ערעורה של החברה נסוב על החיובים בגין ליקויי בנייה, והערעור שכנגד על דחיית הטענה בדבר אי התאמת שטח הדירה. הראיות שעליהן ביסס בית משפט קמא את פסיקתו בעניין ליקויי הבנייה היו חוות דעתו של המהנדס מטעם שוורץ, מר אליעזר גוכמן מחברת "הדס"; וחוות דעתו של המהנדס מטעם החברה, מר ב. סדצקי מחברת "גלאור". בתיק בית המשפט אף הייתה חוות דעת מטעם המהנדס מר זיו מאיר מחברת "ברק", אשר צורפה לכתב התביעה, אלא שעורך חוות הדעת לא התייצב לחקירה על תצהירו, ולפיכך לא ראה בית המשפט בחוות דעת זו ראיה קבילה. מומחה מטעם בית המשפט לא מונה, אחר שבאי כוח הצדדים חלקו בשאלת הכישורים הנדרשים למומחה זה. שוורץ טענו, כי יש למנות מומחה שהוא גם מודד בהכשרתו, והחברה גרסה כי אין הצדקה למינוי מודד מטעם בית המשפט, שעה ששוורץ לא הגישו חוות דעת מודד מטעמם. נוכח המחלוקת, בחר בית משפט קמא שלא למנות מומחה מטעמו. לטענת החברה, שגה בית המשפט כאשר נמנע מלמנות מומחה מהנדס מטעמו בתיק, על אף חילוקי הדעות בין הצדדים, בהם היה על בית משפט קמא להכריע. כתוצאה מכך, עמדו לפני בית משפט קמא שתי חוות דעת, ובסוגיות מסוימות לא היו בידי בית המשפט הכלים המקצועיים להכריע ביניהן. החברה עותרת אפוא לכך, שערכאת הערעור תורה עתה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט והשבת הדיון לבית משפט קמא. אין לקבל טענה זו. אף אם ייתכן שיעיל יותר היה לנהל את המשפט תוך מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הרי שבשלב הנוכחי אין לכך כל הצדקה. לפני בית משפט קמא, ואף לפניי, שתי חוות דעת שניתן להכריע ביניהן על פי הכללים המקובלים. אף שמינוי מומחה מטעם בית המשפט בתיק ליקויי בנייה הוא רצוי ויעיל במרבית המקרים, משלא נעשה במועד, אין הדבר מהווה עילה לגלגול הגלגל לאחור, לביטול פסק הדין ולמינוי מומחה. טרם ייבחנו הטענות הספציפיות באשר לליקויים בגינם חויבה החברה, ואשר נתקפו בידי החברה, תבחן טענת החברה בדבר שינוי חזית. כאמור, שעה שהוגשה התובענה, צורפה לה חוות דעת הנדסית מטעם חברת "ברק". בהמשך, צורפה חוות דעת מיום 2.12.07 מטעם חברת "הדס" (המהנדס מר גוכמן). לטענת החברה, כבולים שוורץ בגדרי מה שנתבע בחוות הדעת של חברת "ברק", הן בהיבט סעיפי הליקויים והן בהיבט סך הפיצוי בגין כל אחד מן הליקויים השונים. בעניין זה מבקשת החברה להסתמך על דברים שנפסקו בע"א 1772/99 זלוצין נ' דיור לעולה (פורסם במאגרים; 4.6.01). אין לקבל טענה זו. כתב התביעה כפי שנוסח לא הגביל את התובעים כלל ועיקר לאמור ולנטען בחוות הדעת ההנדסית. טיעונם של שוורץ בדבר ליקויי בנייה נזכר בסעיף 23 לכתב התביעה, שבו נכתב כי "בדירה ליקויים רבים נוספים, כגון פגמים בריצוף...". כלומר, חזית הדיון בכל הנוגע לליקויי בנייה, הוגדרה בצורה רחבה ולא כפפה עצמה לאמור בחוות דעת המומחה שצורפה לתובענה, חוות דעת שהדין איננו מחייב לצרפה. זאת בשונה מחוות