להלן פסק דין בנושא פיצויים על תאונה שנגרמה לכלב: התובע הינו הבעלים של כלב מסוג בוקסר גזעי (להלן: הכלב), הנמצא ברשותו מזה כ- 4 שנים. בערב ראש השנה, שנת 2011 שהו התובע ומשפחתו אצל אחותו המתגוררת בנתניה בסמוך לחוף הים. ביתה של אחות התובע, כמו בתים אחרים באותו הרחוב, ממוקם על צוק בגובה 10 מטרים מעל פני הים. על פי גרסת התובע, בבוקר יום 29.9.11 טייל התובע עם כלבו לאורך שביל עפר המצוי בסמוך לבית אחותו, מבלי שידע כי שהם מטיילים על הצוק. לפתע, החל הכלב לרוץ "באמוק" (ריצה פראית) תוך שהרצועה ניתקה מאחיזתו של התובע. מספר שניות לאחר מכן מעד הכלב ונפל מהצוק אל החוף. התובע מיהר וירד בדרך צדדית על מנת להגיש עזרה לכלב. עם הגעת התובע לחוף הוא מצא את כלבו שרוע על החול מתבוסס בדמו, והוא הבחין כי ארובת עינו השמאלית התרסקה והוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. התובע נשא את כלבו על זרועותיו והסיעו לווטרינר בבית ברל בכפר סבא. בהגיעו למקום אובחן מצבו של הכלב כקשה והוא עבר סדרה של טיפולים. טענות התובע התובע טוען כי עיריית נתניה התרשלה באי הצבת שילוט מתאים המתריע בפני הסכנה הצפויה בהליכה בתוואי הדרך באזור הצוק, ובהימנעותה מהקמת גדר שתמנע מעבר מהולכי רגל לאזור המסוכן. לטענת התובע, רשלנות העירייה הובילה לנפילתו של הכלב ולפציעתו הקשה, ועל כן קמה החובה לפצותו מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובע מפנה בהקשר זה לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מספר 4/2001 שפורסם ביום 21.8.11, המורה לראשי העיריות והמועצות לנקוט בכל האמצעים הדרושים לאזהרת הציבור ולהרחקתו מאזורים הנתונים בסכנת התמוטטות לרבות הצבת שלטים המתריעים על הסכנה, הן בגג המצוק והן למרגלותיו ו/או גידור באזורים המסוכנים כדי למנוע גישת עוברים ושבים. בהסתמך על הוראה זו טוען התובע, כי ניתן היה לצפות מהעירייה, כעירייה סבירה, להציב גדר שתמנע מהציבור את הגישה לצוק, ולמצער לשים שילוט רחב היקף המזהיר את הציבור המתהלך באזור מפני הסכנה. חיזוק לעמדתו מוצא התובע בשילוט שהציבה העירייה למרגלות הצוק על חוף הים המזהיר את הציבור מסכנת מפולת, וכן בעמודים שמצויים על גג הצוק שלגירסתו נשאו בעבר שלט וכיום הם ריקים כתוצאה מהזנחה של העירייה. עוד טוען התובע כי הימנעות העירייה מגידור האזור בו עלולות להתרחש מפולות, ומהצבת שלטי אזהרה, עולים כדי הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ח-1968, המטילים על העירייה חובה לדאוג למצב התקין של הדרכים בתחום שיפוטה. אשר לנזק טוען הנתבע כי בעקבות הנפילה נגרמה לכלבו פציעה קשה, ובגינה עבר טיפולים רפואיים הכרוכים ב- 6 ימי אשפוז, ניתוח להוצאת עין ימין, ניתוח לקיבוע הקרפוס הימני והשמאלי, בדיקת CT, בדיקות דם ונטילת תרופות אנטיביוטיות ומשככי כאבים. כמו כן נשא התובע בהוצאות עבור השגחה בפנסיון. הוצאות אלו אמד התובע בסך כולל של 20,461 ₪. כמו כן עותר התובע לפיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו לו בעקבות פציעת הכלב, הכוללים נסיעות לטיפולים רפואיים והפסד 14 ימי עבודה. התובע העמיד ראש נזק זה על סך 5,000 ₪. טענות הנתבעת לטענת העירייה התובע לא הוכיח כי הוא מחזיק בכלב כדין, מאחר והוא לא הציג רישיון מעודכן להחזקת כלב ולא הוכיח מתן חיסונים כנדרש עד ליום האירוע. עוד טוענת העירייה כי עומדת לה חזקת התקינות של הרשות המינהלית, כי היא פעלה כדין, כפי שרשות עירונית סבירה היתה פועלת. לעמדתה, התאונה התרחשה בשדה המצוי מעבר לרחוב סלול שקצהו תחום בסלעים. התובע טייל עם כלבו באזור השדה מחוץ לדרך הסלולה, ומשלא נקט באמצעי זהירות נאותים לקח על עצמו סיכון מחושב כהגדרתו בסעיף 5 לפקודת הנזיקין. לפיכך טוענת העירייה כי התובע הוא זה שהתרשל בשמירה על כלבו, והפר את חובתו מכוח סעיף 7 לחוק עזר נתניה (פיקוח על כלבים), תשל"ו-1976. העירייה מוסיפה וטוענת כי התאונה אירעה מחמת אשמו המלא, או אשמו התורם והמכריע של התובע, אשר ניתק כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לעירייה לבין האירוע נשוא התביעה. אשר לנזק טוענת העירייה כי התובע לא צירף חוות דעת רפואית או תעודת רופא כנדרש בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ועל כן הוא מנוע מלהעלות טענות שברפואה כאמור בתקנה 137. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם, ולאחר שבחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי העירייה הינה אחראית לאירוע התאונה. מסקנה זו מבוססת על שתי עוולות מסגרת המתקיימות במקרה זה, הפרת חובה חקוקה ורשלנות. הפרת חובה חקוקה סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע בזו הלשון: "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק -למעט פקודה זו-והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו". אין מחלוקת כי הסמטה בה טייל התובע עם כלבו מצויה בקירבת שכונת מגורים באזור המצוי בתחום שיפוטה של עיריית נתניה. פקודת העיריות [נוסח חדש] מעגנת בסעיף 249 את חובת העירייה לעשות כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העירייה וביטחון המשתמשים בדרכים המצויות בתחומה (סעיף קטן 29) וכן במסגרתה הוטלה על העירייה אחריות להחזיק במצב תקין את הדרכים הציבוריות הנמצאות בתחום שיפוטה (סעיף קטן 11). חיזוק לחובה חקוקה זו ניתן למצוא בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מספר 4/2001, שצורף לכתב התביעה, אשר פורסם ביום 21.8.11. הוראה זו נועדה ליתן קווי מתאר ברורים לראשי העיריות בדבר האמצעים הדרושים לאזהרת הציבור ולהרחקתו מאזורים הנתונים בסכנת התמוטטות, ולא בכדי צויינה הדרישה להצבת שלטים המתריעים על הסכנה, הן בגג המצוק והן למרגלותיו, וכן גידור באזורים המסוכנים כדי למנוע גישת עוברים ושבים. כפי שעולה מעדותו של מר אלי דגן, שהעיד מטעם העירייה מתוקף תפקידו כמנהל תביעות וסיכונים משנת 2010, הסמטה שבה טייל התובע עם כלבו תוכננה בתחילה לצורך הקמת גינה אך תוכנית זו לא יצאה לפועל. מתיאורו עולה כי בצידה השמאלי של הסמטה הותקנה גדר לצורך תחימת שטח מנחת המסוקים שנבנה במקום לשימוש בית החולים לניאדו, וגדר זו לגישתו מונעת את המעבר לצוק (עמ' 19 לפרוטוקול). עם זאת, לדבריו, בצידה הימני של הסמטה ישנם צמחים וסלעים שנועדו לתחום את שטח הגינה (עמ' 18 לפרוטוקול). ברי כי גם לגירסת מר דגן הותקנה גדר והושם שילוט מתאים המורה על סכנת התמוטטות רק בצידה השמאלי של הסמטה, כאשר הגישה לדרך העפר שמובילה לשפת הצוק הינה חופשית ופתוחה לכל המשתמשים בשביל הולכי הרגל. לא מצאתי בעדותו של מר דגן הסבר מניח את הדעת מדוע לשיטתו האזור שבו טייל התובע אינו מיועד לטיולים, שעה שלפי גירסתו מדובר בגינה הממוקמת בקצהו של שביל להולכי רגל (עמ' 18 לפרוטוקול). תיאור זה של אזור התאונה מקבל ביטוי מוחשי בסרטון שצולם על ידי התובע; המדובר בסמטה סלולה להולכי רגל (סמטת סילברשטיין הרולד) כאשר צדה השמאלי מגודר וצידה הימני גובל בשטח פתוח. לאורך הגבול הימני בין הסימטה לשטח הפתוח הונחו סלעים לבנים המונעים את המעבר אך בקצה הסימטה, קיים מעבר נוח ורחב לשטח הפתוח באשר הסלעים אינם תוחמים את הגבול במלואו. בשטח הפתוח נטעו עצים, והונח ציוד השקייה ובהמשך הונחו בשטח זה אבנים לבנות קטנות היוצרות מעין שביל. שביל זה מסתיים מטרים ספורים מקצה המצוק. עוד עולה מצפייה בסרטון כי דרך הגישה למצוק הינה פתוחה לכל המשמשים בשביל הולכי הרגל, כאשר בצידה הימני של הסמטה לא הותקן גידור או מעקה למניעת המעבר, ולא הוצב במקום שילוט מתאים