להלן פסק דין בנושא תביעה תשלום דמי שכירות ופיצויים בגין הפרת הסכם להשכרת רכב בתנאיי ליסינג: תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 05.07.07, נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו שכר המשיב מהמערערת רכב לתקופה של 36 חודשים, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 3,699 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה למדד, וזאת החל מיום 10.08.07 ולמשך 36 חודשים. כל זאת בנוסף לתשלום חד פעמי בסך כ-12,000 ₪ ששולם במועד חתימת ההסכם בגין שנת השכירות הראשונה. ההסכמה בין הצדדים מעוגנת ב"טופס תנאים כלליים גרסה מס' 003.2" ובחוזה מס' 29818866/4, שיקראו להלן ביחד: "ההסכם". אין חולק כי המשיב עמד בתנאי ההסכם, ושילם את דמי השכירות במשך 14 חודשים, אך לאחר מכן חדל לפרוע את התשלומים. לאור הפרת ההסכם מימשה המערערת את זכותה על פי ההסכם ותפסה את החזקה ברכב ביום 02.11.08, ומכרה אותו תמורת סך של 88,000 ₪. 2. בעקבות הפרת ההסכם על ידי המשיב, הגישה המערערת תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 64,792 ₪ כנגד המשיב, בהתאם לפרוט כדלקמן: א. יתרת דמי השכירות שלא שולמו עבור 22 חודשים בסך 90,596 ₪ (כולל מע"מ), וזאת מכח סעיף 7.4 להסכם, הקובע כי במקרה בו תפקיע דורנט את זכות השימוש ברכב מידי השוכר, הוא יחויב במלוא תשלומי השימוש, וכל יתרת תשלום דמי השכירות תועמד לפירעון מיידי; ב. תשלום בגין האופציה שנקבעה בסעיף 22 להסכם בסך 43,285 ₪ (כולל מע"מ). ג. עלות תפיסת הרכב בסך 3,255.49 ₪. ד. חוב בגין נזקים שנגרמו לרכב בתקופת השכירות, ושהוערכו על ידי שמאי בסך 1,025.64 ₪. ה. חוב בגין השתתפות עצמית בנזקי תאונה שארעה בתקופת השכירות בסך 1,000 ₪. מסך כל הסכומים הנ"ל שתבעה המערערת, ביקשה המערערת לקזז את התמורה שקיבלה בגין מכירת הרכב, וכן את סכום הפיקדון ששילם המשיב בעת ההתקשרות. 3. בקשת רשות להתגונן שהגיש המערער התקבלה, וכן התקבלה בקשתו לצירוף צד ג', עופר כהן (להלן: "צד ג'"), אשר לטענת המשיב התחייב לקחת על עצמו את התחייבויות המשיב כלפי המערערת, ועל כן טען המישב כי אין יריבות בינו לבין המערערת. יצוין, כי ביום 13.12.11 ניתן כנגד צד ג' פסק דין בהיעדר התייצבות. 4. המשיב שקיבל רשות להגן, טען בבית משפט קמא, כי המערערת נהגה בחוסר תום לב כשלא התריעה בפניו על כוונתה לתפוס ולמכור את הרכב. לטענתו, התעלמה המערערת מניסיונותיו ליצור עמה קשר טרם מכירת הרכב, ובכך מנעה ממנו להקטין נזקיו. עיקר טענתו של המשיב הייתה, כי המערערת אינה זכאית למימוש האופציה, שכן על פי החוזה הזכות לנצל את האופציה נתונה בידיו בלבד. עוד טען, כי דרישת המערערת לתשלום בגין הנזקים שנגרמו לרכב מהווה ניסיון לעשות עושר ולא במשפט, כיון שלא ניתן לשלול את האפשרות שתופסי הרכב הם שגרמו לנזקים, כי התביעה הוגשה בשיהוי, כי החוזה חסר תוקף עקב היעדר חתימת המערערת, וכן, כי סעיף 24.2.4 בחוזה, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד. 5. בית משפט קמא דחה את טענת העדר היריבות, וקבע כי גם אם הייתה התחייבות כלשהי של צד ג' ליטול על עצמו את התחייבויות המשיב כלפי המערערת, הרי שהדבר לא הוכח, וככל שהיו מגעים כאלו ואחרים בין המשיב לצד ג', הם היו לאחר תפיסת הרכב על ידי המערערת. עוד קבע בית המשפט כי אין חולק כי צד ג' אינו צד להתחייבות כלשהי כלפי המערערת, ואין גם חולק בדבר ההתחייבות החוזית של המשיב כלפי המערערת. בית משפט קמא קבע, כי המערערת עמדה על זכויותיה על פי החוזה בתום לב, וכי המשיב התנער באופן חד צדדי מהתחייבויותיו על פי החוזה באופן המהווה הפרה יסודית, ועל כן הייתה המערערת רשאית לתפוש את הרכב, כאשר על פי החוזה אין היא מחוייבת ליתן לו כל הודעה על כך. בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה התעלמה המערערת מפניותיו, וקבע כי הוכח שהמשיב פנה אליה בניסיון להעביר את הזכויות על שם צד ג' רק לאחר תפיסת הרכב, וכי המשיב התעלם מפניות טלפוניות ובדואר אלקטרוני של המערערת אליו, הן לצורך הסדרת החוב והן לפני מכירת הרכב. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט את התביעה בכל הנוגע לחיוביים החודשיים בהם חוייב המשיב עד תום תקופת החוזה. 6. מנגד, דחה בית המשפט את התביעה לתשלום רכיב האופציה. בית המשפט קבע כי האופציה נתונה לבחירת השוכר, ואין עליו חובה לממשה, וכלשון בית המשפט: "... לא ניתן לכלול את הסכום שנקבע למקרה של מימוש אופציית הרכישה במסגרת של 'נזק כלכלי' של התובעת, שכן לא הייתה חובה על הלקוח לרכוש את הרכב, והתובעת צריכה הייתה לצפות אפשרות של אי מימוש האופציה. זאת ועוד, אפשרות רכישת הרכב על פי סעיף האופציה ניתנת בידי השוכר רק במקרה בו יקיים השוכר את כל התחייבויותיו על פי ההסכם. לכן, משום שלא עמד הנתבע בתשלום, הרי שממילא על פי תנאי ההסכם לא היה זכאי לממש את האופציה". כך גם דחה בית המשפט את התביעה בכל הנוגע לנזקים שנגרמו לכאורה בעת תפיסת הרכב והפחית מסכום התביעה סך של 3,255 ₪. טענות הצדדים בערעור 7. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בתחשיב חובו של המשיב כלפיה, ותוצאת פסק הדין מביאה אותה למצב של הפסד ביחס למצב בו הייתה עומדת לו קויים ההסכם. לטענתה, על פי ההסכם, היא הייתה זכאית לקבלת 36 תשלומים חודשיים של דמי שכירות, ובסוף תקופה זו, עמדו בפני המשיב שתי אפשרויות, האחת - מימוש האופציה, ורכישת הרכב במחיר 43,285 ₪, והשנייה - סיום ההתקשרות, והשבת הרכב למערערת. לטענתה, בכל אפשרות בה היה המשיב בוחר, הייתה המערערת מקבלת את התמורה עבור מכירת הרכב (באפשרות הראשונה, ישירות מהמשיב, ובשנייה, מצד שלישי, לו הייתה מוכרת את הרכב), בנוסף לתשלומים החודשיים. לטענתה, משהפר המשיב את ההסכם, והפסיק לשלם את דמי השכירות לאחר 14 חודשים, היא זכאית לתשלום יתרת 22 החודשים הנותרים, ובנוסף, היא זכאית לקבלת התמורה שהייתה מתקבלת ממכירת הרכב. לטענתה, היות שהרכב נמכר בתום 14 חודשים בלבד, התקבלה עבורו תמורה גבוהה יותר מאשר הייתה מתקבלת לו נמכר בתום 36 חודשים, ועל כן על מנת לממש את אינטרס הקיום, ולהעמיד עצמה במצב בו הייתה לו קוים החוזה, היא לקחה לעצמה מתוך תמורת המכירה את סכום האופציה, ואת ההפרש, שהתקבל עקב המכירה המוקדמת, הפחיתה מחובו של המשיב. בכך, טוענת המערערת, כי קיימה את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליה. לטענת המערערת, הפחתת מלוא סכום התמורה מחובו של המשיב, כפי שקבע בית משפט קמא, מעמידה אותה במצב גרוע מאשר המצב בו הייתה לו קוים החוזה, ומעניקה למשיב, מפר החוזה, את התמורה עבור מכירת הרכב, דבר שהוא בבחינת "פרס" שמעולם לא היה זכאי לו. לפיכך, טוענת המערערת, כי יש לדחות את תחשיב הנזק כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, ולקבל את התחשיב המקורי שעמד בבסיס כתב התביעה. זאת, בניכוי הסכום עבור נזקי הרכב, שלא נשלל כי נגרמו על ידי תופסי הרכב. 8. מנגד, מאמץ המשיב את פסק דינו של בית משפט קמא, וטוען כי התחשיב שערך בימ"ש קמא נכון, ראוי והוגן. על פי אינטרס הקיום, על המפר לפצות את הנפגע על הנזקים שצפה או יכול היה לצפות בעת כריתת החוזה. לטענת המשיב, בעת כריתת החוזה, ידע כי