דעת רפואית, שהדין מחייב לצרפה לתובענה, ומטבעה מגדירה את חזית המחלוקת. אמנם, בכתב התביעה צוין כי עלות התיקונים עולה כדי סך 20,729 דולר, ובהתאם, כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, מוגבלת תביעתם של שוורץ לסכום זה בגין ליקויי הבנייה. אולם, נוכח האופן בו נוסח כתב התביעה, אין היא מוגבלת לפרטי תוכנה וסכומיה של חוות דעת "ברק". יצוין, כי הלכה למעשה, לאחר שהוגשה חוות הדעת של "הדס" מטעם שוורץ, הגישה החברה חוות דעת מומחה מטעמה, המתייחסת, בין היתר, לנטען בחוות הדעת העדכנית שמטעם שוורץ, לפרטיה. כך שברי, כי אף אילו הורחבה החזית בידי שוורץ, ואינני סבורה כי הורחבה החזית, הרי שהגנתה של החברה לא נפגעה כמלוא נימה בשל חוות דעת "הדס". הליקויים שבמחלוקת פתח חלון חדר השינה - בפסק הדין חייב בית משפט קמא את שוורץ בסך 5,000 ₪, אחר שאימץ את חוות דעתו של המהנדס גוכמן מטעם שוורץ, אשר על פיה בחדר השינה פתח אוויר קטן מדי, שאינו מגיע ל-8% משטח הרצפה, כנדרש. המהנדס גוכמן אישר בחקירתו הנגדית, כי קביעתו זו מתבססת על פתח האוויר של החלון, ולא על פתח החלון בשלד הבניין, אחר שמדובר בחלון בו כנף נפתחת על כנף, וזאת בהתאם לדברים שנקבעו בת"א (תל-אביב) 922/95 סלומון שמואל נ' שיכון ופיתוח, מפי כב' השופטת צ' ברון (פרו', מיום 11.5.09, ע' 22, ש' 15). החברה טוענת, כי מדידת החלון באופן זה שגויה, ומפנה להגדרת המילים "שטח חלון" בסעיף 2.01 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, שעל פיה משמעות מושג זה היא "שטח הפתח שבו מותקן החלון, לפי מידות הבנייה החיצוניות המינימאליות". סעיף 2.21(א) לתוספת הנ"ל קובע, כי "לא יפחת שטחם הכולל של החלונות בחדר המגורים מ-8% מרצפת החדר". נוכח ניסוחו הברור של סעיף 2.01 לתוספת השניה, מקובלת עליי טענת החברה. משהמומחה מטעם שוורץ ביסס את מסקנתו על שטח הפתח על פי "פתח האוויר", הרי שלא ניתן היה להתסמך על הוראת סעיף 2.21(א) לתוספת הנ"ל, לשם קביעה כי מדובר בליקוי, כך ששוורץ אינם זכאים לפיצוי שנפסק בגין רכיב זה (5,000 ₪). מסגרות - בית משפט קמא חייב את החברה בסך 2,800 ₪ בגין דלת הממ"ד, אשר המומחה מטעם שוורץ קבע, כי איננה צבועה היטב, משקופה לא דופן כראוי, וכן חסר מעצור המונע פגיעה בקירות ועוד. בית משפט קמא ביכר חוות דעת זו על פני חוות הדעת של המומחה מטעם החברה, אשר קבע כי המשקוף צבוע היטב, הדלת עברה בדיקה של פיקוד העורף וכי לא הובטח מעצור לדלת. החברה מלינה על העדפת חוות הדעת שכנגד וטוענת, כי יש לבדוק דיפון על ידי קידוח בדלת, ולא על ידי הקשה בה, כפי שאישר המומחה שעשה. טענת החברה, כי בדיקת דיפון נעשית דווקא על דרך של קידוח בדלת, לא הוכחה ולא נתמכה בתקן או במסמך אחר שהובא לפני בית משפט קמא. כך גם העובדה שדיפון הדלת אושר בידי הג"א לא הוכחה ואיננה מועילה לטיעונם, אחר שהמומחה מטעם שוורץ גרס כי הוראות התקן אינן זהות להוראות הג"א, ודבריו לא נסתרו. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי מדובר בקביעה עובדתית המצדיקה התערבות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן המומחים מכלי ראשון. מסקנת בית המשפט מעוגנת בחוות הדעת, ולא מצאתי כי היא נסתרה בחקירה נגדית. כך גם דברי המומחה מטעם שוורץ בדבר פגם בצביעת הדלת, לא נסתרו בחקירה נגדית, ואף לא מצאתי כי המומחה עומת בחקירה נגדית עם הטענה כי אין מדובר בפגם בצביעה אלא בבלאי סביר. עבודות ריצוף - בפסק הדין חייב בית משפט קמא את החברה בסך 5,000 ₪ בשל ליקויי ריצוף. בעניין זה קיבל בית משפט קמא, באופן חלקי, את חוות דעת המומחה מטעם שוורץ, באשר זה סבר כי שווי ליקויי הריצוף עולה כדי 28,000 ₪. בטיעוניו מבקש ב"כ החברה למקד את שימת הלב בעניין זה בקביעת חוות הדעת, כי קיימים חללים בריצוף. לטענתו, המומחה לא ציין בחוות דעתו את המקומות הספציפיים בהם יש, לטענתו, חללים; המומחה לא ערך בדיקת מעבדה, כנדרש בתקן, לזיהוי החללים; והלכה למעשה, בעת שנעשתה הבדיקה, שנים לאחר האכלוס, לא נמצאה כל מרצפת שקועה. בית משפט קמא חייב את החברה בפיצוי בסך 5,000 ₪, לאו דווקא בשל החללים אשר בהם התמקד בא כוח החברה בטיעוניו. בית משפט קמא התייחס לטיעוני המהנדס בדבר ליקויי ריצוף בכללות, וביניהן טענה בדבר הבדלי גוון וטקסטורה בריצוף במטבח, אשר בית המשפט מצא לה תימוכין בתמונות שהוצגו לפניו; טענה בדבר שיפועים במשטח הריצוף בכניסה לבניין ובמרפסת; מילוי לא מקצועי של "רובה" בריצוף הדירה; מדרגות מחוררות וסדוקות. כמו-כן, חוות דעת המומחה מטעם החברה איננה שוללת את טענות המומחה מטעם שוורץ במלואן, בכל הנוגע לעבודות ריצוף. כך, למשל, אושר כי קיימים שלושה אריחים בעלי גוון שונה; אין התייחסות ישירה לטענה בדבר שיפוע מרפסת בסלון, אלא נטען שקיים קירוי במרפסת ואין סימני שלוליות, ורק באשר לחזית המערבית של המרפסת, צוין כי בוצעה מדידת השיפוע בידי המומחה מטעם החברה. בנוסף, ובכל הנוגע לטענות החברה בדבר הליקויים באופן בדיקת חללים בריצוף - כפי שמציינת ב"כ שוורץ בטיעוניה, המומחה מטעמם לא קיבל את הטענה כי התקן מחייב בדיקת מעבדה לקביעה בדבר חללים, וזו נדרשת רק אם ממצאי בדיקת ההקשה חייבו זאת (פרו' מיום 11.5.09, ע' 25, ש' 4-6). לא למותר לציין, כי החברה לא הציגה לפניי כל תקן המחייב בדיקת מעבדה לזיהוי חללים מתחת לריצוף. כך או אחרת, בשים לב למענה החלקי שניתן לטענות בכל הנוגע לעבודות הריצוף, פסק בית משפט קמא על דרך האומדנא מה שפסק. בהינתן חוות הדעת שהיו לפניו, לא נראה כי היה מנוס מפסיקה על דרך האומדנא, בגדרי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית, ואף בעניין זה אינני רואה עילה להתערבות ערכאת הערעור. קרמיקה - בפסק הדין חייב בית משפט קמא את החברה בסך 4,000 ₪ בגין טענת שוורץ, כי בחדרי הרחצה נמצאו אריחי קרמיקה חלולים, שעשויים