נדחתה תביעת המערערת לקבלת פיצוי בגין נזקים שאירעו למנוע במיניבוס שטופל במוסך-המשיב 2, והמשיבים חוייבו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של כ-55,000 ₪. העובדות 1. ביום 05.03.07 רכשה המערערת, חברת מסיעי אריה שאשא בע"מ (להלן: "המערערת") מיניבוס מרצדס חדש. המיניבוס עבר מספר טיפולים במוסך "חוף הראשונים" (להלן: "המוסך"), שבבעלות משיב 1, שמעון סעדון, ואשר בוטח במועדים הרלוונטיים על ידי משיבה 3, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"): ביום 25.04.07 הוכנס המיניבוס לטיפול שגרתי והחלפת שמנים, במהלך הטיפול התגלה סדק באגן השמן שתוקן בהלחמה; למחרת, ביום 26.04.07 הוכנס שוב המיניבוס לטיפול בגין נזילות שמן; לאחר כשבועיים, הוכנס המיניבוס שוב למוסך בשל נזילות שמן. יצוין, כי על פי מסמכי המשיבים ביום 08.05.07 הוחלף הרדיאטור במיניבוס, ללא איזכור של טיפול בנזילות שמן. ביום 08.06.07 חדל המיניבוס לנסוע ונדרש להחלפת מנוע, כאשר לטענת המערערת בתביעתה, הטיפול הרשלני בנזילות השמן ובאגן השמן על ידי המוסך הם שהובילו לנזק במנוע, לאחר שנוצר מצב של פעילות בחוסר שימון מספיק. מנגד, טענו המשיבים, כי אין קשר בין הטיפולים במיניבוס במוסך, לבין הנזק, שארע כחודש מתום המועד האחרון בו טופל המיניבוס במוסך. יצוין, כי גם השמאי מטעם המשיבים הסכים לכך שהנזק למנוע נגרם מעבודה ללא שימון מספיק, אלא שלטענתו, כדי שייווצר הנזק שארע למנוע, יש לפעול ללא שימון פרק זמן ארוך. 2. בית משפט קמא בחן בשקידה רבה את חוות הדעת והעדויות שהונחו בפניו, וציין כי למעשה אף אחד ממומחי המערערת לא בחנו את אגן השמן או את תקינות מערכת האתראה, וכן כי אף אחד מהמומחים לא מצא על גחון המיניבוס סימני שמן - ממצא שמתחייב לוּׁ אכן מדובר בנזק הנובע מנזילות שמן ומעבודת המנוע ללא מספיק שמן. בית המשפט קבע כי לא רק שהתביעה לא הוכחה, אלא שמחקירתו הנגדית של אחד ממומחי המערערת (השמאי בנצקי) עולה כי אגן השמן היה תקין. בית המשפט ציין כי לא ייתכן שבמשך חודש הייתה נזילת שמן ואף אחד לא הבחין בכך. בית המשפט התייחס לתיזה שהעלתה המערערת, ולפיה הנזק נגרם לאור הפעלת המנוע ללא שמן בעת הטיפול במוסך (להלן: "התיזה המאוחרת"), כאשר לאחר פעולה שכזו, המנוע יכול להמשיך לעבוד אם מולא בו שמן, אך הנזק הולך וגדל עד להשבתת המנוע. בית המשפט ציין כי לא רק שמדובר בהרחבת חזית, ושלא היה מקום לנסות ולהעלות תיזה זו במסגרת החקירות, לאחר שנדחתה בקשה להוסיף חוו"ד בעניין זה, אלא דחה אותה גם לגופה, וקבע כי לא הובאו כל ראיות לכך, וכי אין להוכיח הטענה באמצעות שמאים שמומחיותם היא בהערכת נזקים ולא בחקר כשלים הנדסיים. כך גם דחה בית המשפט את ניסיון המערערת לטעון כי השימוש במנוע הלא משומן נעשה דווקא במוסך ולא אצל המערערת, טענה שלא הוכחה, כאשר המיניבוס היה רוב הזמן ברשות המערערת, והובא למוסך לפרקי זמן קצרים בלבד. טענות הצדדים בערעור 3. לטענת המערערת, הטיפול הרשלני של המשיבים הוא שהוביל לנזק במערכת השמן ולהשבתת המנוע, כאשר לטענתה, הנזק יכול היה לקרות רק בזמן שהרכב היה בטיפול המוסך. בתוך כך, טוענת המערערת, כי בעת הטיפול במוסך נפגע אגן השמן וטופל על ידי המשיבים באמצעות שני ריתוכים. לטענת המערערת, בנסיבות העניין כאשר לא יכולה להיות מחלוקת שהמנוע עבד ללא שימון מספיק ואין סימני נזק אחרים, המשיבים הם שהיו צריכים להוכיח כי הנזק לא ארע בעת שהמיניבוס היה בחזקתם. לטענתה, שגה בית המשפט כשלא קבע כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל המשיבים לאור סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שהרי לא הייתה לה כל ידיעה או יכולת לדעת מה הנסיבות שהובילו לנזק. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא כשקבע כי טענתה שהנזק ארע כאשר המנוע הונע במוסך, למשך זמן קצר כשהיה ללא שמן (התיזה המאוחרת), דבר שהוביל בסופו של יום להשבתתו (גם אם בין לבין הרכב נסע לכאורה כרגיל) הינה בגדר הרחבת חזית. לטענתה, לא מדובר בהרחבת חזית כאשר למעשה זהו ההסבר הטכני ההגיוני היחיד לאופן קרות הנזק במקרה דנן, במיוחד כאשר המשיבים לא הציגו כל תיזה הגיונית אחרת. לטענת המערערת, על פי מומחי המשיבים לא היה חסר שמן באגן השמן בזמנים בהם היה המיניבוס בידי המערערת, ועל כן המסקנה היחידה היא שהנזק ארע כאשר המיניבוס היה בידי המשיבים. 4. מנגד, טוענים המשיבים, כי הערעור נסב על קביעות עובדתיות חד משמעיות ומנומקות, ובתוך כך דחה בית המשפט את חוות הדעת מטעם המערערת, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה. לטענתם, בצדק קבע בית משפט קמא כי עילת התביעה כפי שהיא בכתב התביעה לא הוכחה, ובצדק קיבל בית משפט קמא את עמדתם כי אין קשר בין התיקונים שנעשו במוסך לבין הנזק שהתגלה במנוע המיניבוס, למעלה מחודש לאחר שהמיניבוס עזב את המוסך. לטענת המשיבים, בצדק קבע בית משפט קמא כי טענת המערערת לפיה הנזק ארע בעקבות הנעת המנוע במוסך ללא שמן מהווה הרחבת חזית, ואין לאפשר למערערת לשוב ולהעלות טענה זו במסגרת הערעור, כפי שניסתה לעשות גם בפני בית משפט קמא. מוסיפים וטוענים המשיבים כי בכל מקרה קבע בית משפט כקביעה עובדתית שאין להתערב בה כי לא הובאה כל ראיה לתמוך בטענה זו של המערערת. לגבי הטענה כי היה מקום להעביר את נטל ההוכחה לאור סעיף 41 לפקודת הנזיקין, טוענים המשיבים כי אין כל מקום להחילו במקרה דנן, שכן התנאים שבסעיף אינם מתקיימים. ד י ו ן 5. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 6. פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק כדבעי, ונראה שבית המשפט התעמק במחלוקת שבין הצדדים, שמע את הצדדים, בחן את כל הראיות לעומקן, וקבע בסופו של יום כי המערערת לא הוכיחה כי הנזק נגרם כתוצאה ממעשי המשיבים. בית המשפט בחן את חוות דעת המומחים בדקדקנות, תוך שפירט בפסק הדין כי לא הייתה מקובלת עליו חוות דעתו של השמאי אפלבויים, שהגיש חוות דעתו בתמיכה לטענות המערערת, כאשר "... לא בדק כלל אם האגן דולף וגם לא בדק אם מערכת ההתראה הויזואלית על מחסור בשמן (נורת אזהרה) תקינה!". עוד ציין בית המשפט כי "הטענה שהנזק נגרם בשל נזילה מאגן השמן שלא תוקן כראוי, עורערה מאוד כשהתברר שאיש מהעדים לא מצא על גחון המיניבוס סימן שמן", וסיכם את התרשמותו מחוות הדעת השונות בציינו כי "את מכת המוות על טענה זו הנחית דווקא העד מטעמם [מטעם המערערת - ר.ל.ש], השמאי בנצקי, שאישר שבבדיקה שערך, כי האגן היה תקין ולא היה בו חור" [הדגשה במקור]. בהסתמך על התרשמותו מחוות הדעת, ובמיוחד לאחר שעדי המערערת עצמם שמטו את הקרקע תחת אמיתות עילת התביעה, קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות, וכי גירסת המערערת הופרכה, כאשר בנוסף להתרשמותו מהמומחים, נימק בית המשפט את קביעתו כדלקמן: "בגרסה שהועלתה בכתב התביעה היו מתחילה נקודות תורפה ברורות: התקלה התגלתה במינבוס רק ביום 8.6.07 כחודש אחרי שטופל במוסך הנתבעים ובינתיים נסע קילומטרים רבים. בריחת שמן הדרגתית נמשכת זמן, והיתה אמורה להתגלות הרבה לפני שנגרם נזק למנוע: (א) כשנוזל שמן צפויים להימצא סימני שמן מתחת למיניבוס בעומדו. וכשנוזל שמן בעת נסיעה, הוא מלכלך את גחון הרכב. (ב) כאשר מפלס השמן יורד מקבל הנהג התראה באמצעות נורת אזהרה, הרבה לפני שהמחסור בשמן מסכן את המנוע. כיצד יתכן שדלף שמן במשך כחודש ואיש לא הבחין בכך?". קביעותיו של בית משפט קמא כאשר דחה את התביעה, מנומקות ומבוססות היטב בחומר הראיות. מדובר במסקנות ראויות על בסיס התרשמות מעדים וקביעות עובדתיות, ולא מצאתי כל עילה להתערב בהן. 7. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט כשלא החיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהנזק מעיד בעד עצמו", ולא העביר את נטל ההוכחה אל כתפי המשיבות. אני סבורה שלא היה כל מקום להעביר את הנטל על כתפי הנתבעים, ואפרט; סעיף 41 לפקודה מציב שלושה תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם יחד, יעבור נטל השכנוע אל הנתבע - המשיבים בענייננו: (א) לא הייתה לתובע ידיעה, ולא יכולה הייתה להיות לו ידיעה, בעת האירוע, לגבי הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; (ב) הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבע שליטה מלאה עליו; (ג) נראה לבית המשפט כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהתובע נקט בזהירות סבירה. התנאי הראשון ברור, ואין מקום לפרשנות - דהיינו שלא הייתה לתובע ידיעה או אפשרות לדעת על הנסיבות שגרמו לנזק (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1)539, בעמ' 558 (להלן: "פס"ד שטרנברג"). באשר לתנאי השני, דעת הרוב (מפי כב' השופט מצא, אליו הצטרף כב' הנשיא ברק) בע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1)45 (להלן:"פס"ד ישראליפט") (שם נדונה רשלנות המערערת למותו של אדם שנכנס למעלית, נפל לפיר המעלית ונפטר) קבעה, כי יסוד השליטה אינו דורש שליטה גמורה ובלעדית ו/או חזקה פיזית מיידית, כפי שסבר שופט המיעוט (כב' השופט בך), אלא שאלת השליטה צריכה להיבחן בהתאם לאירוע התאונה ובזמן התאונה, והמבחן לקיומה הוא "שאין לייחס למישהו אחר, זולת הנתבע, התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה באופן שיכול היה לגרום או לתרום להתרחשותה". כב' השופט מצא הוסיף וציין, כי מאחר ועל התובע להוכיח את תנאי סעיף 41 לפקודה בהתאם למבחן עודף ההסתברויות - הרי שאם עלה בידו לשלול, לפי מבחן זה, את האפשרות שהנזק נגרם עקב התערבות אדם אחר, ייחשב כמי שהוכיח שלנתבע הייתה שליטה מלאה בנכס המזיק. עוד ציין כב' השופט מצא כי המבחן לשליטה הוא מבחן ענייני מעשי, הבוחן מיהו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק, וכלשונו: "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו על-פי מאזן ההסתברויות - היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק..." (הלכת ישראליפט, בעמ' 79 - 82). באשר לתנאי השלישי, קבע בית המשפט בפס"ד ישראליפט, כי לשם קיומו יש להניח תשתית עובדתית מספקת להערכה שיפוטית אפשרית, שלפיה אירוע הנזק מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות מצד המשיבים מאשר עם היעדרה. בית המשפט ציין, כי די בהעלאת סיבה אפשרית לקרות הנזק כדי לעמוד בחובת הראיה להתקיימות תנאי זה. בפס"ד שטרנברג, קבע בית המשפט, כי בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות, ומבלי לבחון את פרטי המקרה. 