עליו לשלם את מלוא דמי השכירות, והיה מודע לכך שאם יפר את החוזה הרי שזה הנזק שיגרם למערערת. פעולותיה של המערערת לאחר תפישת הרכב על ידה, אינם בגדר מתחם הצפיות של המשיב, והוא אינו אחראי לנזקיה של המערערת שנגרמו מנקודה זו ואילך. לטענתו, גרסת המערערת לפיה היה עליו לצפות את מימוש האופציה על ידו, או את מכירת הרכב לצד ג' במחיר של 43,000 ₪ לפחות - שגויה. לטענת המשיב, אי קיזוז מלוא תמורת הרכב מחובו, מהווה ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט, כיון שהוא העמיד לרשותה את הרכב כשהוא כמעט חדש, והתמורה שהתקבלה גבוהה בהרבה מהתמורה שהייתה מתקבלת לו היה ממשיך לנהוג בו עוד 22 חודש. בנוסף, טוען המשיב, חובת תום הלב מחייבת אף היא את הקיזוז, שלטענת המשיב, יעמיד את המערערת במצב בו הייתה לו קוים החוזה. עוד טוען המשיב, כי המערערת לא הביאה ראיות לעניין גובה הנזק שנגרם לה, ועל כן אינה זכאית לפיצוי בגינו. לטענתו, לא הוכח דבר באשר למחיר בו יכול היה הרכב להימכר לצד שלישי, וגם אם הדבר ניתן לצפייה, הרי שלא הוכח כי דורנט נוהגת למכור רכבים מסוג זה. בנוסף לכך טוען המשיב, כי לו היה מממש את האופציה, היה הרכב נותר בבעלותו. המערערת בדרישתה, רוצה את תמורת הרכב, וגם את הרכב שהיה אמור להישאר בידיו, ובכך מבקשת למעשה להתעשר על חשבונו. לפיכך, טוען המשיב, על בית המשפט לדחות את הערעור. ד י ו ן 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו. 10. לא יכולה להיות מחלוקת כי מרגע שהמשיב הפר את ההסכם, זכאית המערערת לקבלת את יתרת דמי השכירות על פי ההסכם, דהיינו עבור 22 חודשים נוספים, וזאת לאור הוראת סעיף 7.4 להסכם, שקובע במפורש כי במקרה בו המשיב מפסיק לשלם את דמי השכירות, והמערערת מפקיעה את זכות השימוש ברכב מהשוכר, הרי שלאור ההפרה של השוכר - "יהא השוכר חייב במלוא תשלומי השימוש וכל יתרת תשלומי השכירות תועמד לפירעון מיידי". כך גם הייתה המערערת זכאית להפקיע את המכונית לאחר הפרת ההסכם (סעיף 24.2 להסכם), כפי שקבע בצדק בית משפט קמא. 11. שונים הדברים לגבי הפיצוי הנוסף אותו דורשת המערערת בגין האופציה. סעיף 22 להסכם קובע כי "במידה והשוכר יקיים את כל התחייבויותיו עפ"י החוזה העיקרי... תעניק לו דורנט אופציה לרכוש ממנה את המכונית בסכום הנקוב בחוזה..." (הדגשות שלי - ר.ל.ש). דהיינו, האופציה נתונה אך ורק לשוכר, וניתנת לו רק בכפוף לקיום תנאי ההסכם במלואם. לא קיים המשיב את ההסכם, הרי שהאופציה בטלה. הדברים נתמכים גם באמור בסעיף 24.2 להסכם לפיו: "הפר השוכר הפרה יסודית את החוזה.... 24.2.1 יועמדו לפירעון מיידי יתרת תשלומי השכירות המגיעים לדורנט עד לתום תקופת השכירות... והאופציה שניתנה לשוכר עלפי החוזה ותנאים כלליים אלה... תפקע ולא יהיה לה כל תוקף שהוא" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). מכאן, שמרגע שהמשיב הפר את ההסכם כמו במקרה שלפנינו, הרי שהאופציה בטלה, והסכום שננקב בהסכם בגין האופציה שניתנה לשוכר בתום תקופת השכירות הוא חסר כל משמעות, ובוודאי שהמערערת אינה זכאית לתבוע מהמשיב את "סכום האופציה". 12. יחד עם זאת, התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, כאשר כל תמורת הרכב נוכתה מהחוב של השוכר אינה ראויה, ואינה מעמידה את המערערת במצב בו הייתה לו קויים ההסכם. 13. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". הפיצויים נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה אילו קוים החוזה, בין שהנזק מתבטא בהפסד ישיר ובין שהוא מתבטא בהפסד רווח, כאשר עיקרון זה כפוף לכללים בדבר ריחוק הנזק. מפר חוזה חייב בתשלום פיצויים רק בגין נזק צפוי או שהיה עליו לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה [ע"א 1229/97 איי.