לנשור, ובנוסף צנרת שופכין הותקנה באופן גלוי, היוצר פגם אסתטי. צוין, כי חוות דעת המומחה מטעם החברה לא סתרה את חוות הדעת מטעם שוורץ, באשר כל שנאמר בה הוא כי אף שחלפו שנים מסיום הבנייה, חדרי הרחצה נמצאים במצב טוב, דבר השולל את הליקוי הנטען. לטענת ב"כ החברה, טענת שוורץ בעניין זה הייתה סתמית והיה מקום לדחותה על הסף, אחר שלא צוין היכן קיימים החללים, בפרט לאחר שהתברר שהמומחה זיהה את החללים על פי בדיקה בהקשה, וללא בדיקת מעבדה. בנוסף, נטען כי תקופת הבדק ביחס לאריחים, חלפה שנתיים טרם הגשת התביעה, כך שהנטל להוכיח כי הליקויים נובעים מביצוע כושל של החברה, הינו על שוורץ. אינני סבורה כי מדובר בטענה סתמית שהיה לדחותה על הסף. אף אם לא נקראו האריחים החלולים שבחוות הדעת מטעם שוורץ בשם, ולא פורטו אחד לאחד, הרי שנטען כי קיימים אריחים חלולים. מטבע הדברים, אין מדובר במשטחים אדירים וניתן היה לבדוק את הטענה, שמטבעה מתייחסת לפגמים בבנייה. המומחה מטעם שוורץ לא ציין כי בדק, ולו בהקשה, אם קיימים אריחים חלולים, וכל שטען הוא כי בפועל, לא זיהה אריחים שנשרו. נוכח כל אלו, אין להצדיק התערבות במסקנת בית משפט קמא, כי התקיים ליקוי בכל הנוגע לחיפוי הקרמיקה בחדרי הרחצה, והכרעתו בדבר פיצוי בגין רכיב זה, גם אם לא במלוא הסכום שגרס המומחה מטעם שוורץ (4,000 ₪ במקום 9,500 ₪). סטייה בקיר הדרומי במרפסת השירות - בפסק הדין חויבה החברה בסך 2,400 ₪ בגין טענת שוורץ, כי הקיר הדרומי במרפסת השירות נבנה בסטייה של עד כ-1.3% מהאנך, דבר המקשה על ביצוע טיוח נאות, מחייב טיח מיוחד, ואף יוצר פגם אסתטי. בית משפט קמא ביכר את חוות דעת המומחה מטעם שוורץ על פני חוות דעת המומחה מטעם החברה, שכן חוות דעת המומחה מטעם החברה הכחישה את הליקויים, הודתה באחרים ואף באלו שהודתה, העריכה שווי נמוך מאוד ובלתי סביר. באופן ספציפי, בכל הנוגע לפגם המדובר, טען המומחה מטעם החברה, כי בקיר קיימות סטיות של עד 2 מ"מ למ"א, כפי שמקובל וראוי על פי התקנים הנוגעים לטיח. המומחה מטעם שוורץ הפנה לתקן מסוים בסעיף זה (סעיף 1.3 לחוות דעתו), ואילו המומחה מטעם החברה לא הפנה לתקן מסוים, אף שלטענתו, הסטיה שמצא עומדת בדרישות התקן. ב"כ החברה צירף לטיעוניו תקן ישראלי 1920, חלק 2, וטען כי מדובר בסטיה מותרת. דא עקא, המומחה מטעם החברה לא הפנה לתקן זה, גם לא לתקן אחר; לא ראיתי כי תקן זה הוצג לפני המומחה מטעם שוורץ בחקירתו הנגדית. בנסיבות אלו אינני סבורה כי יש מקום להתערבות במסקנתו של בית משפט קמא, מכוח חוות דעת המומחים שהיו לפניו וחקירותיהם, כי יש לקבל את עמדת המומחה מטעם שוורץ בעניין זה. אופן ביצוע מדידת הסטייה - לטענת החברה, לוקה חוות הדעת שמטעם שוורץ בעניין הקביעה בדבר קיומה של סטייה בקיר הדרומי במרפסת השירות גם בכך שנעשתה תוך היעזרות בפלס דיגיטלי, אף שהוראות התקן קובעות שאת הבדיקה יש לבצע באמצעות סרגל מדידה, ולא