שנועד להזהיר את העוברים והשבים מפני הסכנה הקרובה. לטענת העירייה, התובע לא הצביע על חובה חקוקה המטילה על העירייה אחריות לגדר את שפת המצוק במקומות שלא נועדו לשמש כדרך להולכי רגל. אני מקבלת טענה זו; לא מצאתי בטיעוניו של התובע טעם המצדיק להטיל על העירייה חובה להקים גדר לאורך תוואי המצוק, במקומות שהגישה אליהם לא הוכשרה על ידי העירייה, כאשר מדובר בחובה הכורכת עימה עלות כספית לא מבוטלת. יחד עם זאת, מאחר ומדובר על "מכשול" שניצב ללא אזהרה או שילוט, היה על העירייה להציב במקום שלטי אזהרה המתריעים מפני הסכנה, פעולה פשוטה שאינה כרוכה במעמסה תקציבית. לאור האמור אני מקבלת את טענת התובע כי כלבו נפל בעת שרץ לעבר המצוק והתדרדר מגובה של כ- 10 מטרים, כאשר בסמוך לא הוצב שילוט המזהיר מפני הסכנה. לפיכך, אני קובעת כי העירייה הפרה את החובות המוטלות עליה לדאוג לתקינות הדרך, להסרת סיכונים בלתי סבירים, להצבת שלטים מתאימים לאזהרה בפני סכנה. עוולת הרשלנות עוולת הרשלנות קבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". לצורך הקמת חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח את התקיימות שלושה יסודות העוולה: (א) חובת זהירות מושגית וקונקרטית, והפרתה; (ב) קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק; (ג) קיומו של נזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 126). בענייננו מדובר בתאונה שארעה לכלבו של תובע בעת שנפל ממצוק בגובה 10 מטרים שנמצא בסמוך לשביל הולכי רגל בתחום שיפוטה של העירייה. הלכה היא כי הבעלות והשליטה במקרקעין יוצרים זיקה בין הרשות למשתמשים בדרך ומטילים חובה על הרשות למנוע סיכונים. ועל כן, קיימת חובת זהירות מושגית בין העירייה לבין העוברים והשבים השוהים בתחומה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757, 770 (1983)). אשר לחובת הזהירות הקונקרטית נקבע ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' משטרת ישראל (28.7.09) כי "לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות העניין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה". הנתבעת היתה צריכה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם לכלבו של התובע, כאשר לא נקטה באמצעי זהירות סבירים להזהיר כי המעבר לשטח הפתוח מוביל אל המצוק. לטעמי, אין מדובר בסיכון טבעי ורגיל שיצרה פעילות אנושית מקובלת אלא בסיכון שיצרה העירייה בכך שלא נקטה אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את המעבר ואת דרך הגישה אל שפת המצוק. חובה זו מתחזקת נוכח העובדה כי מדובר בצוק סלעי בגובה 10 מטרים, אשר נותר פרוץ, ללא גידור, וללא שילוט אזהרה מתאים, בקרבת שביל להולכי רגל בשכונת מגורים, כאשר קיים מעבר מהסימטה אל השטח הפתוח. סיכון שכזה מטיל על העירייה חובת זהירות קונקרטית. מסקנה זו מעוגנת גם במארג הראייתי שהוצג בפני. התובע תיאר בתצהירו את המקום בו ארעה התאונה כשביל להולכי רגל שמסתיים באופן חד וללא כל גדר שעשויה היתה למנוע את נפילה מהמצוק, או למצער שילוט שיעיד על המצוק בסוף השביל (גם ראו: עמ' 6 לפרוטוקול). דברים ברוח זו גם עלו מעדותו של מר דגן שציין בחקירתו לגבי צידה השמאלי של הסמטה "יש שלט, אם הולכים מפה נופלים". בנסיבות אלה, שומה היה על העירייה לנקוט באמצעי זהירות סבירים ופשוטים להתרעה ולמניעה בפני הסכנה שבדרך ולהציב שלט אזהרה גם מצידה הימני של הסימטה. אשר על כן, משלא הוצבו במקום שלטים מטעם העירייה אשר יבהירו לעוברים והשבים כי אין להתקרב אל שפת המצוק בשל סכנת נפילה וכאשר השטח המעבר למצוק הינו שטח פתוח המתוחזק על ידי העיריה, יש לקבל את טענת התובע כי הנתבעת התרשלה. אשר לקשר הסיבתי סיכם בית המשפט העליון את עקרונות היסוד בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (28.11.07) כדלקמן: "משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקאלית בין הגורם לנזק - אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: 'הסיבה בלעדיה אין'. קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה." בנסיבות המקום, כאשר קיים שטח פתוח בו ניטעו עצים המוביל למצוק ואין בנמצא שלטי אזהרה היה על העירייה לצפות את האפשרות שהתובע יטייל עם כלבו בקרבת המצוק. על כן אני קובעת כי בנסיבות העניין העירייה הפרה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה ולא מנעה את הסיכון בדרך, אשר כתוצאה ממנו נפל כלבו של התובע מגובה של כ- 10 מטרים וניזוק באופן קשה ביותר. אשם תורם סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין נהג התובע בזהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם התשובה לשאלה זו בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1), 1). ויודגש, האשם התורם מהווה הגנה לעירייה לא מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא מפני החובה לפצות את התובע על מלוא נזקו (ת"א 8038/06 גנימאת מועאז נ' מוקד תהילה בטחון בע"מ (14.8.11)). סעיף 7 לחוק עזר נתניה (פיקוח על כלבים), תשל"ו-1976 מטיל אחריות על בעל כלב להחזיק את כלבו קשור היטב ברצועה בעת שהותו במקום ציבור. הטעם העומד מאחורי חיוב זה היא השליטה המלאה והמיידית בכל זמן נתון בכלב, שליטה המאפשרת לו למנוע מהכלב להסתובב חופשי ולהרחיק את הכלב מכל סכנה לו ולסובבים אותו (בר"מ 189113/05 עיריית ת"א נ' אייל אורון (22.11.07)). הוראה זו נועד להבטיח את ביטחונו של ציבור עוברי האורח במגעם עם בעלי החיים, ומפני סכנה אפשרית לבעלי החיים עצמם. התובע תיאר בחקירתו כי בעת שטייל עם כלבו לאורך הסמטה הריח הכלב את ריח הים, ואז החל לרוץ בריצה פראית אל עבר המצוק, וכך השתחררה אחיזתו של התובע מהרצועה שהיתה קשורה לכלב (עמ' 6, 9 לפרוטוקול). לא שוכנעתי מהסבר זו של התובע, ואני מקבלת את טענת העירייה כי התובע נמנע מלמלא אחר חובתו להחזיק בכלב כשהוא קשור היטב ברצועה, והפרה זו תרמה באופן משמעותי לקרות התאונה. בנסיבות שתוארו לעיל, אני סבורה שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 70%. הנזק התובע צירף לכתב תביעתו דו"ח הדמיה מיום 29.9.11; דו"ח ניתוח שעבר הכלב ביום 3.10.11 במרכז החירום הוטרינארי בבית ברל; ודו"ח המתעתד ניתוח נוסף מיום 17.10.11. בנוסף הוגש דו"ח האשפוז של הכלב מתאריך 29.9.11 עד למועד שחרורו ביום 4.10.11, וכן העתק מתיקו האישי של הכלב ממרכז החירום הוטרינארי בבית ברל בו מופיע החיוב בגין בדיקות והטיפולים. עוד צורפו קבלות עבור תשלום לטיפול הוטרינרי ורכישת תרופות. סך הכל נגרמו לתובע הוצאות בסך 20,461 ₪. העירייה לא הפריכה בראיה כלשהי את התיעוד המפורט במסמכים אלו, ועל כן אני מקבלת את עמדת התובע לעניין גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה, ומעמידה את הפיצוי על הסך הנתבע, ולאור הרשלנות התורמת, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הסך של 6,138 ₪. אני דוחה את עתירת התובע לתשלום פיצוי בגין אובדן 14 ימי עבודה. התובע לא צירף כל ראיה אובייקטיבית בדבר שכר העבודה ובדבר ההכנסות שנגרעו ממנו. זאת ועוד, התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת להיעדרותו ממקום העבודה במהלך תקופה זו כאשר הכלב היה מאושפז במרכז החירום בית ברל לאחר התאונה, ולאחר מכן לטענתו הועבר לפנסיון לצורך השגחה. סוף דבר לאור האמור אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,138 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. לאור תוצאה זו, אין צו להוצאות. כלבבעלי חייםפיצוייםנשיכת כלב / תקיפת כלב