אמ.איי - שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4)657]. כך גם בחישוב הפיצויים יש להביא בחשבון את חובת הנפגע להקטין את הנזק, חובה המוטלת על הנפגע מכוח סעיף 14(א) לחוק התרופות. 14. ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי לו קויים ההסכם, היו בידי המערערת דמי השכירות המלאים עבור 36 חודשים, כאשר לו בחר המשיב לממש את האופציה בתום תקופת השכירות, היה בידה סכום נוסף של 43,287 ₪, והרכב היה נותר בבעלותו של השוכר. ככל שהשוכר לא היה בוחר לממש את האופציה ולא היה משלם את הסכום הנ"ל - היה הרכב נותר בידי המערערת בהתאם לשוויו באותה עת, שללא ספק היה נמוך בהרבה משוויו בעת שהופר ההסכם והרכב חזר למערערת. בנסיבות העניין, וכפי שגם קבע בית משפט קמא, לא יכולה להיות מחלוקת שבהתאם להסכם, לאור הפרת ההסכם על ידי המשיב, המערערת זכאית ליתרת דמי השכירות בעבור 22 החודשים הנותרים, על אף שהמשיב לא השתמש ברכב, שנתפס כדין על ידי המערערת. 15. במקרה זה, כאשר המערערת תפסה את הרכב, מחובתה היה להקטין את הנזק, וכך עשתה כאשר מכרה את הרכב. לטענתה, שגה בימ"ש קמא כאשר קבע שיש לנכות את מלוא תמורת הרכב שהתקבלה. מוכנה אני לקבל הטענה שלא היה מקום לנכות את מלוא תמורת הרכב כפי שקבע בימ"ש קמא, אך מנגד עול ההוכחה לגבי גובה הנזק היה מוטל על המערערת שצריכה הייתה להוכיח מה היה הנזק שנגרם לה נכון לנקודת הזמן בה הופר ההסכם. ברור, כי ככל שההסכם הופר מוקדם יותר, כך יש להניח כי שווי הרכב גבוה יותר, ומכאן שגם שווי "סכום האופציה" צריך להיות, בהתאמה, גבוה יותר. על כן, סכום האופציה - שנקבע בתחשיב שנערך על ידי המערערת עובר לחתימת ההסכם, מתוך הנחה שמחירו של הרכב יפחת כעבור 3 שנים, ויהיה כנראה קרוב לסכום האופציה, שכן אין להניח שהמערערת הייתה מסכימה לאפשר לשוכר לממש את האופציה במחיר נמוך בהרבה משווי הרכב הצפוי בתום תקופת השכירות - אינו מספיק לצורך קביעת סכום הנזק במקרה דנן, שכן ההסכם הופר חודשים רבים טרם תקופת ההסכם. למצער, מצופה היה מהמערערת שניסחה את ההסכם, תכלול סעיף עם נוסחה ברורה כיצד - בנוסף לתביעת יתרת דמי השכירות - יחושב הפיצוי במקרה של הפרת ההסכם לפני תום תקופת השכירות, ומשלא נעשה הדבר, בוודאי מצופה היה מהמערערת להוכיח את הנזק לו היא טוענת. עוד יש להביא בחשבון את היתרון שנגרם למערערת בכך שהיא קיבלה את כל יתרת דמי השכירות בתשלום חד פעמי ולא לשיעורין. בהעדר חוות דעת מטעם המערערת, ובהעדר ראיות לגבי גובה הנזק שלא הוכח, לכאורה דין תביעתה לנזק הנוסף מעבר לדמי השכירות, להידחות. יחד עם זאת, ניכוי כל הסכום שקיבלה המערערת בגין מכירת הרכב, כפי שעשה בימ"ש קמא, מביא למצב שאינו מתקבל על הדעת, שכן חישוב שכזה, מביא לתוצאה בלתי סבירה, שאינה תואמת את כוונת הצדדים, לפיה כדאי לשוכר בכל עת להפר את ההסכם, כאשר למעשה תמורת הרכב שתתקבל אצל המערערת תקזז את יתרת חובו בגין יתרת דמי השכירות. בנסיבות אלה, ובהעדר ראיות לגבי גובה הנזק, אין מנוס במקרה זה מאשר להעריך את הפיצוי הנוסף מעבר לדמי השכירות, על דרך האומדנה, אותו אני מעמידה על סך 20,000 ₪. סוף דבר 16. לאור כל האמור הערעור מתקבל בחלקו, באופן שלסכומים שנפסקו על ידי בית משפט קמא יתווסף של 20,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,900 ₪. הפיקדון שהפקידה המערערת יוחזר לה, באמצעות ב"כ. חוזה שכירותחוזההפרת חוזהרכבליסינגפיצוייםשכירותהשכרת רכבדמי שכירות