באמצעות פלס דיגיטלי. אכן, התקן מציין את האופן בו צריך לבצע את בדיקת הסטייה באמצעות אנך. אולם, לא מצאתי כי התקן פוסל בדיקת סטייה באמצעות מכשיר אחר - פלס דיגיטלי. המומחה מטעם שוורץ טען בחקירתו, כי מדובר בפרקטיקה מקובלת, לרבות על-ידי המומחים מטעם בית המשפט. לא ראיתי כי המומחה מטעם החברה התייחס לנושא, אף שנחקר למעלה משנה לאחר שהעיד המומחה מטעם שוורץ. אינני מוצאת אפוא בטענה האמורה, כדי לשנות ממסקנתי בדבר היעדר עילה להתערבות בפסק הדין בכל הנוגע לסטייה הנזכרת לעיל. עבודות טיח וצבע - בפסק הדין חייב בית משפט קמא את החברה בסך 8,800 ₪, אחר שאימץ את חוות דעת המומחה מטעם שוורץ, על פיה בקטעים מפוזרים בטיח הדירה נמצאו ליקויים של גבשושיות וגלים, מפגשי קירות ותקרה במרחק משתנה של שיפולים מקירות וכן צביעה לקויה ולא מקצועית של הקירות והתקרה. המומחה מטעם החברה הכחיש את הטענות רובן ככולן, וציין כי לא מצא את הליקויים הנטענים, למעט גבשושיות וגלים בחדר הממד, שם אמד הוא את עלות הטיח והצביעה בכ-450 ₪. הואיל והנטל בעניין זה הוא על שוורץ, ואחר שהמומחה מטעמם טען טענות כלליות בעניין עבודות הטיח והצבע, ללא שצורפו תמונות וללא הפניה למקומות מסוימים, אף שהטענות עשויות להיות רלוונטיות לכל מקום בדירה, סבורני כי לא היה מקום לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם שוורץ בעניין זה. זאת בפרט אחר שמדובר, בין היתר, בטענות בגין צביעת הדירה, שהועלו ונבדקו שנים לאחר מסירתה לשוורץ. עם זאת, כיוון שאין חולק כי קיימים גבשושיות וגלים בחדר הממ"ד, ואחר שהתרשמות בית משפט קמא הייתה כי חוות דעתה של החברה נטתה לתעריפים נמוכים ובלתי סבירים בליקויים שמצאה, נראה כי על דרך האומדנא יש לזקוף לזכות שוורץ פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין רכיב זה, ולא 8,800 ₪ כפי שנפסק. רטיבות - בית משפט קמא חייב את החברה בסך 25,000 ₪ בגין רטיבות, אחר שאימץ את חוות הדעת מטעם שוורץ, שבה נקבע כי בקירות חדרי השינה נמצאו כתמי רטיבות, במרפסת השירות נמצאו נזילות מים וכן נמצאה רטיבות בתקרת חדר הרחצה הכללי. בחוות הדעת שמטעם שוורץ צוין, כי מדובר ברטיבות שנגרמה עקב תכנון לקוי של קירותיו החיצוניים של הבניין ואיטום גג הבניין. בתמונות שצירף המומחה מטעם שוורץ נראה כתם רטיבות גדול וכהה בתקרת הדירה. כפי שצוין בפסק דינו של בית משפט קמא, שוורץ פנו אל החברה בעניין זה עוד בשנת 2003, אך הטיפול שנעשה בעקבות כך לא הועיל. בית משפט קמא ביכר את גרסת המומחה מטעם שוורץ על פני המומחה מטעם החברה, אחר שבחוות הדעת שמטעם החברה נטען כי כיום אין רטיבות בדירה, אלא רק כתמים בגין רטיבות מן העבר, שטופלה, אך בחקירה הנגדית אישר אותו מומחה כי קיימת רטיבות. עוד עלה מחקירתו, כי אף שראה סימני רטיבות, סבור הוא כי אין עוד רטיבות והדבר תוקן, משום שמד הרטיבות בו השתמש הראה שהכתמים יבשים. בית