8. ומן הכלל אל הפרט; אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן לא מתקיימים כל התנאים להעברת נטל ההוכחה. בית משפט קמא קבע עובדתית כי לא הוכח שהנזק ארע למיניבוס שעה שהיה בטיפול המוסך, כשהמיניבוס הותנע ברשלנות כאשר לא היה שמן במנוע. באשר לדרישת השליטה, קבע בית המשפט כי המיניבוס היה בשליטת המערערת - בעלת המיניבוס - במשך כל התקופה, ואילו במוסך שהה המיניבוס פרקי זמן קצרים בלבד. בכל הקשור להתקיימות התנאי השלישי הנדרש לצורך היפוך נטל הראיה, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי "סביר" שהנזק ארע דווקא במוסך, וכי באותה מידה "סביר" שדווקא עובדי המערערת הם שהפעילו את המנוע מבלי ששמו לב כי אין די שמן בציינו כי "ערכה של ספקולציה זו אינו פחות מערכה של הספקולציה שעליה מבססת התובעת את טענותיה". בית המשפט קבע כי מהראיות עולה כי הנזק עלול היה להיגרם בשל רשלנות הנהגים של המערערת, כאשר מחובתם היה לבדוק את תקינות המיניבוס ובכלל זה קיומו של שמן במנוע, לפני תחילת כל נסיעה, וכי אין לשלול כי הם אלה שטעו והפעילו את המנוע ללא שמן. כך למשל ציין בית המשפט כי מעדות נהג מטעם המערערת שנהג במיניבוס בעת שהמנוע חדל לעבוד עולה כי לאחר שהמנוע נדם הוא "ניסה להתניע את המנוע. המנוע התניע, עשה רעשים וכבה", דהיינו, יתכן כי הנזק נגרם על ידי המערערת או מי מטעמה. בהחלטתו שאין מקום להיפוך נטל הראייה, סיכם ביהמ"ש וציין: "הנתבעים יודעים על קורות המיניבוס הרבה פחות מהתובעת, שלטו בו פרקי זמן קצרים בהרבה ובוודאי שלא היה מקום להעביר אליהם את נטל הראיה... במאזן ההסתברויות, נוטה הכף בבירור למסקנה שאם ניזוק המנוע בגלל שעבד ללא שימון מספיק, הרבה יותר סביר שהדבר קרה בהזדמנות כלשהי בעת שהיה בחזקת התובעת מאשר בתקופות הקצרות יחסית שהיה במוסך הנתבעים". לאור כל האמור, אינני סבורה כי יש מקום להתערב במסקנתו הראויה של בית משפט קמא שקבע כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה להוכחת קשר סיבתי בין טיפול המשיבים במיניבוס לבין הנזק הנטען. 9. לבסוף, בצדק קבע בית משפט קמא כי טענת המערערת, לפיה הנזק ארע במוסך כאשר המנוע הותנע ללא שמן - היא בבחינת הרחבת חזית. עיון בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו מלמד כי הטענה שהנזק אירע עקב התנעת המנוע ללא שמן במהלך הטיפול במוסך, לא אוזכרה בכתב התביעה. עילת התביעה שפורטה בכתב התביעה מדברת על טיפול רשלני בנזילות השמן, וכן פגיעה באגן השמן ותיקון רשלני בפגיעה זו. אומנם בכתב התביעה מצויין כי הנזק שארע למנוע המיניבוס קשור לפעילות ללא שימון מספיק, ואולם זאת כתוצאה מפגיעה כאמור באגן השמן ותיקון רשלני, ללא כל איזכור לסיטואציה של התנעת הרכב במוסך ללא שמן. על כן, בצדק קבע בית משפט קמא כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, תיזה שלא הועלתה בחוות הדעת הראשונה מטעם המערערת שניתנה על ידי השמאי אפלבויים שסיכם את חוות דעתו בכך ש"אין כל ספק כי הגורם לנזקי המנוע, אובן שמן סיכה וחוסר שימון נאות במהלך פעולת המנוע לאחר התקלה באגן השמן", דהיינו ללא כל איזכור לתיזה המאוחרת של המערערת, וכאשר המערערת ביקשה להגיש חוות דעת נוספת מאוחרת בקשר לתיזה הנ"ל, ובקשתה נדחתה. בנוסף, בכל מקרה בית משפט קמא קבע כי התיזה הנ"ל לא הוכחה לגופה וכי "הספקולציה העובדתית של התובעת היא, שהדבר קרה במוסך, אלא שאין כל ראיה שאירוע כזה אכן התרחש שם אי פעם". אינני סבורה שנפל פגם במסקנתו זו של בית משפט קמא. סוף דבר 10. לאור כל האמור, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. סכום זה יועבר למשיבות, באמצעות ב"כ, מתוך הפיקדון שהפקיד המערער. יתרת הפיקדון תוחזר למערער, באמצעות ב"כ. מוסךפיצוייםאוטובוס