישור הרפואי של ד"ר ולדנר כדי לענות על הנדרש בחוק לעניין קביעת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בשמיעה של התובע לתנאי עבודתו. 14. מנגד, לגבי חוות דעת מומחה בית הדין, נקבע: א. "... וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן" (עבל (ארצי) 43408-02-11 ניר אהרונוף נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 30.04.12)). ועוד: "דרך המלך היא, כי בית הדין יסמוך ידו על חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי המתמנה מטעמו (ראו עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו - המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.5.12; עב"ל (ארצי) 43408-02-11 ניר אהרונוף - המוסד לביטוח לאומי, מיום 30.4.12; עב"ל (ארצי) 345/06 המוסד לביטוח לאומי - מרדכי בוארון, מיום 15.5.07; עב"ל (ארצי) 669/09 דוד אוחיון - המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.4.11; עב"ל (ארצי) 250/07 יהודה לוין - המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.4.08). אך טבעי הוא, כי במצב הרגיל, בו בית הדין ממנה מומחה מטעמו, ייתן לחוות הדעת של אותו מומחה משקל ראוי, ולא יסטה ממנה. מדובר במומחה שאינו "מטעם" אחד הצדדים, ואף אינו מקבל תשלום מהם, אלא הוא מחויב לבית הדין ולפיכך, בהעדר נימוקים כבדי משקל, אין כל סיבה שלא לאמץ את דעתו" (ראו עב"ל 3449-02-11 רחמים שמואלי- המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 04.12.12)). ב. לאור חוות הדעת הברורה ומנומקת של מומחה בית הדין, המובנת גם למי שאינו רופא, לא מצאנו, שמתקיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לסטות מחוות דעתו החד משמעית של המומחה, השוללת הפחתה של 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור. סוף דבר: 15. לאור האמור לעיל, לא השכיל התובע להוכיח שמתקיימים בו התנאים להכרה בפגיעה בשמיעה, כפגיעה בעבודה, לכן - התביעה נדחית. אין צו להוצאות. שמיעההפרעות דיבור (ביטוח לאומי)