משפט קמא ביכר, כאמור, את גרסת המומחה מטעם שוורץ, אשר על פיה קיימים בדירה בפועל ליקויי רטיבות בלתי מבוטלים, והתיקונים שנעשו, לא פתרו בעיה זו בצורה מספקת. לטענת החברה, טעה בית משפט קמא במסקנתו זו, באשר המומחה מטעם החברה העיד בצורה ברורה כי הנזילה תוקנה, וגם אם נמצאה רטיבות באחת הפינות, לא היה מקום לאמץ את גרסת שוורץ בדבר רטיבות במקומות נוספים בדירה. עוד נטען, כי חוות הדעת של חברת "ברק" כימתה את תיקון כלל הרטיבויות בדירה בסך כולל של 13,500 ₪, וזה הסכום המקסימאלי שניתן היה לחייב את החברה בגין עניין זה, אחר שכתב התביעה לא תוקן. כאמור, אינני סבורה כי חוות דעתה של חברת "ברק" הגבילה את שוורץ, לא בסעיפי הליקויים ולא בשיעור הפיצוי הנדרש בגין הליקויים השונים. חזית המחלוקת הוגדרה בנוסחו של כתב התביעה עצמו, ולכן המגבלה בדבר שיעור הפיצוי הינה ביחס למסגרת הכוללת, ולא ביחס לפריטים הבודדים, כפי שנמנו בחוות דעת "ברק". בנוסף, לא מצאתי בטיעוני החברה כדי להצדיק התערבות בממצא עובדתי שקבע בית משפט קמא, כי מתקיימת רטיבות בדירה, כגרסת שוורץ. בפני בית משפט קמא באו העדויות, והוא אשר התרשם מן העדים והמומחים מכלי ראשון. כעולה מן המסמכים, המומחה מטעם החברה קבע קטגורית בחוות דעתו, כי אין רטיבות בדירה כיום. בית משפט קמא מצא, כי בחקירה הנגדית גרס המומחה אחרת, והדברים אף עולים מן הפרוטוקול (פרו' מיום 15.7.10, ע' 6, ש' 31, וכן בהמשך עת הוצגו לפני המומחה תמונות המעידות על רטיבות). לפיכך, אין לתמוה על כי בית משפט קמא העדיף את גרסת המומחה מטעם שוורץ בכללותה בסוגיה זו, על פני גרסת מומחה החברה. מכל מקום, אין הצדקה לסטיה מן הכלל, על פיו אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. אינני רואה, אפוא, להתערב בקביעת בית משפט קמא בעניין זה. ליקויים נוספים - בסיכומיה טוענת החברה, כי הליקויים בפרקים "ליקויי נגרות", "עבודות אינסטלציה", "ליקויי אלומיניום" ו"עבודת אבן נסורה", לא פורטו בחוות הדעת "ברק" ומהווים הרחבת חזית. כן נטען כי לא הוכחו כדבעי וכי תקופת הבדק ביחס אליהם חלפה טרם הכנסת חוות הדעת השניה. אין מקוםלשוב ולפרט בנושא טענת הרחבת החזית, שנדחתה לעיל, והדברים שנקבעו יפים גם לכאן. לגוף העניין, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד, כי בפרקים האמורים העדיף בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה מטעם שוורץ, ובכל אחד מן העניינים אף מצא כי המומחה מטעם החברה לא סתר את הדברים. לא הוצג נימוק של ממש להתערב בקביעות עובדתיות אלו של בית משפט קמא. הטענה כי במועד חוות הדעת מטעם שוורץ חלפה תקופת הבדק בגין רכיבים אלו, נטענה לפניי באופן סתמי ובלתי מפורט. אף לא מצאתי בסיכומי החברה לפני בית משפט קמא טיעון מפורט בסוגיה זו, כך שברור שאין מקום לקבלה עתה. זכות לתיקון הליקויים בית משפט קמא חייב את החברה לשלם לשוורץ סכום כספי בגין הליקויים השונים שנמצאו, ולא הורה על אפשרות לתיקונם בידי החברה, בטרם תשלום. החברה מלינה על כי לא ניתנה לה הזכות לתיקון הליקויים כאמור, אף שחלק מן הליקויים לא נזכרו כלל בחוות הדעת הראשונה שהוגשה עם הגשת התובענה, וממילא לא ייתכן שניתנה לגביהם זכות לתיקון. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא ביום 19.6.07 עולה, כי בעת הדיון ניתנה לחברה הזדמנות לבצע את התיקונים. בדיון שלאחריו ביום 8.10.07 טען ב"כ החברה, כי התיקונים כולם בוצעו. ב"כ שוורץ טענה, כי לא נעשה תיקון רציני, ולאחר מכן הוגשה חוות הדעת שמטעם שוורץ (חוות דעת "הדס" באמצעות המהנדס אליעזר גוכמן). אמנם, ייתכן כי לגבי חלק מן הרכיבים בחוות דעת "הדס" לא הוסבה שימת לב החברה בעת התיקונים, שכן חוות דעת זו לא הייתה בפניה באותה עת. אולם, בשים לב לכך שגם לאחר שניתנה לחברה, כאמור, הזדמנות לביצוע תיקונים רבים, לא מצא בית משפט קמא כי די היה במה שנעשה כדי לפתור את הבעיות, אינני רואה עילה להתערבות בהוראת בית משפט קמא בדבר תשלום עבור הליקויים בכללותם, ללא פיצול בין העניינים שנכללו בחוות דעת "ברק", לאלו שלא נזכרו שם. זאת בפרט בשים לב לשנים שחלפו, ואחר שטיעון מפורט בעניין זה, המונה את הליקויים שלא ניתנה הזדמנות לתקנם אחד לאחד, לא נעשה בפני בית משפט קמא ואף לא עתה. חיוב בריבית והצמדה בית משפט קמא חייב את החברה בסך 64,300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 24.12.06, ועד התשלום המלא בפועל. לטענת החברה, לא היה מקום לחייב בשערוך ממועד הגשת התביעה, אלא ממועד חוות הדעת שמטעם שוורץ. כמו כן, לא היה מקום לחייב בריבית, אלא בהצמדה בלבד, אחר שהמומחה מטעם שוורץ ציין שהמחירים צמודים למדד תשומות הבנייה. אכן, המועד הנכון לשערוך הוא מועד חוות הדעת, בה ננקבו תעריפים נכונים למועד עריכת הביקורת, כלומר, המדד שידוע היה בסוף נובמבר 2007. עם זאת, לא הוצגה כל עילה לפטור את החברה מן החיוב בריבית. בהתאם לכך, יישא הסכום בו חויבה החברה בהפרשי הצמדה וריבית מיום 2.12.07. הערעור שכנגד בערעור שכנגד מבקשים שוורץ להשיג על קביעת בית משפט קמא, כי לא הוכחה זכותם לפיצוי בגין חוסר בשטח הדירה. בית משפט קמא דחה טענה זו, שכן המומחה מטעם שוורץ, שהעיד כי אין לו הכשרה בתחום המדידות, השיב תשובה מהוססת באשר לשאלה האם השטחים שמדד בדירה תואמים את התשריט שצורף להסכם המכר. בית משפט קמא לא מצא לנכון להסתמך, לצורך קביעת שטח הדירה בפועל, על עדותו של עובד מחלקת רישוי ובנייה בעיריית אשקלון, אודות שטח הדירה כפי שנרשם במסמך "חישוב מערך דירות" ואשר צולם מתיק הבניין של הדירה, שכן המדידות הרלבנטיות לצרכי רישוי ברשויות מקומיות אינן מחייבות ואינן מקבילות לשטחים הנמדדים לצורך הסכמי מכר. עוד ציין בית משפט קמא, בהתייחס לטענה כי נחתם עם שוורץ הסכם מכר ובו מידות שונות מאלו שבפרוספקט, כי מוצא הוא בהסתמך על העדויות שבאו לפניו, כי התשריט שצורף להסכם זהה לתשריט שצורף לפרוספקט שניתן לשוורץ קודם לחתימה על ההסכם. בנוסף נאמר, כי העובדה ששוורץ לא הבחינו בפער השטחים לו טענו (כ-30 מ"ר) במשך שש שנים מקבלת הדירה ועד שהוגשה התביעה, מכרסמת בטענתם כי הופתעו לגלות את הפער בין שטח הדירה המובטח לבין שטחה בפועל. לטענת החברה, דין הערעור שכנגד להידחות על הסף, שכן חורג הוא מן הסוגיות העומדות בבסיס הודעת הערעור המקורית, אשר לא נגעה לסוגית שטח הדירה כלל ועיקר. אינני מקבלת טענה זו. הדרישה שבדין כי ערעור שכנגד יעסוק "באותו עניין" שבו עוסק הערעור העיקרי, מתפרשת בפסיקה על דרך ההרחבה. הערעור העיקרי והערעור שכנגד עוסקים באותו עניין בהיבט זה, שכן שניהם עוסקים באותה דירה ובאותה עסקה, כאשר טענת החוסר בשטח הדירה הועלתה בכתב התביעה המקורי לצד טענות בדבר ליקויים אחרים בדירה. הקרבה בין הנושאים מאפשרת פתיחת הנושא שעליו משיגים שוורץ במסגרת הערעור שכנגד שלפניי, ואין מקום לסילוק הערעור שכנגד על הסף. לגוף העניין, אינני מוצאת מקום להיעתר לערעור שכנגד. תנאי להוכחת טענה בדבר חוסר בשטח הדירה, הוא הגשת ראיה אודות גודלה של הדירה בפועל, והשוואתה לנתונים שהוצגו מראש. לפני בית משפט קמא לא הובאה ראיה שכזו. לא הוגשה חוות דעת של מודד. הטענה בדבר שטח הדירה בפועל התבססה, למעשה, על תשריט מתוך תיק הבניין, ובו שרטוט של הדירה, ועליו רישום השטח הכולל של הדירה. הטענה בדבר השטח לו מחויבת החברה, התבססה על רישום לצד תשריט בפרוספקט. בית משפט קמא לא ראה במסמך שהוגש מתיק הבניין כמקים תשתית מספקת לקביעה מה שטח הדירה בפועל. אינני רואה עילה להתערב במסקנה זו. השוואת שטחים בין תשריט למשנהו היא דבר הדורש חוות דעת של מומחה לדבר. חוות דעת שכזו לא הוצגה. השוואת המידות שבתשריט הדירה שהובא בידי שוורץ מתיק הבניין אל התשריט שבפרוספקט, אשר בית משפט קמא קבע כי זהה הוא לתשריט שצורף להסכם, מראה, על פניה, דימיון כדי זהות בין המידות הנזכרות לגבי החדרים השונים. אף אם באחד החדרים הרוחב היה צר במעט מזה שננקב בתיק הבניין, הרי שהאורך חרג מזה שננקב בתיק הבניין. לא ניתן אפוא להסיק מן המסמכים הללו, ללא חוות דעת מומחה, את הפער לו טוענים שוורץ, כך שדין הערעור שכנגד להידחות. סוף דבר אשר על כן, הערעור העיקרי מתקבל בחלקו, כך שתחת סך 64,300 ₪ שבו חויבה החברה, מופחת החיוב בסך 5,000 ₪, בגין הסכום בו חויבה בקשר לגודל פתח החלון, וכן בסך 7,300 ₪, בגין חלק מן הסכום בו חויבה בקשר לעבודות טיח וצבע. יתר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם, כך שעל החברה לשלם לשוורץ סך 52,000 ₪ בגין ליקויי הבנייה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.12.07. הבקשה לסילוק על הסף של הערעור שכנגד נדחית. הערעור שכנגד נדחה לגופו. נוכח התוצאה, אין צו להוצאות. בניהערעור שכנגדערעורליקויי בניהאי התאמה (חוק המכר)